| עליון |
| 1 [פשיטת רגל] |
 |
| רע"א 5966-22 פוליבה בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי (עליון; ד' מינץ, י' וילנר, ח' כבוב; 26/10/22) - 9 ע' |
| עו"ד: ניב סופר |
נדחתה בקשת רשות ערעור שעניינה פסק דין של בימ"ש המחוזי בו אושרה תכנית פירעון בעניינו של החייב-משיב 2. נפסק כי בימ"ש המחוזי הביא בחשבון את מכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין ואיזן כדבעי בין האינטרסים השונים, והחלטתו אינה מגלה כל עילה להתערבות בשיקול הדעת הרחב הנתון לו בעניין זה.
 פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – תכנית פירעון
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – תכליתם
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – שיקולי בית-המשפט
.
בקשת רשות ערעור על פסק דין של בימ"ש המחוזי, בו אושרה תכנית פירעון בעניינו של משיב 2 – החייב. המבקשת טוענת כי התנהלות החייב נגועה בחוסר תום לב, וכי לא ניתן משקל מספק להתנגדות הנושים שנכחו בדיון, המהווים 80% מהנשייה, בפרט שעה שמדובר בהליך שנפתח לבקשת נושה.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט מינץ ובהסכמת השופטים וילנר ו-כבוב) נתן רשות ערעור, דחה את הערעור ופסק כי:
לבית המשפט של פשיטת רגל נתון שיקול דעת רחב לאור מומחיותו הייחודית בתחום כמו גם התרשמותו הישירה מבעלי הדין, מראיותיהם ומכלל נסיבות העניין, וערכאת הערעור לא תתערב בו בנקל. זאת גם ביחס להחלטות שעניינן אישור תכנית פירעון לגבי חייב ומתן הפטר מותנה. מקרה זה אינו נמנה על המקרים המצדיקים התערבות בשיקול דעתו של בימ"ש המחוזי.
להליך פשיטת רגל מספר תכליות שלובות: מתן אפשרות לחייב שנקלע בתום לב לחובות לפתוח דף חדש בחייו; כינוס נכסי החייב וחלוקתם באופן יעיל ושוויוני בין נושיו והגנה על זכותם הקניינית; הגנה על האינטרס הציבורי שבקיום הליכי מסחר וכלכלה תקינים. תכליות אלה עומדות בעינן בכל הליך פשיטת רגל באשר הוא, בין אם הוא נפתח לבקשת נושה ובין אם הוא נפתח לבקשת חייב. העובדה שהליך מסוים נפתח לבקשת נושה, אין פירושו כי טובת החייב נזנחת מאחור וכי אין ליתן לה משקל. השאיפה לאפשר לחייב לפתוח דף חדש בחייו עומדת בעינה אף במקרים בהם לא הוא הביא את עניינו לפתחו של בימ"ש. כפועל יוצא מכך, העובדה שהתברר כי אין עוד תועלת לנושים בהליך שנפתח לבקשת נושה אינה מביאה אוטומטית למסקנה כי יש להורות על ביטול ההליך. בימ"ש רשאי להיעתר לבקשת חייב למתן הפטר או להותרת ההליך על כנו חרף היעדר התועלת לנושים, ובלבד שהחייב עמד בחובה המוטלת עליו לנהוג בתום לב במסגרת ההליך.
אמנם מתן אפשרות לחייב לנצל את הליך פשיטת הרגל ולקבל הפטר מחובותיו כרוכה, כשם שכל הליך פשיטת רגל כרוך, בפגיעה באינטרס הנושים ובזכות הקניין שלהם. לא אחת, אם לא כמעט תמיד, נמחק חלק נכבד מחובות החייב כלפיו נושיו. ברם, שקלול האינטרסים של החייב מצד אחד ושל נושיו מצד שני הוא אינהרנטי להליך פשיטת הרגל, אשר ביסודו עומדות תכליות המושכות את "השמיכה הקצרה" לכיוונים שונים. ההכרעה בשאלה איזה אינטרס יגבר היא תוצאה של איזון המבוסס על מכלול נסיבות העניין.
בענייננו, בימ"ש שקל את כלל נסיבות העניין והחליט ליתן לחייב הפטר מותנה. בימ"ש נתן דעתו למחדלי החייב במסגרת ההליך, אך מצא כי אין בהם כדי להטות את הכף לעבר דחיית בקשתו. זאת כאמור בשים לב לגילו הצעיר; לנסיבות היקלעותו להליך; ליכולת הפירעון שלו, ובכלל זה לטענות לעניין כושר השתכרותו של החייב; לגובה צו התשלומים שהושת עליו בתחילת ההליך; לכך שהסכום המוצע בתכנית הפירעון שווה ערך ל-50 תשלומים חודשיים של 5,000 ₪ כל אחד, ומדובר במשך זמן סביר להימשכות הליך חדלות פירעון; לכך שהדירה בה הוא מתגורר אינה שייכת לו; ולכך שביטול ההליך לא יניב תוצאות טובות יותר לנושים זולת רדיפת החייב ללא תכלית. בימ"ש הביא בחשבון את מכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין ואיזן כדבעי בין האינטרסים השונים, והחלטתו אינה מגלה כל עילה להתערבות. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [דיון פלילי] |
|
| בש"פ 6471-22 עאמר אבו רביעה נ' מדינת ישראל (עליון; ע' גרוסקופף; 26/10/22) - 7 ע' |
| עו"ד: תום קובצ'י, ציקי פלדמן |
בימ"ש קיבל בחלקו ערר על החלטת בימ"ש המחוזי לעצור את העורר, המואשם בביצוע עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, עד לתום ההליכים. נפסק כי אמנם לא נחלשה המסוכנות המיוחסת לעורר באופן כה משמעתי העשוי להצדיק לבדו שחרור לחלופת מעצר, אך נוכח הפער בין הנצפה בסרטון לבין כתב האישום, עם נסיבות אחרות, ניתן להסתפק בהעברה למעצר בפיקוח אלקטרוני, ככל שקיימת חלופת מעצר מרוחקת ומערך פיקוח נאות.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – בפיקוח אלקטרוני
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – שיקולים
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
.
ערר על החלטת בימ"ש המחוזי לפיה נעצר העורר, המואשם בביצוע עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. הרקע הוא סכסוך בין העורר למתלונן.
.
בית המשפט העליון (השופט ע' גרוסקופף) קיבל את הערר בחלקו ופסק כי:
לפי סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), בימ"ש לא יורה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, אלא אם נקבע כי קיימות נגדו ראיות לכאורה ועילת מעצר, ונמצא כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור לחלופת מעצר. כמו כן, על בימ"ש לבחון אם ניתן לממש את תכלית המעצר באמצעות מעצר בפיקוח אלקטרוני, חלף מעצר מאחורי סורג ובריח.
בענייננו, אין חולק כי המעשים המיוחסים לעורר חמורים, ומעידים על המסוכנות הנשקפת ממנו. הדבר נכון במיוחד בהינתן תסקיר שירות המבחן, שמעלה חשש להישנות התנהגות דומה מצד העורר. עניינו מתמקד בשאלה אם הנצפה בסרטון מחליש את עוצמת הראיות כנגד העורר, וככל שהתשובה לשאלה זו חיובית, אם יש בחולשה זו, בהינתן מכלול הנסיבות, כדי להשפיע על הערכת המסוכנות הנשקפת מהעורר, באופן שמאפשר לממש את תכלית המעצר בתנאי פיקוח אלקטרוני. התפתחות האירועים כפי שהיא עולה מן הסרטון מציירת תמונה מורכבת יותר מזו שעולה מכתב האישום, אך כתב האישום לא כולל כל התייחסות לכך, אלא מציג את שהתרחש כאירוע דריסה חד צדדי, בו העורר הוא הרודף והמתלוננים הם הנמלטים ממנו.
ודוק, הפער שבין המתואר בכתב האישום לבין הנצפה בסרטון אינו מצביע על היחלשות המסוכנות המיוחסת לעורר באופן כה משמעתי, העשוי להצדיק לבדו שחרור לחלופת מעצר. זאת, במיוחד בשל חומרת המעשים המיוחסים לעורר, ובהינתן הביסוס הראייתי הלכאורי לכך, כעולה מעדויות המתלוננים, ובמידה כזו או אחרת גם מהסרטון. עם זאת, צירוף הפער האמור עם נסיבות אחרות מעלה כי אין הכרח להוסיף ולהחזיק את העורר במעצר מאחורי סורג ובריח, אלא ניתן להסתפק בהעברה למעצר בפיקוח אלקטרוני, ככל שקיימת חלופת מעצר מרוחקת ומערך פיקוח נאות. אלו הנסיבות הנוספות המביאות למסקנה זו: העורר הוא בחור צעיר ונטול עבר פלילי; הוא שוהה מזה כ-4 חודשים במעצר לראשונה בחייו; חלופת המעצר שהוצעה מרוחקת ממקום המגורים של המתלונן ומשפחתו; נערך הסכם סולחה בין המשפחות שמסדיר את החובות הכספיים ביניהן.
לאור כל האמור, יש מקום לבחון בשנית את האפשרות להורות על העברת העורר למעצר בפיקוח אלקטרוני במקום שהוצע, תחת מערך פיקוח הדוק יותר מזה שנבחן בעבר. שירות המבחן יגיש תסקיר משלים בעניינו של העורר. כל עוד לא יורה בימ"ש קמא אחרת, תעמוד ההחלטה בדבר מעצר עד תום ההליכים בעינה. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [בתי-משפט] |
|
| רע"א 6672-22 פלוני נ' פלוני (עליון; י' עמית; 26/10/22) - 7 ע' |
| עו"ד: עקיבא מאיר |
דחיית בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי, שבמסגרתה נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק דין. בימ"ש קמא ניהל מעין "הליך הוכחות זוטא" בבקשת הביטול ולאחר ששמע את עדותו של ב"כ המבקש דאז קבע כי העדות נאמנה עליו וכי המבקש היה מודע להסכם הפשרה והסמיך את בא כוחו לקבלו. לא נמצא להתערב בקביעות אלו. קביעות אלה סותמות את הגולל גם על הטענה החלופית בדבר היעדר גמירות דעת.
בתי-משפט – פסק-דין – ביטולו
בתי-משפט – ערעור – התערבות במהימנות עדים
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי, שבמסגרתה נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק דין. רקע: המבקש הורשע בביצוע עבירות מין רבות וחמורות במשיב עת היה מורו ומחנכו בבית הספר ונגזרו עליו 13 שנות מאסר לריצוי בפועל ופיצוי כספי למשיב בסך 100,000 ₪. המשיב, הגיש תביעה אזרחית נגררת נגד המבקש. ב-2013 ניתן נגד המבקש פסק דין בהיעדר הגנה, אך בעקבות בקשה שהגיש המבקש, פסה"ד בוטל בהחלטת בימ"ש זה. פסה"ד נשוא בקשה זו, ניתן על יסוד הסכמת המשיב והסכמת המבקש באמצעות בא כוחו דאז (עו"ד לוריה) להצעת ביהמ"ש קמא לפשרה ונקבע כי המבקש ישלם למשיב פיצוי בסך 2,150, 000 ₪ וכן שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט, אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין. המבקש טוען בין היתר, כי לא ידע על הצעת הפשרה ולא הסמיך את עו"ד לוריה לקבלו. לטענתו, בין היתר, עריכת פשרה במסגרת שליחות מחייבת הרשאה מפורשת בהתאם לסעיף 5(א) לחוק השליחות, וכי אין כל ראיה ברורה ואובייקטיבית שהרשאה כזו אכן ניתנה בענייננו.
.
ביהמ"ש העליון (השופט י' עמית) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתגובה, על רקע ההלכה המושרשת שלפיה, ככלל, ערכאת הערעור תמנע מלהתערב בממצאי עובדה ומהימנות; והדברים נכונים ביתר שאת בענייננו כאשר בימ"ש קמא ניהל מעין "הליך הוכחות זוטא" בבקשת הביטול.
ביהמ"ש המחוזי שמע את עדותו של עו"ד לוריה והתרשם מהראיות שצורפו לה, ובכללן שורה של תרשומות שבהן תיעד את שיחותיו הטלפוניות עם המבקש ועם קרוביו, וקבע בלא כחל וסרק כי העדות נאמנה עליו וכי המבקש היה מודע להסכם הפשרה והסמיך את עו"ד לוריה לקבלו. לא נמצא להתערב בקביעות אלו. קביעות אלה סותמות את הגולל גם על הטענה החלופית בדבר היעדר גמירות דעת. יש לדחות גם את הטענה כי עו"ד לוריה, אפילו אם פעל בהרשאה, לא היה מוסמך להסכים לפשרה משום שלא קוזזו ממנה הסכומים ששולמו בעבר. מעבר לעובדה שמדובר בטענה עובדתית חלופית, הרי שעו"ד לוריה לא חרג מגדר הרשאה זו. הוא הקפיד להזכיר בבקשותיו את הצורך בהפחתת הסכום שכבר שולם בהליך הפלילי, ובשום שלב לא הסכים לוותר על כך, אלא הותיר את הנושא להכרעת ביהמ"ש שקבע אחרת.
ביהמ"ש לא מוצא להידרש לסכום הפיצוי עצמו, אשר ב"הנדסה חוזרת" ניתן להניח שהוא כולל פיצוי בסכום לא מבוטל בגין נזק לא ממוני. ביהמ"ש נימק את השיקולים שהנחו את החלטתו ואלה מניחים את הדעת גם אם אין בצדם תחשיב מפורט. מכל מקום, על רקע הקביעה לעיל כי הצדדים נתנו הסכמתם מדעת להצעת ביהמ"ש, אין מקום להתערב בה לגופה.
לבסוף, לא נמצא כי היעדרותו של המבקש ממעמד אישור הסכם הפשרה המוסכם, אשר בא כוחו נכח בו בשמו, מהווה פגם דיוני המצדיק את ביטול פסק הדין.
המבקש חוייב בהוצאות המשיב בסך של 5,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [דיון פלילי] |
|
| בש"פ 6848-22 ולדימיר קלימנקו נ' מדינת ישראל (עליון; ר' רונן; 25/10/22) - 8 ע' |
| עו"ד: הדר פרנקל, שלומי שרון, מעיין דבוש |
בימ"ש דחה ערר על החלטת בימ"ש המחוזי לדחות בקשה לבחון חלופת מעצר ולהפנות את העורר לתסקיר מבחן, ולהורות על מעצר העורר עד תום ההליכים. נפסק כי אין מקום להתערב בקביעת בימ"ש המחוזי כי נוכח העבירות המיוחסות לעורר בשילוב עם עברו הפלילי המכביד, לא ניתן לתת בו אמון, ולכן אין טעם לשלוח אותו לקבלת תסקיר של שירות המבחן, וכי בנסיבות המקרה העורר לא הופלה לעומת נאשם נוסף בתיק שלגביו ביקש בימ"ש לקבל תסקיר של שירות המבחן.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – תסקיר מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – שיקולי בית-המשפט
דיון פלילי – מעצר – תסקיר מעצר
דיון פלילי – מעצר – שיקולי בית-המשפט
.
העורר מואשם ביחד עם נאשם נוסף בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, התפרצות למקום מגורים בנסיבות מחמירות, גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, סחיטה באיומים שהניעה לעשיית מעשה והחזקת סכין שלא למטרה כשרה. הערר נסב על החלטת בימ"ש המחוזי בה דחה בקשה לבחון חלופת מעצר ולהפנות את העורר לתסקיר מבחן, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.
.
בית המשפט העליון (השופטת ר' רונן) דחה את הערר ופסק כי:
לפי הדין בימ"ש חייב, בטרם קבלת החלטה על מעצר עד תום ההליכים, לשקול את האפשרות להורות על שחרור לחלופת מעצר אם ניתן בדרך זו להפחית באופן ניכר את הטעמים העומדים בבסיסה של עילת המעצר. כדי לבחון את האפשרות הזו, רשאי בימ"ש לפנות לשירות המבחן בבקשה לקבלת תסקיר שיסייע לו בהערכת הנאשם ומידת האמון שניתן לתת בו; ובהערכת חלופת המעצר והמפקחים המוצעים על ידיו. כל אלה עשויים לסייע לבימ"ש בהחלטה האם ניתן לאיין או למצער לצמצם את המסוכנות הנשקפת מהנאשם גם ללא מעצר שלו מאחורי סורג ובריח. יחד עם זאת, בימ"ש אינו חייב לפנות לשירות המבחן ולנאשם אין זכות קנויה כי בימ"ש יעשה כן. הפנייה לשירות המבחן איננה רלוונטית בשני סוגי מקרים: כאשר בימ"ש סבור כי ניתן לבחון אפשרות של חלופת מעצר גם ללא קבלת המלצה משירות המבחן; כאשר בימ"ש סבור כי אין כל מקום בנסיבות העניין לשקול חלופת מעצר, תהיה אשר תהיה עמדתו של שירות המבחן. מכאן שהפניה לשירות המבחן בעלת חשיבות במקרי ביניים, כאשר בימ"ש נזקק לתסקיר כדי להחליט האם ניתן לתת אמון בנאשם. מדובר במקרים בהם בימ"ש מתקשה להחליט אם נוכח נסיבות המעשה והעושה ניתן בכלל להסתפק בחלופת מעצר, או שבימ"ש סבור כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר אך מתקשה להעריך את החלופה הקונקרטית המוצעת. מקרי הביניים הללו הם מסוגים שונים, ועשויים לכלול מקרים בהם העבירה המיוחסת לנאשם אינה חמורה אך לנאשם עבר פלילי; כמו גם מקרים בהם מדובר במי שהואשם בעבירה חמורה, אך הוא נעדר עבר פלילי. מנגד, כאשר מדובר בנאשם שיוחסו לו עבירות חמורות ויש לו עבר פלילי מכביד, מתחזקת הנטייה שלא להפנות אותו לשירות המבחן.
במקרה זה מהחלטת בימ"ש קמא עולה כי הוא היה סבור שהנסיבות הרלוונטיות לעורר – העבירה המיוחסת לו בשילוב עם עברו הפלילי המכביד, מצדיקים את המסקנה לפיה לא ניתן לתת בו אמון, ולכן אין טעם לשלוח אותו לקבלת תסקיר של שירות המבחן. במסקנה זו אין מקום להתערב.
הטענה בדבר הפליית העורר לעומת הנאשם הנוסף בתיק, שלגביו ביקש בימ"ש לקבל תסקיר של שירות המבחן, דינה דחייה. פנייה לשירות המבחן מוצדקת במקרים גבוליים בהם עשויה להיות להמלצת שירות המבחן משמעות בהחלטת בימ"ש. השאלה האם מדובר במקרה גבולי צריכה להביא בחשבון לא רק את טיב העבירה בה מואשם הנאשם ואת חומרתה היחסית (כמו גם את עוצמת הראיות ביחס אליה), אלא גם את מכלול הנסיבות הרלוונטיות ובכלל זה את עברו הפלילי של הנאשם. מכלול נתונים אלה משליך על השאלה האם יש בכלל אפשרות שיינתן בנאשם האמון הנדרש כדי לשחררו בתנאים מגבילים פחות מאשר מעצר מאחורי סורג ובריח; במקרה זה העבירות שיוחסו לעורר ולשותפו מקשות על בימ"ש לתת אמון בנאשמים בהן לצורך שחרורם בתנאים. יחד עם זאת, על בימ"ש לשקול שחרור בתנאים בכל מקרה, ובכלל זה כאשר הנאשם מואשם בעבירות חמורות. לכן פנה בימ"ש קמא לשירות המבחן ביחס לשותף ואולם ביחס לעורר הוא לא היה סבור כי יש מקום לפנייה כזו וזאת לאור עברו הפלילי המכביד ומאחר שמורא החוק אינו משפיע עליו. אין מדובר בהפליה של העורר מול שותפו. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [בוררות] [בתי-משפט] |
|
| ע"א 6109-22 החאן אילת בע"מ נ' עו"ד רם יולוס בתפקידו ככונס נכסים (עליון; ד' מינץ, י' וילנר, ח' כבוב; 25/10/22) - 6 ע' |
| עו"ד: רם יולוס, צבי שטרסברג, ליאור קשלס |
על פי סעיף 38 לחוק הבוררות, לצדדים להליכי בוררות לא עומדת הזכות לנקוט הליך ערעורי ביחס להחלטות שניתנו לפי החוק האמור, אלא ברשות בלבד. סעיף זה יוּשם לא רק על החלטות בענייני בוררות המנויות במפורש בחוק הבוררות, אלא גם על החלטות העוסקות בענייני בוררות שונים הקשורים "בקשר ענייני הדוק" לחוק הבוררות. על כן, לא עומדת למערערת זכות ערעור על ההחלטה מושא הערעור. יתר על כן, אף אם הייתה המערערת מגישה בקשת רשות ערעור, לא היה מקום לקבלהּ לפי אמות המידה המחמירות החלות בעניין זה.
בוררות – החלטות של בית-משפט – ערעור
בוררות – החלטות של בית-משפט – רשות ערעור
בתי-משפט – ערעור – רשות ערעור
.
החלטת ביהמ"ש המחוזי מושא הערעור ניתנה במסגרת הליך שיוּעד לאישור פסק הבוררות ומתוך מטרה להביא למימושו וליישומו. על כן, לא עומדת למערערת זכות ערעור על ההחלטה. ניתן אפוא להסתפק בטעם זה על מנת להורות על מחיקת הערעור, בהתאם לתקנה 147(ב)(2) לתקסד"א. יתר על כן, אף אם הייתה המערערת מגישה בקשת רשות ערעור, לא היה מקום לקבלהּ. ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי בה התקבלה בקשת משיב 1, אשר מונה ככונס נכסים לצורך אכיפת פסק בוררות שניתן בהליך שהתקיים בין המערערת למשיבה 2, לבצע פעולות מסוימות במסגרת תפקידו האמור.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט ד' מינץ, בהסכמת השופטים י' וילנר וח' כבוב) פסק:
דין הערעור להיות מסולק על הסף ולוּ מן הטעם שלא נתונה למערערת זכות ערעור על ההחלטה האמורה.
על פי סעיף 38 לחוק הבוררות, "החלטה של ביהמ"ש לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות". לצדדים להליכי בוררות לא עומדת הזכות לנקוט הליך ערעורי ביחס להחלטות שניתנו לפי החוק האמור, אלא ברשות בלבד. יצויין כי סעיף 38 לחוק הבוררות יוּשם לא רק על החלטות בענייני בוררות המנויות במפורש בחוק הבוררות, אלא גם על החלטות העוסקות בענייני בוררות שונים הקשורים "בקשר ענייני הדוק" לחוק הבוררות.
החלטת ביהמ"ש המחוזי מושא הערעור ניתנה במסגרת הליך שיוּעד לאישור פסק הבוררות ומתוך מטרה להביא למימושו וליישומו. על כן, לא עומדת למערערת זכות ערעור על ההחלטה. ניתן אפוא להסתפק בטעם זה על מנת להורות על מחיקת הערעור, בהתאם לתקנה 147(ב)(2) לתקסד"א.
יתר על כן, אף אם הייתה המערערת מגישה בקשת רשות ערעור, לא היה מקום לקבלהּ. רשות ערעור על החלטות ביהמ"ש בענייני בוררות תינתן אך במקרים חריגים המעוררים שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק או למניעת עיוות דין חמור. טענותיה של המערערת נוגעות לעניינם הפרטני של הצדדים, אינן מעוררות כל שאלה עקרונית ואף לא מצביעות על עיוות דין. נסיבות מקרה זו רחוקות מרחק רב מהנסיבות המצדיקות מתן רשות ערעור לפי אמות המידה המחמירות האמורות.
למעלה מן הצורך, גם בגוף טענות המערערת אין כל ממש. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 6 [נזיקין] |
|
| ת"א (מרכז) 61560-12-16 פלונית נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון (מחוזי; רמי חיימוביץ; 20/10/22) - 18 ע' |
| עו"ד: שחדה אבן ברי, עומר אבן ברי, אלון לוי ליטן, ברוך ברייזל, יובל ראובינוף, נטע בן צור |
נדחתה תביעה לפיצוי שהגישה משפחת המנוח, אזרח אשר נחשד כמחבל נהרג בשוגג על ידי חיילים ואזרח בעיצומו של גל טרור. נפסק כי כל הנוכחים באירוע נהגו בסבירות לאחר שהסיקו שהמנוח הוא מחבל אשר מנסה לחטוף נשק מחייל ולבצע פיגוע טרור.
נזיקין – אחריות – בחינתה
.
תביעה לפיצוי שהגישה משפחת המנוח, אזרח אשר נחשד כמחבל נהרג בשוגג על ידי חיילים ואזרח בעיצומו של גל טרור. המדינה שלחה הודעת צד שלישי לחברה שהעסיקה את המאבטח שירה במנוח. חברת האבטחה שלחה הודעת צד רביעי למשרד לביטחון פנים, בטענה כי הוא זה שהתיר ועודד מאבטחים לקחת נשק לביתם, והוא שקבע את אופן הכשרתם ואת הוראות הפתיחה באש.
.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה ופסק:
הוכח שכל הנוכחים באירוע הסיקו שהמנוח הוא מחבל אשר מנסה לחטוף נשק מחייל ולבצע פיגוע טרור. מסקנה זו נבעה בראש ובראשונה מהתנהלות המנוח שהחל בעימות עם החיילים ולא הרפה מן הנשק, והתיישבה עם מצב החירום ותקופת פיגועי הבודדים. הדעת נותנת כי אדם סביר במצבו של המנוח היה נמנע מראש מעימות עם חיילים, וגם אם נקלע אליו היה עוצר, מרפה מהנשק, מפסיק את המאבק, או אומר משהו. בלשון הוראות הפתיחה באש, היה חשד של ממש, המבוסס על עובדות, כי המנוח בדרכו לבצע פשע על רקע ביטחוני לאומי, וכי טמונה סכנה של ממש לחיי אדם ולשלמות גופו. חרף התוצאה העצובה החיילים פעלו לאורך כל האירוע באופן סביר. הירי במנוח נעשה בהתאם להוראות הפתיחה באש, החיילים עברו תדריך והכירו את הוראות הפתיחה באש. למעלה מן הצורך, קשה לקבוע כי ירי בשוגג של אזרח ישראלי בתחומי המדינה מהווה פעולה מלחמתית.
המאבטח נשא עמו נשק כדין ובהתאם להוראת השעה של השר לביטחון פנים, שנועדה להגביר את הביטחון האישי ואת מאגר הגורמים המקצועיים שיכולים לתת מענה לאירוע פח"ע. מובן שניתן לבחון את ההחלטה בכלים מנהליים, אך לא ניתן לתקוף אותה בתקיפה עקיפה. המסקנות בדבר סבירות התנהלות החיילים נכונות ביתר שאת לגב המאבטח שנקלע לסיטואציה. המדינה לא עמדה בנטל להראות כי נפל פגם כלשהו בהכשרת המאבטח או בהתנהלות מעסיקתו. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [דיון אזרחי] [בתי-משפט] |
|
| ע"א (ירושלים) 63415-03-22 רועי חוג'ה נ' עירית ירושלים (מחוזי; רם וינוגרד, שושנה ליבוביץ, תמר בר אשר; 20/10/22) - 9 ע' |
| עו"ד: אסף גל, רונית צ'יפרוט, קרין זאבי |
אף בהנחה כי תחולת הכלל בדבר מעשה בית דין במסגרת דיני המיסים גדורה אך בחריגים שנקבעו בהלכת פלומין, נראה כי בנסיבות העניין בדין נדחתה טענת המערער לפיה חל השתק פלוגתא בעניינו. זאת משני טעמים. האחד, והוא העיקר, עניינו בכך שהעלאת הטענה הנוכחית עומדת בסתירה לטענות המערער בהליך הקודם. הטעם השני נוגע לטיב דוקטרינת מעשה בית דין. עקרון מעשה בית הדין אינו עיקרון מוחלט. מדובר בכלל של שכל ישר, אשר קיימת נכונות, במקרים בהם הצדק או האינטרס הציבורי מחייבים זאת, לקבוע לו סייגים. בענייננו מספר שיקולים מכריעים את הכף לשלילת תחולת הכלל.
דיון אזרחי – מעשה-בית-דין – השתק פלוגתא
דיון אזרחי – מעשה-בית-דין – תחולת הכלל
בתי-משפט – שימוש לרעה בהליכי בית-משפט – השתק
.
ערעור על פסק-דינו של בימ"ש השלום בו התקבלה תביעת המשיבה במלואה, והמערער חוייב לשלם לה תשלומי ארנונה לתקופה שבין 1.1.2014 ל-7.12.2015 בגין נכס הנמצא על גג קניון בירושלים. בפסק-הדין נקבע – על יסוד ראיות רבות – כי המערער הוא שהחזיק בנכס ולפיכך הוא החב בחוב הארנונה. המערער טוען כי היה על בימ"ש קמא לדחות את התביעה נגדו מאחר שבהליכים מינהליים קודמים נקבע כי חברה שבבעלותו היא שהחזיקה בנכס בשנת 2013. לפיכך קם השתק פלוגתא בסוגיית המחזיק בנכס גם לשנות המס העוקבות לשנה זו, בפרט כאשר אין מחלוקת שלא חל שינוי בהחזקת הנכס.
.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בקבעו:
אין חולק כי פסקי דין שניתנו כתוצאה מהתדיינות משפטית בדיני המיסים עשויים להקים השתק פלוגתא, בשונה מהחלטות פיסקליות של הרשות שאינן מקימות השתק פלוגתא. עוד נקבע כי אף שהחלת הכלל בעניין השתק פלוגתא במסגרת התדיינות בדיני מיסים עלולה להנציח מצב בלתי רצוי וככלל בענייני מסים עדיף השיקול שמס צריך להיות מוטל ללא אפליה ושכל שגיאה תבוא על תיקונה, הרי שגם במסגרת דיני המיסים אין מקום לשלול את תחולתו מכל וכול, אלא רק להכפיף אותה לחריגים משמעותיים שעניינם בשינוי באקלים המשפטי וגילוי עובדות חדשות ושינוי נסיבות (הלכת פלומין).
לא למותר לציין כי יתכן שבסוגיה זו טרם נאמרה המילה האחרונה. כך, בפסיקה מאוחרת להלכת פלומין, נקבע כי מאחר שהכלל בדבר מעשה בית דין עשוי לעמוד בסתירה לחתירה לגביית מס אמת, ואף להוביל להפליה בין נישומים, קיים קושי בקביעה לפיה הכרעה שיפוטית לגבי שנת מס אחת תטיל מגבלות על התדיינות הנוגעת לשנת מס אחרת, וכי מתח זה הוא שהוביל את שיטת המשפט הישראלית להימנע מהחלת הכלל של מעשה בית דין בתחום הפיסקאלי. זאת בין על דרך שלילת תחולתו של הכלל ובין על דרך של החלתו במתכונת מוגבלת. ביהמ"ש לא הכריע בין שתי אפשרויות אלה.
אלא שאף בהנחה כי תחולתו של הכלל במסגרת דיני המיסים גדורה אך בחריגים שנקבעו בהלכת פלומין, נראה כי בנסיבות העניין בדין נדחתה טענת המערער לפיה חל השתק פלוגתא בעניינו. זאת משני טעמים.
האחד, והוא העיקר, עניינו בכך שהעלאת הטענה הנוכחית עומדת בסתירה לטענות המערער לפני ועדת הערר, במסגרתן חזר וטען כי אין לאפשר הגשת מסמכים נוספים מהטעם שהדיון בוועדה מצומצם אך ורק לשנת 2013. טענה זו התקבלה ע"י ועדת הערר. לפיכך מושתק המערער מלטעון טענה הפוכה בהליך דנן, משחל בעניינו השתק שיפוטי. כידוע, דוקטרינת ההשתק השיפוטי משתיקה בעל דין מלטעון דבר והיפוכו בהליכים שונים, בפרט שעה שבעל הדין זכה לקטוף את פירות טענתו בהליך הקודם. היא נשענת על חובת ההגינות ותום הלב בניהול הליכי המשפט. יש שראו בה נגזרת של תקנת הציבור וענף הצומח מתוך עץ תום-הלב. עוד נקבע כי השימוש בה מקדם מדיניות שיפוטית נאותה. במקרה דנא עומדת טענתו הנוכחית של המערער בסתירה לטענה שהעלה בהליך הקודם, טענה שאף התקבלה על ידי הוועדה. לפיכך מושתק הוא מלטעון כיום טענה שמשמעותה העובדתית והמשפטית הפוכה מטענתו הקודמת.
הטעם השני נוגע לטיב דוקטרינת מעשה בית דין. נקבע כי עקרון מעשה בית הדין אינו עיקרון מוחלט. מדובר בכלל של שכל ישר, אשר קיימת נכונות, במקרים בהם הצדק או האינטרס הציבורי מחייבים זאת, לקבוע לו סייגים. לפיכך נקבע כי במקרים נדירים לא יוחל מעשה בית דין מטעמי צדק, תוך מתן משקל לשיקולים הכוללים את מידת השכנוע של ביהמ"ש בצדקת טענות בעל הדין; עוצמת הפגיעה בבעל הדין שכנגד שהסתמך על ההשתק; מידת אשמו של בעל הדין בכך שלא עלה בידו למצות את הדיון בהתדיינות הראשונה. שיקולים אלה מכריעים את הכף לשלילת תחולת הכלל בענייננו: הראיות שהוצגו בסופו של יום מעידות בבירור על צדקת טענות המשיבה; המערער לא הסתמך על ההשתק, הן לנוכח העובדה כי טען בעצמו להיפוכו של דבר, הן לנוכח מועד העלאת הטענה בבימ"ש קמא; והמשיבה לא השלימה את הדיון בהתדיינות לפני הוועדה בשל התנגדות המערער ונוכח החלטה הוועדה שחסמה אותה מלעשות כן. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [דיון אזרחי] [בתי-משפט] |
|
| ע"ר (חיפה) 1856-09-22 שוהם דאו נ' הסיוע המשפטי - מחוז חיפה (מחוזי; ד"ר מנחם רניאל; 19/10/22) - 7 ע' |
| עו"ד: |
אין מקום להתערב בקביעת הרשמת בדבר העדר עילה מספקת לערעור על החלטת הסיוע המשפטי, ומכאן שאין ליתן למערערת פטור מאגרה. אין בתקנות אפשרות לעיון חוזר בהחלטה הדוחה בקשה לפטור מאגרה.
דיון אזרחי – אגרות – פטור
בתי-משפט – עיון חוזר – אימתי
.
ערעור על החלטות רשמת בית המשפט שלא ליתן למערערת פטור מאגרה, ושלא לעיין שוב בהחלטה זו. זאת, בערעור שהגישה המערערת על החלטת הסיוע המשפטי שלא ליתן לה סיוע משפטי בבקשה לדיון נוסף על ערעורה שנדחה בבית המשפט העליון
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
על פי תקנות בתי המשפט [אגרות] יינתן פטור מתשלום אגרה בהתקיים שני תנאים מצטברים- חוסר יכולת כלכלית של המבקשת, וקיומה של עילה. בענייננו קבעה הרשמת שהוכח חסרון הכיס של המערערת, אך למרות זאת אין מקום להיעתר לבקשה משום שמדובר בהליך חסר סיכוי. תנאי סף לקיום דיון נוסף הוא קביעת הלכה חדשה העומדת בסתירה להלכה הקודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה יש הצדקה לקיים בה דיון נוסף. בהינתן העובדה שזכויות המערערת לא נפגעו, ושהבקשה לדיון נוסף כבר הוגשה קודם לבקשת הסיוע, גם לא נגרם עיוות דין כלשהוא למערערת. על כן, אין מקום להתערב בקביעת הרשמת בדבר העדר עילה מספקת לערעור על החלטת הסיוע המשפטי.
אשר לערעור על החלטת הרשמת שלא לעיין מחדש בהחלטתה, אין בתקנות אפשרות לעיון חוזר בהחלטה הדוחה בקשה לפטור מאגרה. בית המשפט העליון קבע סמכות לעיון חוזר במקרים שונים של שינוי בנסיבות, ואף בנסיבות נדירות שבהן לא חל שינוי בנסיבות, אך המערערת לא טענה לכל שינוי בנסיבות. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [דיון אזרחי] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 13899-11-19 צבר גז ונפט נ' אנרג'יאן ישראל לימיטד (מחוזי; גרשון גונטובניק; 18/10/22) - 12 ע' |
| עו"ד: זאב שרף, שרון הל-גלעד, ערן עוזרי, טל אוליפנט, אלקס הרטמן, גיא ורטהים, נועם זמיר, ליעוז אפשטיין |
נדחתה בקשה לקבוע כי לא בוצעה המצאה כדין לנתבעים 3 ו-5, תוך שנקבע כי קיים קשר אינטנסיבי בין הנתבעת 3 לבין נתבעת 1 וכי ההמצאה לנתבעת 1 מבססת גם את ההמצאה לדירקטור שלה.
דיון אזרחי – המצאה מחוץ לתחום – המצאה למורשה בהנהלת עסקים
.
בקשה לקבוע כי לא בוצעה המצאה כדין לנתבעים 3 ו-5, ולסלק בשל כך את התביעה נגדם על הסף.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
שעה שהסכסוך המשפטי נוגע בעניין המערב גורם זר, שאינו כפוף לסמכות השיפוט הישראלית, על בית המשפט לבסס סמכות שיפוט בינלאומית. וכדי לכוננה על התובע להמציא תביעתו לנתבע הזר. שעה שלא עומדת על הפרק אפשרות להמציא בתוך תחומי המדינה, על התובע לפעול בהתאם להוראות העוסקות בהמצאה אל מחוץ לגבולותיה. גם בהינתן הגישה המרחיבה בנוגע להמצאה למורשה בהנהלת עסקים, יש להקפיד שלא לפרוץ את הגדרות. אין להסתפק רק בבחינת השאלה האם סביר שמקבל התביעה בישראל יודיע על כך לנתבע הזר. יש לבדוק האם קיימת זיקה עסקית מספקת של הנתבע הזר לסכסוך הישראלי. אמנם דרישה זו אינה מציבה רף גבוה מידי אך אין המדובר ברף זניח.
במקרה הנדון, ההמצאה לנתבעת 1, בהינתן טיב מערכת היחסים העסקית שבוססה באשכול החברות – מספקת גם ביחס למבקשים, ועל כן יש לדחות את הבקשה. מהתשתית שהוצגה עולה כי קיים קשר אינטנסיבי בין הנתבעת 3 לבין נתבעת 1. ההמצאה לנתבעת 1, מבססת גם את ההמצאה לדירקטור שלה, הנתבע 5. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [מסים] |
|
| ו"ע (חיפה) 12808-05-22 אליהו הררי נ' מנהל מיסוי מקרקעין חיפה (מחוזי; אורית וינשטיין; 18/10/22) - 9 ע' |
| עו"ד: טארק בשיר, לינוי רוזנר |
המשיב איננו מוסמך להאריך את המועד הקבוע בסעיף 9 (ג1ג)(2)(ב) לחוק מיסוי מקרקעין, מהטעם שסעיף זה איננו כולל "מועד" שהסמכות להאריכו נתונה למשיב, אלא כולל תנאי אשר בהתקיימו זכאי אדם להקלה במס רכישה. פעולת המכירה של הדירה הראשונה בפרק הזמן הקבוע בסעיף האמור, מהווה את התנאי.
מסים – מיסוי מקרקעין – מנהל מיסוי מקרקעין
.
ערר על החלטת המשיב, מנהל מיסוי מקרקעין, לפיה נדחתה בקשת העורר להאריך לו את המועד הקבוע בסעיף 9(ג1ג)(2)(ב) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) למכירת דירת המגורים הראשונה שלו, לצורך קבלת ההקלה במס רכישה.
.
ועדת הערר דחתה את הערר ופסקה:
במצב דברים בו המשיב סבור כי אין בידו הסמכות, החלטתו שלא לעסוק בשאלת קיומה של סיבה מספקת, ולו לחלופין, אינה בלתי סבירה בנסיבות העניין. ככל שייקבע בפסק דין חלוט כי קיימת סמכות למשיב להאריך את המועד הקבוע בסעיף 9(ג1ג)(2)(ב) לחוק מיסוי מקרקעין, אזי עדיין שמורה למשיב הסמכות, שטרם הופעלה, לשקול ולהעריך את הנתונים העובדתיים לצורך קביעה אם קיימת או לא קיימת סיבה מספקת להארכת המועד.
המשיב איננו מוסמך להאריך את המועד הקבוע בסעיף 9 (ג1ג)(2)(ב) לחוק, מהטעם שסעיף זה איננו כולל "מועד" שהסמכות להאריכו נתונה למשיב, אלא כולל תנאי אשר בהתקיימו זכאי אדם להקלה במס רכישה. התקופה בת 18 החודשים הנקובה בסעיף 9(ג1ג)(2)(ב) לחוק הינה בגדר "תנאי" לקבלת ההקלה במס רכישה כאשר אדם מוכר דירה ורוכש דירה חלופית. פעולת המכירה של הדירה הראשונה, איננה בגדר פעולה הנעשית אל מול משרד מיסוי מקרקעין. הדיווח על פעולת המכירה, היא פעולה הנעשית אל מול משרד מיסוי מקרקעין. פעולת המכירה של הדירה הראשונה בפרק הזמן הקבוע בסעיף האמור, מהווה את התנאי לקבלת ההקלה במס רכישה. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [דיון פלילי] |
|
| ע"ח (חיפה) 56015-09-22 יוסף אזריאל נ' תחנת יאח"ה - יחידה ארצית לחקירות הונאה (מחוזי; ד"ר מנחם רניאל; 06/10/22) - 10 ע' |
| עו"ד: |
אין תוקף להארכת תנאי ערובה בהחלטה שניתנה במעמד צד אחד, בלא דיון במעמד הנאשם ובלא שהומצאה לו הודעה על הדיון 48 שעות מראש. אין לבית המשפט סמכות להאריך תנאי ערובה שהיו בתוקף עד למועד מסוים ולא הוארכו לפני מועד זה.
דיון פלילי – שחרור בערובה – הארכת תוקף הערובה ותנאיה
.
העורר הוא נבחר ציבור שנעצר העורר בחשד לעבירות שוחד, מירמה והפרת אמונים, הלבנת הון ועוד. הערר הוגש על החלטת בית המשפט קמא להאריך במעמד צד אחד את תוקף תנאי הערובה, ועל החלטתו שתנאי הגבלת העיסוק שהוטל על העורר לא פקע ועל כן ביהמ"ש מוסמך להאריכו.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערר ופסק:
אין תוקף להארכת תנאי הערובה בהחלטה שניתנה במעמד צד אחד, בלא דיון במעמד העורר ובלא שהומצאה לעורר הודעה על הדיון 48 שעות מראש. גם סמכות העזר הנתונה לבית המשפט אינה נותנת לו סמכויות מעבר לסמכויות הנתונות על פי החוק, ובמיוחד אינה נותנת לו סמכות להחליט על הארכה זמנית של תנאי הערובה ללא דיון במעמד הצדדים.
ההחלטה על ערובה ועל תנאיה היא כולה יצירת בית המשפט על פי שיקול דעתו, תוך איזון בין אינטרס הציבור לבין זכויות החשוד, ואין בה מרכיב אוטומטי המוכתב על ידי החוק. הפרשנות כאילו המונח "תקופת הערובה" היא 180 יום, אינה סבירה, מנוגדת לעקרון הבסיסי לפיו הערובה נקבעת לפי שיקול דעת בית המשפט ופוגעת בזכויות החשוד. ההחלטה השנייה בטלה משום שלא הייתה לבית המשפט עוד סמכות להאריך את תנאי הערובה שהיו בתוקף עד מועד מסוים ולא הוארכו קודם לכן. אין לבית המשפט סמכות להאריך את תנאי הערובה לאחר תום תקופת הערובה, רק משום שהבקשה הוגשה לפני תום תקופת הערובה. לפיכך, משתמה תקופת הערובה ללא הארכתה כדין לגבי איסור העיסוק, אין העורר מוגבל עוד לפיהם. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 12 [משפט מינהלי] |
|
| עמ"נ (ירושלים) 27997-08-21 פלונית נ' שרת הפנים (מנהלי; דנה כהן לקח; 19/10/22) - 34 ע' |
| עו"ד: טל פרושן, ענבל וילנר |
בית המשפט דחה את ערעור המערער על ההחלטה לדחות את בקשתו למעמד בישראל מכוח החלטת ממשלה 2183. נפסק, כי בן זוג מאוחר בזמן של אֵם ביולוגית, שהחל לחיות עמה במשק בית משותף מספר שנים לאחר לידת העוגן בישראל והוא אינו האב הביולוגי של העוגן, אינו בגדר בן משפחה "נילווה" לעוגן. ממילא, הוא אינו זכאי לקבל מעמד מכוחה של החלטת הממשלה לפי לשונה הברורה והמפורשת.
משפט מינהלי – כניסה לישראל – שיקול דעת הרשות
משפט מינהלי – כניסה לישראל – רישיון לישיבת קבע
משפט מינהלי – עובדים זרים – קטינים
.
ארבעת המערערים הם אֵם, נתינת ניגריה; שתי בנותיה הקטינות שנולדו בישראל ומתגוררות כאן ברצף מיום לידתן ועד היום; וכן בן זוגה של האמא, אף הוא נתין ניגריה. עניינו של הערעור בהחלטה לדחות את בקשתם למעמד בישראל מכוח החלטת ממשלה 2183 בהתבסס על העובדה כי בן הזוג הסתנן לישראל שלא כדין. במרכז הדיון עומדות שאלות אלה: האם החלטת ממשלה מס' 2183 מאפשרת מתן מעמד מכוחה לבן זוג מאוחר בזמן של אֵם ביולוגית לקטינה שמהווה את עוגן הבקשה? ככל שהתשובה לכך שלילית – האם המשיבים היו רשאים לדחות את בקשת המעמד של כל ארבעת המערערים כמכלול, תוך זקיפת הסתננותו הלא חוקית של בן הזוג לחובת הקטינה שהיא עוגן הבקשה? ומהו הסעד עליו ראוי להורות בנסיבות העניין, שהוסכם כי יש לבוחנן כמקרה גבולי?
.
בית המשפט פסק כלהלן:
דין הערעור בעניינו של המערער להידחות, אך זאת מנימוקים שונים ביחס לאלה שפורטו בהחלטת המשיבים ובפסק דינו של בית הדין לעררים. סעיף 2 להחלטת הממשלה קובע בבירור כי בני משפחה נילווים לצורך קבלת מעמד מכוחה, הם ההורים והאחים שהתגוררו עם העוגן מאז הכניסה או הלידה של העוגן בישראל. המסקנה המתחייבת מכך היא כי בן זוג מאוחר בזמן של אֵם ביולוגית, שהחל לחיות עמה במשק בית משותף מספר שנים לאחר לידת העוגן בישראל והוא אינו האב הביולוגי של העוגן (קרי- מצב הדברים בעניינו של המערער במקרה דנן), אינו בגדר בן משפחה "נילווה" לעוגן. ממילא, הוא אינו זכאי לקבל מעמד מכוחה של החלטת הממשלה לפי לשונה הברורה והמפורשת. אמנם, סעיף 13(ו) להחלטת הממשלה הותיר פתח לדיון במקרים גבוליים. עם זאת, אין בחריג זה כדי לשנות מן הניתוח לעיל.
בקשת המעמד בעניינו של המערער דינה להידחות, וזאת מטעם משפטי-פרשני לפיו המערער אינו בגדר בן משפחה "נילווה" לצורך החלטת הממשלה, ולפיכך הוא אינו זכאי למעמד מכוחה (לרבות במסגרת החריג של מקרה גבולי).
ההחלטה שהתקבלה בעניינן של המערערות מתאפיינת בקשיים ממשיים. בין היתר, המלצתה של ועדת ילדי זרים לא התייחסה בהנמקתה לחלק מנסיבות המקרה שראוי היה לשוקלן במסגרת בחינת מכלול נסיבות העניין. זאת ועוד; היא נתנה משקל מהותי להסתננותו הלא חוקית של המערער לישראל, על אף שלא היה מקום לזקוף זאת לחובתה של העוגן פ' במסגרת בחינת השאלה עד כמה עניינה קרוב לסף שממנו ביקשה החלטת הממשלה להעניק מעמד במקרי גבול בהתאם לתכליותיה. כמו כן, ישנו קושי באופן בחינתה של טענת ההפליה ביחס לקבוצת 221 המשפחות, שכן אחד משני הנימוקים המרכזיים לדחייתה של טענת ההפליה אינו יכול לעמוד, וכי ראוי לשוב ולבחון את הנימוק הנותר.
בנסיבות העניין, מן הראוי להשיב את עניינן של המערערות לרשות המנהלית לבחינה נוספת. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 13 [עונשין] [משפט חוקתי] |
|
| ת"פ (חדרה) 19633-04-20 מדינת ישראל נ' אדיב יחיא (שלום; רקפת סגל מוהר; 23/10/22) - 8 ע' |
| עו"ד: ראיד רחאל, טל אבריאל |
גזר דין בעניינו של נאשם שהורשע בעבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה. ביהמ"ש הטיל על הנאשם מאסר על תנאי, קנס בסך של 10,000 ₪ והתחייבות כספית.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מרמה
משפט חוקתי – בחירות – מועמדות לכנסת
.
הנאשם הורשע, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה. הנאשם הואשם בכך שלאחר שהחליט להתמודד בבחירות לכנסת ה-22, הוא מילא וחתם על כתב הסכמה כנדרש לפי סעיף 57(ט)(1) לחוק הבחירות לכנסת, שבמסגרתו הצהיר בכזב כי למיטב הבנתו וידיעתו, לא נמנע ממנו להתמודד לכנסת, לרבות בשל ריצוי עונש מאסר בפועל לרבות בעבודות שירות. הנאשם עשה כן ביודעו כי הצהרתו כוזבת, מאחר שריצה בעבר עונש מאסר בעבודות שירות.
.
בית המשפט גזר את דינו של הנאשם, ופסק כלהלן:
הערך המוגן העומד בבסיס העבירות על חוקי הבחירות וגם בבסיס העבירה בה הורשע הנאשם, שכן מדובר בעבירה שבוצעה במטרה לקבל במרמה אישור מועמדות לכנסת ה-22, הוא הצורך בשמירה אמון הציבור בנציגיו, על טוהר מידותיהם ועל האינטרס הציבורי שהופקד בידיהם. מידת פגיעתו של הנאשם בערך זה אינה מבוטלת בעיני, למרות שניסיונו לקבל את אותו אישור, לא צלח בסופו של דבר.
בניסיון לתור אחר פסיקה קודמת שתהא רלבנטית לנסיבות המקרה דנן, לא נמצא דבר, ויש להניח כי עניין זה נעוץ במדיניות ועדת הבחירות המרכזית לכנסת. זאת מאחר שמעדות היועץ המשפטי של ועדת הבחירות, עולה כי במסגרת הליך בדיקת כשירות המועמדים, נמנעת הוועדה מלהתלונן במשטרה אודות מקרים בהם אדם המבקש לקבל אישור מועמדות לכנסת מסתיר ממנה את העובדה שיש לו הרשעה פלילית שבגינה הוא נדון למאסר בפועל, ומסתפקת בעריכת שימוע ופסילת מועמדותו. מדיניות כזו אינה מתיישבת עם הערך המוגן העומד בבסיס עבירות המרמה המתבצעות בהליכי בחירות ובכלל, שהרי מעשים של מרמה או ניסיון מרמה, מהווים עבירות פליליות לכל דבר, וכל יחס סלחני כלפיהן פוגע בהכרח באמון הציבור.
במקרה דנן, החליטה ועדת הבחירות להתלונן במשטרה משום שהנאשם הגדיל לעשות ולאחר שהצהיר בכזב בכתב ההסכמה שהוגש מטעמו באמצעות הרשימה בה ביקש להיות מועמד, כי למיטב הבנתו וידיעתו לא נמנע ממנו מלהתמודד לכנסת לרבות בשל ריצוי עונש מאסר בפועל או בעבודות שירות, והסתבר כי יש לו הרשעה קודמת שבגינה נדון לעונש כזה, הוא הגיש לה מסמך נוסף כוזב.
מתחמי העונשים שנקבעו בבתי משפט שדנו בעניינם של מי שהורשעו בעבירות מן התחום הזה ואשר נסיבות ביצוען היו חמורות יותר, נעים בין מספר חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות ל-12 חודשי מאסר בפועל. לפיכך, מתחם העונש ההולם את נסיבות ביצוע העבירה צריך לנוע בין מאסר על תנאי ל-8 חודשי מאסר בפועל, בתוספת עונשים נלווים של קנס והתחייבות כספית. ביהמ"ש הטיל על הנאשם 6 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך של 10,000 ₪ והתחייבות כספית. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [זכויות יוצרים] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 31689-01-20 רות אופק נ' ענת בן נתן (שלום; הדס פלד; 21/10/22) - 19 ע' |
| עו"ד: חגית פלג הניג, גיל בר זהר, אורי כנר, רות אופק |
תביעה כספית בעילה של הפרת זכויות יוצרים בגין העתקת תמונות וטקסטים הנוגעים למתכוני בישול ואפייה.
זכויות יוצרים – הפרה – פיצויים
זכויות יוצרים – פיצויים – שיעורם.
זכויות יוצרים – זכות יוצרים – הפרה על ידי העתקה
.
התובעת עורכת דין במקצועה, בעלת אתר בשם "שמח במטבח", העוסק במתכונים ומידע בנושאי בישול ואפייה, הגישה כנגד הנתבעת חובבת בישול, העוסקת בפרסום, דיגיטל ויזמות, הקימה אתר בשם "בלוגיסרי", תביעה כספית בעילה של הפרת זכויות יוצרים. בבסיס כתב התביעה, טענות התובעת לפיהן הפרה הנתבעת הפרות חוזרות ונישנות, את זכויות היוצרים של התובעת, בתמונות ובטקסטים שנכתבו על ידה ופורסמו באתר "שמח במטבח" וכן עשתה שימוש בשם התובעת לצרכי פרסום.
.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק כלהלן:
התמונות שצילמה התובעת, הן יצירות מסוג צילום וביחס למתכונים, מדובר ביצירות המבוטאות בכתב. לעניין מתכונים נקבע, כי מתכונים המורכבים מרשימות של של מצרכים והוראות בישול, מהווים שילוב של רעיונות ועובדות ואינם מוגנים תחת חוק זכות יוצרים. ברם, אם מחבר המתכון הוסיף להוראות דרך ביטוי מקורית היא תזכה להגנה.
לפי סעיף 4(א)(1) לחוק זכות יוצרים, התנאים לקיומה של זכות יוצרים ביצירה אמנותית וספרותית הם דרישת הקיבוע ודרישת המקוריות. הביטוי "מקורית" אינו מוגדר בחוק זכות יוצרים ומשמעותו נקבעה בפסיקה. במישור העובדתי, תנאי לקיומה של יצירה מקורית הוא כי מקורה ביוצר. במישור הנורמטיבי, נדרשת מידה של יצירתיות נוסף על מאמץ והשקעה.
הנתבעת לא ייחסה את התכנים לעצמה או לאתר האינטרנט שבבעלותה, אלא לתובעת ולאתר "שמח במטבח". לכן, הזכות המוסרית לא הופרה.
יש לדחות את הגנת מפר תמים ושימוש הוגן. בכל הנוגע להעתקה שנעשתה במועדי התקלה הנטענת, מדובר בהעתקה "פשוטה" – העתקה מלאה ושימוש בה בדומה לאופן השימוש ביצירה המקורית. גם בבחינת שיקולי הערך החברתי של השימוש, אין מדובר בשימוש הוגן.
באשר לשאלת, ריבוי הפרות, מדובר בתמונות אשר הפנו למתכונים שונים, ואשר הועלו בזמנים שונים. אי לכך יש לראות בשימוש בכל תמונה תוך הפניה למתכון באתר הנתבעת, משום פרסום נפרד; אין להשית על הנתבעת פיצוי ברף הגבוה לשם יצירת הרתעה, היות ולנתבעת לא היתה כוונה להפר את זכות היוצרים של התובעת. הנתבעת הודתה בקיומה של התקלה והסירה את האתר מיד עם פניית התובעת.
יש לדחות את קיומה של עילה עוולת גניבת עין. להוכחת עוולת גניבת העין על התובע להוכיח שני יסודות מצטברים. האחד, קיומו של מוניטין. השני, חשש סביר לקיומה של הטעיית קהל הצרכנים כי השירותים שמציע הנתבע הם למעשה שירותי התובע. התנאי השני אינו מתקיים. הנתבעת לא ניכסה לעצמה את המתכונים שהופיעו באתר שבבעלותה, והוא פעל על דרך הפניות לאתרים של בלוגרים מתחום הבישול והאפייה. גם במועד התקלה, התכנים שהועתקו הופיעו בעמודים פנימיים באתר הנתבעת, ולא צוין בשום מקום כי התוכן הוא של הנתבעת. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [משפט בינלאומי פרטי] |
|
| ת"א (חיפה) 1824-01-22 מ' נ' נ' סיראג' עאסלה (שלום; אייל דורון; 18/10/22) - 29 ע' |
| עו"ד: זכי כמאל, וואל ח'לאילה |
בית המשפט קיבל את בקשת הנתבע והורה על סילוק התביעה נגדו על הסף, זאת משנמצא כי הפורום הישראלי אינו הפורום הנאות לדון בתביעה. נפסק, כי שקיים פורום זר שהוא הפורום הטבעי והנאות יותר לדון בתביעה.
משפט בינלאומי פרטי – סמכות בינלאומית – פורום לא נאות
.
התובע הגיש תביעה בגין תאונת דרכים שהתרחשה ברפובליקת מולדובה. התביעה הוגשה על פי הדין הישראלי. הנתבע הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף ובפיו שתי טענות: הראשונה, כי הפורום הישראלי אינו הפורום הנאות לדון בה; השנייה, כי נוכח מקום התרחשות התאונה, יש להחיל על התביעה את הדין המולדובי, חלף הדין הישראלי.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה וקבע כלהלן:
הפורום הישראלי אינו הפורום הנאות לדון בתביעה, משקיים פורום זר שהוא הפורום הטבעי והנאות יותר לדון בה.
שלושת המבחנים שנקבעו בפסיקה לשאלה מהו הפורום הנאות לדון בתביעה, נוטים בצורה מובהקת וברורה אל הפורום המולדובי. עילת התביעה נובעת מתאונת דרכים שהתרחשה במולדובה, אשר זיקתה לישראל היא מועטה (אם בכלל). הדין החל על התביעה הוא הדין המולדובי. ציפייתם הסבירה של הצדדים הייתה כי הסכסוך ינוהל בפורום המולדובי. שיקולים מערכתיים מצביעים גם הם על כך שלמערכת המשפט הישראלית, אין עניין אמתי לדון בתביעה. לצד כל אלה, לא נטען וממילא לא הוכח קיומה של מניעה חוקית או מעשית לנהל את התביעה בפורום המולדובי שהוא הפורום הנאות.
בנסיבותיו של עניין זה אין מקום להחיל את הדין הישראלי על התביעה, שכן הדין החל הוא דין מקום ביצוע העוולה הנטענת – הדין המולדובי. לפיכך, דין התביעה להימחק על הסף. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [ארנונה] |
|
| ת"א (ירושלים) 14477-06-16 עיריית ירושלים נ' יוסף מקייס (שלום; ליאת בנמלך; 18/10/22) - 23 ע' |
| עו"ד: איתמר שיינין, שגיא תירוש |
בית המשפט קיבל בחלקה את תביעת התובעת – עירייה, לחיוב הנתבע לשלם חוב ארנונה שנצבר לחובתה של חברה פרטית שבשליטתו. נפסק, כי מתקיימים כל התנאים הנדרשים לצורך חיובו של בעל שליטה בחברה מכוח הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.
ארנונה – גבייתה – מבעל השליטה
.
התובעת – עיריית ירושלים הגישה תביעה כנגד הנתבע, במסגרתה נתבקש בית המשפט להורות כי על הנתבע, לשלם חוב ארנונה שנצבר לחובתה של חברת פולריטי בע"מ. התביעה הוגשה כנגד הנתבע מכוח הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה, על יסוד הטענה כי הוא היה בעל השליטה בחברת פולריטי בתקופה הרלבנטית.
.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק כלהלן:
שילובן של הוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה מורה לנו, כי בידי רשות מקומית לגבות חוב ארנונה של חברה פרטית מבעלי השליטה בחברה, בהתקיים התנאים הבאים: (א) החיוב הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים והחזקה אינה מכוח דיירות מוגנת; (ב) חוב הארנונה סופי; (ג) החברה המחזיקה לא פרעה את החוב; (ד) החברה התפרקה או הפסיקה את פעילותה; (ה) הגורם אותו מבוקש לחייב הוא בעל השליטה בחברה (ו) נכסי החברה הועברו לבעל השליטה בעת הפירוק או הפסקת הפעילות, ללא תמורה או בתמורה חלקית. מקום בו מוכח שהתקיימו חמשת התנאים הראשונים לעיל, קמה חזקה בדבר התקיימות התנאי השישי, דהיינו כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה ללא תמורה (או בתמורה חלקית), ועל הנתבע מוטל הנטל לסתור חזקה זו.
ככל שבעל השליטה מבקש לסתור את החזקה בדבר "הברחת נכסים" עליו להוכיח את היפוכה של החזקה ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, באמצעות עדויות ומסמכים, וככל שאינו מרים נטל זה, רשאית הרשות המקומית לגבות מבעל השליטה את מלוא סכום החוב.
באשר לשאלה, האם הנתבע היה "בעל שליטה" בחברה? על פי רישומי רשם החברות הנתבע הוא בעל השליטה, ואף בעל השליטה היחיד, בחברה. בא-כוחו של הנתבע לא הכחיש זאת.
בעניין השאלה, אם החברה הייתה בעלת נכסים במועד הפסקת פעילותה? ראוי שהנטל בעניין זה יוטל על כתפי בעל השליטה, ולכל הפחות יש להעביר את הנטל אל כתפיו מקום בו הוא בוחר שלא לפרוש את מלוא המידע הרלבנטי המצוי בידיו. בענייננו, כל המידע והמסמכים לעניין נכסים שהיו בידי החברה, במהלך השנים בכלל ובמועד הפסקת הפעילות בפרט, מצויים במלואם בידי הנתבע ובני משפחתו באופן בלעדי, אך הנתבע בחר שלא להגישם ושלא להציגם במסגרת הליכי גילוי המסמכים ובמסגרת הראיות שבחר להגיש. משנמנע הנתבע מפרישת המידע והנתונים, יש להעביר אליו הנטל בכל הנוגע להוכחת נכסי החברה במועד הפסקת פעילותה, וכי הנתבע לא הרים נטל זה.
באשר לשאלה, האם הנתבע הרים את הנטל לסתור את החזקה בדבר העברת נכסים לידיו ללא תמורה? הנתבע בחר שלא לפרוש נתונים כלשהם לגבי נכסי החברה, לא הציג את הדו"חות הכספיים של החברה או כל מסמך אחר ממנו ניתן ללמוד על מצבת הנכסים במועד הפסקת הפעילות ועל השימוש שנעשה בהם, ואף לא זימן לעדות את יועץ המס דויטשר שערך את הדו"חות. ממילא לא הרים הנתבע את הנטל המוטל עליו בהקשר זה, ולא סתר את החזקה הקבועה בדין.
כל עוד לא נשלחה הודעת חדילה על ידי החברה או מי מטעמה, רשאית הייתה התובעת לייחס את חובות הארנונה לחברה, ומכוח הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים גם לבעל השליטה. זאת, אלא אם יש לקבוע כי התובעת ידעה בפועל על כך שהחברה הפסיקה את פעילותה או על שינוי בזהות המחזיק במהלך תקופת החוב הנטען. בנסיבותיו של עניין זה, יש לייחס לתובעת את הידיעה בדבר שינוי המחזיק לראשית שנת 2015, כך שחיוב החברה, וכנגזרת חיובו של הנתבע, יחול עד לסוף שנת 2014.
אין לקבל את טענת הנתבע בדבר התיישנות. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [תכנון ובנייה] |
|
| בב"נ (ירושלים) 54236-09-22 עמותת בית חבד גונן קטמון נ' מדינת ישראל - הועדה המקומית לתו"ב ירושלים (שלום; אמיר דהאן; 16/10/22) - 10 ע' |
| עו"ד: צחי בן עיון, תהילה אלבוחר-אגמי, ליז כהן, מורן רביבו |
נדחתה בקשה לביטול צו מינהלי להפסקת שימוש במקרקעין למטרות פעילות מוסד חינוכי. בית המשפט אינו יכול ליתן הכשר למצב שבו מופעל בית ספר ללא רישיון על פי חוק הפיקוח וללא היתר (כללי, מיוחד או זמני) של הרשות המינהלית הממונה על הפיקוח ומשמעותו של עיכוב הצו היא מתן הכשר שכזה.
תכנון ובנייה – צו הפסקה – ביטולו
תכנון ובנייה – צו הפסקה – צו זמני למניעת פעולות
.
הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נתנה צו מינהלי להפסקת שימוש במקרקעין למטרות פעילות מוסד חינוכי. המבקשת, שהיא עמותה העוסקת בחינוך מיוחד והפעילה את בית הספר, הגישה בקשה לביטול צו מינהלי להפסקת שימוש, וכן בקשה לעיכוב הצו להפסקת שימוש, עד להכרעה מלאה בהליכים.
.
בית המשפט דחה את הבקשה, ופסק כלהלן:
הכרעה בעניין תוקפו של המעשה המינהלי כוללת בתוכה שלושה יסודות מרכזיים: חוקיות, תכלית ומידה. ראשית בוחן בית המשפט אם המעשה המינהלי באופן הממלא את דרישות החוק המסמיך, לאחר מכן יבחן בית המשפט אם המעשה המינהלי נעשה לתכלית ראויה ולבסוף יבחן אם לא נעשה במידה העולה על הנדרש לשם הגשמת מטרת החוק. על עקרונות אלה יש להוסיף את ההוראות המיוחדות שהוסיף חוק התוה"ב בהקשר המיוחד של צו מינהלי ובקשה לביטולו או לעיכובו (סעיפים 229 ו-254ט לחוק התכנון והבנייה). אם נמצא כי המעשה המינהלי חורג מהסמכות החוקית, התכלית הראויה והמידה הנדרשת, על בית המשפט לבחון אם הפגמים שנמצאו מצדיקים את ביטול הצו שינויו או צמצומו.
לא נסתרה העמידה בדרישות החוקיות: המקום ברור, המתחם ברור, הפעילות האסורה ברורה, זהות נותן הצו ברורה, קיום חובת היוועצות הוזכר וגם הזכות לבקש את הביטול והעיכוב – זכות שנעשה בה שימוש בתיק זה.
לעניין רישיון להפעלת בית הספר, לא מצא בית המשפט כי בית הספר פטור מרישוי (סמל מוסד) מחמת מספר תלמידיו, המנהג הרווח, הבטחות אנשי המשיבה או נהלי משרד החינוך. למרבה הצער, טענה זו חוזרת ונטענת כל אימת שנדון צו הפסקה או סגירה למוסד חינוכי במסגרת אזרחית או מינהלית ויש מקום להעמיד מחדש דברים על מכונם החוקי.
מבט קצר בתקנות פיקוח על בתי ספר (בקשה לרישיון), מצביע על כך שרישוי בתי ספר הינו עניין מורכב, ואינו מסתכם רק באישורי בטיחות חשמל ומבנה שהוצגו לבית המשפט על מנת להניח את דעתו בנוגע לסיכון הפיסי. משרד החינוך אמון בעניין זה על הגנת וטובתם של קטינים וחסרי ישע. בית המשפט אינו יכול ליתן הכשר למצב שבו מופעל בית ספר ללא רישיון על פי חוק הפיקוח וללא היתר (כללי, מיוחד או זמני) של הרשות המינהלית הממונה על הפיקוח ומשמעותו של עיכוב הצו היא מתן הכשר שכזה. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [חדלות פירעון] |
|
| חדל"פ (נצרת) 18474-08-20 עידן שובלי נ' הממונה על חדלות פירעון מחוז חיפה והצפון (שלום; עופר חיים שורק; 16/10/22) - 7 ע' |
| עו"ד: |
אין הצדקה לכלול את חוב מזונות העבר בגדר ההפטר. לאור אופן היווצרות חוב המזונות והתנהלות היחיד משך השנים בו זה נצבר, נמצא חוסר תום לב ביצירתו ובהתנהלות היחיד.
חדלות פירעון – חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי התשע`ח-2018 – הפטר
חדלות פירעון – הליכי חדלות פירעון – חוב מזונות
.
עמדה להכרעה בהחלטה זו בקשת היחיד להחיל את צו ההפטר על חוב מזונות עבר שצבר למל"ל.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
סעיף 175(א)(3) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי קובע כי ההפטר לא יחול על חוב מזונות שהחבות בו היא בהתאם לפסק דין. הוראות סעיף 175(ב) לחוק מוסיפות בעניין זה לגבי חובות שאינם בני הפטר כי "על אף האמור בסעיף קטן (א), בית המשפט רשאי, בנסיבות חריגות המצדיקות זאת, להורות כי ההפטר יחול על חובות עבר המפורטים להלן, כולם או חלקם, ורשאי הוא להתנות החלת הפטר כאמור בתנאים". ההלכה הפסוקה קבעה כי רק במקרים חריגים יינתן לחייב הפטר, מלא או חלקי, מחוב מזונות עבר.
במקרה דנן, אין הצדקה לכלול את חוב מזונות העבר בגדר ההפטר. היחיד בגיל צעיר יחסית (42), מתקיים מקצבת נכות זמנית וסיוע בשכר דירה. קביעת המל"ל לגבי נכות היחיד הינה זמנית ועד חודש 6/23, כך שלא ניתן לקבוע היעדר כושר השתכרות עתידי.
לאור אופן היווצרות החוב והתנהלות היחיד משך השנים בו זה נצבר, נמצא חוסר תום לב ביצירתו ובהתנהלות היחיד. היחיד הוכר כנכה בשנת 2019, בקביעה זמנית, והפסיק לעבוד עוד בשנת 2005, בסמוך לפסיקת המזונות על ידי בית המשפט. אין אפשרות לקבל את טענתו למצב נפשי שמנע ממנו מלעבוד בהיעדר אסמכתאות והכרה של המל"ל. היחיד, מבחירה שלו ובשנים בהם היה בחור צעיר וללא הגבלה תעסוקתית מוכחת, לא עבד בשעה שהמל"ל נשא בתשלומים המזונות לילדיו על חשבון הקופה הציבורית. המדובר בהתנהלות באדישות באשר לצבירת החוב למל"ל, הבאה לידי ביטוי ביחס לחובה המוטלת עליו בתשלום דמי מזונות לילדיו.
מעבר לכך, גם לאחר פסק הדין בו חויב במזונות, יכול היה היחיד לשוב ולפנות לבית המשפט בבקשה להתאים את היקף חיוב המזונות לשינויים במצבו הבריאותי והנפשי, כפי הנטען על ידו, והשינוי בכושר השתכרותו. היחיד לא עשה כן אף לאחר הכרתו כנכה בשנת 2109 והעדיף להמשיך להשית על הקופה הציבורית את תשלום דמי המזונות של ילדיו. בנסיבות אלה, מתקיימת החזקה לפיה היחיד יכול היה במועדים הרלוונטיים לעמוד בתשלומי המזונות. מאחר והוא לא עמד בהם, יש לראות את התנהלותו כחסרת תום לב המובילה אף היא לדחיית הבקשה. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [דיון אזרחי] [הגנת הצרכן] |
|
| ת"צ (חדרה) 58265-12-20 גאיה בקרה בע"מ נ' פאמפי בע"מ (שלום; יפעת אונגר ביטון; 12/10/22) - 13 ע' |
| עו"ד: אסף רצון, רוני מסיקה, תומר זיגרון |
נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית. ביהמ"ש לא שוכנע בדבר קיומן של מרבית עילות התביעה האישיות הנטענות, ולא הונחה תשתית כדבעי להראות שהתביעה מעוררת שאלות של עובדה או משפט המשותפות לכל חברי הקבוצה.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – דחיית בקשה לאשר תובענה כייצוגית
הגנת הצרכן – תובענה ייצוגית – הגדרת הקבוצה
.
בקשה לאישור תובענה ייצוגית.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
מבלי להגדיר באופן ראוי ונכון את הקבוצה בשמה מבוקש להגיש תביעה ייצוגית, לא ניתן לקבוע אם השאלות המהותיות משותפות לכלל חברי הקבוצה, אם לאו. ודוק, לא בכדי נקבע כלל הזיהוי. ביישום למקרה שלפנינו, האבחנות והשוני בין עניינה של המבקשת לבין עניינו של המבקש. במישור הפרת חובת תום הלב, ובהינתן שהמבקש לא ביטל את התקשרותו עם המשיבה, גם לאחר שהיה מודע לחיוב בדמי השימוש, נקבע כי התנהגותו זו משתיקה אותו מלתבוע את המשיבה, ואף כי ספק רב, אם ניזוק, נוכח בחירתו להישאר לקוח ולקבל את שירותיה, תוך תשלום דמי השימוש. משמע, אם בקבוצת לקוחותיה של המשיבה קיימים לקוחות נוספים, במספר כזה או אחר, שבחרו לנהוג כתובע, גם לאחר שהבחינו בחיוב דמי השימוש, אזי עסקינן במקרה בו – לגבי אותם לקוחות – לא ניתן יהיה להוכיח נזק, קל וחומר קשר סיבתי בין ההפרה לכאורה לנזק. מכאן, כי אלה כלל אינם בעלי עילת תביעה, כפי שנקבע בעניינו של המבקש.
ההגדרה הכוללת שעליה מבקשים המבקשים להישען, מבלי לערוך אבחנות מתבקשות, ובפרט האבחנה שעלתה בעניינו של המבקש, מלמדת כי הקבוצה אינה הומוגנית ואין בהכרח בין המבקשים, או מי מהם, לבין יתר חבריה, או בין חבריה בינם לבין עצמם, לכל הפחות שאלות משותפות של עובדה. במילים אחרות: לא ניתן לקבוע שכלל חברי הקבוצה כהגדרתה בבקשה, נפגעו כתוצאה ממסירת ההודעה כפי שנשלחה. המבקשים לא הציגו דרך או שיטה לבחון מי מלקוחות המשיבה בדקו את החשבוניות, מי מהם הבחין בתחילת ספטמבר בהודעה, מי מהם סיים התקשרותו טרם חיוב, מי מהם בחר להישאר לקוח לאחר שהבחין וטרם חיוב, ומי מהם נותר לקוח והסכין עם דמי השימוש לאחר שהחל החיוב בפועל.
בהיעדר מנגנון או שיטה להצביע על זהות חברי הקבוצה הנכונים, ומאחר והגדרתה של הקבוצה מעלה בהכרח הבדלים אפשריים (כמו ההבדל הבולט בין המבקשת לתובע), אזי לא מתקיים התנאי הראשון מבין ארבעת תנאי החובה לאישור תובענה ייצוגית.
דין הבקשה להידחות: הן מאחר ולא הוכח, כנדרש, דבר קיומן של מרבית עילות התביעה האישיות הנטענות, והן מפני שלא הונחה תשתית כדבעי להראות שהתביעה מעוררת שאלות של עובדה או משפט המשותפות לכל חברי הקבוצה. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [חדלות פירעון] [פשיטת רגל] |
|
| עחדל"פ (חיפה) 47017-07-22 ג'מילה ח'טיב נ' גאדה זידאן (שלום; תמי לוי יטח; 06/10/22) - 16 ע' |
| עו"ד: |
לא נפל פגם בהכרעת מנהל ההסדר, אשר דחה את בקשת המערערת להארכת המועד להגשת תביעת החוב.
חדלות פירעון – הליכי חדלות פירעון – תביעת חוב
פשיטת רגל – תביעת חוב – הארכת מועד להגשתה
.
ערעור על החלטת מנהל ההסדר, לפיה נדחתה בקשת המערערת להארכת המועד להגשת תביעת חוב.
.
בית המשפט דחה את הערעור, ופסק כלהלן:
כאשר מדובר בנושה שיודע אודות ההליך וכאשר הבקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב מוגשת בשלב מתקדם של ההליך, הרי שבהתאם לאיזון הנדרש על פי הלכת מלונות רותם, לא תהיה הצדקה להארכת מועד להגשת תביעת החוב.
במקרה דנן, המערערת ידעה אודות הליך חדלות הפירעון. אין חולק כי היחידה פעלה בשקיפות עת שהצהירה על המערערת במסגרת בקשתה להסדר נושים. בהתאם לאישור המסירה, בוצעה לידי ב"כ המערערת, המצאה של החלטת בית המשפט בדבר פתיחתו של הליך הסדר נושים והצורך בהגשת תביעות חוב תוך 60 ימים, ואף הוגשה לתיק ההוצל"פ החלטת בית המשפט בדבר עיכוב ההליכים במסגרת הליך הסדר הנושים. כל זאת בנוסף לידיעה הקונסטרוקטיבית הנובעת מביצוע הפרסומים בעיתונים ע"י מנהל ההסדר. במצב דברים זה, ברי כי למערערת קושי רב להוכיח נסיבות מיוחדות בגינן לא הוגשה על ידה תביעת החוב במועד, ובמקרה דנן, אף לא הוכחו נסיבות כלשהן, קל וחומר בהיעדר כל תצהיר מטעם המערערת.
אשר לשלב בו מצוי הליך חדלות הפירעון במועד הגשת הבקשה להארכת המועד, הרי שמדובר בשלב מתקדם מאוד של ההליך. הבקשה להארכת המועד לא הוגשה בשלב מקדמי של ההליך, אלא בשלביו הסופיים של ההליך. בשלב זה, יש לבכר את דחיית הבקשה להארכת המועד להגשת תביעת החוב, על פני הפגיעה הקשה בנושים, ביחידה ובתכלית העומדת ביסוד קביעת פרק הזמן להגשת תביעות חוב, שהינה ייעול וקידום של הליך חדלות הפירעון. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שעסקינן בהליך של הסדר נושים, שהינו הליך שבו סד הזמנים קצר מהליך שנפתח כבקשת יחיד למתן צו לפתיחת הליכים, ושעה שדווקא סד הזמנים הקצר שבו, הוא המתמרץ את היחיד להציע הצעות הסדר אטרקטיביות לנושים, להן נותנים הנושים מיוזמתם את הסכמתם, להבדיל מתוכנית שיקום הנקבעת על ידי בית המשפט.
אשר על כן, לא נמצא כי נפל פגם כלשהו בהכרעת מנהל ההסדר, אשר דחה את בקשת המערערת להארכת המועד להגשת תביעת החוב. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [עונשין] |
|
| ת"פ (נתניה) 67133-08-21 מדינת ישראל נ' חי מלכה (שלום; גיא אבנון; 29/09/22) - 12 ע' |
| עו"ד: שני מלול, ניצן ביילין |
ביהמ"ש גזר את דינו של נאשם שהורשע בעבירה של כניסה למקום מגורים כדי לבצע עבירה ובעבירה של פריצה לבניין שאינו דירה. הוטלו על הנאשם 32 חודשי מאסר בפועל והופעלו 12 חודשי מאסר מותנה, זאת במצטבר. סך הכל ירצה הנאשם 44 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות רכוש
.
הנאשם הורשע, בהתאם להודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של כניסה למקום מגורים כדי לבצע עבירה, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, וכן בעבירה של פריצה לבניין שאינו דירה, לפי סעיף 407(א) לחוק העונשין.
.
בית המשפט גזר את דינו של הנאשם, ופסק כלהלן:
הנאשם במעשיו פגע לא רק בקניינם של המתלוננים, אלא בראש וראשונה בפרטיותם, בתחושת הביטחון והמוגנות שלהם בתוך ביתם ובמקום עבודתם. מעשיו של הנאשם גילמו סיכון משמעותי להתלקחות אירועים אלימים, והמפגש עם נפגעי העבירה בכל אחד מהאירועים אך ממחיש זאת. נקל להניח כי התיאור העובדתי "היבש" של האירועים מסתיר מאחוריו דרמה גדולה והתרחשויות מפחידות ומאיימות, שלבטח נחרתו בנפשם של נפגעי העבירה, והותירו אותם מצולקים. אין צורך בדימיון מפותח כדי להבין את האימה שלבטח חשה סבטלנה כשהתעוררה משנתה, וגילתה את הנאשם מסתובב בתוך חדרה; את הפחד שחש הרולד באותה הסיטואציה ממש; את המצוקה שחוותה עובדת המשרד כשגילתה בתוכו את הנאשם; ואת תחושת חוסר האונים של איליה כשגילה כי הנאשם הסתובב בתוך ביתו מבלי שהיה מודע לסכנה, וללא יכולת להגן על עצמו ועל סבטלנה. שווי הרכוש הגנוב הוא כאין וכאפס לעומת הפגיעה הנפשית בנפגעי העבירה, ולעומת פוטנציאל הנזק.
בחינת הענישה הנוהגת מלמדת על כך שמנעד הענישה בגין עבירת התפרצות לא מתוחכמת לבית מגורים נעה ברף התחתון בין 8 לבין 12 חודשי מאסר, וברף העליון 24 חודשי מאסר, בתלות בנסיבות האירוע.
יש לקבוע את מתחמי הענישה כדלקמן: לאישום הראשון, במסגרתו נכנס הנאשם לדירה בשעת לילה, עת הוא צפוי להיתקל בדיירים – דירה אחת אומנם, אך בפועל נכנס לשתי יחידות מגורים, שבכל אחת מהן נתקל בקורבן שהקיץ משנתו ונאלץ להתמודד עם פורץ בחדרו – בין 26-14 חודשי מאסר בפועל. לאישום השני, פריצה לבית עסק בשעת בוקר, בה הוא צפוי להיתקל בעובדי המקום – בין 20-8 חודשי מאסר בפועל.
אשר לאופן הפעלת המאסר המותנה, הכלל הוא כי מאסרים על תנאי יש להפעיל במצטבר, למעט בנסיבות חריגות. לא נמצא בשיקולים עליהם הצביע הנאשם משום הצדקה לחפוף בין העונשים, ולו בחלקם. העובדה כי העבירות בביצוען הורשע הנאשם בהליך דנן נופלות בחומרתן מאלו שביצע בהרשעתו האחרונה, איננה נימוק רלוונטי. הנאשם ריצה שלוש שנות מאסר בגין ביצוע עבירות חמורות מאוד, ובחלוף פחות משנה שב לסורו. בצד עונשי המאסר, ובהינתן אופי העבירות שביצע הנאשם, אשר נועדו להשאת רווח כספי על חשבון נפגעי העבירה, ברי כי יש לחייבו בפיצויים ובקנס, כשבאשר לגובה הקנס אתחשב במצבו הכלכלי העגום של הנאשם.
יש להטיל על הנאשם 32 חודשי מאסר בפועל ולהורות על הפעלת 12 חודשי מאסר מותנה, זאת במצטבר. סך הכל ירצה הנאשם עונש מאסר בפועל בן 44 חודשים, אשר ימנה מיום מעצרו. בנוסף, שני מאסרים על תנאי, פיצויים למתלוננים בסך כולל של 8,000 ₪ וקנס בסך 2,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [ראיות] |
|
| ת"פ (כפר סבא) 23646-05-20 מדינת ישראל שלוחת תביעות כפר-סבא נ' אוהד חזקיהו (שלום; אביב שרון; 08/09/22) - 26 ע' |
| עו"ד: אורית מנצ'יקובסקי, מירב נוסבוים, יסמין קוגן ברנס |
בית המשפט זיכה את הנאשם מביצוע עבירות איומים ותקיפה סתם כלפי בת זוגו. בתוך כך, העדיף בית המשפט את גרסת הנאשם על פני גרסת מתלוננת, משמצא, כי הוכח מניע אמתי מצד המתלוננת להפליל את הנאשם.
ראיות – עדות – בחינתה
.
כנגד הנאשם, הוגש כתב אישום המייחס לו 2 עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין; ו-3 עבירות של תקיפה סתם (בן זוג) לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום, הנאשם ביצע את העבירות כלפי המתלוננת – בת זוגו. במענה לכתב האישום כפר הנאשם במיוחס לו וטען כי מעולם לא איים על המתלוננת ולא תקף אותה. לטענת הנאשם מדובר בתלונות כזב שמקורן במניע נקמה של המתלוננת, כל זאת לאחר שבאירוע מושא האישום הראשון כעסה עליו מכיוון שלא לקח את הפעוטה לפעילות חנוכה בגן ואיימה עליו בסכין, והנאשם בתגובה הזעיק את המשטרה, והיא נחקרה באזהרה כתוצאה מכך.
.
בית המשפט זיכה את הנאשם ופסק כלהלן:
הוכח לפני בית המשפט מניע אמתי מצד המתלוננת להפליל את הנאשם לאחר שהתנהגה כלפיו באופן תוקפני באירוע מושא האישום הראשון והוא התלונן עליה במשטרה; כמו כן, הוכח שברקע היחסים בין הנאשם למתלוננת היא התנהגה כלפיו באובססיה וקנאה נוכח העובדה שבחר להתרועע עם נשים אחרות ולאחר שניסיונותיה להשיבו לחיקה, בין היתר בפניה לאחיו ולאמו, עלו בתוהו.
הוצגו ראיות שהמתלוננת התבטאה כלפי הנאשם בקללות ובאיומים, בין היתר, בתקופה הרלוונטית לאירועים מושא כתב האישום; מנגד, הוצגו ראיות לפיהן המתלוננת הזמינה את הנאשם לגור עמה בביתה, הציעה לו לצאת להפלגות וללון במלונות, וכן, שאמה ואחותה התכתבו עמו באופן שלא עולה בקנה אחד עם הפניית אלימות כלפיה, בין היתר, בנוכחותן.
גירסאותיהן של האם והאחות נגבו במשטרה מספר ימים לאחר גביית גרסת המתלוננת באופן שיצר עבורן הזדמנות לתאם גרסאות; המתלוננת, אמה ואחותה, שהן העדות המרכזיות מטעם התביעה, בחרו שלא להשיב לשאלות ב"כ הצדדים ובית המשפט במעמד מתן העדות בבית המשפט, כשמדובר במהלך מתואם ומתוכנן על ידן – ומשכך, בחרו שלא להגיב ולא להציג גירסתן לראיות המפורטות שהוגשו מטעם ההגנה.
במצב דברים זה, אין טעמים ראויים להעדיף את גירסתן של עדות התביעה במשטרה על פני עדותן (יותר נכון – היעדר עדות) בבית המשפט, ומשגירסתו של הנאשם נמצאה מהימנה ונתמכה בראיות אובייקטיביות ובעדויות אמו אחיו – יש להעדיפה על פני גירסאות המתלוננת, אמה ואחותה במשטרה. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 23 [עבודה] |
|
| סע"ש (תל אביב-יפו) 55097-06-19 עמיר רונן נ' ישראייר תעופה ותיירות בע"מ (עבודה; מירב קליימן, נ.צ.: ק' פוליצר מימון, א' מזרחי; 18/10/22) - 52 ע' |
| עו"ד: אורית ליפשיץ, מיכל שמיר, ירון קרמר |
ביה"ד פסק כי פיטורי התובע, שהועסק בנתבעת שנים רבות כטייס וכקברניט, נעשו כדין משיקולים ענייניים ובהליך תקין, ואין מקום להורות על ביטול הפיטורים וליתן סעד של אכיפת יחסי עבודה, ואף אין מקום לפסוק פיצוי כלשהו.
עבודה – פיטורין – בחינתם
עבודה – פיטורין – תקינות הליך הפיטורין
עבודה – יחסי עבודה – אכיפתם
עבודה – יחסי עבודה – תום לב
.
התובע, שהועסק בנתבעת שנים רבות כטייס וכקברניט עד לפיטוריו, טוען כי פיטוריו נעשו שלא כדין ועל כן עותר הוא להשבתו לעבודה ולסעדים כספיים נוספים הנובעים כולם מפיטוריו, שלטענתו יש לראותם כפיטורים של כדין.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת מ' קליימן ונציגי הציבור ק' פוליצר מימון, א' מזרחי) דחה את התביעה ופסק כי:
נקודת המוצא בכל הנוגע לסוגיית אכיפת יחסי עבודה וביטול פיטורים היא סעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 לפיו הנפגע זכאי לאכיפת החוזה, זולת אם אכיפת החוזה היא כפיה לעשות, או לקבל, עבודה אישית או שירות אישי. בעבר, הכלל הרווח בפסיקה היה כי בפיטורים שלא כדין דרך המלך היא פסיקת פיצויים ולא אכיפת יחסי העבודה, כאשר אכיפת יחסי העבודה הינה חריג לכלל זה השמור לנסיבות מיוחדות בלבד. לאורך השנים חל כרסום במגמה זו וכיום סעד של אכיפת יחסי עבודה, כפי שמתבקש במסגרת תביעה זו, הינו סעד שבשיקול דעת.
לפי הפסיקה, בבואו להכריע בשאלה האם יש להעניק סעד של אכיפת יחסי עבודה, על בית הדין, במסגרת שיקול הדעת הנתון לו, לערוך מלאכת שקילה ואיזון בין מספר היבטים שעליהם נמנים בין היתר: אופיו של המעסיק (האם הוא גוף פרטי או ציבורי), תפקידו של העובד, יכולתם של המעסיק ושל העובד לשתף פעולה, חומרת הפגם שנפל, ככל שנפל, בפיטורי העובד, השפעת הסעד שיינתן על העובד ועל עובדים אחרים במקום העבודה, ההסכם שחל על הצדדים ועוד; ודוק, במלאכת השיקולים והאיזונים על ביה"ד להיזהר שלא לשים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתו של המעסיק, אלא עליו לבחון האם בהחלטת המעסיק נפל פגם היורד לשורש ההחלטה בשל היותה נגועה בחוסר סבירות קיצונית.
ביה"ד עמד על מספר הנחות יסוד – חשיבותה העליונה של בטיחות הטיסה, השפעתה הקריטית של מתודת הדרכה (CRM) על הבטיחות, והייחודיות הטמונה בתפקיד התובע כקברניט - אשר יעמדו בבסיס בחינת עניינו של התובע וההחלטות שהתקבלו ביחס אליו. לצד הנחות אלו, הציב ביה"ד גם את מערך החובות החלות על החברה וכפועל יוצא את הזכויות העומדות לתובע ולצדדים שלישיים: היות הנתבעת, כמעסיקה, חבה בחובת תום לב כלפי התובע. חובת תום הלב כלפי התובע, ש'תמונת הראי' לה היא זכותו שלא להיות מפוטר בעילה שרירותית ובהליך פגום, אינה עומדת לבדה. מולה יש להציב את חובת הזהירות החלה על הנתבעת, כחברת תעופה, כלפי הנוסעים בטיסותיה וכפועל יוצא את זכותם לחיים ולביטחון של הנוסעים ואנשי הצוות בטיסות שהיא מפעילה ושהתובע משמש בהן כקברניט. בנוסף, על הנתבעת חלה חובה מכוח יחסי העבודה לספק לעובדיה סביבת עבודה הולמת ובכלל זאת סביבה הנקייה מגילויי התנכלות או התעמרות.
אשר לשיקולים שעמדו בבסיס פיטורי התובע, ביה"ד ציין כי אין מדובר בפיטורים הבטלים מעיקרם בהיותם עומדים בניגוד להוראת חוק מפורשת. בנוסף, לא הוכח כי ההחלטה לסיים את העסקת התובע הייתה נגועה בשיקולים זרים אלא נשענה על אדנים מוצקים. נמצא כי חוסר שיתוף הפעולה של התובע עם הניסיונות להביא לשיפור התנהגותו היה שיקול כבד משקל בהחלטה להביא לסיום העסקתו. לא נמצא כי הגורמים המקצועיים האמונים על תחום הבטיחות בנתבעת פעלו מתוך שיקולים זרים בהחלטתם לקרקע את התובע ובהחלטה לפטרו; אשר להליך הפיטורים, לא נפל חוסר סבירות קיצוני בהחלטת הנתבעת או פגם בהליך פיטורי התובע, בוודאי לא פגם היורד לשורשו של עניין המצדיק את השבתו לעבודה. החלטת הנתבעת התקבלה משיקולים ענייניים ותוך ניהול הליך סדור ותקין במסגרתו טענות הנתבעת כלפי התובע היו ידועות לו, הוא קיבל הזדמנות ראויה להשיב להן. הנתבעת פעלה במסגרת סמכויותיה והחלטת ועדת המשמעת מטעמה תקפה ומחייבת, ואין מקום לאיין את ההחלטה או להחזיר את העניין לוועדה לדיון חוזר;
שיקולים נוספים המטים את הכף לעבר דחיית תביעת התובע להשבתו לעבודה הם: חוסר שביעות רצון של הנתבעת מהתנהלות התובע, כאשר מערכת היחסים בין הצדדים עכורה וקיים חוסר אמון הדדי בין הצדדים שאינו מאפשר את השבת התובע לעבודה בנקודת הזמן הנוכחית; היות הנתבעת חברה פרטית; ארגון העובדים בנתבעת לא הביע התנגדות לפיטורי התובע וגם עניין זה מטה את הכף לאי אכיפת יחסי העבודה. לסיכום, לא נמצא כי קיימת הצדקה להתערבות של ביה"ד בהחלטת החברה על פיטורי התובע, תוך מתן צו עשה, שהינו צו שנדרש רף גבוה יותר להוכחתו. משכך, תביעת התובע להשבתו לעבודה, על כל הסעדים הכרוכים בכך, נדחתה.
משנקבע כי לא נפל פגם בהליכי הפיטורים של התובע, אין מקום לפסוק לו פיצוי בגין כך. עם זאת, למעלה מן הצורך התייחס ביה"ד לטענותיו לגופו של עניין בכל הנוגע לתום לבה של הנתבעת וקבע כי החברה התנהלה בתום לב עם התובע. הנתבעת התעתדה להעמיד את התובע לוועדת משמעת אולם חזרה בה והסכימה לערוך פגישה במעורבות איגוד הטייסים, על מנת לייתר את ההליך המשמעתי ולהשיב את התובע לעבודה סדירה. משהדבר לא צלח, העמידה את התובע לוועדת משמעת, לאחר שנענתה לדרישתו לשנות את הרכב הוועדה, ובהמשך ניהלה וועדת משמעת נוספת, שבסופה גובשה המלצה מחייבת על ידי חברי הועדה והתקבלה ההחלטה לסיים את העסקת התובע. לאורך כל הליך הפיטורין, החברה שיקפה לתובע את הטענות העומדות כלפיו והוא קיבל הזדמנות נאותה להשמיע את טיעוניו בנושא, כאשר לכל אורך ההליך אף היה מיוצג. נוכח האמור, אין לפסוק לתובע פיצוי כלשהו בגין התנהלות הנתבעת בעניינו. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [עבודה] [ביטוח לאומי] |
|
| ב"ל (תל אביב-יפו) 43974-11-21 אלכסנדר סורקוב נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; אירית הרמל, נ.צ.: א' ליברובסקי; 16/10/22) - 10 ע' |
| עו"ד: עוזר קליין, ענת דיירי |
ביה"ד פסק כי עלה בידי התובע, שעבד כמציל ים, להראות כי התאונה שאירעה לו, בה נפצע בברכו, אירעה תוך כדי ועקב עבודתו. בנוסף, נפסק כי נסיבות האירוע התאונתי נכנסות להגדרה של סעיף 80(2) לחוק הביטוח הלאומי, הקובע חזקת תאונת עבודה. לאור האמור, הורה ביה"ד על מינוי מומחה רפואי אשר יחווה דעתו באשר לקשר הסיבתי שבין אירוע התאונה לבין הליקוי בברכו.
עבודה – תאונת עבודה – קביעה בדבר תאונת עבודה
עבודה – ביטוח לאומי – תאונת עבודה
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – תאונת עבודה
.
התובע עבד בעת הרלוונטית בעיריית תל-אביב-יפו בתפקיד מציל ים. התביעה הינה להכיר בפציעה של התובע בברכו השמאלית מיום 10.5.21 כבתאונת עבודה, כאשר השאלה היא האם אכן אירע לתובע אירוע תאונתי תוך כדי ועקב העבודה. הנתבע את התביעה בנימוק ש"תאונת עבודה" היא תאונה שאירעה לעובד תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ואילו התאונה אירעה במהלך קטטה שמקורה בסכסוך אישי, ולכן אין לראותו כמי שנפגע עקב העבודה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת א' הרמל ונציגת הציבור א' ליברובסקי) את התביעה ופסק כי:
סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר פגיעה בעבודה כתאונת עבודה או מחלת מקצוע. תאונת עבודה מוגדרת כתאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו. נטל הראיה על התובע להוכיח את יסוד הזמן, תוך כדי עיסוקו, ואת יסוד הקשר הסיבתי, עקב עיסוקו, שהוא העיקרי מבין השניים. באשר לשאלה אם האירוע נגרם עקב עבודת התובע המבחן העיקרי הוא מידת הזיקה שבין האירוע לעבודה. במקרה כזה, יושם דגש רב יותר על התקיימות שני התנאים, שכן אף אם התקיפה אירעה לעובד תוך כדי עבודתו, אולם נעשתה על רקע אישי, מבלי שהיה לה קשר לעבודת הנפגע או בלא תרומה של העבודה לתקיפה, לא תוכר התקיפה כתאונת עבודה.
האם האירוע אירע תוך כדי עבודת התובע? מן הראיות שהוצגו - סיכום רפואי של בית חולים, הפניית התובע לפיזיותרפיה, דברי המעסיק בתביעה לדמי פגיעה - עולה כי לתובע אירע אירוע תאונתי; בנוסף, התובע ציין עבודתו הופסקה בשעה 17:00 והפגיעה אירעה בשעה 17:05, אך הסברו כי החתמת כרטיס נוכחות בשעה 17:00 לא מסיימת את יום עבודתו כמציל, וכי עבודתו זו מסתיימת רק עם עזיבתו את חוף הים, התקבלה. בנוסף, מן הראיות עולה כי אירוע הקטטה, שהסתיים בזריקת סלע על התובע ופציעתו, החל כבר בשעה 16:45, עם הטרדת בת זוגו בחוף על ידי מספר צעירים. משכך, ביום 10.5.2021 אירע לתובע אירוע תאונתי תוך כדי עבודתו כמציל ים.
האם האירוע אירע עקב העבודה? סעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי קובע חזקת סיבתיות, הקובעת כי תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך. סעיף 83 מקים חזקת סיבתיות "אך ורק לגבי תאונות שקיים סיכוי סביר שיקרו לעובד, לאור אופיו וסיכוניו של מקום העבודה". דהיינו, רק ביחס לתאונות אלה, עובר הנטל לנתבע להראות כי התאונה לא אירעה עקב העבודה. המבחן העיקרי הוא מידת הזיקה שבין האירוע לעבודה. אף אם התקיפה ארעה לעובד תוך כדי עבודתו, אולם נעשתה על רקע אישי, מבלי שהיה לה קשר לעבודת הנפגע או בלא תאונה של העבודה לתקיפה, לא תוכר התקיפה כתאונת עבודה.
במקרה זה הגדרת תפקידו של התובע כמציל בחוף הים רחבה יותר מאשר הצלה מטביעה וחלה גם על מתן סיוע למי שמותקף פיזית או מוטרד. הגדרת תפקידו כך מעמידה אותו בסיכון בכל עת בו יגיש סיוע לאדם שמותקף פיזית או מוטרד. העובדה כי מדובר בבת זוגו לא משנה, שכן הסיכון החל על התובע נובע מעצם תפקידו כמציל והוא רלוונטי ביחס לכל אדם שמצוי בחוף הים וזקוק לסיוע של התובע. הסיכון לא נובע מעצם הקשר האישי של התובע לבת זוגו. בנוסף, הסיכון האישי צריך להיות בין התובע לבין התוקף (ולא בין התובע לבין הקורבן) כדי להראות זיקה פחותה בין התקיפה לעבודה. בנסיבות אלה, מתקיימת זיקה בין האירוע התאונתי שאירע לתובע לבין עבודתו ולכן הנטל להוכיח כי אירוע התאונה לא אירע עקב העבודה עובר לנתבע. על הנתבע היה להראות כי התקיפה של התובע אירע על רקע אישי, בשל סכסוך אישי, כדי להפחית מהזיקה של התקיפה לעבודת התובע. אך התובע לא טען כי הכיר אישית את הצעירים שהטרידו את חברתו וגם לא את הצעיר שזרק סלע על ברכו השמאלית. בנסיבות אלה, הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו ומשכך, האירוע התאונתי שחל מיום 10.5.2021 לתובע - אירע עקב עבודתו.
התובע טען כי נסיבות האירוע התאונתי נכנסות להגדרה בסעיף 80(2) לחוק הביטוח הלאומי, הקובע חזקת תאונת עבודה. סעיף זה קובע כי רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם "אירעה תוך כדי עבודתו של המבוטח, במקום העבודה או בסביבתו הקרובה ביותר, בעשותו להצלת גוף או רכוש או למניעת נזק או סכנה לגוף או לרכוש". חזקת תאונת עבודה דורשת כתנאי מקדמי כי התאונה אירעה תוך כדי עבודה. משנקבע כי האירוע התאונתי אירע לתובע תוך כדי עבודה, חלה בענייננו גם חזקת תאונת עבודה מכוח סעיף זה. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 25 [מקרקעין] [משפחה] |
|
| תלה"מ (נצרת) 39735-12-19 פלונית נ' פלוני (משפחה; אסף זגורי; 14/10/22) - 24 ע' |
| עו"ד: לואי ערפאת, מוראד דקה |
התובעת ובעלה לשעבר התגוררו במקרקעין הרשומים ע"ש אביו של הבעל עד שנדרשה לפנותם. הצדדים משתייכים למגזר הערבי. משהאישה לא הגישה תביעתה כנגד החם ומשלא עלה בידיה להוכיח השקעות או השבחות במקרקעין, היא אינה יכולה לקבל פיצוי בעקבות סילוק היד לפי דיני המקרקעין וההלכה הפסוקה. לצרכי עשיית צדק, במקרים דומים המתרחשים במגזרים מסורתיים (כגון המגזר הערבי), ביהמ"ש מציע מנגנון המתייחס לאבדן הזכות לדיור בשל סילוק יד "כנכס הפסד קריירה שיש לאזן באמצעות פיצוי כחלק מאיזון המשאבים" אשר יישומו לענייננו הוביל לפסיקת פיצוי חד פעמי לתובעת בגין אבדן זכות הדיור בסך 70,200 ₪.
מקרקעין – שימוש והחזקה חינם במקרקעין – סיווג הזכות
מקרקעין – בעלות – תוקף הרישום
מקרקעין – רישיון – ביטולו
מקרקעין – פיצויים – תביעת פינוי
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – השבחת נכס
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – מועד הקרע
.
תביעה לאיזון משאבים בין בני זוג לשעבר, בני העדה המוסלמית אשר נשאו ב1991 והתגרשו ב-2018. עיקר המחלוקת הוא לעניין בניין המגורים בו גרו הצדדים והמקרקעין עליו בנוי הבניין, הרשומים על שם אביו של בעלה לשעבר של התובעת. יצוין כי בעקבות תביעה לסילוק יד שהגיש החם ואשר נמחקה בהסכמה, האישה עזבה את הבית וכיום הדירה משמשת למגוריהם של ילדיהם הבגירים. העניינים שעל הפרק: א. האם זכאית האשה למחצית הזכויות בבניין ו/או שווי השבחת המקרקעין? ב. מהו מועד הקרע בין בני הזוג וכיצד הדבר משפיע על טענת הזכאות להשבחת המקרקעין? ג. אבדן הזכות לדיור בשל סילוק יד "כנכס הפסד קריירה שיש לאזן באמצעות פיצוי כחלק מאיזון המשאבים.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התביעה בעיקרה מהטעמים הבאים:
המקרקעין אינם בבעלות הנתבע אלא בבעלות אביו שאינו צד לתביעה. הסעד שביהמ"ש יכול להעניק לאשה בנסיבות אלו הינו אך ורק סעד אובליגטורי שאינו חפצי או קנייני. כ"כ משלנתבע אין זכויות בעלות התובעת לא יכולה לזכות בזכויות שאף לנתבע אין (מחצית בעלות).
התובעת והנתבע קיבלו סמוך לנישואיהם רשות שימוש חינם בבית קרקע במקרקעין של החם ללא הגבלת זמן. בהתאם לפסיקת ביהמ"ש העליון, רשות בלתי הדירה תיקבע על ידי ביהמ"ש במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד. ככלל, בעל המקרקעין רשאי לבטל הרשות חינם בכל עת ולעתור לסילוק יד. אכן יש והדבר יותנה בתנאים, בשל הסתמכות מקבלי הרישיון או בשל השקעות שביצעו. כאשר בהתאם לפסיקה העכשווית והמחייבת אין מקום עוד לפסוק פיצויי הסתמכות אלא רק פיצוי בגין השבחה מוכחת של מקבל הרשות במקרקעין מבעל המקרקעין. מכל מקום, שעה שהחם בעל המקרקעין ונותן הרשות לא נתבע כאן, הרי שאין מקור ממנו האישה יכולה להיבנות במתן הפיצוי המבוקש כאשר מי שאמור להיות חב בפיצוי הוא החם ולא הנתבע.
יתירה מכך, אף לגופם של דברים התובעת לא הוכיחה שבני הזוג בצעו שיפוץ משמעותי במקרקעין. עם כניסתם של בני הזוג לדירה הם השביחו אותה קלות בכך שככל הנראה בנו מדרגות, שירותים, צבע ותכולה אך מנגד יש לזכור כי קיבלו שימוש חינם במשך כ-25 שנים. הרשות הסתיימה, התובעת עזבה את הדירה ואף הורחקה ממנה בשל אלימות ואיומים כלפי הנתבע והילדים. תוספת שתי הקומות בבנין נעשתה על ידי ילדיהם הבגירים של הצדדים ומכספיהם לאחר מועד הקרע (שנקבע ל- 1/2015 גם אם הגירושין התרחשו 3 שנים מאוחר יותר) והפסקת השיתוף הכלכלי והזוגי בין הצדדים ולאחר קבלת רשות שימוש מסבם.
התוצאה הנובעת ממסקנות אלו היא שאין מקום לפסוק לתובעת מחצית משווי המקרקעין, או מחצית משווי ההשבחה. אם יש לה עילת תביעה נגד החם עליה להגיש תביעה מתאימה כנגדו ולא לעתור לסעדים הנוגעים להשקעה במקרקעין במסגרת התביעה לאיזון המשאבים. אין ביהמ"ש יכול בנסיבות העניין להשית על הנתבע חבות בפיצוי התובעת מכוח דיני המקרקעין שעה שהוא לא הבעלים של המקרקעין ולא "נהנה ישיר" מאותן השבחות נטענות אם בכלל היו ונראה שלא היו.
תוצאה סופית זו של ניתוח משפטי 'קר' של מערכת היחסים המשפטית הינה תוצאה קשה ונכונה ברם היא אינה צודקת. התובעת היא אשה בשנות החמישים לחייה שיוצאת מקשר נישואין בן 26 שנים ללא נכסים כלשהם, ללא רכוש ואף ללא קורת גג. מנגד, ביחס לאיש, הגם שאין לו זכויות קניין במקרקעין, לא נראה כי ילדיו הבגירים או אביו יסלקוהו מהדירה. הוא לא יהיה מחוסר קורת גג. בעתיד אף יש סיכוי רב שיירש את המקרקעין. ברם, משהאישה לא הגישה תביעתה כנגד החם ומשלא עלה בידיה להוכיח השקעות או השבחות במקרקעין, היא אינה יכולה לקבל פיצוי בעקבות סילוק היד לפי דיני המקרקעין וההלכה הפסוקה.
ברם התביעה דנא אינה תביעה המבוססת רק על דיני המקרקעין. מדובר בתביעה בין בני זוג לאיזון כלל המשאבים המבוססת על חוק יחסי ממון ויחסים חוזיים משפחתיים. ביהמ"ש מציע מנגנון המתייחס לאבדן הזכות לדיור בשל סילוק יד, במגזרים מסורתיים (כגון המגזר הערבי), במקרים שבהם בני זוג גרים בדירת הורי האיש, כנכס הפסד קריירה שיש לאזן באמצעות פיצוי כחלק מאיזון המשאבים, וזאת לצרכי עשיית צדק מכוח סמכותו הרחבה של ביהמ"ש בסעיף 6 לחוק יחסי ממון ולקבוע סכום כספי (פיצוי כאומדנה) שהאשה תהא זכאית לקבל מהאיש.
מכיוון שבדרך כלל, מדובר בסיטואציה שבה מוענקת על ידי הורי האיש רשות חינם שניתנת לביטול בכל עת, לא ניתן לומר כי מדובר בזכות העומדת לבני הזוג למשך זמן בלתי מוגבל, ונכון יהיה לקבוע מעין "כלל אצבע" שלפיו ביטול הזכות במקרה של גירושין, עשוי לבסס חבות בפיצוי שווה ערך לעלות דיור חליפי לתקופה של 36 חודשים.
יישום במקרה פרטני זה מוביל את ביהמ"ש לפסוק לאשה פיצוי חד פעמי בגין אבדן זכות הדיור בסך 70,200 ₪ (שווי שכירות של כ-1,950 ₪ בחודש ובמכפלה של 36 חודשים) וזאת כחלק מהסדר איזון המשאבים. במידה ותגיש התובעת תביעה נגד החם ותזכה, סכום זה יילקח בחשבון על ידי הערכאה המבררת התביעה. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [משפחה] |
|
| תה"ס (נצרת) 18041-08-19 י. ר נ' ד. ר (משפחה; מחמוד שדאפנה; 21/08/22) - 29 ע' |
| עו"ד: ענת שמשון ענתבי, ירדן שלומי |
שקלול העלייה בהכנסתה של התובעת והירידה בשכרו של הנתבע, בשילוב הירידה בזמני השהות של הקטינות עם האב, מובילה למסקנה שחל שינוי נסיבות המצדיק בחינה מחודשת של סכום המזונות שנקבע בהסכם הגירושין; ביישום העקרונות שנקבעו בבע"מ 919/15 ביהמ"ש מוצא לחייב את הנתבע בתשלום מזונות בסך של 1,300 ₪ לחודש עבור כל אחת משתי הקטינות. (מדובר בהפחתה של 450 ₪ מהמזונות שנקבעו בהסכם הגירושין עבור כל קטינה).
משפחה – מזונות ילדים – שינוי פסק-דין
משפחה – מזונות ילדים – הסכם בין הורים
משפחה – מזונות ילדים – בעקבות בעמ 919/15
.
תביעות האישה לאכיפת הסכם גירושין (סעיף הנוגע לאיזון המשאבים) ולהגדלת מזונות קטינים ותביעת האב לביטול/הפחתת המזונות. התקציר מתייחס לתביעות בעניין המזונות. רקע: לצדדים שתי בנות ( כיום בנות 15 ו-11). בהסכם הגירושין הכולל מ-2016 נקבע בין היתר כי משמורת הקטינות תהא אצל האם ונקבעו זמני שהות לאב פעם אחת באמצע שבוע לא כולל לינה, וכל סופ"ש שני, משישי עד מוצ"ש. דמי המזונות נקבעו על סך של 1,750 ₪ עבור כל קטינה פלוס מחציות. ב-2019 הגישה האם את התביעות הנ"ל וכן תביעה לשינוי זמני שהות. בתביעות אלה טענה האם כי האב לא מקיים את זמני השהות כפי שנקבעו, ומשכך יש להורות על הגדלת המזונות שנקבעו בהסכם. בהסכמות שקיבלו תוקף פס"ד ב-2019, נקבע כי זמני השהות יתקיימו בכל סופ"ש שני משישי עד מוצ"ש. בהמשך הגיש האב את תביעתו בה טען כי חל שינוי נסיבות מהותי המצדיק ביטול ו/או הפחתת מזונות, נוכח הרעה משמעותית בהשתכרותו וגידול משמעותי במשכורתה של התובעת.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את תביעת האם וקיבל את תביעת האב מהטעמים הבאים :
כידוע, פס"ד למזונות אינו יוצר מחסום מפני חידוש התדיינויות וניתן לחזור ולפנות מעת לעת לביהמ"ש לשנותו או לשנות את החיובים הקבועים בו, בכפוף להוכחת התנאי כי חל שינוי נסיבות מהותי, שלא נצפה ולא ניתן היה לצפות מראש בעת מתן פסק הדין הקודם, המצדיק את שינוי הקביעה המקורית. בהתאם לפסיקה, שינוי מסוג זה ייעשה רק במקרים נדירים, וזאת בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: א. לא יהיה צודק להשאיר את פסק הדין על כנו בעקבות שינוי הנסיבות המהותי; ב. הצדדים הותירו מראש פתח לשינוי נסיבות, במפורש או מכללא; ג. מבקש השינוי פעל בתום לב.
עוד נקבע בפסיקה, כי כאשר המזונות נפסקו על יסוד הסכם גירושין כולל, הרתיעה מפתיחת הסוגיה להתדיינות מחודשת חזקה במיוחד ונדרשת מידה רבה של זהירות לפני שיתערב ביהמ"ש בשיעור המזונות. שכן, סכום המזונות נקבע כחלק ממכלול ההסדרים הויתורים והאיזונים שערכו הצדדים. יחד עם זאת, הסכמים אשר קיבלו תוקף של פסק דין אינם חסינים באופן מוחלט מפני ביטולם, ובמקרה של קיפוח מהותי הזועק על פניו לגבי מזונות הקטין, יש לבחון את מזונות הקטין מחדש.
ביהמ"ש העליון קבע כי אין בהלכת 919/15 כדי לשנות, לרכך או להשפיע על מבחן שינוי הנסיבות המהותי בתביעות להפחתת מזונות שנקבעו טרם שנפסקה הלכה זו. ככל שהתקיים שינוי נסיבות מהותי המצדיק את פתיחת תיק המזונות, ביהמ"ש יבחן באופן מתוחם את הרכיב שבו חל שינוי הנסיבות המהותי וביחס אליו בלבד יפסוק לפי העקרונות שנקבעו בבע"מ 919/15.
במקרה דנא, התובעת, כאמור, טוענת לשינוי נסיבות מהותי המצדיק הגדלת מזונות נוכח שינוי בזמני השהות והטענה כי רוב נטל גידול הקטינות נופל על כתפיה, ואילו הנתבע טוען לשינוי נסיבות מהותי המצדיק ביטול/ הפחתת מזונות, נוכח הרעה משמעותית בהשתכרותו וגידול משמעותי בהשתכרות התובעת.
אכן חלה ירידה בזמני השהות של הקטינות עם הנתבע. בעת עריכת ההסכם הנתבע שהה עם הקטינות פעם אחת באמצע שבוע ובכל סוף שבוע שני. כיום בהתאם לפסק הדין מסוף 2019 הנתבע שוהה עם הקטינות בכל סופ"ש שני בלבד. קרי חלוקת זמני השהות בין ההורים ביחס לקטינות הינה 87% מהזמן עם התובעת ו- 13% בלבד מהזמן עם הנתבע.
בכל הנוגע להכנסות הצדדים בעבר בעת חתימת הסכם הגירושין בהשוואה למועד הגשת התביעות, נמצא כי חלה ירידה בכושר השתכרותו של הנתבע ועליה בשכרה של התובעת. יחסיות הכנסות הצדדים כיום עומדת על כ- 44% לעומת 56% לטובת התובעת.
יוצא אפוא, כי הוכחו במקרה הנדון שני רכיבים- הן ירידה משמעותית בזמני השהות של הקטינות עם הנתבע, והן שינוי בהכנסות הצדדים, כששניהם יחד ואף כל אחד מהם לחוד מהווים שינוי נסיבות המצדיק התערבות בגובה המזונות שנקבע בהסכם הגירושין; שקלול העלייה בהכנסתה של התובעת והירידה בשכרו של הנתבע, בשילוב הירידה בזמני השהות של הקטינות עם האב, מובילה למסקנה שחל שינוי נסיבות המצדיק בחינה מחודשת של סכום המזונות שנקבע בהסכם הגירושין.
מקום בו חלו שינויי נסיבות, נפתח הפתח להתערבות בגובה המזונות, וניתן להחיל את העקרונות והחישובים שנקבעו בבע"מ 919/15.
לפיכך, בשים לב ליחס הכנסות הצדדים אשר עומד על כ- 56% לטובת התובעת לעומת 44% לטובת הנתבע, בהתחשב בזמני השהות המועטים של הקטינות עם הנתבע (87% עם התובעת ו- 13% בלבד עם הנתבע), גילן של הקטינות ובהתחשב בהלכה שנקבעה בבע"מ 919/15, ביהמ"ש מוצא לחייב את הנתבע בתשלום מזונות בסך של 1,300 ₪ לחודש עבור כל קטינה כולל הוצאות המדור ואחזקתו. (מדובר בהפחתה של 450 ₪ מהמזונות שנקבעו בהסכם עבור כל קטינה ובסה"כ, הפחתה של 900 ₪ לחודש). |
| חזרה למעלה |
|
| ועדות ערר - תכנון ובנייה |
| 27 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר (ירושלים) 8092-21 הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (ועדות ערר - תכנון ובנייה; עמית אופק; 23/10/22) - 19 ע' |
| עו"ד: ארז שפירא, איתי הס, אייל קוצינסקי, יניב גוב ארי |
האם עלות המטלות הציבוריות צריכה להיות מופחתת מההשבחה או לא? ומה היחס, אם קיים, בין הוראת הפקעה בתוכנית למטלה הציבורית לבין ההשבחה?
תכנון ובנייה – היטל השבחה – חישובו
.
ועדת הערר לתכנון ובניה נדרשה לארבעה עררים המעלים, בין היתר, שאלה דומה החוזרת על עצמה שוב ושוב בתיקים המגיעים לפתחה של ועדה זו. הסוגיה בתמצית, היא היחס בין חובת הקמת מטלה ציבורית לבין השבחת המקרקעין. האם עלות המטלות הציבוריות צריכה להיות מופחתת מההשבחה או לא. כמו כן, ובהמשך ישיר לשאלה זו, נדרשת בחינת היחס, אם קיים, בין הוראת הפקעה בתוכנית למטלה הציבורית לבין ההשבחה.
.
ועדת הערר לתכנון ובניה קבעה כלהלן:
ככלל, במקום בו תכנית המחייבת הקמת מטלה ציבורית, המטלה הציבורית מהווה חלק אינטגרלי בבינוי במצב החדש וישנה בתוכנית הוראת הפקעה הרי שאין למטלה הציבורית השפעה על ההשבחה.
כאשר קיימת הוראת הפקעה לשטח ציבורי בתוכנית שמהווה חלק אינהרנטי מהבניין במצב החדש, אין להביא בחשבון את עלות הקמת המטלה הציבורית בשווי המקרקעין במצב החדש, ואולם נוכח התנהלות הוועדה המקומית והעובדה שהיא לא מקיימת בפועל את הוראות התוכניות ולא מפקיעה את השטח הציבורי, ותחת זאת מחייבת חתימה על כתבי התחייבות הכוללים ויתור על כל תביעה או פיצוי בגין המטלה הציבורית הרי שהיא יצרה שוק בו הציפייה היא כי העלות תוטל במלואה על בעלי הזכויות ללא כל פיצוי ועל כן יש להפחיתה משווי המצב החדש. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
