|
תוכן העניינים
| עליון |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| 8 [משפט מינהלי] |
 |
| בג"ץ 6644-22 אור ירוק מרכז נהיגה בע"מ נ' רשות הפיתוח (עליון; י' וילנר, ג' כנפי שטייניץ, ר' רונן; 30/11/22) - 6 ע' |
דחיית עתירה על הסף. העותרים לא הניחו תשתית משפטית שמבססת את הסעדים המבוקשים בעתירה, כנדרש בתקנות. כ"כ, במוקד העתירה עומדת בקשת העותרים, גופים פרטיים-מסחריים, לסעד שימנע מבעליהם החוקיים של המקרקעין לעשות בהם שימוש, זאת מבלי שהצביעו, ולוּ באופן ראשוני, על מקור זכותם שלהם במקרקעין. יתר על כן, גם לוּ היו בידם טענות זכות, מקומן של אלה היה להתברר לפני הערכאה האזרחית המוסמכת לכך.
 משפט מינהלי – בגץ – דחייה על הסף
משפט מינהלי – בגץ – סדרי הדין
משפט מינהלי – בגץ – היעדר תשתית עובדתית ומשפטית
משפט מינהלי – בגץ – חובות העותר
משפט מינהלי – בגץ – סעד חלופי |
|
| מחוזי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| מנהלי |
|
|
|
|
|
|
| שלום |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| עבודה אזורי |
|
|
|
|
| ועדות ערר - תכנון ובנייה |
|
|
|
|
| עליון |
| 1 [עונשין] |
|
| ע"פ 3332-22 סאבר קוואסמי נ' מדינת ישראל (עליון; י' אלרון, י' וילנר, א' חיות; 01/12/22) - 11 ע' |
| עו"ד: עילית מידן, ורד בירגר, רמי עותמאן |
המערערים הורשעו בביצוע עבירות בצוותא על רקע סכסוך משפחות, כשאחד מהם ירה בנשק חם ופצע באמצעותו את המתלונן 1, ואף היכה את המתלונן 2. בשקלול חומרת המעשים, נסיבות ביצועם ונסיבותיהם האישיות של המערערים, יוצא כי העונשים שנגזרו על המערערים ראויים ואין מקום להתערב בהם.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות נשק
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התערבות ערכאת ערעור
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לחומרה
עונשין – שותפים לעבירה – מבצע בצוותא
עונשין – ענישה – אחדות הענישה
.
שני ערעורים הנסובים על חומרת העונשים שהוטלו על המערערים (אחים) בעקבות הרשעתם במסגרת הסדר טיעון. המערער ב-ע"פ 3332/22 (סאבר) הורשע בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות בצוותא וניסיון לתקיפה סתם וכן פציעה בצוותא והוטל עליו עונש של 22 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית; והמערער ב-ע"פ 4074/22 (סברי) הורשע בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ונשיאת נשק ותחמושת וכן פציעה בצוותא והוטל עליו עונש של 5.5 שנות מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית. העבירות בוצעו על רקע סכסוך משפחות.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט י' אלרון, בהסכמת הנשיאה א' חיות והשופטת י' וילנר) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
הלכה היא, כי ערכאת ערעור לא תתערב בחומרת העונש שגזרה הערכאה הדיונית, מלבד במקרים חריגים שבהם גזר הדין מגלה סטייה בולטת מהענישה המקובלת במקרים דומים, או כאשר נפלה טעות מהותית בגזר הדין. הערעורים דנא אינם נמנים עם מקרים חריגים אלו.
אשר לסברי, בימ"ש זה עמד לא אחת על הצורך במיגורן הנחרץ של עבירות הכוללות שימוש בנשק חם ליישוב סכסוכים, המהוות "מכת מדינה" וכי יש לנקוט במדיניות ענישה מחמירה בעניינו של "מי שעושה שימוש בלתי חוקי בנשק התקפי". אשר על כן, נפסק כי אין להעניק לשיקולי שיקום משקל רב במסגרת הענישה בעבירות נשק. כך בפרט, כאשר השימוש בנשק גרם לפציעתם של אחרים, וכאשר הנשק נשוא העבירות לא הועבר לידי הרשויות כבענייננו, והוא עלול לשמש ככלי בידי פורעי חוק. גם בכך יש כדי ללמד על החומרה שבמעשיו.
גם טענות סאבר, דינן לדחייה. כידוע, אחריות הפועלים בצוותא חדא לביצוע עבירה פלילית משותפת לא תלויה בחלקו האישי של כל אחד מהמבצעים, וזה יובא בחשבון רק בגזירת העונש. כפי שעולה מכתב האישום המתוקן, שני המערערים נסעו ברכב בעל לוחיות זיהוי מטושטשות, וסאבר החזיק במוט ברזל. כמו כן, סאבר היה זה שנהג ברכב בסוף האירוע, ולמעשה מילט את סברי מהזירה. בנסיבות אלה, קשה להניח שהאחד לא היה מודע לאקדח שנשא האחר. אם כן, ובניגוד לאחריות המצומצמת שסאבר מנסה לטעון לה, מהעובדות המתוארות נלמדת מעורבותו הבלתי מבוטלת באירועים.
כן נדחו טענות סאבר בדבר פערי השפה שהתקיימו בינו לבין קצינת המבחן לעניין השתלבותו בטיפול. אכן, אין חולק בדבר חשיבותה של הזכות לתרגום בהליכים פליליים. אולם, אף אם התעורר קושי מסוים בהבנת דבריו של סאבר במסגרת עריכת התסקיר הראשון בעניינו, הרי שקושי זה נפתר בתסקיר המשלים שהוגש לקראת הדיון בערעור, אשר נערך באמצעות מתורגמן. גם בתסקיר העדכני שירות המבחן לא בא בהמלצה לענישה שיקומית בעניינו.
אף בטענות בדבר עיקרון אחידות הענישה לא נמצא ממש. כבר נקבע כי עיקרון אחידות הענישה דורש כי מדרג הענישה בין שותפים לאותה פרשיה עבריינית "ישקף את החלק היחסי שלקח כל אחד מהם באותה פרשיה". אמנם, המערערים פעלו בצוותא חדא, אולם ברי כי אין דינו של סברי, אשר ירה בנשק חם ופצע באמצעותו את המתלונן 1, ואף היכה את המתלונן 2, כדין סאבר אשר בסופו של דבר לא עלה בידו לגרום במו ידיו לנזק למי מהמתלוננים. נוכח האמור, עיקרון אחידות הענישה מחייב בענייננו דווקא להבחין בין המערערים.
לבסוף, נדחתה טענת המערערים כי ראוי להקל בעונשם בגין הסכם ה"סולחה" שנחתם בין המשפחות, ועדותו של המתלונן 1 כאמור. כפי שצוין בעבר לא אחת, אין בעצם ישוב הסכסוך בין הצדדים כדי למצות את האינטרס הציבורי שבהרתעת הרבים מפני ביצוע מעשים דומים.
סיכומם של דברים: בשקלול חומרת המעשים, נסיבות ביצועם ונסיבותיהם האישיות של המערערים, יוצא כי העונשים שנגזרו על המערערים ראויים ואין מקום להתערב בהם. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [דיון אזרחי] |
|
| ע"א 2398-22 רומן שולץ נ' הוט מובייל בע"מ (עליון; ע' ברון, ח' כבוב, ר' רונן; 30/11/22) - 49 ע' |
| עו"ד: אורית מלכא, לירון קופרשטיין לביא, יבגני פרחיה, מאור בשן, יואב שחם |
בימ"ש פסק פה אחד כי בנסיבות המקרה המערערים היו רשאים להגיש התנגדות לאישור הסדר פשרה בהליך של בקשה לאישור תביעה ייצוגית, וכי לא היה מקום לשעות להתנגדותם ולהימנע מאישור ההסדר. נפסק כי ההטבה המוצעת לקבוצה הולמת את התועלת המוגבלת הגלומה בבקשת האישור ואת סיכוייה שאינם מן המשופרים; דעת הרוב קבעה כי מאחר שעיקר התועלת היא באכיפת הדין לעתיד, אין פסול בכך שבימ"ש נמנע מלקבוע את הגמול למבקש ושכר הטרחה לבאי כוחו כנגזרת של מימוש ההטבה בפועל; דעת המיעוט קבעה כי היה מקום לקבוע כי הגמול ושכר הטרחה ייגזרו באופן ישיר משווי מימוש ההטבות בפועל ולא משווין התיאורטי, וזאת לאחר תום ביצוע הסכם הפשרה.
דיון אזרחי-תובענה ייצוגית-אישור הסדר פשרה
דיון אזרחי-תובענה ייצוגית-התנגדות להסדר פשרה
דיון אזרחי-תובענה ייצוגית-גמול לתובע מייצג ושכר טרחה לפרקליטו
דיון אזרחי-תובענה ייצוגית-פיצוי לתובע ייצוגי
.
ענייננו בבקשה לאישור תובענה כייצוגית שהגיש המשיב 2 נגד משיבה 1 בעילה לפי סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), האוסר על שיגור "הודעות ספאם", בגין משלוח ללקוחותיה הודעת פרסומת המודיעה להם על הטבה שהם זכאים לה כמנויים. הסדר פשרה גובש והובא לאישור בימ"ש. בהסדר שהוצע, משיבה 1 הצהירה כי היא אינה שולחת עוד ללקוחותיה הודעות מהסוג הנדון. נוסף על כך, משיבה 1 התחייבה להעניק הטבות שונות לחברי הקבוצה. במסגרת הסדר הפשרה, המליצו הצדדים על פסיקת גמול למשיב 2 בסך 95,000 ₪, ושכר טרחה לבא כוחו בסך 305,000 ₪. בימ"ש המחוזי אישר את ההסדר המוצע, חרף התנגדות המערערים ומכאן הערעור.
.
בית המשפט העליון (מפי השופטת ברון ובהסכמת השופט כבוב, כנגד דעתה החולקת של השופטת רונן) דחה את הערעור ופסק כי:
השופטת רונן (אליה הצטרפו השופטים ברון וכבוב) ציינה כי המתנגדים היו זכאים להגיש התנגדות לאישור הסכם הפשרה. ודוק, אף אם המתנגדים אינם נכללים בקבוצה המיוצגת, אין בכך כדי למנוע מהם להגיש התנגדות להסכם הפשרה. הטענה לפיה המתנגדים אינם פועלים לטובת עניינם של חברי הקבוצה המיוצגת, נדחתה. הובהר כי העובדה שהמתנגדים מעוניינים לקבל שכר בגין התנגדותם אינה טעם לדחיית ההתנגדות. אם יש בהתנגדות ממש, המתנגד זכאי לשכר; ואם אין בה ממש, יש לדחותה לגופה.
אשר לשאלה האם היה מקום לאשר את הסכם הפשרה לגופו, השופטת רונן ציינה כי כדי לברר האם היה מקום לאשר את הסכם הפשרה, יש לבחון מה הייתה עשויה להיות התוצאה הכוללת של בקשת האישור אילו היא הייתה מתקבלת ואילו היה בימ"ש מקבל גם את התביעה הייצוגית לגופה. כן יש לבחון את הסיכון שהטענות שהועלו בבקשת האישור היו נדחות, כולן או חלקן. בהקשר זה קבעה השופטת רונן כי ניתן היה לאשר את ההסכם חרף העובדה שרק חלק מחברי הקבוצה המיוצגת יזכו בפיצוי מכוחו, אך פיצוי של חלק מהקבוצה צריך להיות חריג ולא הכלל. עוד קבעה כי ניתן לאשר את ההסכם, אף אם הפיצוי לחברי הקבוצה המיוצגת לא ניתן בתשלום כספי אלא בטובות הנאה. השופטת רונן עמדה על שני שיקולים מרכזיים בבחינת האפשרות של פיצוי חלק מחברי הקבוצה בלבד: האם קיימת הצדקה שלא לפצות חלק מחברי הקבוצה בשל שיקולים הכרוכים בקושי לפצות את החברים הללו, וכאשר אין כדאיות כלכלית לנסות להתגבר על הקושי הזה; יש לוודא כי חרף העובדה שחלק מחברי הקבוצה לא זוכים לפיצוי, הסכום הכולל שבו נושא הנתבע די בו כדי להשיג את מטרת ההרתעה מפני הפרת הדין. לגופו של עניין קבעה השופטת רונן כי אין מקום להתערב בהחלטת בימ"ש קמא לאשר את הסכם הפשרה בתנאים שנקבעו על ידי הצדדים לו, למעט ברכיב הגמול למבקש ושכר הטרחה לבאי כוחו. לדעתה היה מקום לקבוע כי הם ייגזרו באופן ישיר משווי מימוש ההטבות בפועל ולא משווין התיאורטי, וזאת לאחר תום ביצוע הסכם הפשרה.
השופטת ברון הסכימה למרבית חוות דעתה של השופטת רונן. לדעתה, עמדת המערערים לוקה בהסתכלות צרה על הסדר הפשרה, שעה שזה צריך להיבחן כמכלול, על יתרונותיו וחסרונותיו. עמדתם ביחס להסדר הפשרה אינה מביאה בחשבון את הקצאת הסיכונים והסיכויים הגלומה בהמשך ההתדיינות בבקשת האישור. אין מקום להתערב בקביעת בימ"ש המחוזי, שלפיה הסדר זה עומד באמות המידה שהתווה המחוקק בסעיפים 18 ו-19 לחוק תובענות ייצוגיות, ולא נמצא כי נפל פגם בשיקול דעתו בנדון.
אשר לסכומי הגמול ושכר הטרחה, ציינה השופטת ברון כי אחד השיקולים המרכזיים בפסיקת גמול ושכר טרחה הוא מידת התועלת שצמחה לחברי הקבוצה מההליך הייצוגי, ובהקשר זה לא פעם נודע משקל משמעותי לשוויה בפועל של ההטבה בהתאם להיקף שבו היא מומשה על ידי הקבוצה. אלא שבענייננו עיקר ההישג של ההליך הייצוגי הוא אכיפת הדין לעתיד ולא בפיצוי של חברי הקבוצה בגין נזקיהם הנטענים. בנסיבות אלה, ובניגוד לקביעת השופטת רונן, קבעה השופטת ברון כי אין פגם בכך שבימ"ש המחוזי פסק את הגמול ושכר הטרחה מבלי לקשור אותם להיקף מימוש ההטבה בפועל. הסכומים שנפסקו למשיב 2 ולבא כוחו הם אמנם על הצד הגבוה, ואולם סכומים אלה משקפים נאמנה את מידת ההשקעה שנדרשה בהליך ואת התועלת שבכל זאת צמחה ממנו עבור הקבוצה, ואין זה מקרה המצדיק התערבות מצד ערכאת הערעור.
השופט כבוב הצטרף למסקנה כי חרף התנגדות המערערים, יש להותיר את אישור הסכם הפשרה על כנו. יחד עם זאת, בכל הנוגע לשיעורי הגמול ושכר הטרחה שנפסקו לטובת התובע הייצוגי ובאי כוחו, סבר כי אין זה מקרה חריג בו ראוי לה לערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ולכן הצטרף לחוות דעתה של השופטת ברון; השופט כבוב הרחיב בכל הנוגע להסדרי פשרה מסוג "שוברים" (או "קופונים") (הסדרי פשרה בהם הפיצוי שמוענק לחברי הקבוצה איננו פיצוי כספי ישיר אלא, פיצוי בדמות הטבה או הנחה חלקית לרכישת שירות או מוצר אותם מספק הנתבע), המשליכים גם על פסיקת גמול לתובע הייצוגי ושכר טרחה לבא כוחו. השופט כבוב הצביע על הקשיים הטמונים בהסדרי "שוברים", המרכזיים שבהם הם הקושי בהערכת שווי ההטבה הניתנת, וכן הקושי לוודא כי ההטבה אכן ממומשת על-ידי חברי הקבוצה. לעניין זה הודגש, כי לאור קשיים אלה, ראוי ככלל "להצמיד" את תשלום הגמול ושכר הטרחה לסכום השוברים אשר ימומשו בפועל. מכל מקום, ציין השופט כבוב כי בבחינת ההסדר דנן לא נמצא שיש בידי התובע המייצג ובא כוחו אפשרות, מעשית, להפעיל פיקוח אפקטיבי שיוביל למימוש רב יותר של השוברים. בנסיבות אלה, ולצד עמדתו העקרונית של השופט כבוב, לדעתו מקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים בהם ראוי להתנות את שכר הטרחה בסכום המימוש בפועל. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [עונשין] |
|
| ע"פ 990-21 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; ע' ברון, א' שטיין, ח' כבוב; 30/11/22) - 18 ע' |
| עו"ד: שרית משגב, מוסא מוסא, אהוד בן יהודה, טלי סמואל |
נדחה ערעור על עונש מאסר בפועל בן 25 שנים ופיצוי מירבי לנפגעי העבירה שהושתו על המערער בגין הרשעתו ברצח ובעבירות נוספות. זאת, לאחר שנדחו טענות המערער כי לא ניתן משקל מספק למעורבותו של מעורב נוסף בפרשה ולמחדלי החקירה בקביעת עונשו; כי לא ניתן משקל מספק לנסיבות מקלות; כי לפי סעיף 41 לחוק העונשין העונש המקסימלי שניתן להשית עומד על 20 שנות מאסר, ונקבע כי חל סעיף 311א לחוק שמעניק לבימ"ש שיקול דעת להטיל עונש קצוב בזמן עד ל-30 שנות מאסר בפועל; כן נדחתה הטענה כי לא היה מקום לקבוע שהעונש ירוצה במצטבר לעונשים בתיק אחר ונקבע שאין מקום להתערב ברכיב הפיצוי.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירת רצח
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקום
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים
עונשין – ענישה – דרכי ענישה: עונשים מצטברים
עונשין – ענישה – דרכי ענישה: פיצויים
עונשין – ענישה – מאסר עולם
.
המערער הורשע בבימ"ש המחוזי בביצוע העבירות הבאות: רצח לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין; נשיאת נשק והובלתו; חטיפה; סחיטה באיומים; הדחה בחקירה; וחבלה במזיד ברכב. על המערער הושתו 25 שנות מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי; ופיצוי לנפגעי העבירה בסך כולל של 258,000 ש״ח. הערעור מופנה נגד העונש בלבד.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט כבוב ובהסכמת השופטים ברון ושטיין) דחה את הערעור ופסק כי:
בימ"ש קבע כי אין זה מקרה המצדיק התערבות של ערכאת הערעור בשיקול הדעת המוענק לערכאה הדיונית בקביעת העונש ההולם. בגזר הדין לא נפלה כל טעות, ולא נמצא כי העונש שהושת על המערער סוטה באופן ניכר ממדיניות הענישה הראויה והמקובלת בעבירות בהן הוא הורשע.
טענת המערער כי בימ"ש קמא שגה משלא העניק משקל מספק למעורבות של מעורב אחר בפרשה כמו גם למחדלי החקירה, שעה שגזר את דינו נדחתה. ראשית, אין להתערב בקביעת בימ"ש קמא כי המערער הוא האחראי הבלעדי בביצוע מעשה הרצח, עליה לא הוגש ערעור, ובנוסף אין זהות בין חלקם בפרשה. שנית, מקומן הטבעי של טענות המערער אשר לקיומם של מחדלי חקירה הוא בשלב בירור אשמתו והמערער נמנע מלהעלות את טענותיו בדבר מחדלי חקירה עד לשלב הסיכומים. מכל מקום, משלא הייתה כל השפעה ישירה של מחדלי החקירה הנטענים על עניינו של המערער, אין מקום לקבל את טענתו להקלה בעונשו; אמנם ייתכנו מצבים בהם מחדלי חקירה בעניינו של שותף אחד לביצוע עבירה יביאו לתוצאה המפלה שותף אחר באופן שעשוי להצדיק הקלה בעונשו של האחרון, ואף לזכותו בדין, וזאת מטעמי הגנה מן הצדק. אך לא כך המצב בענייננו, נוכח הקביעה באשר לחלקו של המעורב הנוסף בפרשה.
הטענה כי נסיבות ביצוע העבירה ונסיבותיו האישיות של המערער מצדיקות הקלה בעונשו, כאשר יש להתחשב בכך שהוא היה קטין בעת שביצע את העבירות, היה תחת השפעת סם מסוכן ובכך שהוא ביצע את הרצח מתוך תחושת איום, נדחתה. מעשי המערער מנוגדים לערכי יסוד מוסריים, משפטיים וחברתיים ולא נעשו בפזיזות או באימפולסיביות, ולא מתוך תחושת חשש או איום מפני המנוח. אכן, כאשר נדרש בימ"ש לגזור את דינו של קטין שהורשע בדין, עליו לתת משקל מיוחד לשיקולי שיקום, אך על בימ"ש לתת גם את הדעת ליתר שיקולי הענישה, ובהם הרתעה וגמול. לאור נסיבות ביצוע העבירות וחומרתן, כמו גם תסקיר שירות המבחן, בצדק נקבע כי אין לבכר את שיקולי השיקום בעניינו של המערער. דומה כי דרכו של המערער לשיקום עצמי עודנה ארוכה, כך ששיקולי השיקום טרם בשלו לצורך הקלה בעונשו. בהתאם, העונש שהושת על המערער מידתי ביחס למעשיו, ואף בימ"ש המחוזי הקל עמו מתוך תקווה לשיקומו.
הטענה כי בימ"ש קמא שגה עת שגזר עליו 25 שנות מאסר, מקום בו העונש המקסימלי שניתן להשית על מי שהורשע בעבירת הרצח לפי סעיף 300(א) לחוק, שאינו עונש של מאסר עולם, הוא 20 שנות מאסר, נדחתה. טענה זו מיוסדת על סעיף 41 לחוק לפיו "עבירה שדינה מאסר עולם ולא נקבע שהוא עונש חובה, תקופת המאסר שיטיל בית המשפט לא תעלה על עשרים שנה". סעיף 311א לחוק קובע כי: "על אף הוראות סעיף 41, בעבירה לפי סימן זה שדינה מאסר עולם ולא נקבע שהוא עונש חובה, רשאי בית המשפט להטיל מאסר עולם לתקופה בלתי קצובה או מאסר לתקופה שלא תעלה על שלושים שנים". מטרת סעיף 311א לחוק היא להחריג את התחולה של סעיף 41 לחוק, מעבירות של גרימת מוות. לבימ"ש שיקול דעת רחב בקביעת העונש בעבירות גרימת מוות, שלצידן נקבע עונש מאסר עולם שאינו עונש חובה והחוק קובע הסדר בעל שני מסלולים מקבילים לגזירת עונשו של מי שהורשע בעבירה כזו: הראשון, הטלת עונש מאסר עולם שאינו קצוב בזמן; והשני, הטלת עונש מאסר קצוב בזמן, שאינו עולה על 30 שנים. נוכח אמור, סעיף 41 לחוק אינו חל, וחלף זאת חל סעיף 311א, אשר מעניק לבימ"ש שיקול דעת להטיל עונש קצוב בזמן עד ל-30 שנות מאסר בפועל, כפי שעשה בימ"ש קמא.
אשר לאופן ריצוי העונש, השיקולים שינחו את בימ"ש, לצורך הכרעה בדבר אופן ריצוי עונשי מאסר שהושתו על אדם בגין עבירות שונות הם: קיומה של זיקה בין העבירות בהן הורשע הנאשם; שיקולים הנוגעים למהות העבירה וחומרתה; מידת הפגיעה והנזק שמעשי הנאשם יצרו; ושיקולים של גמול והרתעה. בענייננו, כל אלה תומכים במסקנה כי ראוי שהעונש שהושת על המערער ירוצה במצטבר לעונש שהושת עליו בתיק אחר; אין מקום להתערב בפיצוי נפגעי העבירה. עצם היות המערער קטין בעת שביצע את העבירות בהן הוא הורשע, אינו טעם המצדיק התערבות בפיצוי. בנוסף, מצוקה כלכלית של מי שהורשע בפלילים או של משפחתו אינה מהווה שיקול בעת קביעת פיצוי לנפגעי עבירה במסגרת הליך פלילי. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [משפט מינהלי] |
|
| בג"ץ 7009-21 מי בקעת הירדן אגודת מים שיתופית חקלאית נ' הרשות הממשלתית למים ולביוב (עליון; ד' מינץ, י' וילנר, י' כשר; 30/11/22) - 13 ע' |
| עו"ד: יצחק ברט, אלרן שפירא בר אור, דן לרגמן, חנה פרנקל |
לא נפל כל פגם המצדיק התערבות בסיווג המשיב ברישיונות ההפקה וההספקה שניתנו לעותרת, את המים שמפיקה העותרת כ"מים מליחים", אף שבהיתר ההשקיה שניתן לה ע"י משרד הבריאות המים מסווגים כ"מי קולחין". אין מדובר ב"דיבור בשני קולות" מצד הרשות כטענת העותרת. מדובר בהפעלת סמכויות הנתונות לכל אחת מהרשויות בדין בהתאם לשיקולים הרלוונטיים לכל אחת מהן, והמתקיימות זו לצד זו ללא סתירה.
משפט מינהלי – רישוי – הפקה ואספקת מים
משפט מינהלי – רשות מוסמכת – רשות המים והביוב
משפט מינהלי – רשות מוסמכת – שר הבריאות
.
העותרת היא אגודה שיתופית חקלאית המפיקה מים ממכוני שאיבה המצויים במורד נהר הירדן הדרומי, ומספקת את המים לישובים בתחומי מועצה אזורית בקעת הירדן לצרכי השקיית גידולים חקלאיים. העותרת מבקשת בעתירתה כי המשיבים יתקנו את סיווג המים המופיע ברישיונות ההפקה וההספקה שניתנו לה ביחס למתקני השאיבה "הציפור" ו"זרזיר", מסיווג "מים מליחים" לסיווג "מי קולחין" (סיווג המקנה פטור מתשלום דמי מים). לטענת העותרת, משעה שמשרד הבריאות החליט כי מדובר במי שפכים באיכות ירודה ביותר הטעונים היתר השקיה בקולחין, אין המשיבה רשאית לסווגם כמים מליחים ובכך להביא לחיובה של העותרת בדמי מים.
.
בג"ץ (מפי השופט ד' מינץ, בהסכמת השופטים י' וילנר וי' כשר) דחה את העתירה מהטעמים הבאים:
כאמור, בקשת העותרת כי סיווג המים ברישיונות ישונה ל"מי קולחין", נסוב על האופן שבו המים מסווגים על ידי משרד הבריאות בהיתר ההשקיה שניתן לה. בקשה זו מבוססת על כך שלטענתה שר הבריאות הוא המוסמך לקבוע את סוג המים. טענה זו סומכת העותרת על קיומה של הגדרת המונח "קולחים" בכללי בריאות העם, ועל כך שחוק המים והכללים שנקבעו מכוחו מורים כי אין בהם כדי לגרוע מהוראות פקודת בריאות העם והסמכויות הקבועות בו. לתמיכה בטענתה גם מציינת העותרת כי בחוק המים ובכללים שנקבעו מכוחו אין הגדרה רלוונטית חלופית למונח "קולחין".
אכן, חוק המים מונה את תפקידי מועצת המשיבה, ובכללם "קביעת כללים בדבר הפקת מים, הספקתם, כמותם, איכותם, מחירם, השימוש בהם במסגרת מטרות המים, ואירוע פגיעה במים" וכן "קביעת תקנים לטיפול במי שפכים". חוק המים גם מורה כי אין בתפקידים אלה כדי להקנות למועצת המשיבה סמכויות בעניינים שלגביהם מוקנות סמכויות לאַחֵר לפי פקודת בריאות העם. ברם מכאן ועד למסקנה אליה הגיעה העותרת לפיה השאלה כיצד יש להגדיר "מי קולחין" בכל הקשר שהוא מסורה לשר הבריאות, וזאת אך ורק בשל קיומה של הגדרה בכללים שהותקנו מכוח פקודת בריאות העם ובהיעדרה של הגדרה אחרת בחוק המים ובכללים שמכוחו – המרחק רב.
עוד נאמר בהקשר זה, כי אמנם חוק המים וכללי תעריפי מקורות אינם כוללים הגדרה למונח "קולחין". עם זאת, קיימת הגדרה למונח זה בסעיף 1 לכללי המים (קביעת תנאים ברישיון), המגדיר "קולחין" כ"שפכים מטוהרים למעט מי שפד"ן", ואין מחלוקת כי המים המופקים על ידי העותרת אינם מטוהרים ואינם "מי שפד"ן". העותרת מבקשת להימנע מלהחיל הגדרה זו בעניינה הואיל וכללי קביעת תנאים ברישיון אינם חלים באזור. אולם גם אם אין מקום להחיל הגדרה זו ככתבה וכלשונה, שעה שמדובר בכללים שאינם חלים באזור, עצם קיומה של הגדרה זו מלמד, לכל הפחות, כי עשויה להיות הצדקה להבחין בין הגדרת המונח "קולחין" בהקשרו של חוק המים והכללים שמכוחו, לבין הגדרתו בכללי בריאות העם.
ואכן, בעניינו קיימים טעמים טובים להבחין בין האופן שבו סווגו המים בהיתר ההשקיה לבין האופן שבו הם סווגו ברישיונות שניתנו לעותרת על ידי המשיב.
תכליתן של הסמכויות הנתונות לשר הבריאות במתן היתרים להשקיה במי קולחין היא שמירה על בריאות הציבור ומניעת סכנות תברואתיות ובריאותיות. על רקע תכלית זו הוגדר המונח "קולחים" בכללי בריאות הציבור כפי שהוגדר.
לעומת זאת, הסמכות הנתונה למשיב (ולמשיבה) ליתן רישיונות, ובתוך כך לקבוע את סיווגם של המים שלגביהם ניתנו הרישיונות, תכליתה שונה. רישיונות ההפקה וההספקה הם אחד מאמצעי הפיקוח העיקריים על משק המים בישראל, והם נועדו להבטיח ניהול יעיל וחסכוני של משק המים ואת קיומם של מקורות מים זמינים וראויים לשימושים השונים.
נוכח השוני בין התכליות העומדות ביסוד הסמכויות הנתונות לרשויות השונות, ברי כי העובדה שהמים אותם מפיקה העותרת סווגו על ידי שר הבריאות כ"מי קולחין" בהיתר ההשקיה, אינה מביאה בהכרח למסקנה שהם צריכים להיות מסווגים כך על ידי המשיב ברישיונות המופקים על ידו. סיווג המים על ידי המשיב צריך להביא בחשבון את מכלול השיקולים הרלוונטיים לניהול משק המים ומקורות המים הזמינים, שיקולים אשר רובם לא נלקחים בחשבון כלל במתן היתר השקיה על ידי שר הבריאות.
מתשובת המשיבים עולה עוד כי הפטור שניתן למפיקים פרטיים מתשלום דמי מים בגין הפקת מי קולחין נולד מהרצון לתמרץ חקלאים לעשות שימוש במים אלו. זאת, שכן השימוש במי קולחין להשקיה מונע את הזרמתם לנחלים ובכך מונע את זיהומם, את הפגיעה בסביבה הביולוגית המתקיימת בהם ואת היכולת להפיק מהם מים לשימושים שונים. אלא שבכל הנוגע למים אותם מפיקה העותרת בענייננו, כפי שטוענים המשיבים ובצדק, רציונלים אלה אינם מתקיימים. ראשית, מדובר במים אשר מגיעים מנהר הירדן עצמו. אף אם המים "נמהלו" במי שופכין מממלכת ירדן, ההיגיון שביסוד הרצון למנוע את זיהום הנהר באמצעות שימוש במי קולחין ודאי אינו מתקיים. שנית, על פי האמור בתשובת המשיבים, הזרמת מי הירדן לים המלח ממלאת תפקיד בשימור הסביבה האקולוגית האזורית ובהאטת קצת התייבשותו. מבחינה זו, לא זו בלבד שאין כל שאיפה לתמרץ חקלאים לעשות שימוש במי הירדן הדרומי, אלא קיימת עדיפות להותרתם בירדן והזרמתם לים המלח. על רקע זה ניתן להבין מדוע סרב המשיב לסווג את המים המופקים על ידי העותרת כ"מי קולחין" לצורך רישיונות ההפקה והספקה שניתנו לה.
עוד צוין כי אין מקום לספק שבמסגרת הסמכות הנתונה למועצת המשיבה לקבוע תעריפים לדמי מים, היא רשאית להתחשב גם בשיקולים הנוגעים להיקף השימוש הרצוי במים מסוג מסוים. כך עולה מפורשות מהוראת סעיף 112(א) לחוק המים המקנה למועצת המשיבה סמכות לקבוע בכללים "תעריפים לדמי מים בדרך כלל או לגבי מצאי סוגי המים באזור פלוני או לגבי סוג ספקים פלוני, ורשאית היא לדרג את דמי המים לפי מטרות המים, לפי השמושים במים, לפי עונות השנה או שעות היממה, בשים לב ליכולת התשלום של צרכני המים במטרה פלונית ולתצרוכת המים לאותה מטרה".
ולבסוף, לא למותר לציין כי כללי תעריפי מקורות אינם מתעלמים כליל מאיכותם הירודה של המים המופקים על ידי העותרת. איכותם של המים מקבלת ביטוי באמצעות מתן הנחה בדמי המים שבהם על העותרת לשאת. מדובר בהפחתה משמעותית הנותנת ביטוי לאיכותם של המים, הגם שזו אינה השיקול הבלעדי בקביעת סיווגם.
גם לא נמצא ממש בטענת העותרת להסתמכותה על כך שלא ייגבו ממנה דמי מים. סיווג המים נעשה כאמור כדין על ידי המשיב בהתאם לכללים החלים בעניין זה, ולא הוכחה כל הסתמכות, ודאי לא כזו שיש בכוחה לגבור על כך.
לסיכום: אין מדובר בענייננו ב"דיבור בשני קולות" מצד הרשות כטענת העותרת. מדובר בהפעלת סמכויות הנתונות לכל אחת מהרשויות בדין בהתאם לשיקולים הרלוונטיים לכל אחת מהן, והמתקיימות זו לצד זו ללא סתירה. ברי אפוא כי לא נפל כל פגם המצדיק התערבות בסיווג המשיב את המים שמפיקה העותרת כ"מים מליחים", חרף חפצה כי אלה יסווגו כ"מי קולחין". |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [בתי סוהר] |
|
| רע"ב 6756-22 חסונה חאלד נ' מדינת ישראל (עליון; י' כשר; 30/11/22) - 10 ע' |
| עו"ד: מיכל דניאלי, יואב ויטריאול, שי טובים |
נדחתה בקשת רשות ערעור שעניינה בקשת המבקש, המסווג כאסיר בטחוני, להורות על הפסקת כליאתו בתנאי "הפרדה", ולשנות את סיווגו לאסיר פלילי. נפסק כי לא נפל פגם בפסק דינו של בימ"ש המחוזי ובהחלטת שב"ס בעניין השמת המבקש באגף שמור, ובעניין הגדרתו כ-"אסיר ביטחוני", המצדיק התערבות.
בתי סוהר – תנאי מאסר – אגף שמור
בתי סוהר – תנאי מאסר – הפרדה
בתי סוהר – אסירים – תנאי מאסר
בתי סוהר – אסירים – אסירים ביטחוניים
בתי סוהר – אסירים – הפרדתם
בתי סוהר – אסירים – סיווגם
.
נגד המבקש הוגש כתב אישום בחשד לביצוע עבירות ביטחוניות שונות ולכן סווג כ-"אסיר ביטחוני" והושם באגף ביטחוני. שילוב המבקש באגפים ביטחוניים שונים בהם נעשו ניסיונות לשלבו, לא עלה יפה. לכן, ומן הטעם של הגנה על שלומו, על שלומם של האסירים האחרים, ועל אורח החיים התקין בבית הסוהר, החליט שב"ס על החזקת המבקש בהפרדה. בימ"ש לעניינים מנהליים דחה את עתירת האסיר שהגיש המבקש נגד שירות בתי הסוהר (שב"ס), בגדרה התבקש להורות על הוצאתו מאגף הפרדות ועל שינוי סיווגו מ-"אסיר ביטחוני" ל-"אסיר פלילי". מכאן בקשת רשות הערעור.
.
בית המשפט העליון (השופט י' כשר) דחה את הבקשה ופסק כי:
הלכה היא כי רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי הדן בעתירת אסיר תינתן במקרים חריגים, בהם מעוררת בקשת רשות הערעור שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה. לא נמצא כי הבקשה דנן נכללת במקרים חריגים מהסוג האמור, וזאת אף אם תאומץ הגישה לה טוען המבקש, שאינה תואמת את ההלכה הפסוקה, לפיה יש להחיל מבחן מרחיב יותר בבקשות מסוג זה; חרף טענות המבקש לעניין ליקויים שנפלו בהתנהלות שב"ס, לא נמצא כי נגרם למבקש עיוות דין או חוסר צדק מהותי. לכן, דין הבקשה להידחות.
למעלה מן הצורך, דין הבקשה להידחות אף לגופה. המבקש מואשם בביצוע עבירות ביטחוניות, לרבות עבירת רצח בנסיבות מחמירות של מעשה טרור, על רקע לאומני-אידיאולוגי. בנסיבות אלה, ברי כי המבקש סווג כ-"אסיר ביטחוני" כדין. כמתחייב מסיווגו, המבקש הושם באגפים ביטחוניים ייעודיים, הנפרדים מאגפים "רגילים" בהם שוהים אסירים פליליים, וזאת לאור הסיכון הביטחוני הצפוי מאסירים ביטחוניים. שילוב המבקש באגפים הייעודים לו לפי סיווגו, לא התאפשר. עם זאת, נקבע כי גם שילוב המבקש באגפים פליליים אינו אפשרי, בשים לב לקיומה של חוות דעת מטעם גורמי מודיעין מוסמכים שקבעה כי אין מקום להעברת המבקש לשהות ב-"אגף פלילי".
משכך, עניינו של המבקש, על נסיבותיו הייחודיות, הוביל למעין "מבוי סתום". מצב זה הביא את שב"ס למציאת פתרון בדמות השמת המבקש באגף שמור. פתרון זה מאפשר שמירה על שלום המבקש במובן זה שאינו נאלץ לשהות עם אסירים ביטחוניים המצויים עמו בסכסוך, ובמקביל עומד בכללים המחייבים של פקודת האסירים הביטחוניים ושומר על האינטרסים שבבסיסה, וכל זאת מבלי שהמבקש מוחזק בהפרדה על כל תנאיה. אמנם פתרון זה אינו חף מקושי לנוכח העובדה כי בפועל, חרף העברת המבקש לאגף השמור, הוא עודנו מצוי במאסר לבדו, מבלי שמקיים אינטראקציה עם אסירים אחרים. למרות קושי זה, מדובר בפתרון המתקבל על הדעת בנסיבות העניין, בעיקר מאחר שהמבקש סירב לניסיון לשלבו עם אסיר ביטחוני אחר בתא, והוא מוכן לשהות אך ורק עם אסירים פליליים, זאת חרף ההוראות החלות בעניינו. התנגדות המבקש לשהות בתאו או לקיים אינטראקציה עם כל אסיר ביטחוני אחר, מחייבת המשך החזקתו באגף השמור לבדו.
עמדת המבקש כי ראוי שלא יסווג כ-"אסיר ביטחוני", אגב כפירה במיוחס לו בכתב האישום, אין בה כדי לבטל את סיווגו, שנעשה כדין, ולאכוף על שב"ס, על דרך התנהגות בפועל של המבקש, את סיווגו כ-"אסיר פלילי". לפיכך לא נמצא כי נפל פגם בהחלטה בדבר החזקת המבקש באגף שמור, ובדבר המגבלות השונות החלות עליו בשל סיווגו כ-"אסיר ביטחוני", המצדיק התערבות בליבת שיקול הדעת המינהלי-ארגוני השמור לשב"ס. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [עונשין] |
|
| ע"פ 1275-22 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; ע' ברון, ג' כנפי שטייניץ, ר' רונן; 30/11/22) - 8 ע' |
| עו"ד: מיכל קליין, משה פלמור |
בימ"ש דחה ערעור על עונש המאסר בפועל בן 8.5 שנים אשר הושת על המערער בגין הרשעתו בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ותקיפה הגורמת חבלה ממשית. בימ"ש עמד על הצורך בענישה מרתיעה ומחמירה במקרים של שימוש בנשק חם, קבע כי הן השיקולים לחומרה והן השיקולים לקולה הובאו בחשבון בגזר דינו של בימ"ש המחוזי, ואין זה מקרה חריג המצדיק התערבות בו.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות נשק
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות אלימות
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התערבות ערכאת ערעור
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים
.
המערער הורשע בבימ"ש המחוזי בעבירות הבאות: חבלה בכוונה מחמירה; חבלה חמורה בנסיבות מחמירות; ותקיפה הגורמת חבלה ממשית. זאת, על רקע תקיפתו את שלושת המתלוננים, כולם אחים. מתחם העונש ההולם שנקבע בעניינו של המערער הוא בין 8 ל-12 שנות מאסר. בימ"ש השית על המערער עונש של 8.5 שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו, לצד ענישה נלווית. הערעור נסוב על חומרת עונש המאסר בפועל.
.
בית המשפט העליון (מפי השופטת כנפי-שטייניץ ובהסכמת השופטות ברון ו-רונן) דחה את הערעור ופסק כי:
הלכה פסוקה היא, כי התערבות ערכאת הערעור בגזר דין שמורה למצבים חריגים, שבהם גזר הדין מגלה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הנוהגת או כאשר נפלה טעות מהותית בגזר הדין. המקרה דנן אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים.
השימוש בנשק חם ככלי לפתרון סכסוכים הפך למכת מדינה. מידי יום אנו נחשפים למציאות קשה של זמינות נשק בלתי חוקי ולאירועים חוזרים ונשנים בהם נעשה בו שימוש כאמצעי ליישוב סכסוכים. חומרתן היתירה של עבירות אלה, פגיעתן הקשה והשפעתן על תחושת הביטחון של כלל אזרחי המדינה, זכו להתייחסות נרחבת בפסיקה. מדובר בתופעה המאיימת על הסדר הציבורי, על ביטחונם האישי של אזרחי המדינה ועל חוסנה של החברה. תופעה זו מחייבת צעדי אכיפה בלתי מתפשרים וניהול מאבק נחוש במחולליה. גם בימ"ש נדרש לתרום את חלקו למאבק זה, על-ידי החמרת הענישה ומתן משקל משמעותי לשיקולי הרתעה בעת גזירת הדין.
לא נמצא כי מתחם הענישה שקבע בימ"ש המחוזי, או העונש שהוטל על המערער, חורגים ממדיניות הענישה הראויה. לא ניתן להפריז בחומרת המעשים בהם הורשע המערער. בשל "איום מרומז", כטענתו, נטל המערער את החוק לידיו ויצא למסע ירי שתכליתו פגיעה במתלוננים. למעשיו קדמו פעולות תכנון, הצטיידות בנשק קטלני ונסיעה למקום האיסוף של המתלוננים. המערער ירה בשניים מהמתלוננים בכוונת מכוון, גרם לפציעתם הקשה, ולא חדל גם בעת שהמתלונן 3 ניסה לסייע לאחיו הפצועים. כל זאת עשה במרחב הציבורי ולאור יום, תוך נטילת סיכון לפגיעה בעוברי אורח תמימים. ודוק, בעניינו של המערער אין מדובר בדפוס פעולה חדש. בנוסף, יש לייחס משקל של ממש לנזקים הפיזיים והנפשיים המשמעותיים שנגרמו למתלוננים 1 ו-2 כתוצאה ממעשי המערער, המצדיקים אף הם ענישה מחמירה והולמת.
נסיבותיו האישיות של המערער זכו להתייחסות הולמת בגזר הדין ואף הובילו את בימ"ש המחוזי למקם את עונשו ברף הנמוך של מתחם הענישה שקבע. בימ"ש המחוזי לקח בחשבון את מצבו הכלכלי של המערער, את הנזק שיגרם לו ולבני משפחתו כתוצאה משהייתו במאסר ממושך, וכן טרגדיה משפחתית שפקדה אותו. גם טענות בקשר להסכם סולחה נשקלו. בימ"ש המחוזי הבהיר כי יש ליתן משקל מסוים לתשלום שהועבר ולנטילת אחריות, הן בקשר לגזירת העונש, הן בקשר לפיצוי הכספי, אך ציין כי אין ליתן לאמור משקל מכריע, בין היתר, בשים לב לשיקולי ההרתעה הנדרשים בעבירות מן הסוג דנן. קביעות אלה עולות בקנה אחד עם הפסיקה. לסיכום, כל השיקולים הנדרשים בעניינו של המערער, הן השיקולים לחומרה והן השיקולים לקולה, הובאו בחשבון בגזר הדין ולא נפלה בו כל טעות המצדיקה התערבות. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [בתי-משפט] |
|
| עע"מ 6797-22 ארזים השקעות בע"מ נ' עיריית ראשון לציון (עליון; ח' כבוב; 30/11/22) - 7 ע' |
| עו"ד: ניר רוקח, ליטל שילה, גדי ירום |
מצבו הכלכלי של מערער שהוטל עליו חיוב כספי, אינו מהווה שיקול בלעדי במסגרת בקשה למתן סעד זמני. עם זאת, חריג לכלל זה, הוא כאשר אי עיכוב ביצוע תשלום החיוב הכספי, עלול להוביל להתמוטטות כלכלית מצד המערער, כנטען בענייננו. אולם, לשם כך, יש להציג תשתית ראייתית מוצקה המציגה את המצב הכלכלי הנטען לאשורו. באופן שיבאר מדוע נשיאה בסכום שנפסק יגרום לפגיעה אנושה במצבו הכלכלי; ומדוע היה ויתקבל הערעור לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. כזאת לא הוצג בענייננו.
בתי-משפט – עיכוב ביצוע – פסק דין
בתי-משפט – פסק-דין – עיכוב ביצוע
.
בקשה למתן סעד זמני, עד להכרעה בערעור על פס"ד של בימ"ש לעניינים מנהליים, במסגרתו נדחתה עתירת המערערת שעניינה בהליכי גבייה שנוקטות נגדה משיבות 2-1, עיריית ראשון לציון ותאגיד המים העירוני, בגין דרישת תשלום היטלי פיתוח ודמי הקמה משנת 2017; והכל ביחס לחריגות בנייה שנמצאו בנכס שהיה בבעלות המערערת ונמכר למשיבות 4-3 (המשיבות הפורמליות), המחזיקות בנכס החל משנת 2012. הסעד הזמני המבוקש, הוא שהמשיבות ימנעו ממימוש הכספים שעוקלו ע"י המשיבות, במהלך שמיעת הערעור.
.
ביהמ"ש העליון (השופט ח' כבוב) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים
כידוע, בעל דין זכאי ליהנות מפירות זכייתו בסמוך לאחר מתן פסק הדין, ונקודת המוצא היא שאין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצוע ההחלטה עליה מערערים. בצד זאת, ביהמ”ש רשאי, במקרים חריגים, להורות על עיכוב ביצוע ההחלטה או על מתן סעד זמני (לפי תקנה 43(ב) לתקנות). זאת ועוד נפסק, כי על המבקש סעד זמני בערעור להוכיח התקיימותן של שתי אמות מידה מרכזיות – כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. בין שני שיקולים אלו מתקיים יחס של מקבילית הכוחות, כאשר נהוג לראות בשיקול של מאזן הנוחות כשיקול העיקרי
המערערת לא עמדה בנטל להוכיח את קיומן של אמות המידה הנדרשות וזאת אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור בשלב מקדמי זה. שכן, מאזן הנוחות, נוטה בברור לטובת דחיית הבקשה. כידוע, הלכה היא כי כאשר מדובר בחיוב כספי, הנטל על המערער לשכנע כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו הוא משמעותי. זאת מאחר שככלל, במצב דברים זה, ניתן יהא להחזיר את המצב לקדמותו היה ויתקבל הערעור. כלל נוסף הוא, כי מצבו הכלכלי של מערער שהוטל עליו חיוב כספי, אינו מהווה שיקול בלעדי במסגרת בקשה למתן סעד זמני. עם זאת, חריג לכלל זה, הוא כאשר אי עיכוב ביצוע תשלום החיוב הכספי, עלול להוביל להתמוטטות כלכלית מצד המערער, כנטען בענייננו. אולם, לשם כך, יש להציג תשתית ראייתית מוצקה המציגה את המצב הכלכלי הנטען לאשורו. באופן שיבאר מדוע נשיאה בסכום שנפסק יגרום לפגיעה אנושה במצבו הכלכלי; ומדוע היה ויתקבל הערעור לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. בענייננו, המבקשת לא הניחה תשתית מספקת לקיומו של נזק מוחשי ובלתי הפיך אשר עשוי להיגרם לה אם תשלם את חובה לפי פסק הדין. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [משפט מינהלי] |
|
| בג"ץ 6644-22 אור ירוק מרכז נהיגה בע"מ נ' רשות הפיתוח (עליון; י' וילנר, ג' כנפי שטייניץ, ר' רונן; 30/11/22) - 6 ע' |
| עו"ד: קובי עבדי, אשר עמרם, משה חן |
דחיית עתירה על הסף. העותרים לא הניחו תשתית משפטית שמבססת את הסעדים המבוקשים בעתירה, כנדרש בתקנות. כ"כ, במוקד העתירה עומדת בקשת העותרים, גופים פרטיים-מסחריים, לסעד שימנע מבעליהם החוקיים של המקרקעין לעשות בהם שימוש, זאת מבלי שהצביעו, ולוּ באופן ראשוני, על מקור זכותם שלהם במקרקעין. יתר על כן, גם לוּ היו בידם טענות זכות, מקומן של אלה היה להתברר לפני הערכאה האזרחית המוסמכת לכך.
משפט מינהלי – בגץ – דחייה על הסף
משפט מינהלי – בגץ – סדרי הדין
משפט מינהלי – בגץ – היעדר תשתית עובדתית ומשפטית
משפט מינהלי – בגץ – חובות העותר
משפט מינהלי – בגץ – סעד חלופי
.
עתירה למתן צו על תנאי, המורה למשיבים לבטל את החלטתם ליטול מידי העותרים (גופים פרטיים-מסחריים) מקרקעין המשמשים אותם להפעלת עסק ללימוד נהיגה על רכב דו-גלגלי. יצוין כי הבעלות במקרקעין רשומה על שם רשות הפיתוח. מתגובת המשיבים עולה כי העותרים עושים שימוש במקרקעין לצרכיהם, זאת מבלי שאלה הוקצו להם ומבלי שניתן לכך אישור מאת הגורמים המוסמכים במשיבים, ואף מבלי לשלם על כך תמורה. המקרקעין דרושים באופן מיידי למשרד התחבורה לצורך הקמת חניון לאוטובוסים.
.
בג"ץ מפי השופטת ג' כנפי-שטייניץ, בהסכמת השופטות י' וילנר ור' רונן) דחה את העתירה על הסף מהטעמים הבאים:
העותרים לא הניחו תשתית משפטית שמבססת את הסעדים המבוקשים בעתירה, ובכלל זאת לא פירטו בגדרה את "הנימוקים, שבעובדה ושבחוק, שעליהם היא מתבססת", המבססים עילה להתערבות בג"ץ כנדרש בתקנות. ולעניין זה אין די בטענה כללית לפעולה בניגוד לכללי מנהל תקין או להפרת חובת ההגינות. די היה בכך כדי לדחות את עתירתם.
זאת ועוד. במוקד העתירה עומדת בקשת העותרים לסעד שימנע מבעליהם החוקיים של המקרקעין לעשות בהם שימוש, זאת מבלי שהצביעו, ולוּ באופן ראשוני, על מקור זכותם שלהם במקרקעין. העותרים, שהם גופים פרטיים-מסחריים, לא הצביעו במכתביהם החוזרים לרשויות, או בעתירתם, על זכות כלשהי – חוזית או קניינית – מכוחה הם רשאים להחזיק במקרקעין או לעשות בהם שימוש, ולאמיתו של דבר, אין הם טוענים לזכויות במקרקעין. יתר על כן, גם לוּ היו בידם טענות זכות, מקומן של אלה היה להתברר לפני הערכאה האזרחית המוסמכת לכך. נוכח האמור, דין העתירה להידחות אף מחמת קיומו של סעד חלופי. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 9 [מסים] |
|
| ע"מ (ירושלים) 57600-04-18 פלוני תושב זר נ' פקיד שומה אוטונומיה (מחוזי; אביגדור דורות; 28/11/22) - 14 ע' |
| עו"ד: טארק בשיר, אמיר שקר |
נדחה ערעור על ניכוי 30% מכספי זכיית המערער במשחק טוטו וכן על פתיחת השומה וניכוי 2% נוספים בגין מס יסף.
מסים – מס הכנסה – ניכוי
מסים – מס הכנסה – פתיחת שומה
.
המערער, תושב רצועת עזה, השתתף וזכה במשחק טוטו בסכום של 45,277, 045 שקלים. בהתאם להוראות סעיף 124ב לפקודה ובהתאם לתקנות מס הכנסה (ניכוי מתשלום בשל הימורים, הגרלות או פעילות נושאת פרסים), נוכו למערער במקור 30% מכספי הזכיה. בנוסף, לאחר שבוצעה בחינה מחודשת של המשיב, נוכו למערער עוד 2% נוספים בהתאם להוראות 121ב לפקודה בגין מס יסף.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
המערער אינו מציג עמדתה קוהרנטית שמגובה בחקיקה ובפסיקה. הוראות החוק מביאות את ההסדר החוקי הנוגע למיסוי של זכיה בפרסים ובהגרלות. דברי ההסבר של סעיף 2א לפקודה ברורים ועולה מהם כי תכלית החקיקה היא הרחבת בסיס המס. ככל שהמחוקק היה מעוניין בצמצום המס היה מאפשר לעשות כן במקרים מסוימים, אלא שטענות המערער אינן מצדיקות גישה מצמצמת של הטלת המס שבהתאם לסעיף 2ב לפקודה. יש לדחות גם את טענת המערער כי מדובר ברווח הוני וכי כרטיס ההגרלה הינו "נכס". המערער השתתף במשחק הטוטו כמהמר והחזקת הכרטיס מהווה אישור להשתתפותו במשחק ואין מדובר בנכס או במכירה כהגדרתם בסעיף 88 לפקודה.
בידי המנהל סמכות כללית ורחבה לפעול בהתאם לסעיף 147 לפקודה לפתיחת השומה ובמסגרת הערעור יש לשקול את נסיבות פתיחת השומה והשיקולים שביסודה. בנסיבות המקרה הנדון המנהל פעל כדין שפתח את השומה והורה על תשלום מס היסף. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [מסים] |
|
| ו"ע (חיפה) 6386-05-22 איה בירגר נ' מנהל מיסוי מקרקעין חיפה (מחוזי; אורית וינשטיין; 22/11/22) - 18 ע' |
| עו"ד: אפרת רנד, דניאל אנגלשטיין, למא שקור |
נישום אשר הגיש בקשה למשיב וניתנה בה החלטה על ידי המשיב, הדוחה את בקשתו, אינו יכול לטעון להארכת מועד להגשת ערר בשל כך שחזר ופנה שוב ושוב באותה בקשה למשיב, לאחר שכבר ניתנה ההחלטה, בניסיון לשכנעו אחרת. קבלת טענה שכזו, אכן תרוקן מכל תוכן את המועד שנקבע בחוק להגשת ערר, שכן כל נישום יוכל לשלוט במועד הגשת הערר, על דרך של הגשת פניות חוזרות ונשנות למשיב.
מסים – מיסוי מקרקעין – ערר
מסים – ערעור מס – סדרי דין
.
המשיב, מנהל מיסוי מקרקעין חיפה הגיש בקשה לסילוק על הסף של הערר אשר הוגשה על ידי העוררת, מחמת איחור בהגשתו.
.
ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין קבעה כלהלן:
על החלטה של המשיב בעניין בקשה לביטול עסקה לפי סעיף 102 לחוק – ניתן הגיש ערר לוועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין, וזאת במסגרת המועד הקבוע בסעיף 88 לחוק – בתוך 30 יום מיום שנמסרה לו ההחלטה.
העוררת לא פעלה כדין ולא הגישה ערר במועד הקבוע בחוק. הערר הוגש באיחור של למעלה משלושה חודשים לאחר חלוף המועד הקבוע בחוק.
עצם העובדה כי העוררת חזרה שוב ושוב ופנתה למשיב, לאחר מתן ההחלטה בבקשה לביטול העסקה ביום 27.12.21, בתכתובת לצורך עיון חוזר כדי לשכנעו לאשר את ביטול העסקה בפניו – אינה מאריכה את המועד הקבוע בחוק להגשת הערר.
אין כל ממש בכל יתר טענות העוררת לרבות הטענה כי קיימת, כביכול, חשיבות ציבורית בבירור הערר. המחלוקת בעניין ביטול העסקה על ידי העוררת היא מחלוקת קונקרטית אשר תוכרע על פי הנסיבות הספציפיות הנוגעות לעניינה, ואין בהכרעה בעניין בקשת העוררת לביטול העסקה כל השלכה רוחבית על עניינם של אחרים. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [דיון אזרחי] [ביטוח] |
|
| ת"צ (תל אביב-יפו) 18754-09-15 יונתן פן-סטפנסקי נ' הפניקס פנסיה וגמל בע"מ (מחוזי; צילה צפת; 22/11/22) - 17 ע' |
| עו"ד: יצחק אבירם, ברק טל, עידו חיטמן, אלעד אופק, בעז בן צור, אלעד פלג, גיא רוה, פנחס רובין, הראל שחם, נתלי דרגות |
נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה בפרקטיקה שהייתה נהוגה עובר לכניסתו לתוקף של תיקון מס' 20 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל). נפסק כי עד לתיקון החוק בשנת 2017, לא חל איסור חוקי על הסוכן מלקבל עמלה הנגזרת מדמי הניהול.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – דחיית בקשה לאשר תובענה כייצוגית
ביטוח – סוכן ביטוח – חובותיו
בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה בפרקטיקה שהייתה נהוגה עובר לכניסתו לתוקף של תיקון מס' 20 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), לפיה נהגו חברות ביטוח לשלם לסוכנים ששיווקו את מוצריהם הפנסיונים, עמלה שנגזרה מגובה דמי הניהול שנגבו מהעמיתים. ככל שהעמית שילם דמי ניהול גבוהים יותר כך העמלה שקיבל הסוכן הייתה גבוהה יותר.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
חוק הייעוץ והשיווק מבחין בין יועץ פנסיוני לבין סוכן פנסיוני. בעוד שהיועץ הפנסיוני מחויב להיות אובייקטיבי ונטול זיקה למוצר פנסיוני כלשהו, הסוכן הפנסיוני רשאי להיות בעל זיקה למוצר פנסיוני, וזיקה זו אף מוחרגת בחוק מחובת האמון שחב הסוכן כלפי העמית ומהאיסור שחל על הסוכן להיות מצוי בניגוד עניינים אל מול העמית. כחלק ההבחנה בין יועץ פנסיוני לסוכן פנסיוני, בעוד שהחוק אוסר על היועץ הפנסיוני לקבל עמלה המחושבת כשיעור מדמי הניהול שהגוף המוסדי גובה מעמית, הרי שביחס לסוכן הפנסיוני, עד לשנת 2017 לא נקבע איסור שכזה.
אף הממונה מצאה כי לאור היקפה של הפרקטיקה הקיימת אין לאכוף את עמדתה ביחס ללקוחות שצורפו לפני פרסום עמדתה ואף בתקופה הסמוכה אחריה. הממונה אף לא נתנה הוראה בדבר ידוע העמיתים בדבר שיטת התמחור של עמלת הסוכנים. זאת, כאמור, בשונה מהוראות החוק לנוגע לעמלות היועצים הפנסיונים. רק בשנת 2017 כשתוקן החוק נאסר על סוכנים פנסיונים לקבל גמול הנגזר מדמי הניהול. חזקה על המחוקק כי אם התכוון מלכתחילה לאסור מתן גמול לסוכן הנגזר מדמי הניהול הרי היה קובע זאת מפורשות. לאור האמור לא קיימת אפשרות סבירה לקבלת הטענה כי הפרקטיקה של תשלום עמלה לסוכנים כנגזרת מדמי הניהול הייתה בזמנים הרלוונטיים בניגוד לדין. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [חדלות פירעון] |
|
| רחד"פ (תל אביב-יפו) 69458-03-22 פלוני נ' הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי מחוז תל-אביב (מחוזי; איריס לושי עבודי; 21/11/22) - 11 ע' |
| עו"ד: גדי אפריאט, צדוק חוגי, ליאור דרעי |
בהקצבת מזונות בהליכי חדלות פירעון, תחילה על הזכאי לפנות לביהמ"ש לענייני משפחה לצורך פסיקת סכום המזונות. רק לאחר מכן יקצוב הממונה או בית-המשפט של החדלות פירעון את שיעור המזונות שעל היחיד לשלם. בית-המשפט אינו מחויב לסכום המזונות שנפסק בערכאה המוסמכת והוא רשאי לקצוב סכום נמוך יותר מסכום המזונות שנפסק. במקרה דנן יש להתערב בהחלטה שלא לקצוב מזונות בשל מעבר הקטינים למשמורת משותפת.
חדלות פירעון – הליכי חדלות פירעון – חוב מזונות
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט קמא במסגרתה נקבע כי שיעור מזונות הקטינים בהם חויב היחיד יעמוד על אפס, בשל מעבר הקטינים למשמורת משותפת של היחיד וגרושתו.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
הקצבת מזונות בהליכי חדלות פירעון נעשית בהליך דו-שלבי. תחילה על הזכאי למזונות לפנות לביהמ"ש לענייני משפחה לצורך פסיקת סכום המזונות שעל היחיד לשלם כאילו היה סולבנטי; רק לאחר מכן, בשלב השני, יקצוב הממונה או בית-המשפט של החדלות פירעון את שיעור המזונות שעל היחיד לשלם וזאת בהינתן מצבו הכלכלי, כחדל פירעון. בעת הקצבת המזונות, על בית-המשפט או הממונה ליתן דעתו למספר שיקולים וביניהם: סכום המזונות החודשי שנפסק על-ידי הערכאה המוסמכת, סך חובותיו של היחיד בהליך חדלות הפירעון, צו התשלומים החודשי בו נדרש היחיד לעמוד במסגרת הליכי חדלות הפירעון, וכן שיעור הכנסותיו והוצאותיו של היחיד. ככלל, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשיקול דעתו של בית-המשפט של חדלות פירעון בסוגיות הקשורות בהקצבת מזונות. בית-המשפט אינו מחויב לסכום המזונות שנפסק לחובת היחיד בערכאה המוסמכת והוא רשאי לקצוב סכום נמוך יותר מסכום המזונות שנפסק. במאמר מוסגר יצוין, כי אין זה בסמכותו של בית-המשפט של חדלות פירעון לקבוע סכום העולה על שיעור דמי המזונות שנפסקו בערכאה המוסמכת.
בענייננו החלטת בימ"ש קמא התייחסה לשיקולים הקשורים למעמדם האישי של הצדדים שאין מקומם להתברר בביהמ"ש של חדלות הפירעון ויש מקום כי ביהמ"ש המוסמך ישקול שיקולים אלה ויקבע מהו סכום המזונות שעל היחיד לשאת. בימ"ש קמא קצב את המזונות בענייננו שלא על בסיס פסק-דין של הערכאה המוסמכת אלא על בסיס טענת הנאמן בנוגע להסכמות שהושגו בין הצדדים ואשר היה בהן כדי לשנות מפסק-הדין. זאת ועוד, גם כאשר ביהמ"ש המוסמך מורה על משמורת משותפת אין בכך כדי להביא באופן אוטומטי לביטול חיובו של מי מההורים בתשלום המזונות. שנית, לא הונחה תשתית מספקת לקביעה כי מצבם הכלכלי של הצדדים מאוזן באופן שמוביל למסקנה כי יש לחלק את נטל מזונות הקטינים באופן שווה בין היחיד לבין המערערת. רק לאחר קבלת פסק-דין המכיר בשינוי הסדרי משמורת הקטינים ולאחר שנשקלו כלל השיקולים הרלוונטיים על-ידי הערכאה המתאימה, יהיה מקום לפנות לבימ"ש קמא בבקשה להקצבת תשלום המזונות. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [בתי-משפט] [דיון אזרחי] |
|
| ת"א (חיפה) 38431-05-22 העיקול נ' אחים פתחי חברה לבניה בע"מ (מחוזי; יואב פרידמן; 21/11/22) - 9 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט מוסמך להיזקק לבקשה לביטול עיקול המוטל לראשונה בתכוף לאחר פסק דין. עם זאת, יש הבדל בין סמכות לבין השימוש בה. מעת שניתן פסק דין לחובת נתבע והוטל עיקול לפי תקנה 132 לתקנות סדר הדין האזרחי, רק במקרים חריגים יש לקבל בקשה לביטולו או צמצומו המוגשת לבית המשפט.
בתי משפט – סמכות – סעדים
דיון אזרחי – סעדים – עיקול
.
בקשה לביטול עיקול שהוטל לאחר מתן פסק דין, להבטחת ביצועו.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
תקנה 132 לתקנות סדר הדין האזרחי החדשות נועדה למנוע חשש מהברחת נכסים בשלב לשלב שממתן פסק הדין ועד לפתיחת תיק ההוצאה לפועל על ידי התובע שזכה. אין לקבוע כי בית המשפט נעדר סמכות להיזקק לבקשה לביטול עיקול המוטל לראשונה בתכוף לאחר פסק דין שכן קם הוא מכסאו והטיפול עבר ללשכת ההוצאה לפועל. בית המשפט שקם מכסאו לאחר מתן פסק דין מוסמך להאריך המועד לביצוע חיוב מחיובי פסק הדין, ואף מועד שחלף. ואם כך כאשר מדובר על הארכת מועד בדיעבד, שנקבע בפסק דין, כאשר לא מדובר בטעות ברת תיקון לפי סע' 81 של חוק בתי המשפט, בענייננו מקל וחומר שקנויה הסמכות. עם זאת, יש הבדל בין סמכות לבין השימוש בה. מעת שניתן פסק דין לחובת נתבע והוטל עיקול לפי תקנה 132, רק במקרים חריגים יש לקבל בקשה לביטולו או צמצומו המוגשת לבית המשפט.
אם ניישם הדברים לענייננו, אין מדובר במקרה בו הצדק זועק לכך שיבוטלו העיקולים. על כן נדחית הבקשה לביטול עיקול או צמצומו, אך אין לפעול בהוצאה לפועל או בכלל למימוש או חלוט הכספים שתפסו העיקולים, או תפיסת נכסים שתפסו העיקולים, והעיקול יוסיף להיוותר ברישום בלבד, כל עוד לא הוכרעה הבקשה לעיקול עצמי זמני או ניתנה הנחיה אחרת על ידי ביהמ"ש. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [דיון אזרחי] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 36251-07-22 משקיעי פיט 19-הנהנים נ' אם.אייץ.אר 1 ניהול השקעות בע"מ (מחוזי; עינת רביד; 20/11/22) - 8 ע' |
| עו"ד: |
המבחן לצירופו של בעל דין נוסף להליך הוא האם הצירוף דרוש על מנת שבית המשפט יוכל לפסוק באופן שלם ויעיל בפלוגתות שהתעוררו במסגרת התביעה. בית המשפט מוסמך לצרף נתבע נוסף, למרות התנגדות התובע, אם פסק דין שיינתן עלול לפגוע בזכותו של המבקש להצטרף. במקרה זה יש לצרף את המבקשים להליך.
דיון אזרחי – צירוף בעלי דין – המבחן לצירוף בעלי דין
.
בקשת 79 מבקשים להצטרף כצד להליך. בתביעה מבוקש לחייב את הנתבע לחתום על כל מסמך הקשור לניהול הנכסים בהם הוא נאמן; חלוקת תשואות למשקיעים מחשבונות הנאמנות בהתאם להוראות התובעת ולבצע תשלומים או העברות מחשבונות הבנק בארץ וגרמניה בהם הוא נאמן; לפעול בהתאם להוראות מנהלי התובעת; ולבצע כל פעולה שיתבקש לעשות הקשורה לניהול נכסים.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
המבחן לצירופו של בעל דין נוסף אינו תועלת או נוחותו של התובע, אלא השאלה האם הצירוף דרוש על מנת שבית המשפט יוכל לפסוק באופן שלם ויעיל בפלוגתות שהתעוררו במסגרת התביעה, אך יש לוודא כי הצירוף נדרש בשל פלוגתות העולות מהתביעה. בית המשפט מוסמך לצרף נתבע נוסף, על פי בקשתו או על פי בקשת הנתבע המקורי, על אפו ועל חמתו של התובע, אם פסק דין שיינתן עלול בעקיפין לפגוע בזכותו החוקית של הנתבע הנוסף,
ישנה חשיבות בצירופם של המבקשים כצד להליך, נוכח טענותיהם באשר לאופן חלוקת הכספים וההתנהלות בחשבונות הבנק, ויש בפסק הדין כדי להשפיע על זכויות המבקשים. אין בצירוף המבקשים כדי להכביד על ההליך, עת הבקשה הוגשה בראשית ההליכים, ובטרם נקבע או התקיים בו קדם משפט, וטרם הוגשה רשימת בקשות ועדים כקבוע בתקנות. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [משפחה] |
|
| רמ"ש (תל אביב-יפו) 42660-07-22 פלונית נ' אלמוני (מחוזי; שאול שוחט; 19/11/22) - 13 ע' |
| עו"ד: רומי קנבל, אשר חן, צופית טל |
ביהמ"ש המחוזי אישרר החלטה של בימ"ש לענייני משפחה במסגרתה התקבלה תובענה שהגיש המשיב למתן צו לבדיקת רקמות לקשרי משפחה לבירור אבהותו של המשיב על המבקשת – בגירה בשנות ה-40 לחייה, נשואה ואם לילדים – אשר המשיב, שהיה נשוי לאימה, רשום כאביה.
משפחה – בדיקת סיווג רקמות – בלא הסכמת הנבדק
משפחה – אבהות – חוק מידע גנטי
.
בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה, במסגרתה ניתן צו לבדיקת רקמות לקשרי משפחה לבירור אבהותו של המשיב על המבקשת. רקע: המשיב רשום כאביה של המבקשת, בגירה בשנות ה-40 לחייה, נשואה ואם לילדים, המתגוררים בחו"ל. המבקשת נולדה כ-5 חודשים אחרי נישואי המשיב לאימה של המבקשת. כ-3 שנים לאחר מכן השניים נפרדו ובהמשך התגרשו. לאחר כ-40 שנה עברה המבקשת בדיקות גנטיות פרטיות בחו"ל מטעמי בריאות. מתוצאות הבדיקות עלה שלכאורה אין אפשרות שהמבקשת היא בתו של המשיב, משום שלפי הבדיקות אביה אמור להיות ממוצא אירופאי, בעוד שהמבקש ממוצא צפון אפריקאי. לטענת המשיב, ב-2018 הודיעה לו אם המבקשת כי המבקשת אינה בתו וכי בעת שהיו חברים וכששירת בצבא, קיימה יחסים עם תייר ממוצא שבדי, והמשיבה היא בתו של אותו שבדי. בעקבות הגילוי המרעיש הגיש המשיב תביעה נזיקית נגד אם המבקשת ובמקביל תביעה נוספת נגד המבקשת לשלילת אבהותו כלפיה, במסגרתה עתר לקיים בדיקה גנטית כדי לברר אם היא אכן בתו אם לאו. המבקשת התנגדה לתביעה. לאחר קבלת חוו"ד נשיא ביה"ד הרבני הגדול לעניין (העדר) חשש ממזרות, ולאור הראיות שהציג המשיב ביהמ"ש קבע כי מתקיימים בענייננו תנאי סעיף 28ו(א) לחוק מידה גנטי והורה על ביצוע הבדיקה הגנטית. על כך בר"ע זו שנדונה כערעור.
.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
סעיפים 28ד' ו-28ה' לחוק מידע גנטי מציבים כשיקול מרכזי את הפגיעה העלולה להיגרם כתוצאה מהבדיקה. בענייננו אין תחולה להוראת סעיפים אלו משום שהמבקשת אינה קטינה, לא מונה לה אפוטרופוס והיא אינה פסולת דין. מדובר בבגירה נשואה ואם לילדים. בנסיבות אלו כלל לא היה מקום שביהמ"ש קמא יפנה לנשיא בית הדין הרבני הגדול לפי סעיף 28ה(א)(1) לחוק מידע גנטי על מנת שזה יחווה את דעתו בעניין חשש לממזרות. מכל מקום ולמעלה מן הנדרש, ביהמ"ש קמא פנה לנשיא בית הדין הגדול וזה נתן את חוות דעתו וזו הסירה כל חשש לממזרות לפי דין תורה בעניינה "שהרי בזמן יצירתה הייתה אמה פנויה". טענות המערערת כי אין בחווה"ד להסיר חשש זה נדחו.
המסגרת הנורמטיבית לבחינת הסוגיה בענייננו היא זו הקבועה בסעיף 28ו'(א) לחוק מידע גנטי, המציב שני תנאים מצטברים לביצוע בדיקה גנטית (בלא הסכמת הנבדק): א. ביהמ"ש שוכנע כי יש סיכוי סביר לנכונות טענות המבקש בדבר קשרי המשפחה הנטענים (ולעניינו – לאפשרות לפיה המשיב אינו אבי המבקשת); ב. ניתנה לנבדק הזדמנות להשמיע את התנגדותו למתן הצו.
הראיות שהציג המשיב מקיימות אותו רף ראייתי מינימלי הנדרש בנסיבות העניין. ביהמ"ש שוכנע מהראיות כי מתקיים "סיכוי סביר" לנכונות טענותיו ואף הרבה מעבר לכך. לשם כך לא נדרש כלל ביהמ"ש קמא להסתמך על אותה בדיקה גנטית פרטית שערכה המבקשת (אותה העבירה למשיב וזה צירף אותה לכתב הגנתו) כראייה. שהרי, אין מחלוקת כי אותה בדיקה גנטית פרטית רק החלה אותו "מחול שדים" כאשר ביום 16.3.18 המבקשת ואמה, במקביל, לאחר נתק של עשור מצד המבקשת למשיב ונתק של עשרות שנים מצד אם המבקשת למשיב, פונים למשיב ומבשרים לו בשורה. בהקשר זה מביא ביהמ"ש מתכתובת שניהלו המבקשת ואימה עם המשיב לאחר ביצוע הבדיקה הפרטית, שהוגשו כראיות לביהמ"ש קמא וקובע כי בתכתובות אלו כמו גם בהתייחסות שניתנה להן על-ידי המבקשת ואמה בחקירתם, די והותר כדי להקים את אותו סיכוי סביר שטענות המשיב לפיהן המבקשת אינה בתו ימצאו נכונות, באופן שמצדיק ביצוע הבדיקה אף ללא הסכמת המבקשת. כעולה מהתכתובות, הן אלו שהיו בטוחות בעובדה זו, למצער בתקופה בה אלו נכתבו, ומשלא הביאו בחקירתן בביהמ"ש קמא טעם מדוע יש כיום לפקפק בעמדה בא אחזו אז – די בכך כדי לקבוע שהמבקש עמד בנטל המוטל עליו בעניין זה.
כן מתקיים בענייננו התנאי השני הנדרש לפי הוראת סעיף 28ו(א) – המבקשת השמיעה את התנגדותה למתן הצו בקול ברור וחד. מתן הזדמנות לנבדק להשמיע את התנגדותו אינה מחייבת גם מתן זכות לנבדק לחקור ולהעיד כל עד שימצא לנכון, בפרט כשלא הוסבר כיצד חקירתו יכולה לחתור תחת אותו סיכוי סביר להיתכנות טענות מבקש הבדיקה.
סעיף 28ו'(א) לחוק מידע גנטי אינו מציב במפורש את הפגיעה האפשרית שתיגרם בעקבות ממצאי הבדיקה, כשיקול מבין השיקולים המנחים בענייננו. השופט ג'יוסי ציין בעבר, בהערת אגב, כי ייתכן ואותה פגיעה תהווה שיקול מבין השיקולים שעל ביהמ"ש יהא לשקול בטרם הכרעה בתובענה והפניית הצדדים לבדיקה, ככל שזו תועלה במסגרת "התנגדותו" של הנבדק ובגדרי זכותו להישמע בסוגייה זו. אף תחת הנחת מוצא מקלה זו, ביהמ"ש אינו סבור שיש בהתנגדות שהביעה המבקשת לבדיקה כדי להטות את הכף לטובת ההתערבות בהחלטת ביהמ"ש קמא. אכן, המבקשת לא חטאה ולא פשעה. ביהמ"ש מוכן גם לקבל כי מנקודת מבטה האישית אין לה כל תועלת בבדיקה והיא מעדיפה לשמור את "האמת שלה", תהא אשר תהא, לעצמה. אלא שהמבקשת ורצונותיה אינם נמצאים לבד בתמונה. המבקשת היא שבחרה אחרי שנים ארוכות של נתק לטלטל את עולמו של מי שהיא סברה עד אותה העת שהוא אביה, המשיב, עת פנתה אליו ביום 16.3.18 באותו גילוי. המשיב, החולה במחלת סרטן סופנית מעוניין לדעת את האמת באשר למי הם ילדיו. גם אם רצונו זה של המשיב נובע מתוך מטרה למרק את מצפונו על כך שלא שימש כאב תומך במבקשת לאורך השנים (ככל שהבדיקה תאשש את טענותיו ובכך תפחית את הרגשת האשם ביחסו כלפי המבקשת, בידיעה כי יחס זה לא נעשה כלפי יוצאת חלציו) ומתוך מטרה לתבוע את עלבונו מאמה – ביהמ"ש אינו רואה בכך כל חוסר תום לב או מניע פסול שבגינו צריך ביהמ"ש לחסום אותו בדרכו. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [משפחה] |
|
| רמ"ש (תל אביב-יפו) 33794-09-22 אלמוני נ' פלונית (מחוזי; שאול שוחט; 19/11/22) - 8 ע' |
| עו"ד: רן רייכמן, חיים כהן, הילה טל |
בקשת רשות ערעור על החלטה למזונות זמניים, שעניינה חיוב המבקש במחצית הוצאות בית הספר הפרטי בו מתחנך בנם המשותף של הצדדים. הבקשה נדונה כערעור והערעור התקבל באופן חלקי כך שעד למתן פסק-דין ע"י ביהמ"ש קמא בתביעת המזונות, המשיב ישא בגין הוצאות החינוך של הקטין לשנת הלימודים הנוכחית בסך של 600 ₪ לחודש בלבד.
משפחה – מזונות ילדים – מזונות זמניים
משפחה – מזונות – התערבות ערכאת הערעור
.
בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה, שעניינה חיוב המבקש במחצית הוצאות בית הספר הפרטי בו מתחנך בנם המשותף של הצדדים. יצוין כי בהחלטה למזונות זמניים מיולי 2020, האב חוייב לשלם מחצית מהוצאות הגן/צהרון של הקטין. הבקשה נדונה כערעור.
.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור באופן חלקי מהטעמים הבאים:
ככלל, ערכאת הערעור ממעטת להתערב בהחלטה למזונות זמניים. עם זאת, אין בכך לומר שהחלטה בנושא מזונות זמניים חסינה לחלוטין מפני התערבות ערעורית. כל מקרה ומקרה נבחן לאור נסיבותיו. במקרה חריג ויוצא דופן, ערכאת הערעור תתערב בפסיקת מזונות זמניים בהתאם לשיקול דעתה. המקרה דנן נופל בגדר אותם מקרים חריגים.
אין חולק כי חיוב הורה בהוצאות בית ספר פרטי לקטין, הוצאות העולות כדי סך של אלפי שקלים בחודש, בשעה שעל פני הדברים לא ניתנה הסכמתו של אותו הורה לרישום הקטין לאותה מסגרת פרטית ובשעה שאין בנמצא החלטה שיפוטית לפיה טובת הקטין הספציפי היא להתחנך דווקא באותה מסגרת פרטית ( להבדיל מהמסגרת הציבורית) , יש בה מן החריג.
מדובר אמנם בהחלטה זמנית כשביהמ"ש קמא אף ציין כי פסה"ד שיינתן בסוף ההליך יתייחס גם לרכיב זה – ולרוב ביהמ"ש היה מסתפק בטעם זה כדי שלא להיעתר לבקשת רשות הערעור. ברם, מקרה זה מצדיק סטייה מן הכלל לאור טענת המבקש כי המשיבה פועלת בפועל לגביית הוצאות בית הספר הפרטי, הרכיב בגינו הוא מלין בבקשת רשות הערעור, בלשכת ההוצאה לפועל וכי הוצא נגדו צו מאסר בשל אי תשלום הוצאות בית הספר. טענה זו לא הוכחשה ע"י המשיבה בתשובתה. לעמדת ביהמ"ש, יש בטעם זה, בהצטרף לטעמים הנוספים שפורטו להלן, כדי להצדיק מתן רשות ערעור על ההחלטה, שכן המתנה עד להכרעת ביהמ"ש קמא בפסה"ד שיינתן מעמידה בסכנה את חירותו של המבקש.
בפי המבקש 3 טענות עיקריות: מדובר בחיוב שלא הושת עליו במסגרת ההחלטה מיום 9.7.2020 שכן זו התייחסה ל"מחצית מהוצאות הגן/צהרון של הקטין" והקטין כעת במסגרת של בית ספר ויכול להתחנך גם במסגרת ציבורית ולא פרטית; בפועל מי שמימן את הוצאות הגן הפרטי לקטין היה אביה של המשיבה; משכורתו הנאמדת בסך של כ-5,000 ₪ לחודש אינה מספיקה לצורך מימון רכיב זה.
אין מדובר בטענות חדשות שכן הן נטענו גם לפני ביהמ"ש קמא במסגרת הבקשה אותה הגיש המבקש, אף במסגרת הדיון שהתקיים בבקשה. ביהמ"ש קמא בהחלטתו מושא הבר"ע לא הכריע פוזיטיבית באף אחת מהטענות הללו.
בירור הטענות מגלם בחובו את הצורך בהכרעה במחלוקות עובדתיות שלא ראוי שבימ"ש זה יכריע בהן לראשונה, על יסוד מסד עובדתי חסר שהובא בפניו במסגרת הבקשה והתשובה, שעה שביהמ"ש קמא צפוי להכריע בהן בקרוב במסגרת פסק-דינו.
כאמור, קיים גם קושי להמתין עד שהמחלוקות יתבררו במסגרת פסה"ד שיינתן ע"י ביהמ"ש קמא, שעה שבינתיים חירותו של המבקש עלולה להישלל ממנו בגלל צו מאסר שהוצא בגין אי תשלום רכיב הוצאות חריג ( בית ספר פרטי לקטין), שנוי במחלוקת, שלפחות מבחינה לשונית אינו עולה בקנה אחד עם החיוב שהושת על המבקש במסגרת ההחלטה למזונות זמניים.
בנסיבות אלו, כמו גם בשים לב לכך שהמבקש ממילא חב למשיבה סכומים לא מבוטלים בגין מזונות הקטין שלא עלה בידה לגבות (ומכאן שלא נראה שהחלטה זו צפויה להשליך כלל על טובת הקטין) הוחלט לקבל באופן חלקי את הערעור כך שעד למתן פסק-דין ע"י ביהמ"ש קמא בתביעת המזונות, המשיב ישא בגין הוצאות החינוך של הקטין לשנת הלימודים הנוכחית, מחודש ספטמבר 2022 ואילך בסך של 600 ₪ לחודש בלבד. דינה של ההחלטה כדין החלטה זמנית למזונות. לאחר שביהמ"ש קמא ייתן את פסק-דינו תוכל להתבצע התחשבנות בהוצל"פ בין הסכום שהמבקש שילם בפועל לבין הסכום בו יחויב לפי פסה"ד. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 17 [משפט מינהלי] [משפט חוקתי] |
|
| עת"מ (ירושלים) 55892-10-21 נרי רמתי נ' צבא הגנה לישראל (מנהלי; י' נועם; 22/11/22) - 24 ע' |
| עו"ד: חגי קלעי, קרין תורן היבלר |
בקשת מידע לפי חוק חופש המידע, להמצאת עותקים מכתבי-אישום לפי מילות המפתח "פייסבוק" (בעברית או באנגלית), "טוויטר" (בעברית או באנגלית) ו"רשת חברתית", כאשר לטענת המשיב – צבא הגנה לישראל, הדבר מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה.
משפט מינהלי – חופש המידע – גילוי על-ידי הרשות
משפט מינהלי – עיון במסמכי הרשות – סייגים לגילוי
משפט מינהלי – חופש המידע – חוק חופש המידע, תשנח-1988
משפט חוקתי – זכויות הפרט – זכות הציבור לדעת
.
עתירה מינהלית, לפי חוק חופש המידע, נגד החלטת המשיב, צה"ל, לדחות בקשה לקבלת מידע, שעניינה הליכים פליליים שהתנהלו בבתי-המשפט הצבאיים באזור יהודה ושומרון בעבירות פח"ע והפרות סדר. המשיב נעתר לבקשת המידע באופן חלקי, אך דחה את הבקשה לאיתור כתבי-אישום לפי מילות מפתח מסוימות שצוינו בהם, זאת על-יסוד החריג למסירת המידע לפי סעיף 8(1) לחוק, הקובע כי הרשות רשאית לדחות בקשה לקבלת מידע כאשר "הטיפול בה מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה". בעתירתו מלין העותר על ההחלטה האמורה; והמחלוקת בעתירה נסבה, אפוא, בשאלת תחולת החריג האמור למסירת מידע, לפי סעיף 8(1) לחוק, על בקשת המידע דנן.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
אין חולק, כי המידע המבוקש, קרי – קבלת עותקים של כתבי-אישום בזיקה למילות מפתח אלו או אחרות, בא בגדרה של ה"מסננת הראשונה" בחוק חופש המידע, , זאת בהיותו מידע המצוי ברשות המשיב, בין בדרך ממוחשבת ובין בעותקים "קשיחים" מנייר בתיקי בית-המשפט. ענייננו מתמקד ב"מסננת השנייה" שבחוק, בשאלת תחולת סעיף 8(1), שלפיו רשות ציבורית רשאית לדחות בקשת מידע שהטיפול בה מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה.
הטיפול בבקשה בענייננו, כולל שרשרת של פעולות, ובין-היתר: איתור התיקים שבהם כתבי-האישום כוללים את מילות המפתח; איתור כתבי-האישום בנוסח הסופי, המחייב, שהוגש לבית-המשפט הצבאי; בדיקה, האם יש מגבלות פרסום בדין או בהחלטות שיפוטיות; הדפסת עותקים; וכן מחיקת מילים שחלה בעניינם הגבלת פרסום.
עיקר המחלוקת בעניין הקצאת המשאבים נגעה לשלב הראשון, קרי – איתור התיקים שבהם כתבי-האישום כוללים את מילות המפתח אמורות; אך גם בשלבים הנוספים נדרשת הקצאת משאבים לא מבוטלת.
ניתן לדרוש מהמשיב לבצע פעולות איתור המידע במסד הנתונים (Database) שבמערכות המחשב, ובאמצעות הרשאות מיוחדות וחריגות של גורמי המחשוב המקצועיים, גם אם היא חריגה, זאת במסגרת "המסננות" של "סבירות" ו"מידתיות" שבסעיפים 10 ו-11 לחוק, שעל הרשות ליישם אגב איזון אינטרסים, בבואה לשקול סירוב למסירת מידע לפי סעיפים 8 ו-9 לחוק. הדבר מתבקש לנוכח עניינו של העותר במידע במסגרת המחקר האקדמי ועבודת הדוקטורט, ולאור העניין הציבורי הרב במחקרים אקדמיים, בשל תרומתם לחברה בכל תחומי החיים, לרבות בתחום המשפט, ובנושא השפעת הרשתות החברתיות – בכלל, ועל טרור ורדיקליזציה – בפרט. מטעם זה, של חשיבות המידע למבקש, ואף לציבור, ניתן לדרוש את פעילות איתור המידע החריגה, בחיפוש ב"אמצעים הטכנולוגיים" כאמור, גם מכוח "המסננת" הנוספת שבסעיף 17(ד) לחוק, של שיקול הדעת השיפוטי.
בנסיבותיו של עניין זה, היה על המשיב להיעתר לבקשה המצומצמת, שהייתה מקובלת בסופו של יום על העותר, לקבלת עותקים מכתבי-האישום מבית-משפט אחד – "יהודה", שבהם נכללה מילת חיפוש אחת – "פייסבוק", בתקופה הרלבנטית למחקר – כשנתיים. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [דיון אזרחי] |
|
| ת"צ (חיפה) 15914-09-21 אלירן אברג'ל נ' עיריית רעננה (מנהלי; רון סוקול; 22/11/22) - 11 ע' |
| עו"ד: ש' ארביב, ע' כהן, י' ברוש, א' ליבר, ר' חן, ר' אבישר, ר' חן |
בית המשפט דחה בקשה לאישור תבוענה ייצוגית לחיוב המשיבות להשיב דמי חניה שגבו בניגוד לתקנות התעבורה (מחיר מרבי בעבור חניה לפי הסדר חניה ארצי אחיד). במוקד הדיון עומדת מחלוקת בעניין פרשנותן של התקנות, וביתר דיוק, האם יש להתחשב בקביעת המחיר המרבי גם בירידת מדד המחירים לצרכן או רק בעלייתו.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – התנאים לאישורה
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – לפי חוק תובענות ייצוגיות
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – שיקולי בית-המשפט
.
המבקשים הגישו בקשה לאישור תובענה כייצוגית בה נטען כי המשיבות גבו דמי חניה בסכום העולה על השיעור המרבי הקבוע בדין ועל כן עתרו לחייב את המשיבות להשיב את הסכומים שנגבו ביתר. הבקשה הוגשה לפי פרט 11 לחוק תובענות ייצוגית. במוקד הדיון עומדת מחלוקת בעניין פרשנותן של תקנות התעבורה (מחיר מרבי בעבור חניה לפי הסדר חניה ארצי אחיד), וביתר דיוק, האם יש להתחשב בקביעת המחיר המרבי גם בירידת מדד המחירים לצרכן או רק בעלייתו. הצדדים חלוקים גם באשר לדרך בה יש לחשב את ההצמדה למדד.
.
בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כלהלן:
סעיף 2(א) לתקנות התעבורה, העוסק בעדכון המחיר, קובע כי "הסכום הקבוע בתקנה 1 ישתנה ב-1 בינואר של כל שנה (להלן – יום השינוי), לפי שיעור עליית המדד החדש לעומת המדד היסודי, אם עלה". יש לדחות את טענת המבקשים, כי הוראה זו מאפשרת עדכון התעריף והצמדתו לכל שינוי במדד, בין אם המדד עלה ובין אם ירד. התקנה עושה שימוש בביטוי "שיעור עליית המדד", ולא "שיעור השינוי במדד" כפי שניתן היה לצפות בהוראה המאפשרת הצמדה דו כיוונית. הסיפא לתקנה כוללת את הביטוי "אם עלה", ביטוי שמלמד כי המחוקק התייחס רק לאפשרות של עלייה בשיעור המדד ולא לאפשרות של ירידה.
לשון התקנה מחייבת את הפירוש שלפיו יש להצמיד את המחיר הבסיסי למדד רק מקום בו הוא עלה, מעלה כי בקשת האישור שלפני מהווה למעשה תקיפה עקיפה במסגרת הליך יצוגי. המקרה הנוכחי אינו בא בגדר המקרים החריגים בהם תאושר תקיפה עקיפה במסגרת הליך יצוגי. ודוקו, לא מדובר בעניין שהוא אינצידנטלי לשאלה העיקרית, אלא בעניין העומד במרכז בקשת האישור, ואף יש לו השלכות רוחב על גביית אגרת החניה ברחבי הארץ כולה (הגם שההכרעה בעניינו, במסגרת של תקיפה עקיפה, לא תחייב).
משהתקבלה המסקנה, כי על פי תקנות התעבורה יש להצמיד את דמי החניה הבסיסיים רק כאשר מדד המחירים לצרכן עולה, הרי שיש להורות על דחיית בקשת האישור. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [מסים] [התיישנות] |
|
| עת"מ (תל אביב-יפו) 57572-10-19 יעקב טרכטינגוט נ' עירית תל-אביב-יפו (מנהלי; רחל ברקאי; 20/11/22) - 14 ע' |
| עו"ד: יגאל מזרחי, אבי נימצוביץ, ציפי ליפשיץ |
בית המשפט דחה את טענת העותר לפיה עיזבון המנוחים אינו בבחינת מחזיק של הנכסים אשר בגינם נשלחו דרישות לתשלום ארנונה.
מסים – ארנונה – מחזיק בנכס מקרקעין.
התיישנות – טענת התיישנות – בהליך גבייה מינהלי
.
העותר מבקש מבית משפט זה להצהיר כי חובות הארנונה המיוחסים למנוח ולמנוחה התיישנו, כי אין להכיר במנוחים וביורשיהם "כמחזיקים של הנכסים" מושא חיובי הארנונה וכי הפעולות בהן נקטה העיריה לשם גביית הארנונה נעשו שלא כדין. בהתאם עתר לביטול החובות הנטענים ולהורות לעיריית תל אביב להימנע מפעולות גביה, לרבות הטלת עיקולים על נכסי מקרקעין הרשומים בבעלות המנוחים ו/או מימושם לשם גביית החובות הנטענים. עתירה זו, כך נאמר, מוגשת הן בשמו של העותר, במעמדו לטענתו כיורש, והן בשם יורשי המנוחים.
.
בית המשפט דחה את העתירה ופסק כלהלן:
העותר מנוע מלטעון, כי אין להכיר במעמד עיזבון המנוחים כ"מחזיקים בנכסים", וזאת בשל אי מיצוי הליכי השגה וערר שהיו פתוחים בפני היורשים אשר לאורך כל השנים קיבלו לידיהם את דרישות החוב לתשלום. נושא זה נתון להחלטה באפיקים המוסדרים בדרך של השגה, זכות ערר בפני הוועדה, ורק לאחר מכן פניה לבית המשפט. מקרה זה, אינו מסוג המקרים שבהם ראוי לאפשר העלאת טענה "איני מחזיק הנכס" בפני בית המשפט עת לא מוצו ההליכים.
גם לגופו של עניין, יש לדחות את טענת העותר לפיה עיזבון המנוחים אינו בבחינת מחזיק של הנכסים אשר בגינם נשלחו דרישות לתשלום ארנונה. עיון במסמכים שהוגשו במסגרת תשובת המשיבה מלמד באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי העותר ומייצג היורשים בשם העיזבון ביקשו במספר הזדמנויות להותיר את שם עיזבון המנוחים כמחזיק של הנכסים ומעולם לא השיגו על רישום זה כתוצאה מפטירתם של המנוחים.
טענת העותר לפיה לא ניתן לרשום עיזבון כמחזיק בנכס ובהתאם גם לא ניתן לפעול כנגד אנשים שאינם עוד עמנו, הינה טענה שמן הראוי היה שלא היתה נשמעת.
טענת ההתיישנות והשיהוי אשר נטענו כנגד המשיבה נדחות. לא עלה בידי העותר להצביע באופן ממוקד על נסיבות המעידות על התיישנות או שיהוי. הונחה תשתית ראייתית ולפיה העיזבון ידע ידיעה קונסטרוקטיבית אודות החובות שנצברו בנכסים, לרבות התראות בדבר נקיטת הליכי גבייה, הודעה שהומצאה לידי העותר. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 20 [דיון פלילי] |
|
| ק"פ (ירושלים) 39615-08-21 יהודה בבא נ' מרדכי מרק (שלום; איתן כהן; 21/11/22) - 15 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש הורה על ביטול כתב הקובלנה מחמת הגנה מן הצדק. הקובלנה אינה משקפת אינטרס ציבורי ומנוצלת לרעה כחלק ממסע הכפשה וביוש שמתנהל נגד הנאשם ובני משפחתו; הקובלנה מייחסת לנאשם עבירות לפי חוק איסור לשון הרע, שלא על פי המבחנים שנקבעו בהנחיית היועמ"ש באופן שמפלה אותו לרעה בהשוואה לאחרים.
דיון פלילי – קובלנה – קובלנה פרטית
דיון פלילי – קובלנה – לפי חוק איסור לשון הרע
.
הקובל, עו"ד במקצועו, הגיש קובלנה פלילית פרטית נגד הנאשם. הנאשם ביקש למחוק את כתב הקובלנה מחמת הגנה מן הצדק שמתבטאת במסכת קשה ושיטתית של פרסומים מכפישים ומביישים שלה אחראי הקובל תוך שהוא עושה שימוש פסול בהליכי הקובלנה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
נמצא שהקובלנה אינה משקפת אינטרס ציבורי ומנוצלת לרעה כחלק ממסע הכפשה וביוש שמתנהל נגד הנאשם ובני משפחתו.
הקובלנה מייחסת לנאשם עבירות לפי חוק איסור לשון הרע שלא בהתאם למדיניות ולמבחנים שנקבעו בהנחיית היועמ"ש. בשל כך אם תיכון הקובלנה על מכונה, יימצא הנאשם מופלה לרעה בהשוואה לאחרים.
הקובלנה אינה עומדת במדיניות שהותוותה בהנחיה ובמבחנים שנקבעו בה. הקובלנה אינה עוסקת במקרים חמורים במיוחד שבהם הפגיעה בשמו הטוב של הנפגע היא קשה באופן קיצוני אשר מקים גם חשש של ממש לפגיעה בשלום הציבור. נוסף על כך, משמעויות ההליך הפלילי מבחינת הנאשם הן קשות; ניהול ההליך יחייב חשיפת מידע משפחתי רגיש; וצפויים להיגרם נזק או מבוכה לעדים שיוזמנו.
נכון, הקובלים אינם חלק מהתביעה הכללית ואינם כפופים להנחיה, ברם הגשת כתב אישום שלא בהתאם למדיניות המוצהרת של התביעה הכללית תוביל לאפליית הנאשם לרעה בהשוואה לאחרים ומכאן שיש רבותא בהנחיה לבחינת סוגיה זו.
לקובל קיימת חלופה ראויה לבירור טענותיו; תביעה אזרחית, בפרט בנוגע לטענות שעניינן איסור לשון הרע, מהווה מסגרת מתאימה לבירורן. תביעה שכזו עדיפה על הליך פלילי אשר מנוהל באמצעות אדם פרטי על כל הבעיות הכרוכות בכך.
הפגיעה בהליך ההוגן והשימוש מניפולטיבי בהליכי המשפט, תורמים אף הם למסקנה שהקובלנה אינה יכולה לעמוד ויש להורות על ביטולה. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [הגנת הדייר] |
|
| ש (ירושלים) 45986-03-22 ב"א נ' עמותת כולל שומרי החומות לצדקת רבי מאיר בעל הנס בעיה"ק ירושלים תובב"א (שלום; אמיר דהאן; 21/11/22) - 9 ע' |
| עו"ד: שוורץ, נובוגרוצקי |
תובענה שהיא בקשה להעברת חזקה במושכר עליו חלות הוראות חוק הגנת הדייר. בית הדין לשכירות קיבל את התביעה ואישר את ההעברה בדמי מפתח.
הגנת הדייר – בתי-דין לשכירות – סמכותם
הגנת הדייר – בתי-דין לשכירות – דמי מפתח
.
תובענה שהיא בקשה להעברת חזקה במושכר עליו חלות הוראות חוק הגנת הדייר.
.
בית הדין לשכירות פסק כלהלן:
סעיף 95 לחוק הגנת הדייר, לפיו הוגשה התובענה דנן, קובע את הסעד העומד לרשותם של הדיירים במקרה של התנגדות להעברת הזכות. סעיף זה מסמיך את בית הדין ליתן את הרשות ולהוציא את עסקת העברת הזכויות מן הכוח אל הפועל. התנאי לקביעה של בית הדין כאמור הוא כי ראה שאין טעם סביר להתנגדות בעל הבית לדייר המוצע, ולחילופין, כי בעל הבית מתנה תנאים בלתי סבירים אחרים לביצוע העסקה.
בענייננו, בראיית הדין, טוענת הנתבעת כי עד כה קיבלה לידיה תצהירים בטלים. כתוצאה מכך רצונה של הנתבעת הוא בקבלת מערכת תצהירי דיירים חדשה נוספת לזו שקיבלה זה מכבר, דבר אשר צפוי להביא למחיקת תובענה זו בהיותה מבוססת על תצהירים שאינם תקפים – ויחייב הגשת תובענה חדשה.
דין טענת הנתבעת להידחות, משני טעמים עיקריים ושניים משניים: הטעם הראשון: הוא כי התצהירים אינם בטלים ומעולם לא היו בטלים. התצהירים והעסקה הכרוכה בהם היו חוזה מותלה בתנאי, ומשנתקיים התנאי, תוקפם הוא בדיעבד מיום חתימתם וזאת נוכח הוראת סעיף 47(ב) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.
הטעם השני: הוא כי העמידה על תצהירים נוספים, כעת לאחר קבלת אישור בית המשפט לענייני משפחה אינו אלא תנאי בלתי סביר של בעל הבית לביצוע העסקה על פי סעיף 95 מקום שאין מחלוקת בין הצדדים על הדייר המוצע, על דמי המפתח ועל חלוקתם.
הטעם השלישי: הוא טעם פרשני אקוויטבילי – אין בעל הבית יכול לעשות שימוש בהוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות באופן אשר יזיק לחסוי, מקום שבו החוק בא להגן על החסוי. בפרט דברים אמורים משהוגשו התצהירים לבית הדין במסגרת הליך על פי סעיף 95 לחוק הגנת הדייר – הופך בית הדין למופקד על טובתו של חסר הכשרות – ופסק דין לא יינתן עד אשר יתקבל אישור בית המשפט לענייני משפחה.
הטעם הרביעי: יש לדחות עמידתה של הנתבעת בשלב זה על הדרישה להגשת תצהירים מחדש – דרישה שגלוי וידוע לבית הדין שלא עומד מאחוריה מאומה והיא מיותרת לאחר שעמד לנתבעת די זמן והותר להיערך להחזרת הנכס מן התובעת, כל זאת בשעה שהתובעת קשישה שמצבה הבריאותי אינו שפיר, עומדת לנגד עיניה וזקוקה לצאת מדירתה בדחיפות אל מקום אחר בו תטופל כהלכה בהתאם למצבה. לנוכח האמור, התוצאה היא כי התביעה מתקבלת ובית הדין מאשר את ההעברה בדמי מפתח. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [תגמולים] |
|
| ע"נ (חיפה) 53295-12-20 פלוני נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום (שלום; כאמלה ג'דעון; 20/11/22) - 10 ע' |
| עו"ד: ג. מרקמן |
השאלות שעמדו להכרעה, האם רשימת המחלות המנויות בהגדרת "מחלת שירות" שבסעיף 1 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) הינה רשימה סגורה, והאם מחלת הסוכרת שבה לקה המערער במהלך שירותו המשטרתי, הינה "מחלת שירות" כהגדרתה בחוק.
תגמולים – נכי צהל – מחלה שנגרמה עקב השירות
תגמולים – נכי צהל – הזכות לתגמולים
תגמולים – נכי צהל – זכאות
.
השאלות שעמדו להכרעה, האם רשימת המחלות המנויות בהגדרת "מחלת שירות" שבסעיף 1 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) הינה רשימה סגורה, והאם מחלת הסוכרת שבה לקה המערער במהלך שירותו המשטרתי, הינה "מחלת שירות" כהגדרתה בחוק.
.
ועדת ערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) פסקה כלהלן:
על פי לשון החוק לאחר תיקון מס' 29, כאשר עסקינן במחלה של משרת קבע, הנפגע ייכנס בגדרו של חוק הנכים בתנאי שיוכיח כי הינו סובל ממחלת שירות. מחלה שכזו מתקיימת אם יוכיח שני תנאים מצטברים: א. שהמחלה ממנה סובל נכללת באחת המחלות המנויות בסעיף 1 לחוק תחת הגדרת "מחלת שירות". ב. המחלה נגרמה עקב אירוע שאופיו ונסיבותיו ייחודיים לשירות הצבאי או עקב תנאי שירות שאופיים ומהותם ייחודיים לשירות הצבאי.
בהתחשב בעובדה שמחלת הסוכרת אינה נמנית על המחלות המופיעות תחת "מחלת שירות", טען המערער כי אין עסקינן ברשימה סגורה, וכי די בכך שהמערער יוכיח את הייחודיות של האירוע בחיי המשטרה והקשר בין האירוע לבין פרוץ המחלה, בכדי להיכנס בגדרו של החוק. האומנם?
על מנת להכריע בשאלה זו, יש להתחקות אחר התכלית שעמדה מאחורי תיקון מס' 29 לחוק. תכלית תיקון מס' 29 הייתה להוציא מגדר החוק את כלל התביעות של משרתי הקבע בנוגע למחלות שלקו בהן במהלך שירותם תוך הפנייתם למוסד לביטוח לאומי, אם כי בנוסח הסופי של החוק ראה המחוקק לנכון להחריג מספר מחלות שירות, ספציפיות ומוגדרות, המזכות בתגמולים על פי החוק בהתקיים התנאי השני של ייחודיות השירות.
תכלית זו מובילה למסקנה כי רשימת מחלות השירות המנויות בסעיף 1 לחוק תחת הגדרת "מחלת שירות" הינה רשימה סגורה כל עוד לא הוספו לה מחלות נוספות על ידי המחוקק ו/או על ידי שר הביטחון בהתאם לסמכותו על פי סעיף קטן (4).
התוצאה היא אפוא, שהחלטת המשיב שלפיה נקבע כי מחלת הסוכרת אינה מהווה מחלת שירות ואינה מזכה את המערער בתגמולים על פי החוק במקרה שבפנינו, בדין יסודה. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [נזיקין] |
|
| ת"א (ירושלים) 44440-09-17 אסתר ביהם נ' אברהם פריד (שלום; קרן אזולאי; 20/11/22) - 9 ע' |
| עו"ד: ג' פודים, ר' דובר |
הביטויים במכתב המייחסים לתובעות מרמה והצגת דיווח שקרי מהווים לשון הרע, הואיל והם נועדו להשפיל את התובעות או לעשותן מטרה לשנאה, לבוז או ללעג. ביהמ"ש חייב את הנתבע בתשלום פיצוי על הצד הנמוך, בסך של 2,000 ₪.
נזיקין – עוולות – לשון הרע
נזיקין – פיצויים – בגין לשון הרע
.
תביעת לשון הרע המהווה חלק מסכסוך שכנים ארוך שנים. התובעות הוציאו דוח כספי שנתי, ושלחו אותו, בצירוף מכתב נלווה, לדיירי הבניין. בתגובה, הנתבע שלח מכתב מטעמו לאותה קבוצת נמענים, שבו טען כי התובעות היו צריכות לדווח גם על חובות של נציגות הבית המשותף כלפיו, וכלל במכתב זה ביטויים שונים אשר לטענת התובעות מהווים לשון הרע, בהתאם לחוק איסור לשון הרע.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
יש לבחון את האמור במכתב כחלק מהקשר הדברים ומהסכסוך הארוך שבין הצדדים. למכתב נחשפו צדדים שממילא עדים ושותפים למחלוקות שבין הצדדים, ולכן, לא הרי אמירות כאמור הנאמרות בין צדדים שאינם מכירים את המחלוקות, לבין אמירות כאמור הנאמרות בין הצדדים המודעים להן. זאת במיוחד בהתחשב בכך שממכלול החומר שהוצג בהליך עולה כי הצדדים אינם נוהגים להתבטא בעדינות האחד כלפי האחר, וזאת בלשון המעטה.
עיון במכתב בכללותו מעלה כי הוא מכיל סוגים שונים של אמירות. כך, ישנם במכתב ביטויים שהם אומנם חריפים, אולם יכולים להיחשב כביקורת לגיטימית שאינה עולה כדי לשון הרע. ישנם משפטים שמשקפים מחלוקת עובדתית או אחרת בנוגע לניהול הבית המשותף. גם אלה אינם מהווים לשון הרע.
לצד ביטויים אלה, ישנם ביטויים המייחסים לתובעות אחיזת עיניים, הסתרה של החוב הכספי האמיתי, הונאה ומסירת דיווח שקרי. גם בהינתן הרקע לסכסוכים הארוכים שבין הצדדים. מדובר בביטויים שעולים כדי לשון הרע. ביטויים כדוגמת "עיון בדו"ח ששלחתן מראה כי אינו מדווח אמת, אלא הוא מסמך מרמה ואחיזת עיניים, המסתיר בכוונה מידיעת הדיירים את החוב האמיתי שגרמן לקופת הבית", או אמירה כי הדוח אינו דוח אלא "נייר הטעיה והונאת דברים" הן אמירות שמשתמע מהן כי התובעות הונו את הדיירים האחרים והסתירו בכוונה חובות כספיים. גם אמירה כי "סיימתן את כהונתן העלובה במצב בו לנציגות יש כלפי חוב של מעל ל-120,000 ₪" מלמדת על כך שמקור החוב בהתנהלות התובעות. אמירות אלה מייחסות לתובעות מעילה בתפקידן כנציגות. גם אנשים המודעים ליחסים שבין הצדדים בבניין עשויים לתהות מקריאת המכתב אם יש בדברים אמת, והאם התובעות שלחו דו"ח מסכם שאינו משקף את מצבה של הנציגות לאשורו ומהווה מצג שווא.
המסקנה, לפיכך, היא כי הביטויים במכתב המייחסים לתובעות מרמה והצגת דיווח שקרי מהווים לשון הרע, הואיל והם נועדו להשפיל את התובעות או לעשותן מטרה לשנאה, לבוז או ללעג, כאמור בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.
במכלול הדברים, ספק אם היה מקום לנהל את ההליך המשפטי האמור עד תומו, בשים לב למערכת היחסים בין הצדדים. בנסיבות אלה, ולאחר שקילת כלל הנסיבות, יש לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי על הצד הנמוך, בסך של 2,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [תכנון ובנייה] |
|
| בצה"מ (ירושלים) 38353-06-22 עבד אלעזיז ח'טיב נ' היחידה הארצית לאכיפה דיני התכנון ובניה (שלום; ענת גרינבאום שמעון; 20/11/22) - 8 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש נעתר לבקשה לביטול צו הריסה מינהלי. נדונו השאלות, האם רשאית היועצת המשפטית של היחידה הארצית לאכיפה לאצול סמכותה וכן האם ניתן להבחין בין משטח הבטון החדש, מושא הצו, למשטח הבטון הישן הצמוד לו.
תכנון ובנייה – צו הריסה מינהלי – ביטולו
תכנון ובנייה – צו הריסה מינהלי – פגמים בהוצאתו
.
בקשה לביטול צו הריסה מינהלי. עיקר המחלוקת נסוב ביחס לשאלות האם רשאית היועצת המשפטית של היחידה הארצית לאכיפה לאצול סמכותה וכן האם ניתן להבחין בין משטח הבטון החדש, מושא הצו, למשטח הבטון הישן הצמוד לו.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
כאשר מדובר במבנה קיים שהוא בבחינת עובדה מוגמרת, אין מקום לעשות שימוש בהליך של צו הריסה מינהלי. בענייננו, מדובר בשני משטחי בטון צמודים זה לזה, כאשר הריסתו של האחד מתבקשת ושל השני לגביו נטען כי חלפו זה מכבר 6 חודשים מיום שבנייתו הסתיימה. מצב דברים זה מחייב לבחון האם ניתן בבירור להבחין בין שני משטחי הבטון האמורים.
עיון והשוואה בין תצלומי האוויר, אינו מספק תמונה ברורה באשר למצב בשטח במועדים השונים ואף לא ביחס להבחנה המתבקשת בין שטח הבטון החדש, לגביו הוצא צו ההריסה, ובין שטח הבטון הישן.
זאת ועוד, לא נמצא כי בצילום שהוצג, במהלך הדיון, באמצעות מחשב נייד היה כדי לשפוך אור על ההבחנה בין חלקו הישן לחלקו החדש של משטח הבטון וכך גם באשר למסמך על גביו סימנה המפקחת את המשטחים השונים. בשים לב לכך שהמפקחת אישרה כי את האמור בתצהירה מסרה בהסתמך על תצלומי האוויר מבלי שבוצעה במדידה בשטח, מתעורר קושי ביחס להבחנה בין חלקי משטח הבטון.
קיומו של משטח בטון קודם סמוך במקום, הוא פרט מהותי ומרכזי בהפעלת שיקול הדעת טרם החלטה על הוצאת צו מינהלי. במקרה מעין זה, יש לשקול האם בנסיבות בהן מדובר בשני משטחי בטון הסמוכים זה לזה, האחד נותר במקום משיקולי צרכי ביטחון ובהיותו בנייה ישנה והאחר הריסתו מתבקשת וקיים קושי להבחין בין השניים, יש מקום לצו מינהלי. הבסיס להפעלת שיקול הדעת חייב להיות אינדיקציות ברורות היכן המשטח הישן והיכן החדש. כאשר אלו אינן מבוססות דיין, כבמקרה זה, קיים פגם מהותי בהליך מתן צו ההריסה המינהלי. התוצאה היא כי הבקשה מתקבלת ולפיכך יש להורות על ביטול צו ההריסה. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [תעבורה] |
|
| ת"א (בת ים) 30256-02-20 פלוני נ' יוני אייזנברג (שלום; אידית קליימן בלק; 14/11/22) - 12 ע' |
| עו"ד: ארז מלכה, אהב כהן |
על הנתבע, כרוכב על אופניים חשמליים בכביש, להאט נסיעתו לפני מעבר חציה ולוודא כי אין הולכי רגל החוצים את הכביש. האחריות לקרות התאונה רובצת במלואה לפתחו של הנתבע, עת לא נערך נכון בהתקרבו למעבר החציה, לא העריך נכונה את מהירות האופניים ומרחק הבלימה ביחס למיקום מעבר החציה ותנאי הכביש, דבר שהוביל לפגיעה המצערת בתובע.
תעבורה – אחריות – רוכב אופניים
.
תביעת נזקי גוף שנגרמו לתובע בהיותו הולך רגל, עת חצה מעבר חצייה ברחוב בן גוריון ברמת גן, כאשר לפתע הגיח הנתבע רכוב על אופניים חשמליים, לא הספיק לעצור, התנגש בו והפילו אפיים ארצה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
לאחר עיון בכתבי הטענות ובתצהירים, ושמיעת בעלי הדין ועד התביעה, המסקנה היא כי התובע צלח להרים את נטל השכנוע אשר לנסיבותיה של התאונה כנטען על ידו וכפועל יוצא דין התביעה להתקבל במלואה.
הנתבע טען כי התובע חצה את מעבר החצייה בניגוד לסעיף 110(א) לתקנות התעבורה, שזו לשונו: "לא יחצה אדם כביש, אלא לאחר שבדק את מצב התנועה בו ונוכח שאפשר לחצותו בבטיחות". ראשית, התובע לא היה לקראת חציה אלא היה כבר בעיצומה של החציה לקראת סופה וזאת לאחר שבדק ווידא היטב כי הרכבים מימינו עצרו ונתנו לו זכות קדימה, מה שלא מוכחש על ידי הנתבע בעצמו. שנית, בחקירתו אישר הנתבע כי הבחין בתובע רק ברגע ההתנגשות ביניהם, ומכאן שלא יכול היה לראות מה היו מעשיו של התובע עובר לתאונה לקראת או בעת חציית מעבר החציה. מכאן כי לא ברור הכיצד הגיע הנתבע למסקנה (הנטענת גם בתצהירו) כי התובע לא ציית לחוק ולא בדק את מצב התנועה בטרם חצה את מעבר החציה.
למעשה, המצב המשפטי מבחינת חוקי התעבורה שחלים על הסיטואציה בנסיבות המקרה דנן הוא הפוך לחלוטין. מבחינת הוראות חוקי התעבורה ידו של התובע על העליונה לנוכח הוראת חוק מפורשת הידועה לכל נהג, הקובעת כי להולך רגל החוצה מעבר חציה לעולם יש זכות קדימה ביחס לרכבים העושים שימוש בכביש ועל כן שומה על נהג המתקרב למעבר חציה לעצור ולאפשר להולך הרגל חציה בבטחה, מה שלא נעשה במקרה דנן גם לשיטת הנתבע בעצמו.
על הנתבע, כרוכב על אופניים חשמליים בכביש, להאט נסיעתו לפני מעבר חציה ולוודא כי אין הולכי רגל החוצים את הכביש ואם ראה שיש רכבים שהאטו או עצרו לפניו, עליו להניח כי על המעבר חוצה באותה עת הולך רגל ולנהוג בהתאם ובמשנה זהירות. אדרבא, הנתבע בעצמו מודה כי היה ער למשאית שעצרה משמאלו לפני מעבר החציה, כך שיכול וצריך היה לצפות כי הולכי רגל עוברים במעבר החציה. כמו כן, הנתבע העיד כי הכביש היה רטוב ותנאי הדרך לא היו אופטימליים לנסיעה, בהצטרף למשאית שחסמה את זווית הראייה המרחבית. מדבריו מצינו כי הנתבע כלל לא ראה את התובע חוצה את הכביש לא בחלקו הראשון של מעבר החציה ולא בחלקו השני שם אירעה התאונה. לאור המקובץ, מתחזקת המסקנה כי האחריות לקרות התאונה רובצת במלואה לפתחו של הנתבע, עת לא נערך נכון בהתקרבו למעבר החציה, לא העריך נכונה את מהירות האופניים ומרחק הבלימה ביחס למיקום מעבר החציה ותנאי הכביש, דבר שהוביל לפגיעה המצערת בתובע. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 26 [עבודה] |
|
| ת"צ (תל אביב-יפו) 52319-11-19 הנרי קליין נ' מרכז ארצי לבחינות ולהערכה (עבודה; אופירה דגן טוכמכר, נ.צ.: ע' מרקו, ת' כהן; 24/11/22) - 23 ע' |
| עו"ד: |
ביה"ד קיבל בקשה לאישור תובענה ייצוגית אשר במרכזה שאלת מעמדם וזכויותיהם של מי שמשמשים כמשגיחים בבחינות שמקיימת המשיבה במוסדות להשכלה גבוהה. ביה"ד קבע כי למבקש עומדת עילת תביעה אישית באשר לקיומם של יחסי עבודה בינו לבין המשיבה, וכי הבקשה עומדת בכל התנאים לאישור תובענה כייצוגית. עילות התביעה הן העדר הפרשות לפנסיה ולפיצויי פיטורים, אי תשלום דמי הבראה, אי תשלום תמורת חופשה, אי תשלום גמול שעות נוספות.
עבודה – תובענה ייצוגית – תנאים לאישורה
עבודה – יחסי עבודה – קיומם
עבודה – יחסי עובד-מעביד – קיומם
.
בקשה לאישור תובענה ייצוגית, אשר במרכזה שאלת מעמדם וזכויותיהם של מי שמשמשים כמשגיחים בבחינות שמקיימת המשיבה במוסדות להשכלה גבוהה. במרכז התובענה טענות המבקש כנגד המשיבה בדבר קיומם של יחסי עבודה בין המשיבה לבין משגיחי הבחינות מטעמה. עילות התביעה הן: אי הפרשות לפנסיה ולפיצויי פיטורים כדין, אי תשלום דמי הבראה, אי תשלום דמי חופשה, אי תשלום גמול עבור עבודה בשעות נוספות והפרת חוק שעות עבודה ומנוחה. במסגרת התובענה התבקשו, בין היתר, הסעדים הבאים: סעד כספי במסגרתו תחויב המשיבה לשלם לכל אחד מחברי הקבוצה את הזכויות המגיעות לו בצירוף הפרשי ריבית והצמדה; סעד הצהרתי במסגרתו יש לחייב את המשיבה לשלם לעובדיה בעתיד את זכויותיהם בנסיבות דומות.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת א' דגן-טוכמכר ונציגי הציבור ע' מרקו, ת' כהן) קיבל את הבקשה ופסק כי:
לשם אישור תביעה כתובענה ייצוגית יש לבחון: האם התביעה כלולה בתוספת השנייה לחוק; האם עומדת למבקש עילת תביעה אישית כנגד המשיבה. רשאי להגיש תובענה ייצוגית אדם שיש לו עילת תביעה המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם - בשם אותה קבוצה; האם מתקיימים התנאים הנקובים בסעיף 8 לחוק.
תחילה נדונה השאלה האם הוכיח המבקש כי עומדת לו עילת תביעה אישית. המבקש עמד בנטל המוטל עליו בשלב זה להראות כי יישום מבחני הפסיקה מוביל למסקנה בדבר קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים. בהתאם למבחן ההשתלבות (הפן החיובי), יש לבחון האם יש מפעל שבו השתלב המבקש, האם העבודה שביצע נחוצה לפעילות הרגילה של המשיבה, האם המבקש מהווה חלק מהמערך הארגוני של המשיבה ולא גורם חיצוני לו והאם עבודתו של המבקש הינה בליבת העיסוק של המשיבה. אף אילו תתקבל טענת המשיבה לפיה מרכז הכובד של פעילותה הינו פיתוח וניתוח המבחנים ומחקר, הרי שאין חולק שהמשיבה מפעילה מערך תפעולי של ביצוע הבחינות. המבקש שימש כמשגיח בבחינות ועבודתו מהווה חלק מפעילות רגילה וחיונית כחלק מתפעול המשיבה. בנוסף, משגיחי הבחינות קיבלו מהמשיבה את הידע הנדרש על מנת לבצע עבודתם וגורמים מטעם המשיבה פיקחו על עבודתם. מקום ביצוע העבודה הוכתב למבקש, כמו גם המשימות שניתנו לו, הקשר בין הצדדים נמשך על פני מספר שנים, המבקש לא יכול היה להסתייע באחרים לצורך ביצוע עבודתו, התמורה שולמה לתובע באמצעות תלושי שכר, ונמסרו לו מדי שנה טפסי 106; אשר לפן השלילי של מבחן ההשתלבות, אין מדובר במקרה בו המבקש השתלב במשיבה באמצעות עסקו. המבקש לא נשא בסיכונים, לא נהנה מייעול, אין לו בעלות על ייצור, נשיאה בהוצאות וכיו"ב.
אף מבחינת מבחני המשנה עולה כי המבקש ביצע את עבודתו באופן אישי ולא יכול היה לשלוח מישהו אחר מטעמו. המשיבה פיקחה מקצועית על עבודתם של משגיחי הבחינות שהיו כפופים לה. בנוסף המבקש דווח כעובד למוסד לביטוח לאומי ובמדריך לבוחן אף צוין כי בעבודתם כבוחנים המשגיחים הינם נציגיה של המשיבה כלפי הנבחנים; ודוק, היקף משרה נמוך ושכר נמוך אינו מאיין בהכרח הכרה ביחסי עובד-מעסיק; אשר לקיומם של משגיחי בחינות עמם נעשתה התקשרות נקודתית וספוראדית, הגם שאין להתעלם ממשך הקשר בין הצדדים ובמידת התלות הכלכלית של משגיחי הבחינות במשיבה, ניתן להכיר בקיומם של יחסי עבודה אף כאשר עסקינן ב"עובד זמני" או עובד המבקש עבודה באופן חד פעמי, כעובד אשר חלים עליו דיני העבודה בשינויים המחויבים בהתאם להוראות החיקוקים השונים. כל זמן שהמשגיח נרשם להשגיח על בחינה, למשיבה שליטה ויכולת פיקוח על עבודתו ובנסיבות העניין אין באמור כדי לשלול, יחסי עבודה וההגנות הסוציאליות הנובעות מכך; אמנם המשגיחים חתמו על טופס אחיד לשם ביצוע השגחה על בחינות לפיו אין יחסי עבודה, אך אין בחתימה על טופס זה כדי לשנות מהמסקנה בדבר מעמדו של המבקש, וזו אף בשים לב לפסיקה לפיה מעמדו של אדם כ"עובד" הוכר כ"סטטוס". הדברים יפים ביתר שאת עת משגיחי הבחינות נמנים, לפחות בחלקם, על אוכלוסיית עובדים המתאפיינת פעמים רבות בחוסר ניסיון וידע בשוק העבודה. לאור כלל האמור, למבקש עומדת עילת תביעה אישית באשר לקיומם של יחסי עבודה בינו לבין המשיבה.
למבקש עומדת לכאורה עילת תביעה אישית ביחס לעילות התביעה הבאות: היעדר הפרשות לפנסיה ולפיצויי פיטורים כדין, אי תשלום דמי הבראה, אי תשלום תמורת חופשה, אי תשלום גמול עבור עבודה בשעות נוספות, כל זאת בכפוף לכללים שנקבעו בעניין כותה.
אשר לתנאים הנוספים לאישור תובענה כייצוגית, נפסק כי קיימת שאלה עובדתית ומשפטית משותפת לחברי הקבוצה. תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת לבירור התובענה. כן קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת וכי עניינם של חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב; העדר פנייתו של המבקש למשיבה טרם הגשת התובענה הייצוגית אינו מצדיק כשלעצמו דחיית הבקשה, מה גם שעיון בעמדת המשיבה מעלה כי לא היה בפניה המוקדמת כדי ליתר את ההליך דנן. לפיכך, יש מקום לאשר את ניהול התובענה כייצוגית. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [עבודה] |
|
| סע"ש (ירושלים) 19327-12-20 אביגיל כהן נ' משרד החינוך התרבות והספורט (עבודה; יפה שטיין, נ.צ.: ר' אלקובי, ס' פישר; 23/11/22) - 19 ע' |
| עו"ד: אורנה שמריהו, מלאכי פש |
בית הדין האזורי לעבודה חייב את הנתבעת לפצות את התובעת בגין עוגמת נפש שנגרמה לה בעקבות פיטוריה הפדגוגיים שנעשו בחוסר רגישות מספק. סעד האכיפה של יחסי עובד ומעביד שנתבקש על ידי התובעת נדחה, משנמצא, כי לא נפל פגם מהותי בפיטוריה.
עבודה – פיטורין – מורה
עבודה – פיטורין – חוקיותם
עבודה – פיטורין – בחינתם
.
התובעת הגישה תביעה לבטל את פיטוריה הפדגוגיים כגננת קבועה/מנהלת גן/גננת מחליפה, ולמתן פיצוי כספי בגין פיטורין שלא כדין ועוד. התובעת קובלת כנגד עצם פיטוריה, אשר נעשו, לטענתה, שלא כדין, וכי על כן תובעת את החזרתה לעבודה וכן תובעת פיצוי כספי בגין הנזקים שנגרמו לה (כולל הפסדי פנסיה עתידיים) ופיצוי בגין עוגמת נפש.
.
בית הדין האזורי לעבודה מפי השופטת י. שטיין ונציגי הציבור ר. אלקובי ו- ס. פישר פסק כלהלן:
סעד האכיפה של יחסי עובד ומעביד הינו סעד שבשיקול דעת בית הדין, כאשר סעד זה ניתן אך במשורה, ורק כאשר נפל פגם מהותי המצדיק זאת. הכלל הינו כי בית הדין לא ישים עצמו במקום הוועדות המקצועיות, והתערבותו תהיה רק כאשר נפל פגם היורד לשורשו של עניין.
משהתובעת הגישה בקשה/תביעה להחזרתה לעבודה לראשונה כשנתיים ושלושה חודשים לאחר הליך הפיטורין – ומאחר שאף לא נמצאו פגמים מהותיים בפיטוריה, אין מקום כלל להחזירה לעבודה, מה גם שהסעד של החזרה לעבודה ניתן, כאמור, אך במשורה, ובמקרים קיצוניים בלבד – שלא התקיימו בענייננו.
לא נפל פגם מהותי בפיטוריה הפדגוגיים של התובעת והמצדיק את התערבות בית הדין תוך ביטול הפיטורין (והחזרתה לעבודה) וכפועל יוצא מכך אין התובעת זכאית לתשלום פיצוי בשיעור הפסד הפנסיה התקציבית העתידית, כנתבע על ידה. יחד עם זאת, הגם שלא נפל בהליך פגם מהותי המצדיק את התערבות בית הדין, ההליך נעשה בחוסר רגישות מספק הן לאור ויתקה הרב כגננת (כ-18שנים במערכת), הן בעניין מועד פיטוריה (כחמישה עשר חודשים בטרם הגיעה לגיל בו הייתה זכאית לצאת לפנסיה), והן בכך שלא נשקלו די הצורך אפשרויות אחרות , זולת פיטוריה. זאת, בנוסף לכשלים טכניים שנפלו בהליך. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדות ערר - תכנון ובנייה |
| 28 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר (תל אביב-יפו) 1145-11-21 י.ע.ז יזמות ובניה והתחדשות עירונית בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה - תל אביב-יפו (ועדות ערר - תכנון ובנייה; אפרת דון-יחייא סטולמן; 23/11/22) - 26 ע' |
| עו"ד: מיטל טויסטר, שרון מונטיפיורי גילן, דקלה מוסרי טל |
הבחינה הנדרשת בעניין בקשות להיתר מכוח התמ"א מחייבת התייחסות גם לפוטנציאל הגידול בתנועה הצפוי כתוצאה מאישור בקשות נוספות מכוח התמ"א בסביבה. הבדיקה הנדרשת צריכה להתבצע בהתייחס למתחם שלם, הכולל את כלל הפרויקטים הפוטנציאליים באזור, תוך ניתוח נפחי התנועה הקיימים, בין השאר, על בסיס ספירת רכבים בשעות שיא, והשפעת תוספת יחידות הדיור ונפחי התנועה בגינם, על רשת הדרכים והצמתים.
תכנון ובנייה – תכניות – תמא 38.
.
ועדת הערר לתכנון ובניה נדרשה לשתי בקשות להיתר שעניינן הריסה ובניה מחדש של שני מבני מגורים סמוכים. הבקשות להיתר הוגשו מכוח תוכנית מתאר ארצית לחיזוק מבנים קיימים בפני רעידות אדמה-תמ"א 38. המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא בשאלת תוספת התנועה שתיגרם כתוצאה מאישור הבקשה מושא הערר.
.
ועדת הערר קבעה כלהלן:
תמ"א 38 מהווה כלי סטטוטורי חריג ויוצא דופן, שנועד להתמודד עם אירוע יוצא דופן – הצורך להתאים מבנים לתקן עמידות ברעידות אדמה, על מנת להבטיח את ביטחונם של תושבי מדינת ישראל במקרה של רעידת אדמה. הואיל ובקשה מכוח התמ"א חורגת מהתוכניות המפורטות החלות על המקרקעין, היא טעונה בחינה והפעלת שיקול דעת. במסגרת זו על מוסד התכנון לייצר איזון ראוי בין האינטרס לתמרץ חיזוק מבנים בעיר, לבין האינטרס לשמר עירוניות ואיכות חיים ראויה לתושבי העיר.
הבחינה הנדרשת בעניין בקשות להיתר מכוח התמ"א מחייבת התייחסות גם לפוטנציאל הגידול בתנועה הצפוי כתוצאה מאישור בקשות נוספות מכוח התמ"א בסביבה (ולא רק הדירות מושא הבקשה שלפנינו). הבדיקה הנדרשת צריכה להתבצע בהתייחס למתחם שלם, הכולל את כלל הפרויקטים הפוטנציאליים באזור, תוך ניתוח נפחי התנועה הקיימים, בין השאר, על בסיס ספירת רכבים בשעות שיא, והשפעת תוספת יחידות הדיור ונפחי התנועה בגינם, על רשת הדרכים והצמתים.
מהנתונים שהוצגו עולה כי ברחוב גולי קניה שני בניינים טוריים בלבד, וכל יתר המבנים הם בתים צמודי קרקע. נמצא כי אלו שני המבנים שבהם קיים פוטנציאל ממשי לביצוע פרויקט מכוח התמ"א בכל הרחוב. דהיינו, ברחוב גולי קניה צפויה תוספת תנועה כתוצאה מבניית שני מבנים של כ- 21 דירות כל אחד. איננו חולקים על התיאור של המתנגדים את התרשמותם ממצב התנועה ברחוב גולי קניה. אכן מדובר ברחוב צר למדי, ולפיכך ברור שקיימת בו האטה מעת לעת, כגון בעת מעבר משאיות שירות. יחד עם זאת, הדרך המקצועית המקובלת להעריך את רמת השירות של הדרך, היא באמצעות מדדים אובייקטיביים, ובהתאם להנחיות משרד התחבורה.
לא ניתן להתעלם מטענת המתנגדים שמדובר ברחוב צר מאוד, ולפיכך קיים קושי תנועתי מעת לעת. יחד עם זאת, תוספת התנועה שתיגרם כתוצאה מאישור הבקשה מושא הערר היא מצומצמת, ונוכח האינטרס בחידוש מבנים והתאמתם לתקן 413, אין בתוספת זו כדי להצדיק דרישה יוצאת דופן ליצירת מעבר דרך חלקה פרטית סמוכה.
אין ספק כי קידומו של תכנון מתחמי, עדיף על תכנון נקודתי של כל חלקה וחלקה. תכנון נקודתי הוא אחד מחולשותיה הניכרות של תמ"א 38. יחד עם זאת, בהינתן שתמ"א 38 עדיין בתוקף, וניתן להגיש מכוחה בקשות בתחומי העיר תל -אביב יפו, הרי שהכלל הוא כי ניתן להגיש בקשה במגרש נקודתי. |
| חזרה למעלה |
|
|
