| עליון |
| 1 [משפט חוקתי] [משפט מינהלי] |
 |
| בג"ץ 7232-22 ערוץ יהודי ישראלי בע"מ נ' מרצ - השמאל של ישראל בראשות זהבה גלאון (עליון; ד' ברק ארז, א' חיות, ע' פוגלמן; 31/10/22) - 11 ע' |
| עו"ד: אורי הברמן, יגאל דנינו, דניאל מארקס |
העתירה מתקבלת, במובן זה שמפלגת מרצ תאפשר לערוץ 14 להציב עמדת שידור במטה הבחירות של המפלגה ביום הבחירות. מקרה זה הוא בעל מאפיינים ציבוריים מובהקים ביותר, התומכים בהטלת חובות מנהליות על המפלגה ובראשן גם החובה לנהוג בשוויון ולכבד את חופש העיתונות. ודוק, הכרעה זו מבוססת על נסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, וזאת בליבתם של החיים הדמוקרטיים: יום הבחירות שיחול מחר. אין בה כדי לקבוע נורמות קשיחות באשר להיקפן של החובות המוטלות על מפלגות באופן כללי, ובפרט בפעילותן היומיות אל מול כלי התקשורת.
 משפט חוקתי – מפלגות – מעמדן
משפט חוקתי – זכויות הפרט – חופש העיתונות
משפט חוקתי – זכויות הפרט – חופש הביטוי
* משפט מינהלי – בגץ – סמכותו
.
במסגרת ההיערכות ליום הבחירות לכנסת ה-25 הודיעה מפלגת מרצ לערוץ הטלוויזיה העותר, הידוע כ"ערוץ 14", כי אין בדעתה לאפשר לו לשדר ממטה המפלגה ביום הבחירות. מכאן העתירה.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ קיבל את העתירה בקבעו:
המתכונת בה הוגשה העתירה דנן מעוררת, על פני הדברים, קשיים לא מבוטלים בכל הנוגע לשאלת הערכאה המוסמכת לדון בה. עסקינן בעתירה המופנית כל כולה כלפי החלטה שקיבלה מפלגה פוליטית ביחס לעניינו של גוף תקשורת מסוים. אף צירופו של רשם המפלגות כמשיב 2 לעתירה נעשה באופן "טכני בלבד". על רקע זה, עלולה להתעורר שאלה ביחס למעמדה המדויק של מפלגת מרצ, ובכלל זה האם היא נכללת בגדר הגופים השונים המפורטים בסעיף 15(ד) לחוק-יסוד: השפיטה.
לצד זאת, לא נמצא כי המקרה דנן מחייב הכרעה בכלל ההיבטים העקרוניים המתעוררים במישור הסמכות. מכלול נסיבותיו של מקרה זה מצדיק שימוש בסמכות בג"ץ מכוח הסעיף האמור. בהקשר זה ניתנה הדעת למגבלות המעשיות המשמעותיות הנובעות בשלב זה ממועד הבחירות הקרוב, אשר יחול בעוד פחות מ-24 שעות. במצב דברים זה, ברי כי אם תימחק העתירה לא יתאפשר קיום דיון משפטי יעיל בערכאה אחרת בטענותיו של ערוץ 14, לא כל שכן הכרעה בהן בתוך מגבלת הזמנים הרלוונטית. יתרה מכך, ניתנה הדעת אף לאופיין הציבורי והחוקתי המובהק של הסוגיות המתעוררות במקרה דנן, שיש בהן להשליך על מימושם של עקרונות היסוד בדבר חופש הביטוי וחופש העיתונות. הדברים אמורים בפרט על רקע החשיבות הציבורית הברורה הנוגעת ליום הבחירות הקרב ולסיקורו השוטף לטובת הציבור כולו. משכך, נמצא כי ישנם טעמים מספקים למתן הכרעה ע"י בג"ץ.
נקודת המוצא היא סיווגה המשפטי המיוחד של מפלגה כגוף דו-מהותי. המשמעות היא כי על עניינה ופעולותיה של המפלגה עשויים לחול, בצד עקרונות המשפט הפרטי, אף כללים וחובות מכוח המשפט הציבורי. בהתאם, יש להבחין בין פעולות הנעשות בכובעה "הפרטי" של המפלגה לבין פעולות בעלות אופי "שלטוני-ציבורי". משמעותה המדויקת של קביעה זו, כמו גם היקף החובות הנובעות ממנה, טרם הוברר עד כה בצורה ממצה. צוין כי אפיון המפלגה כגוף דו מהותי אינו נותן תשובה לשאלות מהות עצמן, והדבר מוליד פתרונות אד-הוק, פניה לבתי המשפט ובחינת כל מקרה לגופו.
בצד זאת, יש להדגיש כי בד בבד עם סיווג מפלגות כגופים דו-מהותיים הוכר אף חופש הפעולה היחסי המוקנה להן. גישה זו נכונה ביתר שאת מקום בו מדובר בהתערבות בענייניהן הפנימיים של מפלגות, לרבות בפעולות של טריבונלים הפועלים מטעמן. עמדה זו מתחייבת נוכח מאפייניהן הפוליטיים הברורים של המפלגות, שכל אחת מהן פועלת לקידום ערכים ועקרונות בהתאם לצו מצפונם ואמונתם של חבריה. במבט רחב, תפיסה זו אף נשענת על ההכרה כי פעילותן של מפלגות מהווה אמצעי חשוב למימושן של זכויות יסוד של כלל החברים בהן כמו גם של תומכיהן. זאת, בראש ובראשונה, בהתייחס לחופש ההתאגדות הפוליטי, חופש הביטוי והזכות לבחור ולהיבחר. מכאן ההתלבטות במקרה זה, שאילו היה מתעורר בעניינה של רשות ציבורית לכל דבר ועניין – ההחלטה בו הייתה פשוטה בהרבה. כך גם בנסיבות שבהן היה מדובר בגוף דו-מהותי "מן השורה". המקרה דנן מעורר התלבטות גם על רקע מערכת היחסים שבין כלי תקשורת לבין מפלגות ונציגים פוליטיים, שמטבעה מערבת לעיתים שיקולים פוליטיים ואינטרסים פנימיים הדדיים. לכן נדרשת זהירות רבה טרם התערבות בהחלטות מסוג זה. אף חשוב לזכור כי פעמים רבות מעורבותה התקשורתית של מפלגה ובכלל זה התנהלותה אל מול גופים עיתונאיים שונים כרוכות עד לבלי הפרד במימוש חופש הביטוי הפוליטי המוקנה לה.
לצד זאת, לאחר שניתנה הדעת למכלול נסיבות העניין, נמצא כי המקרה דנן מחייב התערבות שיפוטית. ניכר כי מקרה זה הוא בעל מאפיינים ציבוריים מובהקים ביותר, התומכים בהטלת חובות מנהליות על המפלגה ובראשן גם החובה לנהוג בשוויון ולכבד את חופש העיתונות.
אנו מצויים עתה ערב פתיחת הקלפיות במדינת ישראל, כאשר לא ניתן להפריז בחשיבותה של העבודה העיתונאית בתקופת בחירות. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העניין התקשורתי הברור הקיים בסיקור מטות המפלגות ביום הבחירות ובהבאת המתרחש שם לידיעת הציבור הרחב. במובן זה, ניתן לומר כי עסקינן במאורע המצוי בנקודת המפגש שבין חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת. משכך, אין לקבל את טענת מרצ כי יש להשקיף על אירוע הבחירות כעל אירוע "סגור" בעל ממד פרטי, המיועד לפעילי המפלגה בלבד. הדברים בולטים במיוחד על רקע פנייתה היזומה של מרצ לכלל כלי התקשורת בהזמנה פתוחה לסיקור אירוע הבחירות המרכזי במטה המפלגה. יש בכך כדי להעיד על תפיסת המפלגה עצמה את חשיבותו ומאפייניו הציבוריים של האירוע. על רקע זה, משמעות החלטתה של מרצ היא חסימת דרכו של ערוץ 14 לבדו מפני סיקור האירוע, בד בבד עם מתן גישה חופשית לכל יתר כלי התקשורת, לרבות המתחרים. תוצאה זו מובילה לפגיעה בלתי מידתית בערוץ 14 ובקהל צופיו.
יודגש, כי ביהמ"ש מניח שיש מקום להבחין בין פעולות שעניינן מניעת גישה עיתונאית ובין פעולות הנוגעות לסיוע ושיתוף פעולה "אקטיבי". כך, חסימת דרכו של כלי תקשורת מהגעה לאירוע בעל גוון ציבורי ניכר, כאשר זאת מכוונת לגוף עיתונאי מסוים ואליו בלבד, שקולה לפגיעה "בגרעין הקשה" של חופש העיתונות, וזאת בליבת הזירה הציבורית. מן העבר השני, הכפפת המפלגה לחובה לכבד את חופש הגישה של כלל אמצעי התקשורת לסיקור אינה כרוכה בפגיעה משמעותית בחופש הפעולה שלה, או אף בהיבטים הנוגעים למימוש חופש הביטוי שלה באופן פעיל. אין מדובר בקיום ראיונות יזומים או במסירת מידע במתכונת בינאישית, העלולים לבטא, ולו בעקיפין, הבעת תמיכה של המפלגה בכלי התקשורת בו מדובר או במסריו. יצוין, כי אף בהקשרים ציבוריים מובהקים פחות בימ"ש זה עמד על החשיבות הנודעת להבטחת חופש הגישה למקומות בהם מתקיימת פעילות ציבורית, אף כאשר הבעלות בהם היא פרטית.
אין באמור כדי לקבוע נורמות קשיחות באשר להיקפן של החובות המוטלות על מפלגות באופן כללי, ובפרט בפעילותן היומיות אל מול כלי התקשורת. ההכרעה דנן מבוססת על נסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, וזאת בליבתם של החיים הדמוקרטיים: יום הבחירות שיחול מחר. פסק הדין מבטא את התפיסה שהבטחת הגישה של כלל אמצעי התקשורת לזירה הציבורית היא חיונית, וזאת מבלי לגרוע מזכותו של כל אדם וכל גוף להסתייג מן התכנים והשידורים של אמצעי תקשורת זה או אחר, או מאיכותם. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [חברות] [דיון אזרחי] |
|
| רע"א 7089-22 ירון ברנד נ' איתי נגר (עליון; ח' כבוב; 31/10/22) - 8 ע' |
| עו"ד: שי מלכה, מור בר אור |
כל בעל מניות בחברה יכול לכאורה להעלות טענה לקיפוח (גם בעל מניות שאינו בעל מניות מיעוט בחברה). סמכותו של ביהמ"ש לפי סעיף 191 לחוק החברות הינה סמכות רחבה, והוא רשאי להורות הן על סעדים שונים הן על הוראות שונות, בהתאם לנסיבות העניין – במטרה להסיר או למנוע את הקיפוח. ערכאת הערעור תמעט להתערב בהחלטות ביניים בהליך שכגון דא, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן המחייבים את התערבותה.
חברות – סעד למקרה קיפוח – סמכות בית המשפט
דיון אזרחי – רשות ערעור – על החלטה אחרת
.
המבקש והמשיב (התובע והנתבע) הקימו חברה שעוסקת בתחום הבנייה. התובע מחזיק ב-25% ממניות החברה, והנתבע מחזיק ב-75% ממניותיה. התובע הגיש תביעה בגדרה עתר להורות על פירוק שיתוף אחזקותיהם של הצדדים בחברה, באופן של אכיפת הסכם היפרדות והעברת מניות מהתובע לנתבע; לחילופין עתר כי ביהמ"ש יעשה שימוש בסמכותו ויורה על היפרדות ביניהם, באופן שיקבע ויתנהל בהתאם להוראותיו. הבר"ע היא על החלטות ביהמ"ש המחוזי על-פיהן התקבלה באופן חלקי בקשת הנתבע לחיוב התובע להשתתף בהחזרי הלוואות שוטפות שנטלו עבור החברה שבבעלותם.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט מורה כי בימ"ש זה ייעתר לבקשה למתן רשות ערעור על "החלטה אחרת" של ביהמ"ש המחוזי רק אם שוכנע כי "אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". מכך עולה, כי על דרך הכלל, יש לברר את טענות הצדדים על החלטות אחרות שניתנו במהלך הדיון אגב הערעור על פסק הדין כולו; ואילו החריג לכך הוא מצב בו נדרש הדבר באופן מידי, להמשך ניהולו של ההליך באופן מלא והוגן.
הבקשה דנן אינה באה בקהלן של הבקשות החריגות המצדיקות את התערבות בימ"ש זה, בהתאם למסגרת המשפטית האמורה. עיון בתיק ביהמ"ש המחוזי מעיד כי דרך הילוכו – זהירה; נימוקיו – בהירים; מסקנותיו – בדין ובעובדות יסודן. אשר על כן, ובשים לב לכך שממילא מעטים המקרים בהם תתערב ערכאת הערעור בהחלטות כאמור – לא נמצאה כל עילה להתערבות במקרה זה. כך מחייבנו הכלל, אך בנסיבות העניין הדברים מקבלים משנה תוקף.
ההחלטה מושא ענייננו היא חלק מהליך המתנהל במסגרת 'הפרדת כוחות' בין בעלי מניות בחברה, בין היתר מכוח סמכותו הרחבה של ביהמ"ש לפי סעיף 191 לחוק החברות. מדובר ב'הוראת סל' שקבעה נורמה כללית וגמישה, ומטרת העל של סעיף 191 היא ליתן בידי ביהמ"ש כר פעולה רחב, באופן המאפשר לו לצקת לתוך 'הוראת הסל' תוכן מתאים, בהתאם לנסיבותיו המשתנות של כל מקרה ומקרה, במטרה להתמודד עם מצבים שונים ומגוונים של חלוקת משאבים בלתי הוגנת בין בעלי מניות החברה.
בהתאם נקבע כי מדובר בכלי גמיש, שנועד כדי לשמור על ציפיותיהם הלגיטימיות של הצדדים. כפי שנקבע, קשה להציע מבחן אנליטי לפיו ייקבע מה הן ציפיות לגיטימיות של הצדדים לעניין זה. על העוסק בשאלה זו להשתמש בחוש המומחיות של המשפטן, ובאמצעותו ליתן תשובה לשאלה האמורה. בקביעת מערכת הציפיות המוצדקת יש מקום להתחשב באופי של החברה ובמכלול נסיבות העניין.
בנוסף על האמור יובהר, כי ייתכנו מצבים בהם בעל מניות, שאינו בעל מניות מיעוט בחברה, יוכל להעלות טענה לקיפוחו; וייתכן אף מצב בו תוגש בקשה ל'הסרת קיפוח' מטעם הנתבע, בתביעה מכוח סעיף 191 – כבענייננו. שהרי בשים לב לאופייה הגמיש של עילת הקיפוח, יש להתאימה לנסיבות כל מקרה וכל חברה, במטרה להביא ל׳הפרדת הכוחות׳. אשר על כן, כל בעל מניות בחברה יכול לכאורה להעלות טענה לקיפוח, וזאת בגין כל קיפוח שאירע במסגרת פעילות החברה.
בשים לב למפורט לעיל, ברי כי מנעד רחב של סעדים מונח לפני ביהמ"ש, והוא רשאי להורות הן על סעדים שונים הן על הוראות שונות, המחייבים הן את החברה הן את בעלי מניותיה, בהתאם לנסיבות העניין – במטרה להסיר או למנוע את הקיפוח; וערכאת הערעור תמעט להתערב בהחלטות ביניים בהליך שכגון דא, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן, המחייבים את התערבותה. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [בתי סוהר] [פרשנות] |
|
| רע"ב 7141-22 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; ד' מינץ; 31/10/22) - 7 ע' |
| עו"ד: אביגדור פלדמן, בן מרמרלי |
שחרור על-תנאי לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, לא יתאפשר עבור מי שעונה על תנאי סעיף 40א לחוק המאבק בטרור, לרבות שחרור על-תנאי מטעמים רפואיים; אף בהנחה כי הוראת סעיף 40א הנ"ל לא חלה לגבי שחרור על-תנאי מטעמים רפואיים. בחוק נקבע באופן מפורש כי גם בעת שחרור על-תנאי ממאסר מטעמים רפואיים, על ועדת השחרורים לשקול "שיקולים של טובת הציבור, לרבות שלום משפחתו של האסיר ושלום נפגע העבירה ומשפחתו" (סעיף 7(ג) לחוק). על כן אין מקום לטענת המבקש כי שיקולים אלו אינם רלוונטיים עוד כשמדובר באדם הנוטה למות.
בתי סוהר – אסירים – שחרור על תנאי
פרשנות – דין – חוק המאבק בטרור
פרשנות – דין – חוק שחרור על-תנאי
.
בקשת רשות ערעור על פס"ד של בימ"ש לעניינים מנהליים בו נדחתה עתירת המבקש כלפי החלטת ועדת השחרורים לדחות את בקשתו לפי סעיף 7(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, שעניינה שחרור מטעמים רפואיים. רקע: המבקש הורשע בשנת 2002 בעבירות רצח, ניסיון רצח ועבירות נוספות ונגזרו עליו 7 מאסרי עולם ו-50 שנות מאסר נוספות. מדובר במאסרו השלישי, לאחר ששוחרר משני מאסריו הקודמים במסגרת עסקאות מדיניות. המבקש אשר אובחן חולה במחלת הסרטן, ביקש להשתחרר מבית הסוהר לאור התדרדרות במצבו הרפואי, וזאת לפי הוראת סעיף 7(א) לחוק המסמיכה את הוועדה לשחרר על-תנאי ממאסר אסיר ש"ימיו ספורים", בתנאים מסוימים. ועדת השחרורים קבעה כי המבקש ביצע מעשי טרור רבים כהגדרתם בחוק המאבק בטרור. משכך נשללה זכותו להבאת עניינו לפני ועדת שחרורים לצורך בדיקת זכותו לשחרור על-תנאי. זאת בהתאם להוראת סעיף 40א לחוק המאבק בטרור הקובעת כי לא ישוחרר על-תנאי ממאסר מי שוועדת שחרורים מיוחדת מצאה כי ביצע עבירת רצח, רצח בנסיבות מחמירות או ניסיון לרצח שהיא "מעשה טרור", לפני תחילתו של חוק המאבק בטרור. הועדה הוסיפה בבחינת למעלה מן הצורך כי אין לקבל את הבקשה גם לגופה. זאת בהתחשב בין היתר במעשיו הנפשעים של המבקש; בכך שהוא לא הביע כל חרטה וצער על מעשיו ואף קיים חשש כי גם ממיטת חוליו יפעיל אחרים לשם ביצוע פעולות טרור; בנזק שצפוי להיגרם לנפגעי העבירה; ובכך ששחרור המבקש יסב פגיעה אנושה באמון הציבור במערכת המשפט, במערכת אכיפת החוק ובאינטרס שעניינו הרתעת הרבים. כאמור, עתירת המבקש כלפי החלטה זו נדחתה.
.
ביהמ"ש העליון (השופט ד' מינץ) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
לטענת המבקש, שגה ביהמ"ש לעניינים מנהליים בקבעו כי סעיף 40א לחוק המאבק בטרור חל גם לגבי שחרור על-תנאי מטעמים רפואיים. מדובר בסוגיה אשר טרם התבררה בבימ"ש זה לעומקה.
אף אם המבקש מעלה בבקשתו שאלה משפטית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, מדובר בשאלה אשר ניתנה לה תשובה ברורה בחוק. זאת על פי פשוטם של דברים. הוראת סעיף 40א לחוק המאבק בטרור ברורה וחד-משמעית. שחרור על-תנאי לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, לא יתאפשר עבור מי שעונה על תנאי הסעיף, ובכלל זה מי שוועדת שחרורים מיוחדת קבעה שעבר אחת מהעבירות המנויות בסעיף שהיא "מעשה טרור", לפני תחילתו של חוק המאבק בטרור. יהא סוג ה"שחרור על-תנאי" אשר יהא, כל שחרור על-תנאי לפי חוק שחרור על-תנאי, נכלל בגדרי הסעיף. הדברים ברורים. כפי שגם ציין ביהמ"ש המחוזי, הדברים גם עולים מבחינת תכלית החוק. מטרתו של סעיף 40א לחוק המאבק בטרור היא להרתיע מפגעים פוטנציאליים לבל יבצעו עבירות טרור חמורות, שאם לא כן, יגרע חלקם מהוראות חוק שחרור על-תנאי ממאסר. תכלית הרתעתית זו, המופנית כלפי מפגעים פוטנציאליים, עומדת בתוקפה גם כאשר מדובר בשחרור על-תנאי ממאסר מטעמים רפואיים.
מכל מקום, סוגיה עקרונית זו אף כלל איננה טעונה הכרעה בנסיבות מקרה זה. זאת שעה שהן ועדת השחרורים והן ביהמ"ש לעניינים מנהליים התייחסו בהרחבה לנסיבות עניינו של המבקש, אף בהניח שהייתה מתקבלת טענתו כי הוראת סעיף 40א לחוק שחרור על-תנאי לא חלה בעניינו. במסגרת זו ניתנה הדעת למכלול הנסיבות הרלוונטיות לעניין, ובכלל זה האינטרס הציבורי הרחב, מניעת הסיכון לשלום הציבור, כמו גם לשלומם הנפשי של משפחות נפגעי העבירה. בחוק נקבע באופן מפורש כי גם בעת שחרור על-תנאי ממאסר מטעמים רפואיים, על ועדת השחרורים לשקול "שיקולים של טובת הציבור, לרבות שלום משפחתו של האסיר ושלום נפגע העבירה ומשפחתו" (סעיף 7(ג) לחוק). על כן אין מקום לטענת המבקש כי שיקולים אלו אינם רלוונטיים עוד כשמדובר באדם הנוטה למות.
בכל מקרה, כפי שקבעה הוועדה וכפי שגם נקבע בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, בעניינו של המבקש אכן קיימת תשתית כבדה ביותר המצדיקה שלא להיענות לבקשתו, אף אם לא היה חל בעניינו סעיף 40א לחוק המאבק בטרור. הובהר כי מדובר ב"רב מרצחים" אשר נטל את חייהם של חפים מפשע בקור רוח ולא הביע כל חרטה או נטילת אחריות למעשיו, אלא התגאה בהם והמשיך להצדיקם. המבקש היה גם פעיל מאוד באופן שלילי מבחינה ביטחונית בין כותלי הכלא ושחרורו מהווה סיכון ממשי לציבור. אין אפוא כל מקום להתערבות בקביעה כי שחרורו על-תנאי ממאסר עשוי לפגוע אנושות באמון הציבור במערכת המשפט, באכיפת החוק ובהתרעת הרבים, שיקולים אשר גם הם נכנסים בגדרי "טובת הציבור" שיש לשקול לפי מצוות סעיף 7(ג) לחוק. ביהמ"ש המחוזי גם פירט בהרחבה את סבלם של משפחות נפגעי העבירה, המהווה שיקול בעל חשיבות רבה לעניין, ואת העובדה שאפשרות שחרורו של המבקש מעמיקה את הפצע הכואב והמדמם שנגרם כתוצאה ממעשיו של המבקש, ואף מערערת את תחושות הביטחון האישי, השקט הנפשי והיציבות שלהן. גם בהיבט זה, צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי מדובר בשיקול מרכזי לעניין. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [דיון אזרחי] [בתי-משפט] [נזיקין] |
|
| רע"א 6861-22 יוספה ברק טמיר נ' ד"ר שרון אלרעי פרייס (עליון; ד' ברק ארז; 31/10/22) - 7 ע' |
| עו"ד: יניר גליס, אלון כהן |
בעוד שבגדר חוק איסור לשון הרע הבחינה המשפטית מתמקדת בתוכנו של הביטוי, על רקע החשש שהוא צפוי לבזות ולהשפיל את האדם הנוגע בדבר בעיני הבריות, החוק למניעת הטרדה מאיימת ממוקד בהשפעתו הנמשכת של הביטוי על האדם עצמו, בשל כך שהוא מאיים עליו או פוגע בשלוות חייו, בפרטיותו, בחירותו או בגופו. לפיכך, בגדר חוק זה יש משמעות רבה לכך שהביטוי הוא חוזר ונשנה. ודוק, עשויים להיות מצבים בהם פרסומים גם יניחו עילה לתביעת לשון הרע וגם ישמשו עילה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת; במקרה הנדון, על אף ניסיון המבקשת לשוות כסות עקרונית לבקשתה ע"י הצבעה על החלטות סותרות כביכול, הרי שהשונות בתוצאות ההליכים אינה נובעת מאי-בהירות משפטית אלא מהבדלים מהותיים בתשתית העובדתית של כל המקרים.
דיון אזרחי – ערעור – רשות ערעור
בתי-משפט – סעדים – צו למניעת הטרדה מאיימת
נזיקין – עוולות – לשון הרע
.
בהמשך לאלפי פרסומים מטעם המבקשת ברשתות החברתיות הנוגעים למשיבה ולפעולותיה במסגרת תפקידה בכל הנוגע למבצע החיסונים נגד נגיף הקורונה, הגישה המשיבה לבימ"ש השלום בקשה למתן צו לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת. בימ"ש השלום קיבל את בקשת המשיבה וקבע כי הצו הניתן על-ידו יחול ביחס לפרסומים עתידיים מצד המבקשת, למשך כששה חודשים. כן הורה על הסרת פרסומי העבר, בהתייחס לששת החודשים שקדמו למועד הגשת הבקשה. המבקשת הגישה ערעור לביהמ"ש המחוזי, שהתמקד בחלקו של הצו הצופה פני עתיד. הערעור נדחה, ומכאן הבר"ע. המבקשת משליכה יהבה על סתירות נטענות בין החלטתו של בימ"ש השלום לבין החלטות אחרות, ובהן עניין לנגרמן.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
הבקשה אינה עומדת באמת המידה המחמירה שנקבעה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. על אף ניסיון המבקשת לשוות כסות עקרונית לבקשתה ע"י הצבעה על החלטות סותרות כביכול, לא אלה הם פני הדברים. השונות בתוצאות ההליכים אינה נובעת מאי-בהירות משפטית אלא מהבדלים מהותיים בתשתית העובדתית של כל המקרים, בפרט בכל הנוגע להיקף ולאינטנסיביות הפרסומים שנדונו בגדר כל אחד מהם. לכן, לא נמצא כי עניין זה מחייב דיון מפורט וממצה ביחסי הגומלין בין חוק איסור לשון הרע לבין החוק למניעת הטרדה מאיימת. אף לא נמצא כי דחיית הבקשה תגרום עיוות דין למבקשת.
החלטת בימ"ש השלום נדרשה בפירוט להבחנה בין התכליות של ההגנה מפני הטרדה מאיימת לבין התכליות של דיני לשון הרע. בימ"ש השלום הנחה עצמו לאורן בהגדירו את קו הגבול בין פרסומים הנכנסים לגדרי חוק איסור לשון הרע לבין אלו החוסים תחת החוק למניעת הטרדה מאיימת. אכן, ביטוי הפוגע בשמו הטוב של אדם עשוי להיות רלוונטי במקרים המתאימים הן לחוק איסור לשון הרע והן לחוק למניעת ההטרדה המאיימת. אולם, בעוד שבגדר חוק איסור לשון הרע הבחינה המשפטית מתמקדת בתוכנו של הביטוי, על רקע החשש שהוא צפוי לבזות ולהשפיל את האדם הנוגע בדבר בעיני הבריות, החוק למניעת הטרדה מאיימת ממוקד בהשפעתו הנמשכת של הביטוי על האדם עצמו, בשל כך שהוא מאיים עליו או פוגע בשלוות חייו, בפרטיותו, בחירותו או בגופו. על רקע האמור, ברי כי בגדרו של חוק זה יש משמעות רבה לכך שהביטוי הוא חוזר ונשנה. כמו כן, וכפי שמעיד עליו שמו – החוק למניעת הטרדה מאיימת ממוקד במניעה עתידית ומכאן חשיבותו.
אם כן, אין מקום להנחה שמתחייב "סיווג" חד-חד-ערכי של פרסומים כלשון הרע או כהטרדה מאיימת. כאמור, עשויים להיות מצבים בהם פרסומים יניחו עילה לתביעת לשון הרע (בשל הביזוי כלפי אחרים) וכן ישמשו עילה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת (בשל האפקט שלהם על האדם עצמו). לצדם עשויים להיות מצבים שפרסומים ייפלו רק לגדר אחד מהחוקים הנזכרים, או אף לא לאחד מהם. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [מסים] |
|
| ע"א 3687-20 לו-באן משאבים בע"מ נ' מדינת ישראל, רשות המיסים (עליון; י' וילנר, ר' רונן, א' חיות; 30/10/22) - 24 ע' |
| עו"ד: טלי ירון-אלדר, יוסי ברוך, אורי סטנסקו, חגית בלייברג, ליאת גרבר, אורי בלש, יורם הירשברג |
חיוב המערערות – חברות קבלניות להעסקת כוח אדם המעסיקות עובדים זרים בענף הבניין – בהיטל העסקת עובדים זרים לפי סעיף 45 לחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), התשס"ג-2002, אינו מנוגד לסעיפי אי-ההפליה הקבועים באמנות למניעת כפל מס עליהן חתומה מדינת ישראל.
מסים – היטלים – היטל העסקת עובד זר
מסים – היטלים – פטור
.
המערערות הן חברות קבלניות להעסקת כוח אדם המעסיקות עובדים זרים בענף הבניין. העובדים הזרים המועסקים על ידי המערערות מגיעים מסין, מולדובה ובולגריה. בין מדינת ישראל למדינות הנ"ל נחתמו אמנות למניעת מיסי כפל, שנקלטו בדין הפנימי בישראל, ומוקנה להן תוקף הגובר על האמור בכל חיקוק. בשל העסקת העובדים הזרים, חויבו המערערות במסגרת שומות מס לשנים 2014-2012 בהיטל בשיעור של 15% מסך כל הכנסותיהם של העובדים הזרים שהועסקו על ידיהן בשנים אלה, לפי סעיף 45 לחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), התשס"ג-2002. טענתן העיקרית של המערערות הייתה כי הטלת היטל על מעסיקים בגין העסקת עובדים זרים עומדת בניגוד לסעיפי איסור ההפליה שנקבעו באמנות המס, ומשכך יש לבטלו.
.
בית המשפט העליון (מפי השופטת רונן ובהסכמת הנשיאה חיות והשופטת וילנר) דחה את הערעורים ופסק כי:
הטענה העיקרית של המערערות היא כי מאחר שההיטל המוטל על מעסיקים לפי סעיף 45(א) לחוק ההבראה מגולגל מבחינה כלכלית לעובדים הזרים, באופן שמביא להפחתה בשכרם, הטלתו יוצרת הפליה בין העובדים הזרים לעובדים הישראלים ובכך מפרה את סעיף 25.1 לאמנת המס. טענה זו לוקה במספר כשלים:
ראשית, המערערות לא שילמו את ההיטל בזמן אמת. במצב זה, לא יכולה לעמוד להן הטענה כי הן אכן גלגלו אותו בפועל לשכרם של העובדים הזרים. זאת, שכן אם המערערות בעצמן לא נשאו בזמן אמת בכל הוצאה בגין ההיטל, הרי שהוצאות השכר של העובדים הזרים אותם הן העסיקו בתקופה הרלוונטית לא גדלו בעקבות הטלתו, ומשכך לא היה כל טעם להפחית את שכרם (או במילים אחרות "לגלגל" את ההיטל, שלא שולם, לעובדים הזרים). ככל שהמערערות בכל זאת הפחיתו את שכר העובדים הזרים בעקבות הטלת ההיטל ובמקביל נמנעו מלשלמו, הרי שאז הן "נהנו" פעמיים: מחד הן הפחיתו את הוצאות השכר של העובדים הזרים ומאידך הן הותירו את כספי ההיטל – אותם הן כבר גבו לכאורה מהכנסותיהם של העובדים הזרים – בידיהן. במצב זה אין הצדקה לפטור אותן מתשלום ההיטל.
שנית, אף אם אין חשיבות לשאלה האם המערערות שילמו את ההיטל בזמן אמת או במועד מאוחר יותר, גם אז מתעוררים קשיים לא מבוטלים בטענתן. כך, ככל שהמערערות אכן גלגלו את ההיטל לעובדים הזרים, כך שהאחרונים הם שנשאו בפועל בנטל הכלכלי לתשלומו, איזו הצדקה יש להורות כעת על ביטול ההיטל למפרע ועל השבתו למערערות? במצב זה, בו המערערות כלל לא נשאו בעצמן בנטל הכרוך בהיטל אלא גבו אותו, גם אם בעקיפין, מהכנסותיהם של העובדים הזרים, השבת כספי ההיטל לידיהן לא רק שתביא להתעשרותן שלא כדין, אלא שהיא לא תספק כל מענה להפליה הנטענת של העובדים הזרים, שעליה מבססות המערערות מלכתחילה את זכותן להשבה; ככל שאכן נכונה טענת המערערות לפיה ההיטל גולגל לשכרם של העובדים הזרים, הרי שהמערערות פעלו בניגוד לאיסור הקבוע בסעיף 45(ב) לחוק ההבראה, לפיו "ההיטל לא ינוכה, במישרין או בעקיפין, מההכנסה של העובד הזר". לכן, ככל שתתקבל טענתן ויבוטל ההיטל שהוטל עליהן, הרי שהמשמעות היא שדווקא מעסיק שהפר את החוק יזכה להטבה לעומת מעסיק שפעל כדין ונשא בעצמו בתשלום ההיטל. תוצאה זו אין לקבל.
הטענה לפיה הטלת ההיטל עומדת בניגוד לסעיף 25.3 לאמנת המס נדחתה. אין בסעיף זה כדי לאסור על הטלת כל מיסוי עקיף על העסקת עובדים זרים, אלא הוא נועד למנוע מצב בו תשלומים מסוימים שמשלם המעסיק לעובד המקומי יותרו בניכוי, בעוד שתשלומים זהים המשולמים לעובד זר לא יותרו בניכוי.
טענות המערערות בדבר אכיפה בררנית של רשות המסים ביחס להיטל נדחתה, בהעדר מקום להתערב בקביעת בימ"ש קמא כי במקרים שהובאו בפניו לא סטתה רשות המסים ממדיניותה האחידה ביחס לגביית ההיטל ממעסיקים. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 6 [עונשין] |
|
| תפ"ח (חיפה) 51831-08-18 מדינת ישראל נ' אליאס חורי (מחוזי; אבי לוי, ערן קוטון, איל באומגרט; 30/10/22) - 19 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט גזר את דינו של רופא שהורשע בביצוע שורה של עבירות מין נגד שתיים ממטופלותיו. הנאשם נידון ל-7 שנות מאסר בפועל, שני מאסרים על תנאי ופיצוי המתלוננות.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין
.
הנאשם הורשע בביצוע שורה של עבירות מין נגד שתיים ממטופלותיו: אינוס, מעשה מגונה, מעשה מגונה שלא בהסכמה ושלוש עבירות שעניינן הטרדה מינית.
.
בית המשפט המחוזי גזר את הדין כדלהלן:
במקרה שלפנינו מתקיימים שני אירועים עברייניים נפרדים המחייבים קביעת מתחמי ענישה הולמים מתאימים. עניין לנו אמנם במעשים הדומים (חלקית) באופיים, אך הם נעשו בשתי מתלוננות שונות; הם נעשו בפער זמנים משמעותי זה מזה; אין כל קשר בין המתלוננות השונות; בנוסף לכל אלה, גם במימד המוסרי – ערכי נכון להתייחס אל אינוסה של אישה כ"אירוע" בפני עצמו ולא "לצרפו" לאירוע אינוסה של אחרת כמעין סרח עודף משל היה שורה של מעשי התפרצות לכמה כלי – רכב או לכמה בתי – עסק הנעשים בזה אחר זה.
הכלל המותווה על ידי בית המשפט העליון הוא, כי מקום בו קבוע עונש מזערי לצד עבירה אין לקבוע את תחתית מתחם העונש ההולם בסף נמוך מכך; אלא אם מתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים זאת. בנסיבות העניין מתחם העונש ההולם ביחס לאירוע האינוס של המתלוננת א' צריך שייקבע על 4 עד 6 שנות מאסר לריצוי בפועל לצד עונשים נלווים. בעניין העבירות שבוצעו כלפי מתלוננת ב', מלבד סעיף האינוס, מתחייבים עונשים מזעריים בגין עבירה של מעשה מגונה. בהתחשב במכלול ראוי לקבוע מתחם עונש הולם ביחס לאירוע זה הנע בין 5 לבין 8 שנות מאסר בפועל בנוגע למתלוננת זו. בהתחשב במכלול, לרבות המחדלים מצד המאשימה, יש לגזור לנאשם עונש כולל בגין מכלול מעשיו: 7 שנות מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי, 9 חודשי מאסר על תנאי, פיצוי המתלוננת א' בסך של 120,000 ₪. המתלוננת ב' בסך של 180,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| עפ"ת (באר שבע) 22742-05-22 רן גויטע נ' מדינת ישראל (מחוזי; גילת שלו; 24/10/22) - 20 ע' |
| עו"ד: אלמוג אזולאי |
נדחה ערעור על הרשעת המערער בעבירות תעבורה ועל העונש שהוטל עליו. בתוך כך נפסק כי משקבע בימ"ש קמא שמתחם העונש ההולם מתחיל בעונש מאסר לתקופה מסוימת, הרי ששל"צ אינו נמצא בתוך המתחם אלא חורג ממנו לקולא, ולצורך כך על הנאשם לעמוד בתנאים לחריגה לקולא ממתחם העונש ההולם, האפשרית רק משיקולי שיקום.
דיון פלילי – ערעור – התערבות במידת העונש
עונשין – ענישה – שירות לתועלח הציבור
.
המערער הורשע בעבירות של נהיגה בקלות ראש; אי מתן זכות קדימה בפניה שמאלה; התנהגות הגורמת נזק; וגרימת חבלות של ממש. בגין כך נידון המערער לפסילה בפועל למשך 24 חודשים; 3 חודשי מאסר על תנאי; 4 חודשי פסילה על תנאי; של"צ בהיקף של 400 שעות; ופיצוי לנפגע בסך 10,000 ₪. המערער הגיש ערעור על ההרשעה ועל העונש והמדינה מערערת על קולת העונש.
.
בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המערער, קיבל את ערעור המדינה ופסק:
אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים בהם ניתן לומר כי נשלל יתרונה המובנה של הערכאה הדיונית על פני ערכאת הערעור. בענייננו, בית המשפט קמא אשר שמע את העדים שהעידו בפניו, קבע קביעות מהימנות לגבי העדים המרכזיים. אין מקום מקום להתערב בקביעותיו בענייני עובדה ומהימנות, ולא מתקיים ולו אחד מהחריגים לכלל אי ההתערבות.
העונש שהוטל ע"י בית המשפט קמא מקל באופן חריג עם המערער, ובוודאי שאין מקום להקל בו. משנקבע כי מתחם העונש ההולם לעבירות מתחיל בעונש מאסר לתקופה מסוימת, הרי ששל"צ אינו נמצא בתוך המתחם אלא חורג ממנו לקולא, ולצורך כך על הנאשם לעמוד בתנאים לחריגה לקולא ממתחם העונש ההולם, האפשרית רק במקרה בו "הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם". בעניינו של המערער לא הובאו כל שיקולי שיקום המצדיקים חריגה ממתחם העונש ההולם. יש להחמיר בעונש שהוטל על המערער, באופן שהוא ירצה עונש מאסר בפועל בן 4 חודשים שיכול וירוצה בעבודות שירות. צו השל"צ שהוטל על המערער מבוטל. עונש הפסילה בפועל יועמד על 40 חודשים (תחת 24 חודשים שקבע בית המשפט קמא), כאשר מהפסילה ינוכו ימי הפסילה המנהלית. החלטת בית המשפט קמא לגבי סיווג הפסילה – מבוטלת. יתר הוראות גזר הדין של בית המשפט קמא, יעמדו בעינן. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [דיון פלילי] |
|
| ת"פ (ירושלים) 25782-05-22 מדינת ישראל נ' רביע גית (מחוזי; אוהד גורדון; 24/10/22) - 6 ע' |
| עו"ד: |
להוכחת טענת אכיפה בררנית לא די שהנאשם יצביע על מקרה כלשהו בו הועמד אדם לדין בעבירה המקלה בנסיבות דומות. עליו להראות סטייה ברורה ממדיניות נוהגת של התביעה, תוך אכיפה שונה של הדין ללא טעם הולם ושלא על יסוד שיקולים ענייניים; הנאשם ביקש לקבל את כתבי האישום שהוגשו לאורך תקופה בעבירה המקלה, ובה בלבד. די באופי זה של הבקשה כדי לדחותה; פרק הסיום במסמך של המשנה לפרקליט המדינה מפרט את המדיניות בה פועלת המאשימה בסוגיה הנדונה, והיה מקום לחושפו. אלא שמסתבר כי בתגובתה לבקשה כבר חשפה המאשימה את הקריטריונים שנקבעו באותה הנחיה תמציתית. הדבר מייתר הוראת גילוי של פרק זה (למעט ביאור של המינוח "אלימות קלה").
דיון פלילי – המצאת מסמכים – צו להמצאת מסמכים ומוצגים
דיון פלילי – טענות מקדמיות – אכיפה בררנית
.
נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת שוד, כאשר לפי הנטען הוא תלש מצווארה של אישה תליון ושרשרת לאחר שהמתין לצאתה משירותים ציבוריים, ובצוואר האישה נגרם סימן אדמומיות. הנאשם מעוניין לטעון לאכיפה בררנית. הבקשה היא בקשה לפי סעיף 108 לחסד"פ, במסגרתה ביקש הנאשם לקבל את כל כתבי האישום שהוגשו בשבע השנים האחרונות בעבירה של תקיפה לשם גניבה וכן כל הנחיה קיימת באשר להגשת כתבי אישום לפי סעיף זה, כשניתן להעמיד לדין גם בגין שוד.
.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בעיקרה בקבעו:
לפי ההלכה הפסוקה, על הנאשם הנטל להציג תשתית לכאורית ראשונית שיש בה לתמוך בטענתו, כתנאי לחיוב התביעה להשלים את התמונה העובדתית בנתונים שלנאשם אין גישה אליהם. הרף שעל הנאשם לעמוד בו נמוך מהרף הנדרש להוכחת טענת האכיפה הבררנית עצמה, ואין מקום לדרישה מכבידה יתר על המידה, אך אין מדובר בדרישה ריקה מתוכן ואין להורות לתביעה למסור מידע מכוחו של סעיף 108 ללא ראיות ראשוניות. עוד יש לתת את הדעת לטיב העבירות הנדונות, כשלעניין זה נקבע כי אין להיעתר לבקשה למסירת נתוני אכיפה שעה שמדובר בעבירות פליליות שההעמדה לדין בהן שכיחה, שאז ניתן לאתר את הנתונים בדרכים כמו מאגרי המידע הממוחשבים. שיקולים נוספים עוסקים במידת ההכבדה על הרשות באיתור המידע והיקפו המשוער – בשים לב לטיב הבקשה, אפשרות הפגיעה בפרטיות צדדי ג', ובמבחני טענת האכיפה הבררנית עצמה.
להוכחת טענת אכיפה בררנית לא די שהנאשם יצביע על מקרה כלשהו בו הועמד אדם לדין בעבירה המקלה בנסיבות דומות. עליו להראות סטייה ברורה ממדיניות נוהגת של התביעה, לה מסור שיקול הדעת לבחור את סעיף האישום, תוך אכיפה שונה של הדין ללא טעם הולם ושלא על יסוד שיקולים ענייניים. הנאשם ביקש את כתבי האישום שהוגשו לאורך תקופה בעבירה המקלה, ובה בלבד. די באופי זה של הבקשה כדי לדחותה. שכן, גם אם יקבל לידיו את כתבי האישום האמורים ויאתר מקרים שנסיבותיהם דומות והובילו להעמדה לדין בעבירה המקלה – לא די בכך להראות כי קיימת מדיניות שכזו, ממנה סטתה המאשימה. בד-בבד ייתכנו מקרים של העמדה לדין בעבירת השוד בנסיבות דומות, אחריהם ההגנה כלל אינה מבקשת לתור. ואכן, עיון במאגרים מעלה מקרים לא מעטים מהסוג האמור.
בנסיבות אלה אין טעם הולם להורות על איתור כלל כתבי האישום כפי שנתבקש, תוך הכבדה על המאשימה. אשר למסמך של המשנה לפרקליט המדינה. מדובר בסיכום דיון בנושא של הגשת כתבי אישום בגין שוד או בגין עבירות קלות יותר. רובו מתעד את מהלך הדיון ואת דברי הדוברות והדוברים במהלכו. חלקים אלה עונים להגדרת תרשומת פנימית ולתכליות בשלן תרשומות כאלה אינן נחשפות. שונים פני הדברים בנוגע לפרק הסיכום במסמך. בפרק זה הנחיה תמציתית אופרטיבית של המשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים, בשאלה מתי תעשה התביעה שימוש בשק"ד המסור לה ותימנע מהגשת כתב אישום בעבירת שוד, תוך העדפת עבירה של תקיפה לשם גניבה או דרישת נכס באיומים. הקריטריונים שנקבעו שם עשויים להיות רלבנטיים לטענת ההגנה, ככל שתטען כי בעניינו של הנאשם התרחשה סטייה מההנחיה. אין מדובר בתרשומת פנימית לפי מהותה וטיבה, כי אם בקביעת המדיניות לפיה פועלת המאשימה בסוגיה הנדונה, וששימשה גם בהחלטה להעמיד לדין את הנאשם כאן בעבירת השוחד. לא הוצגו טעם או הצדקה לחסות מדיניות זו מן ההגנה. אף לא הוצג הבדל של ממש בין הנחיה זו לבין הנחיות פרקליט המדינה המפורסמות ברבים ועוסקות לא אחד במדיניות העמדה לדין. עצם העובדה שניתנה בידי משנה או בסופו של סיכום דיון אינו מונע בחינה מהותית של ההצדקה לחושפה.
בנסיבות אלה, היה מקום להורות למאשימה לחשוף את פרק הסיכום במסמך המשנה. אלא שהעיון מעלה כי בתגובתה לבקשה כבר חשפה המאשימה את הקריטריונים שנקבעו באותה הנחיה תמציתית. מקטע זה כמוהו כ"פראפרזה" של ההנחיה האמורה. הדבר מייתר הוראת גילוי של פרק הסיכום למסמך בחריג אחד: במסמך קיים ביאור של המינוח "אלימות קלה". בביאור זה יש השלמה נחוצה לדברים המהותיים שכבר נחשפו, ולא נמצאה עילה הולמת שלא להביאו בפני ההגנה. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [בתי-משפט] |
|
| פש"ר (תל אביב-יפו) 46252-05-17 יהלומי חושן ארגמן בע"מ נ' אלון שבתאי (מחוזי; חגי ברנר; 21/10/22) - 7 ע' |
| עו"ד: אריק ברנאייזן, שיר אשכנזי, רונן בוך |
נקודת המוצא לבחינת בקשות עיון הינה כי יש לאפשר את העיון בתיקי ביהמ"ש. המבחן לעניין השאלה האם יש להתיר את העיון בתיק ביהמ"ש הוא בן 3 שלבים: תחילה יש לבחון האם יש איסור בדין לעיון המבוקש; ככל שהתשובה שלילית, יש לבחון האם מוצדק להתיר את העיון המבוקש בנסיבות. מאחר וברירת המחדל היא התרת העיון, נטל ההנמקה המוטל על מבקש העיון הוא נטל קל יחסית; וככל שהעיון מוצדק – כיצד ניתן להתירו תוך פגיעה מידתית ככל שניתן באינטרסים העומדים מנגד.
בתי-משפט – פומביות הדיון – עיון בתיקים
.
במאי 2017 נפתח ההליך דנן בבקשה לכינוס נכסי המשיב 2 ("המשיב") ע"י נושה שלו, היא המשיבה 1 ("החברה הנושה"). בדצמבר 2020 הוגשה ע"י המשיב תביעה אזרחית-כספית נגד המבקשת ובעל מניותיה המתבררת בימים אלו ("התביעה הכספית"). הבקשה דנן היא לעיון במסמכים המצויים בתיק דנן עקב טענת המבקשת כי ייתכן שהתביעה הכספית הוגשה כנגדה על רקע קיומו של חוב מצד המשיב כלפי החברה הנושה. אי לכך, המידע שבתיק עשוי להיות רלוונטי להתגוננות המבקשת בתביעה הכספית.
.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה בקבעו:
נקבע בפסיקה כי נקודת המוצא לבחינת בקשות עיון הינה כי יש לאפשר את העיון בתיקי ביהמ"ש. זכות העיון היא ביטוי ישיר של עיקרון פומביות הדיון. עיקרון פומביות הדיון הוא מעמודי התווך של סדר הדין הפלילי כאזרחי, ואחד האמצעים החשובים ביותר, המכוונים להבטיח ניהול משפט הוגן וחסר פניות. מעקרון פומביות הדיון וחופש המידע נובע שבהיעדר טעם מיוחד המונע זאת, רשאי כל אדם לעיין בתיקי בית המשפט. כך, גם תקנה 4(א) לתקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים) קובעת כי "לכל אדם" נתונה הזכות לבקש לעיין בתיק בית משפט, ובלבד שהעיון בו אינו אסור ע"פ דין.
כפי שנפסק, ככלל, ובהיעדר איסור שבדין, נקודת המוצא היא כי יש להיעתר לבקשה לעיון בתיק ביהמ"ש וזאת בשים לב למעמדו הרם של עיקרון פומביות הדיון. משום כך, על המתנגד לבקשת העיון רובץ הנטל לשכנע כי אין להתירו ולשם כך עליו להעלות טעם ממשי וכבד משקל המצדיק את שלילת העיון וכן לספק הסבר קונקרטי ומפורט באשר לפגיעה העלולה להיגרם כתוצאה מחשיפת מסמכים ספציפיים. ודוק, זכות עיון בתיק בית משפט מוקנית אף למי שהוא אינו בעל דין בהליך או "צד מעונין" אלא אם כן הצדדים להליך מצביעים כאמור על אינטרס לגיטימי וכבר משקל שיימנע את העיון.
המבחן לעניין השאלה האם יש להתיר את העיון הוא בן 3 שלבים: תחילה יש לבחון האם יש איסור בדין לעיון המבוקש; ככל שהתשובה לכך שלילית, יש לבחון האם מוצדק להתיר את העיון המבוקש בנסיבות; וככל שהעיון מוצדק – כיצד ניתן להתירו תוך פגיעה מידתית ככל שניתן באינטרסים העומדים מנגד.
העיון המבוקש אינו עומד בניגוד לדין. טענת המשיב לפיה קיים איסור שבדין לעיון המבוקש, נטענה בעלמא. אשר למבחן השני. מאחר שברירת המחדל היא התרת העיון בתיק בביהמ"ש, נטל ההנמקה המוטל על מבקש העיון הוא נטל קל יחסית, הגם שזכות העיון אינה זכות מוחלטת. בענייננו, המבקשת הבהירה כי העיון מתבקש מתוך אינטרס לגיטימי ומנומק – מיצוי יכולתה להתגונן מפני התביעה הכספית – ולא מתוך סקרנות או חטטנות גרידא. די בכך כדי לקבוע כי היא צולחת מבחן זה. כבר נפסק כי כאשר הטעם העומד בבסיס בקשת העיון הוא בחינת החומר בשל הליך משפטי אחר המתקיים בין הצדדים, הרי שהמבקש צולח את דרישת ההנמקה, ואף אין הכרח כי יסביר כיצד העיון יסייע לו בהליך המשפטי הנוסף.
המשיב מיקד את התנגדותו בכך שהמבקשת הגישה בקשה לגילוי מסמכים ספציפיים במהלך ההליכים המקדמיים בתביעה הכספית, ובין היתר לגילוי מסמכים הנוגעים לתיק דנן. אין לקבל טענה זו. הא בהא לא תליא. מדובר בשני הליכים נפרדים ואין האחד ניגף מפני חברו. אין בנמצא הוראת דין האוסרת הגשת בקשת עיון בתיק בימ"ש, בד בבד עם הגשת בקשה בהליך משפטי מקביל. מקום שסבורה המבקשת כי נמצא בתיק ביהמ"ש מידע רלוונטי, יש לאפשר לה לעיין בו, ובלבד שהיא עומדת בקריטריונים לכך.
לבסוף, לא נמצא כי יש מקום להגביל את העיון המבוקש, או כי קיימת חלופה מיטבית שתגשים את התכלית בגינה הוגשה בקשת העיון. אשר לפגיעה "בפרטיותו העסקית" של המשיב, לא הוכח כי פרטיות זו אכן תיפגע במידה והבקשה תתקבל, ואף לא הוגדרה במפורש מהי אותה "פרטיות עסקית". מהעובדה כי המשיב לא הסתפק אלא באמירות כלליות, ישנו קושי לנקוט באמצעים להקטנת הפגיעה, אף אם היא קיימת. אם בכך לא די הרי שטענות המשיב לא הוכחו מאחר ולא נתמכו בתצהיר. בקשה לעיון בתיקי בית משפט אינה חייבת להיתמך בתצהיר. ברם, המתנגד לבקשת העיון אינו פטור מהחובה לצרף תצהיר על מנת לתמוך את טענותיו העובדתיות. כאשר טענות אלו נטענות בעלמא ללא כל אסמכתאות או ביסוס ראייתי, ביהמ"ש לא ישעה להתנגדות לבקשה לעיון. גם העובדה שהחברה הנושה כלל לא התנגדה לעיון, מדברת בעד עצמה ומהווה שיקול נוסף להתיר את העיון. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [דיון אזרחי] |
|
| רמ"ש (תל אביב-יפו) 23671-07-22 פלונית נ' אלמונית (מחוזי; שאול שוחט; 20/10/22) - 7 ע' |
| עו"ד: ליאן קהת, גילור נחום, אפרים דמרי |
השיקולים שיש לשקול בעת בחינת בקשה למתן סעד זמני הם סיכויי התביעה, מאזן הנוחות ותום לבם של בעלי הדין; לערכאה הדיונית מסור שק"ד רחב בכל הנוגע להחלטות בדבר מתן סעדים זמניים, והתערבות ערכאת הערעור בהחלטות מסוג זה שמורה למקרים חריגים בלבד, בהם עשויה להיות להכרעה בסוגיית הסעד הזמני השפעה ניכרת על זכויות הצדדים. המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – רשות ערעור
דיון אזרחי – סעדים זמניים – שיקולים בהענקתם
.
המשיבים הם בני זוג. המשיב 2 הוא בעלים רשום של שתי דירות בת"א, דירה מס' 6 ודירה מס 7. המבקשת היא נושה של המשיב 2 מכוח פס"ד. מכוח אותו פס"ד הוטלו עיקולים על הדירות וביולי 2021 עתרה המבקשת בבקשה למינוי כונס נכסים במסגרת הליכי הוצל"פ לצורך מימוש הדירות ופירעון חוב המשיב 2 כלפיה. באוקטובר 2021 הגישה המשיבה תביעה לבימ"ש קמא במסגרתה עתרה להצהיר כי היא בעלת מחצית הזכויות בדירות מכוח הלכת השיתוף וכי זכויותיה הקנייניות גוברות על העיקולים שהטילה המבקשת. במקביל, במסגרת התובענה, הגישה בקשה למתן סעד זמני לעיכוב הליכי המימוש של הדירות במסגרת ההוצל"פ. בימ"ש קמא קיבל את הבקשה באופן חלקי: הוא דחה את הבקשה לעיכוב הליכי המימוש ביחס לדירה מס' 6 "המשמשת כנכס הוני בלבד" אך עם זאת קבע כי מחצית מסכום התמורה שיתקבל בגין מכירת דירה זו ישמר בנאמנות. בכל הנוגע לדירה מס' 7, הואיל ומדובר בדירה המשמשת את המשיבה למגוריה, קיבל ביהמ"ש קמא את הבקשה. עוד קבע ביהמ"ש כי העיכוב ייכנס לתוקפו בכפוף לכך שהמשיבה תפקיד התחייבות עצמית וערבות בנקאית בסך של 100,000 ₪. מכאן הבר"ע.
.
ביהמ"ש המחוזי דן בבקשה כבערעור וקיבל את הערעור באופן חלקי:
כלל הוא כי לערכאה הדיונית מסור שק"ד רחב בכל הנוגע להחלטות בדבר מתן סעדים זמניים, והתערבות ערכאת הערעור בהחלטות מסוג זה שמורה למקרים חריגים בלבד, בהם עשויה להיות להכרעה בסוגיית הסעד הזמני השפעה ניכרת על זכויות הצדדים. המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים, המצדיקים התערבות.
השיקולים שיש לשקול בעת בחינת בקשה למתן סעד זמני הם סיכויי התביעה, מאזן הנוחות ותום לבם של בעלי הדין. בגדר התנאי הראשון על מבקש הסעד לשכנע תחילה את ביהמ"ש כי בקשתו הוגשה על בסיס ראיות מספקות לכאורה בקיומה של עילת תביעה (תקנה 95(ב) לתקנות החדשות). הפסיקה התייחסה לתנאי זה, שהיה קיים גם בתקנות הישנות, במספר אופנים. כך, למשל, מבקש הסעד נדרש להראות כי תביעתו אינה טרדנית וכי קיימת שאלה רצינית שיש לדון בה, או שסיכוייו לזכות בהליך העיקרי עדיפים על סיכויי יריבו או להצביע על סיכוי של ממש לזכות בתביעה. נפסק כי מדובר בשאלה של הסתברות: האם הסיכויים של המבקש לקבל פסק-דין רבים מאלה שתביעתו תידחה. במקרה הנדון נמצא, כי החלטת ביהמ"ש קמא בעניין התקיימות התנאי הראשון, למצער בכל הנוגע לאופן בה נומקה, חסרה.
גם באשר לתנאי השני, מאזן הנוחות, קריאת החלטת בימ"ש קמא מעלה תהיות. בכל הנוגע לדירה מס' 6 קבע בימ"ש קמא באופן נחרץ כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת. אלא שביהמ"ש מצא לנכון, טרם חתם החלטתו, להוסיף ולקבוע כי מחצית מסכום התמורה שיתקבל בגין מכירת דירה זו יישמר בנאמנות עד להכרעה בתביעה. ביהמ"ש לא נימק קביעתו זו. המשיבה בתשובתה לבר"ע טענה כי בימ"ש קמא בקביעתו זו מצא לנכון לתת מענה לאינטרסים שלה. היא לא נתנה הסבר באיזה אופן יפגעו האינטרסים שלה בנסיבות בהן הבקשה התקבלה בכל הנוגע לדירה מס' 7 בה היא מתגוררת וששוויה גבוה יותר (וזו לא תמומש ומדוע לא תוכל להיפרע ממנה מקום בו תביעתה תתקבל. המשיבה גם לא נתנה מענה לחשש שהעלתה המבקשת ולפיו עד שתתברר תביעת המשיבה יכול ונושים פוטנציאליים נוספים של המשיב 2 יבקשו להיפרע מאותם כספים שיוותרו בקופת הכינוס (ועל האפשרות המוחשית לקיומם של אותם נושים פוטנציאליים הביאה המבקשת וצירפה פסקי דין שניתנו נגד המשיב 2 בחו"ל בגין הונאות שביצע).
אם כן, קביעת ביהמ"ש קמא לפיה מחצית מתמורת דירה מס' 6 תישאר בנאמנות עד להכרעת ביהמ"ש קמא בהליך בפניו תבוטל, כך שהבקשה לעיכוב הליכי המימוש ביחס לדירה מס' 6 תידחה ללא סייגים. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [דיון אזרחי] |
|
| ת"צ (מרכז) 18947-07-19 שרון פינקלשטיין נ' נתח קצבים מותג בע"מ (מחוזי; איריס רבינוביץ ברון; 18/10/22) - 12 ע' |
| עו"ד: אמיר ישראלי, שלומי כהן, נופר טל |
אושר הסדר פשרה במסגרת בקשה לאישור תובענה כייצוגית, שעניינה בטענה שלקוחות המשיבה שילמו, בנוסף למחיר מוצרי הבשר, אף עבור המשקל של האריזה או המגשית בהתאם למחיר לק"ג לבשר שנרכש על ידם, וזאת בניגוד להוראות הדין.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר פשרה
.
בקשה לאישור הסדר פשרה במסגרת בקשה לאישור תובענה כייצוגית, שעניינה בטענה שלקוחות המשיבה שילמו, בנוסף למחיר מוצרי הבשר, אף עבור המשקל של האריזה או המגשית בהתאם למחיר לק"ג לבשר שנרכש על ידם, וזאת בניגוד להוראות הדין. במסגרת ההסכם התחייבה המשיבה לשנות את נהליה ואף להתקין מכשירי שקילה חכמים בכלל סניפיה, וחברי הקבוצה יקבלו פיצוי כספי בשווי של כ-330,000 ₪.
בית המשפט המחוזי אישר את הסדר ופסק:
ההסדר עומד בתנאי סעיף 19 לחוק תובענות ייצוגיות והוא ראוי, סביר והוגן. מדובר בתובענה המגלה עילת תביעה לכאורית והעומדת, לכאורה, בתנאים לאישור תובענה ייצוגית. יש בהסדר כדי להגשים במידה סבירה את מטרות החוק, ביניהן מימוש זכות הגישה לבית המשפט בתובענות ראויות, אכיפת הדין, הרתעה מפני הפרת הדין, מתן סעד הולם וניהול יעיל וממצה של תובענות. בהתחשב בסיכונים ובסיכויים הכרוכים בהמשך ניהול התובענה סיום ההליך בהסדר פשרה מגלם דרך יעילה והוגנת להכרעה במחלוקת. זאת, בכפוף לכך שמעשה בית דין יחול רק על עילות עכשוויות ועובדות שכבר ידועות והובאו כיום בפני חברי הקבוצה ובית המשפט. בהתחשב בטרחת המבקש ובאי כוחה ובשלב הדיוני שבו גובש הסדר הפשרה ולאור סכום ההשבה הכולל, ובהסדרה העתידית הבאה לידי ביטוי בשינוי אשר המשיבה התחייבה לבצע, יש לאשר את המלצת הצדדים לתשלום גמול למבקש בסך כולל של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ, ושכר טרחה לבאי כוחו בסך של 70,000 ₪ בתוספת מע"מ.
במקרה זה, מתקיימים טעמים מיוחדים למתן פטור ממחצית שנייה של אגרה. הסכם הפשרה הושג לא רק בטרם קיום ישיבת קדם משפט אלא אף בטרם הוגשה תשובת המשיבה לבקשת האישור. כמו כן, מדובר בהסדר שהביא הן לשינוי בהתנהלות המשיבה והסדרה לעתיד והן לפיצוי הקבוצה. במכלול נסיבות אלו, נחסך זמן שיפוטי רב שתובענות ייצוגיות עשויות להצריך. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 12 [תכנון ובנייה] [עונשין] |
|
| תו"ב (באר שבע) 65036-07-18 מדינת ישראל נ' חליל חמוד (שלום; זהר דולב להמן; 24/10/22) - 16 ע' |
| עו"ד: עידו דליות, אלי אלקלעי |
בית המשפט הרשיע את הנאשם בביצוע עבירה שעניינה שימוש במקרקעין הטעון היתר, ללא היתר ובסטייה מתכנית על ידי שימוש בחלק מדירת מגורים כמשרד עורך דין. טענות הנאשם להגנה מן הצדק (אכיפה בררנית ושיהוי) – נדחו.
תכנון ובנייה – עבירות – שימוש ללא היתר
תכנון ובנייה – שימוש חורג – שימוש ללא היתר
עונשין – הגנות – הגנה מן הצדק
.
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום שמייחס לו שימוש במקרקעין הטעון היתר, ללא היתר ובסטייה מתכנית. על פי כתב האישום הנאשם עשה שימוש בחלק מהדירה (22 מ"ר), חלק משעות היום (עד לשעה 14:00), כמשרד עורך דין, כאשר ייעוד המקרקעין הוא למגורים בלבד, ומבלי שקיבל היתר לשימוש זה. הנאשם כופר במיוחס לו והוא טוען, כי יש לזכותו מטעמי הגנה מן הצדק, שכן הליכי החקירה בתיק החלו בשיהוי ניכר ונעשתה אכיפה בררנית כלפיו, בהינתן כי לא מתבצעת אכיפה כנגד בעלי בתי מגורים אחרים המפעילים עסקים בבאר שבע בכלל ובסביבת דירת הנאשם בפרט.
.
בית המשפט הרשיע את הנאשם ופסק כלהלן:
על מנת שהשימוש במבנה יהיה שימוש כדין, על השימוש להתבצע במסגרת החוקית. בכל שימוש יש לקיים דרישות חוק התו"ב, קרי לקבל היתר כדין לביצוע השימוש. שימוש הנעשה בדירה – במקרה שלנו לצורך ניהול משרד עורך דין – חייב להיות תואם את השימוש המותר שנקבע בהיתר ובהתאם לתכנית החלה על המקרקעין.
דינה של טענת השיהוי – להידחות. יש לדחות טענת ההגנה, כי עוד בשנת 2004 הודיע הנאשם למאשימה על השימוש בחלק מהדירה לצרכי משרד וכי המאשימה השתהתה במשך כ-14 שנים.
יש לקבל את טענת ההגנה, כי המאשימה צריכה הייתה לדעת בשנת 2014, כי הנאשם עושה שימוש חורג בדירה, בהינתן שאין מחלוקת כי בשנת 2014 פנתה אל הנאשם מחלקת הארנונה בעירייה. עם זאת, גם בהשתהות לא תקינה אין כדי לאפשר המשך שימוש בלתי חוקי בקרקע ולמנוע את פעולות האכיפה.
דין הטענה לקיומה של אכיפה בררנית – להידחות. שכן לא הובאו ראיות, מהן ניתן להסיק כי המקרה דנן נמנה על אותם מקרים חריגים ונדירים המצדיקים שימוש בצעד קיצוני של הגנה מן הצדק. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [בתי-משפט] |
|
| ת"א (חיפה) 53805-04-22 ציפי נטוביץ נ' שיכון ובינוי נדל"ן בע"מ (שלום; ג'אדה בסול; 24/10/22) - 13 ע' |
| עו"ד: |
סילוק תביעה על הסף מחמת מעשה בית דין. נקבע, כי אותו ממצא חדש, שמבקשים התובעים לפתוח כיום באמצעותו חזית חדשה, מול הנתבעות, היה חלק מחומר הראיות שהיה בידיהם של התובעים כבר בתביעה הראשונה שמוצתה במסגרת פסק דין שהפך לחלוט.
בתי-משפט – מעשה-בית-דין – השתק פלוגתא
.
הנתבעות הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת מעשה בי-דין, מחמת התיישנות, וכן בשל שימוש לרעה בהליכי משפט והיות התביעה, תביעה קנטרנית וטורדנית.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה וקבע כלהלן:
על פי כלל השתק העילה, כאשר תביעה נידונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, כאשר זו מבוססת על עילה זהה.
קיומו של השתק עילה מותנה בהוכחת שני תנאים מצטברים: וזהות העילות וזהות בעלי הדין. תנאי זהות העילה מבוסס על בחינת העילה אשר שימשה יסוד להליך הראשון ועל השוואתה בהליך השני שבו הועלתה טענת ההשתק, המבחן הינו זהות העילה ולא זהות הסעד.
בנסיבותיו של מקרה זה, אותו ממצא חדש, שמבקשים התובעים לפתוח כיום באמצעותו חזית חדשה, מול הנתבעות, היה חלק מחומר הראיות שהיה בידיהם של התובעים כבר בתביעה הראשונה, במסגרתה מונה מומחה מטעם ביהמ"ש, אשר נשאל ונחקר על ממצאי אותה ראיה חדשה בפסק דין שהפך לאחר מכן כחלוט. הנה כי כן, עילת התביעה, בה עסקינן, מוצתה באותו פסק דין בתביעה הראשונה, שהפך חלוט.
ביחס לטענת התובעים ל"השתק פלוגתא", הכלל צומצם בפסיקה למקרה שבו נקבע ממצא פוזיטיבי להבדיל מממצא בשל העדר הוכחה, בהתקיים כי הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים, הצד שכלפיו נטען השתק קיבל את יומו במסגרת ההתדיינות הראשונה וכי ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [שטרות] [בנקאות] |
|
| עש"א (חיפה) 63713-05-22 זייד אבו עיסא נ' בנק יהב לעובדי המדינה בע"מ (שלום; סיגלית מצא; 23/10/22) - 15 ע' |
| עו"ד: אריק ארביב, אורן שרעבי |
בית המשפט דחה ערעור המערער לפי סעיף 10(א)(3) לחוק שיקים ללא כיסוי. נפסק, כי עצם העובדה שהיו מקרים בעבר בהם נהג הבנק לכבד שיקים למרות שלא הייתה יתרה מספקת בחשבון, אינה מלמדת על חובה מצד הבנק להמשיך לעשות כן בעתיד.
שטרות – שיקים – שיק ללא כיסוי
בנקאות – שיקים ללא כיסוי – גריעת שיקים
.
המערער הגיש ערעור לפי סעיף 10(א)(3) לחוק שיקים ללא כיסוי. המערער טוען, שמתקיימת עילת הביטול המנויה בסעיף 10(א)(3) לחוק, לפיה: "ללקוח היה יסוד סביר להניח שהייתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם בשל כך שהייתה יתרה מספקת בחשבון, או שהבנק היה חייב לפרעו מכוח הסכם אתו". לחלופין, טוען המערער כי יש לגרוע ממניין השיקים שסורבו בשל שיקולי צדק.
.
בית המשפט דחה את הערעור ופסק כלהלן:
ככלל, הגישה לעניין בקשה לגריעת שיקים ללא כיסוי צריכה להיות מחמירה. לעניין העילה הקבועה בסעיף 10א(3) לחוק, דהיינו, קיומו של יסוד סביר להניח כי השיק ייפרע על-ידי הבנק, היסוד הסביר חייב להיות מבוסס על כך, שקיימת יתרה מספקת בחשבון או חובה של הבנק לפרוע את השיק מכוח הסכם אתו. אלו שתי דרישות חלופיות, ודי בהוכחת אחת מהן.
מעיון בדפי החשבון שצורפו לערעור עולה, כי היו מקרים בהם חרג המערער ממסגרת האשראי בחשבונו, ולמרות זאת השיקים כובדו. עוד עולה, כי היו מקרים בהם הפקיד המערער בחשבונו כספים לכיסוי החריגה, לאחר יום עד שלושה ימים מהצגת השיק, אך השיק כבר סורב.
אין די בהפקדת סכום בחשבון הבנק לאחר הצגת השיק, במטרה לכסות את החריגה, על מנת שהשיק יכובד. מכיוון שבהתאם להוראת המפקח על הבנקים מס' 402 ב"דבר ניהול בנקאי תקין: יום עסקים בתאגידים בנקאיים", סיום יום העסקים הוא "עד השעה 18:30" (למעט ימי שישי, ערבי חג ומועדים נוספים הקבועים בהוראה), הרי (שהחל מיום 18.8.2021) היה על המערער לבצע את הפקדת הכספים בחשבונות לצורך כיסוי החריגה לא יאוחר מהשעה 16:00 (שכן, בהתאם לסעיף 7א, "המועד האחרון" לביצוע ההפקדה הוא עד שעתיים וחצי לפני תום יום העסקים).
עצם העובדה שהיו מקרים בעבר בהם נהג הבנק לכבד שיקים למרות שלא הייתה יתרה מספקת בחשבון, אינה מלמדת על חובה מצד הבנק להמשיך לעשות כן בעתיד.
הנטייה היא להכיר בסמכות בית המשפט לבטל הבאת שיקים במניין השיקים שסורבו משיקולי צדק, אך זאת במקרים חריגים ונדירים בהן לא נבעה החריגה מאשמו של בעל החשבון. במקרה זה, לא הצליח המערער להצביע על נסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה משורת הדין והצדקה לגריעת 7 שיקים (ביטול הבאת שיק במניין השיקים שסורבו). |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [מקרקעין] |
|
| ת"א (אשקלון) 54129-02-19 מנהל מקרקעי ישראל/האגף העירוני נ' פרירון חברה להשקעות, פיתוח ובנין בע"מ (שלום; סבין כהן; 23/10/22) - 14 ע' |
| עו"ד: דניאל גלס, אלישע כהן |
ניתנה לנתבעת הרשאה להשתמש במקרקעין ללא תמורה, ולכן הנתבעת אינה חייבת לשלם דמי שימוש בגין המקרקעין בזמן ההרשאה.
מקרקעין – זכויות במקרקעין – בר-רשות
מקרקעין – רישיון – קיומו
.
תביעה לדמי שימוש עבור שימוש במקרקעין שבבעלות התובעת, אשר הוחזקו על ידי הנתבעת, לטענתה בהסכמה, במשך כ-25 שנה עובר לדרישת התובעת לפנותם.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
השאלה העיקרית השנויה במחלוקת בין הצדדים היא, האם זכאית התובעת לדמי שימוש, נוכח טענת הנתבעת, כי החזיקה במקרקעין בהסכמת הבעלים ומשכך פטורה היא מתשלום דמי שימוש. התובעת טוענת מנגד, כי היא הבעלים ומעולם לא נתנה הסכמתה לשימוש הנתבעת במקרקעין ודורשת בדיעבד, בשים לב לתקופת ההתיישנות, דמי שימוש החל מיום 1.1.12 ועד למועד הפינוי בפועל.
הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת הנטל להוכחת טענת ההרשאה לשימוש במקרקעין, כאשר כל אחד מהצדדים מבקש להטיל את הנטל על האחר, כששני הצדדים נמנעים מלהעיד את העדים הרלוונטיים מטעם מרינה אשקלון, או בעלי הזיקה בפועל למקרקעין לאורך השנים.
אומנם שני הצדדים נמנעו מלהעיד את העדים הרלוונטיים מטעם מרינה אשקלון, אלא שהתובעת על פניו, נמנעה מלהציג כל ראיה מטעמה באשר לניהול המקרקעין לאורך השנים, הגם שמידע זה מצוי בידיעתה. מנגד, לא נמנעה התובעת מלהציג את המכתבים שנשלחו לנתבעת על ידי מרינה אשקלון באשר לפינוי המקרקעין.
הימנעותה של התובעת מלהביא ראיות, שישנן ברשותה, ושיש בהן כדי לסתור את טענות הנתבעת, מביאה למסקנה כי בבחינת כפות המאזניים, דומה, כי גם מבלי להידרש לשאלה מי היה צריך להעיד את העדים הרלוונטיים, ידה של התובעת על התחתונה.
יש לקבוע כי ניתנה לנתבעת הרשאה להשתמש במקרקעין ללא תמורה, ולכן הנתבעת אינה חייבת לשלם דמי שימוש בגין המקרקעין בזמן ההרשאה.
בהינתן משך זמן השימוש שעליו לכל היותר יש ליתן לתובעת סעד של דמי שימוש, ובהינתן העובדה שתביעת התובעת במרביתה נדחתה, אם כי על פניו, נוכח סירובה של הנתבעת מלכתחילה לפנות את המקרקעין, נראה, כי התביעה הוגשה מלכתחילה בסעד הפינוי כדין, נכון יהיה להורות על דחיית התביעה, גם ללא פסיקת הוצאות לטובת הנתבעת, שעיקר טענותיה התקבלו וזאת ללא צורך להכריע בשאלה מהו שווי דמי השימוש שיש לפסוק לתובעת בפועל, כשאלו מתקזזים ממילא אל מול הוצאות הנתבעת. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [מסים] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 50081-07-19 אבו מוך בכר נ' בית המכס נתב"ג לוד (שלום; רז נבון; 23/10/22) - 10 ע' |
| עו"ד: נאים גאנם |
נדחתה תביעה להחזרת תפוס, לפי סעיף 192 לפקודת המכס, שעניינה תפיסת 8 ק"ג של תכשיטי זהב על ידי בית המכס בנתב"ג. התובע לא סתר את עילות החילוט עליהן נסמכת הודעת החילוט של בית המכס.
מסים – מכס – תפיסת טובין
מסים – מכס – חילוט טובין
.
תביעה להחזרת תפוס, לפי סעיף 192 לפקודת המכס, ועניינה תפיסת 8 ק"ג של תכשיטי זהב על ידי בית המכס בנתב"ג.
.
בית המשפט דחה את התביעה, ופסק כלהלן:
בהתאם לסעיף 188 לפקודת המכס, מוקנית לפקיד המכס סמכות לתפוס טובין שהם מחולטים או שיש לו יסוד לסבור שהם מחולטים, היינו יש לפקיד המכס יסוד לסבור, כי קמה לגביהם אחת מעילות החילוט הקבועות בפקודה.
מעיון בכתבי טענותיו של התובע עולה, כי הוא איננו מנסה לסתור או להפריך את עילות החילוט מושא הודעת פקיד המכס. בהינתן שנטל ההוכחה מוטל על כתפיו, הרי שהימנעותו של התובע מלעשות כן, הינה מוקשית ויש בה אינהרנטית כדי להביא לדחיית תביעתו. גם במסגרת סיכומי התובע, לא באה כל התייחסות לעילות החילוט ומכאן שאין אלא לקבוע, כי הנטל לא הורם על ידי התובע.
למעלה מן הצורך, והגם שהנטל להצביע כי עילות החילוט לא מתקיימות מוטל על התובע, הרי שעילות החילוט אכן מתקיימות.
רצונו של התובע לשלם כיום את המס אינו יכול לסייע בידו. מעת שחזקות החילוט שבסעיף 204 לפקודת המכס לא נסתרו, הרי שיש לדחות את התביעה, והרציונאל לכך הוא הרתעתי. מדובר בהבאת טובין בשווי כספי רב; מדובר בטובין שהובאו בדרך של הברחה ונתפסו ומכאן שהענישה המעין מינהלית הינה סבירה, ובית משפט זה אינו יכול להתערב בה. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [חוזים] [דיון אזרחי] |
|
| ת"א (עכו) 32073-05-19 נציגות בית משות מרח' תור 13 כרמיאל נ' פרץ בוני הנגב (1993) בע"מ (שלום; ראמי נ. נאסר; 21/10/22) - 10 ע' |
| עו"ד: |
נדונה תביעה שהוגשה בגין ליקויי בנייה בבית משותף. ביהמ"ש אימץ את מסקנות המומחה מטעמו ופסק לתובעת סך של 17,000 ₪ בגין הליקויים שלא תוקנו.
חוזים – הפרה – ליקויי בנייה
דיון אזרחי – מומחים – מטעם בית-המשפט
.
עניינו של התיק הינו תביעת ליקויי בנייה הכוללת סעדים שונים שהגישה התובעת כנגד הנתבעת.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
אין מחלוקת בין הצדדים בדבר קיומם של ליקויים בבית המשותף. יחד עם זאת, הצדדים היו חלוקים ביחס לסכומים ועלות התיקונים. התובעת ביקשה לאמץ את קביעת המומחה מטעם בית המשפט ולפסוק לה סך של 17,000 ₪ בצירוף החזרת הוצאות מומחים, אגרות ושכ"ט. מנגד, ביקשה הנתבעת לפסוק לכל היותר מחצית הסכום שקבע המומחה.
על מעמדו המיוחד של מומחה מטעם בית המשפט ניתן ללמוד מתקנות סדר הדין האזרחי ומפסיקתו של בית המשפט העליון. למומחה מטעם בית המשפט מעמד ייחודי. הוא נדרש לחוות דעתו באופן אובייקטיבי ונטול פניות מתוקף תפקידו כ"זרועו הארוכה של בית המשפט", ובתוך כך, נהנה הוא מאמון רב הנובע מחזקת התקינות והמקצועיות המיוחסת לו.
בענייננו, בית המשפט התרשם ממקצועיות קביעות המומחה בחוות הדעת והעקביות שלו בהגשת העדכונים המפורטים בעקבות הסיורים שערך בבית המשותף. הסכום שנקב המומחה בסך 17,000 ₪ מבוסס על חישובים מפורטים ונתמך בתמונות והבהרות. הנתבעת, אשר ביקשה להעמיד את הסכום על מחציתו, לא פירטה כיצד הגיעה לסכום הנטען ואף לא ביקשה לשלוח למומחה שאלות הבהרה נוספות או לזמנו לחקירה. לא נמצאו נימוקים, בוודאי לא נימוקים כבדי משקל, אשר מצדיקים סטייה מקביעותיו של המומחה. ממצאיו ומסקנותיו של המומחה הם בתחום מומחיותו המקצועית ויש לקבל אותם במלואם. יש לאמץ את מסקנות המומחה ולפסוק לתובעת סך של 17,000 ₪ בגין הליקויים שלא תוקנו.
אשר לפיצוי בגין עוגמת הנפש, התובעת עתרה לקבלת פיצוי בגין עוגמת נפש בשל התנהלות הנתבעת, בסך של 10,000 ₪. אך בנסיבות התיק דנן, אין מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין עוגמת נפש. בתי המשפט נדרשו יותר לפעם להכרעה בשאלת זכאות נציגות הבית המשותף לפיצוי בגין נזק לא ממוני, וקבעו כי אין לפסוק ראש נזק כזה. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [מסים] [ייבוא] |
|
| ה"ת (נצרת) 60781-03-21 הישאם מטר נ' מדינת ישראל - אגף המכס והמע"מ - בית המכס חיפה (שלום; רות שפילברג כהן; 20/10/22) - 9 ע' |
| עו"ד: יוסף סמארה |
דחיית תביעה להחזרת תפוס לפי סעיף 192 (א)(1) לפקודת המכס כשבמרכז המחלוקת בקבוקי ערק שהתובע ייבא מלבנון – מדינה שלישראל אין עמה יחסים דיפלומטיים והיא אוסרת יבוא טובין מישראל. נפסק, כי תפיסת הטובין נעשתה על ידי הנתבעת על פי סמכותה כדין, וכי יש להורות בשלב זה על חילוט סופי של הבקבוקים.
מסים – מכס – חילוט טובין
ייבוא – טובין – חילוט
ייבוא – טובין – תפיסתם
.
התובע הגיש תביעה להחזרת תפוס לפי סעיף 192 (א)(1) לפקודת המכס. הנתבעת טענה מנגד כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות על פי סעיף 43 לתקסד"א, ולחילופין לגופה. נטען, כי החבילה שהזמין התובע נבדקה ונמצאו בה 12 בקבוקי משקה אלכוהולי מסוג ערק שיוצר בלבנון, זאת בניגוד להצהרת התובע לפיה החבילה מכילה משקה שנאפס מגרמניה. נטען כי ההצהרה נועדה להטעות את הנתבעת בבדיקת הטובין. משנתגלה הטובין שיובא בהפרת איסור, ובהתאם לסמכותה של הנתבעת מכוח סעיף 188 לפקודה, נתפס הטובין, ובהמשך חולט בהתאם לסעיף 204(2) לפקודה.
.
בית המשפט דחה את הבקשה ופסק כלהלן:
המועד להגשת תביעה להשבת תפס קבוע בסעיף 192(א)(1) לפקודת המכס, תוך חודשיים מיום מתן ההודעה. בנסיבות, התובע הגיש תביעתו באיחור, וכי על תביעתו חלה התיישנות. צודקת הנתבעת בטענתה, כי יש לספור חודשיים מהמועד שבו נמסרה לתובע ההודעה שקיבל ביום 6.1.21 לדוא"ל שלו. כתובת הדוא"ל האישית של התובע שימשה להתכתבות שלו עם הנתבעת, במגעים שניהל ביוזמתו לגבי הטובין.
הנתבעת תפסה את הטובין בהתאם לסמכותה בסעיף 188(א) לפקודה.
אין מחלוקת כי הטובין הנו ערק שיוצר בלבנון, אף התובע לא הכחיש זאת. אין גם מחלוקת על כך שלישראל אין יחסים דיפלומטיים עם לבנון. מכאן, שהצווים המאפשרים יבוא אישי אינם חלים בענייננו, ועל התובע חלה החובה לקבל רישיון יבוא או אישור יבוא לרכישת מוצרים מלבנון. התובע לא הציג אישור מיוחד ואף לא טען שאישור כזה מצוי בידו.
לבנון נמנית עם המדינות שתוצרתן אסורה ביבוא לישראל, מכאן גם לפי פקודת המסחר וסעיף 43 לפקודה, היה אסור על התובע לייבא את הטובין, גם אם עשה זאת דרך גרמניה. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [נזיקין] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 17206-12-19 פלונית נ' איסתא ישראל בע"מ (שלום; יובל גזית; 20/10/22) - 7 ע' |
| עו"ד: בתי שקיב, יצחק משען |
סוכנות נסיעות אינה יכולה להיות אחראית לכל מפגע המצוי בשטח בו נערכת פעילות המעוגנת על ידה. היות ולא הוכח שהמפגע היה מוכר או ידוע לנתבעת או למי מטעמה, לא ניתן לייחס לנתבעת רשלנות.
נזיקין – אחריות – סוכנות נסיעות
נזיקין – אחריות – מארגן טיולים
.
תביעה שהוגשה בהתאם לפקודת הנזיקין בגין תאונה שאירעה לתובעת בפורטוגל במסגרת טיול מאורגן.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
הטיול אורגן על ידי הנתבעת וכלל טיסות, העברות, בתי מלון, אוכל וסיורים כולל הדרכה באמצעות מדריכה ישראלית. אין חולק כי התובעת נפלה על גשרון עץ שהוביל מן המזח לספינה. אין גם חולק כי התובעת נפגעה בברכה השמאלית ונזקקה לטיפולים, ניתוח, החלמה ושיקום.
בהינתן שקיים מפגע בגשרון העץ, נשאלת השאלה האם יש לנתבעת אחריות בגינו. אין ספק, כי בעלים המחזיק במקרקעין חב חובת זהירות לגבי המשתמשים במקרקעין. אולם, הנתבעת אינה הבעלים או המחזיק או המפעיל של גשרון העץ. האם בכל זאת קיימת חובת זהירות קונקרטית של הנתבעת באשר לשימוש בגשרון ולמצבו של הגשרון?
סוכנות נסיעות אינה יכולה להיות אחראית לכל מפגע המצוי בשטח בו נערכת פעילות המעוגנת על ידה. סוכנות הנסיעות הייתה אחראית למפגעים במקומות ציבוריים כגון: ערים ובמקומות נוספים אחרים. היות ולא הוכח שהמפגע היה מוכר או ידוע לנתבעת או למי מטעמה, לא ניתן לייחס לנתבעת רשלנות.
אילו במקרה דנן הייתה ידיעה מוקדמת של המדריכה על השבר בגשרון, או אז בוודאי שהיה עליה למנוע את העלייה לגשרון או להזהיר את חברי הקבוצה או לגדר את החלק השבור או למצוא כל פתרון אחר שימנע את הסיכון שנוצר כתוצאה מקיום המפגע. ברם, לא הוכח מתי נוצר המפגע וכי ניתנה התראה על ידי מי מחברי הקבוצה למדריכה או לנתבעת או שהמדריכה או הנתבעת ידעו על קיומו של המפגע. בהיעדר אחריות, אין מקום לפיצויים. אשר על כן, התביעה נדחית. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [דיון אזרחי] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 8633-07-20 מרגלית טוויל נ' שלום חי שיפוצים ויזמות בע"מ (שלום; גיא הימן; 19/10/22) - 10 ע' |
| עו"ד: דויד ברג, אסף רוטשטיין |
איזון ראוי בין האינטרס הציבורי בקיומו של דיון יעיל, בחיסכון במשאבי ציבור ובהקצאתו ההולמת של המשאב השיפוטי לבין עניינם הפרטני של בעלי הדין מחייב, בשלב זה ולאחר שכלו הקצין, להורות על מחיקתו של כתב התביעה מחמת אי קיומן של ההחלטות השיפוטיות בנדון, לפי הסמכות שבתקנה 92(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי.
דיון אזרחי – מומחים – שכר טרחתם
דיון אזרחי – מחיקה – מחיקת כתבי-טענות
.
עמדה לדיון עתירת הנתבעת למחיקת התביעה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הוראתה של תקנה 92(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי במצב דברים ובו לא הסדיר צד להליך את שכר טרחתו של מומחה, שמינה בית המשפט – "רשאי בית המשפט למחוק את כתבי טענותיו או לדחות את הדיון בתובענה למועד אחר עד שיקיים את ההוראה כאמור". הוראה זו היא מחידושיהן של תקנות סדר הדין של שנת התשע"ט (וטרם יושמה באופן רחב בפסיקותיהן של ערכאות). הדעת נותנת כי תכליתה של הוראה זו היא, בין השאר, למנוע מצד להליך, המבקש לתקוע מקלות בגלגליו, לעשות כן באמצעות הימנעות מתשלום למומחה שבית המשפט מינה. זאת, בידיעה כי, דרך כלל, יתקשה מומחה כזה להשלים את מלאכתו קודם, שהושלמה התמורה הכספית למאמציו.
ברם, אין זו תכלית יחידה. עצם ההכרה בכוח לחייב צדדים בתשלום למומחה מטעמו של בית המשפט – חרף הנטל, שמעמיס הדבר על "תשלומי החובה" ובלעדיהם לא ינוהל ההליך (בייחוד, תשלום האגרה) – משמיעה את הבנתו של הדין כי בלי ממצאים, אובייקטיביים ולא מוטים, שבמומחיות מקצועית לא ניתן יהא לברר, כל צורכן, מחלוקות שביסודן של תביעות מסוגה של התביעה דנן. הימנעות מתשלום למומחה, שפירושה כי הוא נאלץ לעצור את עבודתו, על כורחה מוליכה את ההליך למבוי סתום.
לאחר שהתברר, כפי שאירע במקרה זה, כי בדחיות חוזרות ונשנות, שתכליתן לאפשר לתובעים להצביע על עילה טובה שלא לחייבם בתשלום למומחה; ואפילו בנכונות מרחיקת לכת מצד הלה לבוא לקראתם, אין די בחילוצו של התיק מן המבוי הסתום שאליו קלעוהו התובעים, לא נותרה לבית המשפט ברירה אלא לקבוע כי הללו אינם מאפשרים, בשלב זה, את בירורה של תביעתם. משכך, יש מקום להפעיל את הסמכות שבתקנה 92(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי ומשמעה מחיקתה של התביעה. מחיקה – ולא דחייה, היינו כי כשיסלקו התובעים את הקושי, שהניחו בדרכה של תביעתם, הם יוכלו לשוב ולפנות לערכאה מוסמכת בכל הליך שלפי הדין.
תוצאה זו מתחייבת גם מתוך עקרונות היסוד של תקנות סדר הדין האזרחי ובפרט מתוך הוראותיה של התקנה החמישית לאלו. התנהלותם של התובעים הציבה מכשול ממשי בדרכה של התובענה להתברר. היא האריכה את משך הזמן, שנדרש להקצות לניהולו של ההליך. היא הכבידה על הכוח לברר את התובענה. איזון ראוי בין האינטרס הציבורי בקיומו של דיון יעיל, בחיסכון במשאבי ציבור ובהקצאתו ההולמת של המשאב השיפוטי לבין עניינם הפרטני של בעלי הדין מחייב, בשלב זה ולאחר שכלו הקצין, להורות על מחיקתו של כתב התביעה מחמת אי קיומן של ההחלטות השיפוטיות בנדון, לפי הסמכות שבתקנה 92(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [חדלות פירעון] |
|
| חדל"פ (נצרת) 43910-01-21 גלעד פלטשי נ' ממונה על חדלות פירעון מחוז חיפה והצפון (שלום; עופר חיים שורק; 17/10/22) - 7 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש הורה על ביטול צו לפתיחת ההליכים שניתן בעניינו של היחיד. צבירת מחדלים תוך כדי ההליך יחד עם יצירת חובות בחוסר תום לב משווע, מובילים למסקנה כי אין מנוס מביטול ההליך.
חדלות פירעון – חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי התשע`ח-2018 – ביטול צו לפתיחת הליכים
חדלות פירעון – חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי התשע`ח-2018 – הפטר
.
היחיד מבקש לקבל הפטר לאלתר מחובותיו. מנגד, טוען הממונה כי לאור התנהלות היחיד בהליך ואופן יצירת חובותיו בחוסר תום לב, יש מקום לבטל את הצו לפתיחת הליכים.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
צבירת מחדלים תוך כדי ההליך יחד עם יצירת חובות בחוסר תום לב משווע, מובילים למסקנה כי אין מנוס מביטול ההליך.
במקרה דנן, מתקיימים התנאים המפורטים בסעיף 183(א) לחוק חדלות פירעון, המצדיקים את ביטול ההליך מאחר והיחיד צבר מחדלים מהותיים בהליך, הכוללים אי הגשת דוחות דו חודשיים על הכנסות והוצאות (מלבד דו"ח אחד ואף הוא באופן לקוי), אי המצאת אישורי מסירה לשישה נושים שפרטי זהותם אינה ידועה בהתאם לתקנה 75(ב) לתקנות חדלות פירעון ושיקום כלכלי ואי המצאת מסמכים שנדרשו על ידי הנאמן.
חוסר תום הלב המובהק של היחיד ביצירת חובותיו, מוביל אף הוא למסקנה כי דין ההליך לביטול. בספרם של עודד מאור ואסף דגני, הפטר - חדלות פירעון, הסדרי חוב ושיקום כלכלי, התייחסו לשאלת התועלת בהותרת יחיד ללא חובת תשלומים במצב בו נפל פגם ערכי בהתנהלותו. לשיטתם, על בית המשפט לבטל את ההליך ולחלופין לקבוע חובת תשלומים על בסיס מלוא כושר ההשתכרות של התא המשפחתי, בהפחתת דמי מחייה. במקרה של היחיד, אין מנוס מביטול ההליך שכן במצבו הנוכחי בו הוא פרוד מאשתו, דרגת אי כושר מלאה והכנסתו מקצבת נכות המשמשת ברובה לתשלום השכירות של הדירה בה מתגוררים אשתו וילדיו, היותה של אשתו בהליך חדלות פירעון ו-6 קטינים, אין אפשרות ממשית לקביעת חובת תשלומים. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 22 [עבודה] |
|
| סע"ש (חיפה) 71643-12-20 ג'ורג' בירו נ' מ.ס.ד. חיפה חברה למסחר בע"מ (עבודה; טל גולן, נ.צ.: ו' קאופמן, ג פולק; 26/10/22) - 32 ע' |
| עו"ד: נוי כהן, עדי ביבר, אהוד אסף |
ביה"ד פסק כי התובע זכאי לפסיקת פיצוי לא ממוני מכוח הפרת הוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה בגין אפליה מחמת גיל בסך של 10,000 ₪, ולפסיקת פיצוי מכוח הפרת הוראות חובת תום-הלב בעת קבלתו לעבודה בסך של 10,000 ₪.
עבודה – שוויון בעבודה – איסור הפליה מחמת גיל
עבודה – יחסי עבודה – חובת תום הלב
עבודה – חוזה עבודה – משא ומתן לקראת כריתת חוזה עבודה
.
הנתבעת עוסקת, בין היתר, באספקת עובדים למוסדות רפואיים לפעילויות סיעוד והשגחה. עסקינן בתביעת התובע, בן 72 במועד הגשת תביעתו, המבוססת על אפלייתו הנטענת על ידי הנתבעת מטעמי גיל וחוסר תום-לב בקבלה לעבודה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ט' גולן ונציגי הציבור ו' קאופמן, ג' פולק) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
ביה"ד עמד על המסגרת הנורמטיבית הנוגעת לחובת תום-הלב ביחסי עבודה, תוך עמידה על חובת המעסיק ליידע את עובדיו בדבר תנאי עבודתם, המעוגנת כיום בחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה); חובת היידוע נגזרת גם מהחובה לנהוג בתום לב במסגרת יחסים חוזיים, כמצוין בסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים. ודוק, במסגרת יחסי עבודה חלה חובת תום הלב באופן מוגבר; ביה"ד עמד גם על המסגרת הנורמטיבית הנוגעת לאפליה מחמת גיל, בציינו בין היתר, כי אפליית עובד מבוגר קשה במיוחד, יש בה השפלה ופגיעה בכבודו כאדם, והיא שוללת מעובדים ותיקים תנאים מינימאליים שיאפשרו להם לחיות בכבוד.
ביה"ד פסק כי הוכח שהנתבעת נהגה כלפי התובע בחוסר תום-לב בעת תהליך הקבלה לעבודה. בכלל זה, הנתבעת לא הסבירה לתובע, כראוי וכנדרש למועמד לעבודה, את המגבלות שעלו רק מאוחר יותר ומנעו בפועל את העסקתו - שליטה מלאה בשפה העברית, והתקנה של תוכנת הווטסאפ בטלפון הנייד שלו. הנתבעת גם לא הסבירה לתובע כי היא אינה מתחייבת לשבצו בעבודה, וכי שעות העבודה שיינתנו לו הן בהתאם לצורך, ולאספקת השעות בפועל מבית חולים רמב"ם. שנית, הנתבעת הפלתה את התובע מטעמי גיל, כאשר בשיחות עם נציגי הנתבעת הועלו כנגדו אמירות מפלות ופוגעניות ביחס לגילו, וגם בהקשר לכושרו הגופני (ככזה שקשור לגיל).
הנתבעת כשלה בהתנהלותה כלפי התובע, החל מתחילת הדרך ולאורכם של כל היחסים עימו. לתובע לא נמסר מידע רב ומגוון, שהיה רלוונטי ביותר להמשך ההעסקה, ושאם היה נמסר לו מבעוד מועד, הוא היה יכול לכלכל את צעדיו בהתאם. בהמשך הדרך הנתבעת אף הציבה דרישות ומכשולים שמנעו את שיבוץ התובע בפועל בעבודה אצלה. כל זאת, חרף השלמת מסמכים מצדו, ועריכת הבדיקות הנדרשות וקבלת זריקות. חמור מכך, הנתבעת כשלה במספר הזדמנויות באמירות והתנהגויות מפלות כלפי התובע, שנבעו בראש ובראשונה מהתייחסות בעייתית כלפי גילו וכושרו הגופני. כל זאת, מתוך מחשבה מוטעית וחסרת בסיס, ושהתובע לא היה שותף לה, כי הוא אינו יכול למלא משרות שונות בשל כושרו הפיזי הנחות, כנובע מגילו המבוגר.
אשר לסעדים, הנתבעת כשלה פעמיים הן בהתנהגות חסרת תום-לב כלפי עובד/מועמד לעבודה (היות שהתובע לא עבד בפועל אצלה, למרות שהוחתם על חוזה עבודה), והן באפליה מחמת גיל ובניגוד להוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. עם זאת, אין מקום לפסיקת פיצוי ממוני לזכות התובע. ראשית, התובע זנח את הדרישה לכך; שנית, הגם שהנתבעת שגתה כאשר היקף ההתקשרות לא הוצג כדבעי בפני התובע, הן במסגרת הסכם ההתקשרות והן בעל-פה, הרי שהתביעה הממונית מבוססת על הטענה כי התובע היה עובד בוודאות בהיקף של משרה מלאה החל מיום 1.7.20 ואילך. אלא שאין מקום להנחה כזאת בנסיבות העניין. לאור האמור, לכל היותר, התובע זכאי לפסיקת פיצוי לא ממוני מכוח הפרת הוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, וכן פסיקת פיצוי מכוח הפרת הוראות חובת תום-הלב, בעת קבלתו לעבודה. לאור כלל השיקולים, התובע זכאי לפיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין כל הפרה ובסך הכל - 20,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [עבודה] |
|
| פ"ה (נצרת) 33310-09-19 זהרה עדאוי נ' מועצה מקומית רינה (עבודה; יעקבס אורית, נ.צ.: א' להב; 26/10/22) - 23 ע' |
| עו"ד: זאהי טאהא, ריחאן נגאר |
ביה"ד פסק כי הפחתת משרתה של התובעת בחצי נעשתה כדין ולא מתוך שיקולים זרים, ולכן התביעה לפיצוי כספי בגין קיצוץ משמעותי בשכר נדחתה; עם זאת, נפל פגם במועד ההודעה על הפחתת היקף המשרה המזכה אותה בתשלום הפרשי שכר בגין 3 חודשי עבודה; נוכח מכלול הפגמים שנפלו בשימוע לקראת הפחתת המשרה, נפסק פיצוי בגין עגמת נפש בסך 20,000 ₪.
עבודה – תנאי עבודה – זכות שימוע לקראת שינוי בתנאי העסקה
עבודה – עובדים – הזכות לשימוע
עבודה – שכר עבודה – תביעה להפרשי שכר
עבודה – בית-הדין לעבודה – פיצויים בגין עגמת נפש
עבודה – סדרי דין – סילוק תביעה על הסף
.
תביעה לסעד הצהרתי ולפיצוי כספי, לרבות בגין עגמת נפש, שהגישה התובעת, מורה במקצועה, כנגד המועצה הנתבעת, היא הבעלות המפעילה את בית הספר תיכון ריינה בו מועסקת התובעת. בשנת הלימודים תש"פ (2019/2020) הופחת היקף משרת התובעת מ-24 שעות שבועיות ל-12 בלבד, קרי לחצי משרה. הדיון נסב אודות השאלות הבאות: האם יש לדחות את התביעה על הסף מחמת שיהוי; האם הפחתת היקף המשרה נעשה שלא כדין משיקולים זרים; האם נפל פגם במועד ההודעה בדבר הפחתת היקף המשרה; האם נערך לתובעת שימוע כדין בטרם הפחתת היקף משרתה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת הבכירה א' יעקבס ונציג הציבור א' להב) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
הטענה כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת שיהוי נדחתה. ההודעה הראשונה בדבר קיצוץ משרת התובעת ניתנה רק ביום 10.8.2019. לכן, התובעת הגישה את תביעתה לא בחלוף 3 חודשים אלא בתוך כחודש. בכל הנוגע לסעדים הכספיים שנתבעו, לגביהם יש תקופת התיישנות קבועה בחוק, לגבי חלקם אף תקופה מקוצרת, אין כל הצדקה לקיצור תקופת ההתיישנות עליה נסמכה התובעת כדין; אשר לתביעה לסעד הצהרתי לפיו התובעת זכאית להיקף משרה מלא, מדובר בסעד הרגיש למועד לפתיחת שנת הלימודים, שכן מתן הסעד כאמור עלול להוביל לפגיעה בצדדים שלישיים להם הוקצו שעותיה של התובעת. עם זאת, בשים לב למועד המאוחר בו הודיעה הנתבעת לתובעת על דבר קיצוץ המשרה, בצמידות רבה לפתיחת שנת הלימודי ואף לאחר המועד הקובע לכך בתקנון עובדי הוראה (לאחר ה-31.5), הרי שאין לה אלא להלין על עצמה לגבי העובדה שמועד הגשת התביעה הוא לאחר פתיחת שנת הלימודים.
אשר לשאלה האם הפחתת היקף המשרה נעשה שלא כדין ומשיקולים זרים, הלכה היא כי צמצומים במקום העבודה נתונים לפררוגטיבה הניהולית של המעסיק. במקרה זה לא נסתרה טענת הנתבעת לפיה בשנת הלימודים תש"פ היה צורך אמיתי בהפחתת שעות לימוד של מורים, לאור חריגות בתקנים ומיעוט תלמידים שהובילו לגירעון בתקציב בית הספר. אלא שהגם שמדובר בצורך לגיטימי, יש להמשיך ולבחון האם לא נוצלו הצמצומים כדי להפלות את התובעת מטעמים שאינם ממין העניין. בחינה זו מעלה התובעת לא הצליחה להוכיח כי ההחלטה להפחית את שעות ההוראה שלה התקבלה בחוסר סבירות ו/או בשל שיקולים זרים ולכן אין הצדקה להתערבות ביה"ד בהחלטה זו.
אשר לשאלה האם נפל פגם במועד ההודעה על הפחתת היקף המשרה, תקנון שירות עובדי הוראה קובע, כי המועד האחרון למתן הודעה על פיטורי עובד הוא ה-31 למאי לשנה החולפת. בית הדין הארצי קבע כי להוראה דנן תהיה תחולה גם על בתי הספר המוכרים שאינם רשמיים וכי במקרה של קיצוץ שעות משמעותי, ההוראה תעמוד גם כן בתוקף. במקרה זה ההודעה על צמצום היקף משרתה נמסרה לתובעת בחודש 8/19, לאחר המועד הקובע בתקנון עובדי הוראה. אשר לגובה הפיצוי בגין פגם זה, אין מקום לפסוק הפרשי שכר של שנה שלמה, שכן הפיצויים הניתנים בגין הפרתו של כלל זה אינם אוטומטיים, ונדרש להראות כי בפועל מתן ההודעה בשלב מאוחר פגע ביכולתו של עובד ההוראה למצוא עבודה חדשה ובאינטרס ההסתמכות שלו על חוזה העבודה. במצב זה, התובעת זכאית לפיצוי על הפרשי שכר בגין 3 חודשים בלבד.
אשר לשאלה האם נערך שימוע כדין בטרם הפחתת היקף המשרה, נמצאו פגמים משמעותיים בהליך השימוע היורדים לשורש זכות הטיעון: הזימון לשימוע אינו משקף את מהות הדיון אליו הוזמנה התובעת הנוגע לצמצום משרתה; בנסיבות בהן התובעת המציאה אישור מחלה היה על הנתבעת לקבוע מועד שימוע חלופי או לחלופין להעמיד אותה לבדיקה רפואית מטעמו. בכל מקרה אין המעסיק יכול להתעלם מקיומו של אישור המחלה ולהניח שהתובעת ויתרה על זכות הטיעון. היה על הנתבעת לעדכן את התובעת במועד חלופי או לכל הפחות, במידה ולא ניתן היה למצוא מועד שכזה, היה עליה לעדכנה כי עליה להגיש טיעוניה בכתב. לאור האמור, ההחלטה התקבלה מבלי שנשמעה עמדת התובעת, תוך הפרת חובת מתן זכות טיעון. נוכח מכלול הפגמים בשימוע וותק התובעת, ובעיקר ההיקף הניכר בצמצום המשרה, נפסק סעד של פיצוי לא ממוני בגין עוגמת נפש בסך 20,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [עבודה] |
|
| סע"ש (נצרת) 29263-09-20 רפאל שטרית נ' מוסך לב הגליל בע"מ (עבודה; יעקבס אורית, נ.צ.: מ' כהן, ר' כהן; 24/10/22) - 34 ע' |
| עו"ד: יעל פורת קוצר, אברהם אמיר |
ביה"ד פסק כי לא היה מקום בנסיבות העניין לשלול מהתובע תשלום פיצויי פיטורים ועל הנתבעת לשלמם לתובע, וכן תמורת הודעה מוקדמת; ביה"ד חייב את הנתבעת לשלם לתובע בגין הפקדות בחסר לקרן הפנסיה, פדיון חופשה, חלף הודעה מקודמת והשבת ניכויי שכר בגין ניכויים שלא כדין. התביעה להרמת מסך נגד הנתבע 2 נדחתה.
עבודה – פיצויי פיטורין – שלילתם
עבודה – פיטורין – הודעה מוקדמת
עבודה – פיטורין – זכות לשימוע
עבודה – תנאי עבודה – הודעה בדבר תנאי עבודה
עבודה – שכר עבודה – רכיביו
עבודה – שכר עבודה – זכויות נלוות
.
במסגרת התביעה ביקש התובע לחייב את הנתבעים בגין התקופה בה עבד במוסך ובגין סיומה עם פיטוריו. על יחסי העבודה שבין התובע לבין הנתבעת חל צו ההרחבה בענף המוסכים.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת הבכירה א' יעקבס ונציגי הציבור מ' כהן, ר' כהן) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
הנתבעת לא יצאה ידי חובתה להראות כי מסרה לתובע הודעה כדין, אך התובע אינו זכאי לפיצוי שכן העסקתו החלה ביום 19.12.10, והוראות החוק המאפשרות מתן פיצוי אינן חלות ביחס לתקופה זו, שכן הן נכנסו לתוקף רק כשנה לאחר מכן; אשר לשכר הקובע של התובע, הוכח כי רכיב הנסיעות, הופרד באופן פיקטיבי משכר היסוד ויש לראות בו כחלק משכר היסוד, תוך הפחתה סכום המגלם עלות של חופשי חודשי; התובע זכאי להשלמת הפקדות לפנסיה בחסר, נוכח החסר עקב פגם בשכר היסוד כשרכיב הנסיעות לא נכלל; מאידך, כל תביעה ברכיב זה הקודמת ליום 13.9.2013 התיישנה; התובע זכאי להפרשי פדיון חופשה בגין 11 ימים לפי תלושי השכר.
אשר לגמול שעות נוספות, לטענת התובע, הוא ביצע שעות נוספות במתכונת קבועה אולם מעולם לא קיבל עבורם כל תגמול בנימוק כי הוא עובד גלובאלי. לכן הוא זכאי לתשלום הפרשי שכר בגין 60 שעות נוספות חודשיות, על בסיס סעיף 26ב לחוק הגנת השכר. הסעיף מתייחס למקרה בו אין פנקס שעות עבודה, מה שמעביר את הנטל למעסיק להוכיח שהעובד לא עבד בשעות נוספות, עד לתקרה של 60 שעות נוספות בחודש. אלא שהסעיף אינו מתאים לענייננו, מקום בו הוגשו דוחות נוכחות ביחס לתקופה שטרם התיישנה. במצב בו התובע לא כימת את תביעתו למרות שהנתונים עמדו לפניו מתחילת ההליך, ובחר להסתמך על חזקה שאינה רלוונטית לעניינו, אין אלא להפנות להלכה לפיה בית הדין אינו 'לבלרו' של מי מהצדדים וככלל על צד הטוען טענה כספית/חישובית הנטל להוכיח את טענתו. לפיכך טענת התובע להפרשי שעות נוספות לא הוכחה.
אשר להשלמת פיצויי פיטורים, התשתית המשפטית הרלוונטית למקרה של שלילת פיצוי פיטורים או חלקם קבועה בסעיפים 16-17 לחוק פיצויי פיטורים. היות והנתבעת מפעילה מוסך, אין חולק כי ישנה תחולה לצו ההרחבה בענף המוסכים, ומכאן שלפי סעיף 16 לחוק הנ"ל יש לבחון את ההסכם הקיבוצי הכללי בענף המוסכים ובפרט תקנון העבודה במוסכים. הנתבעת טוענת כנגד התובע שתי טענות עיקריות: גניבה ורישום כוזב בחשבונות תאגיד. אלא שרק הטענה הראשונה הוכחה, שכן התובע הודה; ודוק, גם אם לא התקיימו ההליכים האמורים בהסכם הקיבוצי בעניין עבירת הגניבה, היתה הנתבעת רשאית לפטר את התובע תוך שלילת פיצויי פיטורים, ובלבד שהפיטורים נעשו בגלל עילה שמכוחה מתאפשר לפטר באופן כזה, לפי ההסכם הקיבוצי. אלא שלא היה מקום לשלול מהתובע את השלמת פיצויי הפיטורים. מדובר במעידה חד פעמית בתוך תקופת העסקה ממושכת, והתובע הודה במעשה ונטל אחריות למעשיו; בנוסף, מדובר בגניבה של מאות שקלים, שגם הוחזרו, שאינה בבחינת פגיעה המונעת מעסק לתפקד. כל פגיעה אחרת הנובעת מהפרת האמון קיבלה תרופה בצורת פיטורי התובע ואין מקום לענישה נוספת; שיקול נוסף נובע מכך שלתובע לא נערך שימוע כדין, ובוודאי שלא שימוע בנפש חפצה בה נשמעה עמדת התובע, בטרם נשללה ממנו הזכאות הקוגנטית להשלמת פיצויי פיטורים. לסיכום, לא היה מקום לשלול מהתובע את השלמת פיצויי הפיטורים; לפי חוק הודעה מוקדמת לפיטורין ולהתפטרות, אין לשלול את תמורת ההודעה המוקדמת או את חלקה מקום שנקבע כי אין לשלול את פיצויי הפיטורים. לכן היות והתובע זכאי לפיצויי פיטורים מלאים, התובע זכאי לתמורת הודעה מוקדמת.
למרות שלתובע לא נערך שימוע כדין, הוא אינו זכאי לפיצוי כלשהו בגין אי עריכת שימוע כדין. היות ואין מחלוקת לגבי אקט הגניבה, עניין השימוע הפך לרלוונטי בעיקר לגבי השלכות מעשה הגניבה. לכן, מקום בו אי עריכת השימוע הובילה לדחיית טענת הנתבעת בדבר שלילת פיצויי פיטורין והודעה מוקדמת ומאחר ואי עריכת השימוע הובא כאחד השיקולים המרכזיים לקביעה שעל הנתבעת להשלים לתובע את מלוא פיצויי פיטוריו חרף המעשה החמור שהוא ביצע, הרי שלו הנתבעת הייתה מחויבת לשלם לתובע פיצוי כלשהו בגין אי עריכת שימוע כדין הרי שהיה זה בבחינת כפל פיצוי, שאינו מוצדק. בנוסף, בפועל ניתנה לתובע זכות טיעון מספקת טרם פוטר בשיחה בין התובע לנתבע.
התביעה לפיצוי בגין הפסד דמי אבטלה נדחתה מחמת היעדר הוכחה; התביעה להשבת ניכויים משכר התובע התקבלה מאחר שבוצעו בניגוד להוראות חוק הגנת השכר המאפשרות קיזוז מהשכר; אשר להפקדות לקופת פיצויי הפיטורים, עת הנתבעים עצמם החליטו שלא לשלול אותן מהתובע במועד סיום יחסי העבודה ובשלב בו מלוא העובדות היו ידועות להם; כך שדרישת הקיזוז עלתה רק בתגובה להגשת תביעה על ידי העובד לתשלום זכויות אחרות המגיעות לו. ודי בכך על מנת לדחותה על הסף. מעבר לאמור, מקום בו נקבע כי הנתבעת שללה שלא כדין את השלמת פיצויי הפיטורים, אין מקום להורות על שלילת פיצויי פיטורים מלאים על דרך קיזוז הסך שהופקד לקופה.
התביעה להרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעים נדחתה. לא הוכח כי מדובר במקרה חריג בו נעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת על מנת להתחמק מתשלום חובות. גם אם נפל פגם בהתנהלות הנתבעים, הרי שאין זה מאיין את אישיותה המשפטית הנפרדת של הנתבעת, כאשר לפגיעות הנטענות קיימות תרופות במסגרת סעדים אחרים. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [עבודה] [ראיות] |
|
| סע"ש (באר שבע) 49109-08-20 חגי שמואל נ' התעשיה האוירית לישראל בע"מ (עבודה; שמואל טננבוים, נ.צ.: מ' יעיש; 18/10/22) - 48 ע' |
| עו"ד: קובי חתן, אסף ברנזון, מיכל פרידמן |
ביה"ד פסק כי התנהלות הנתבעת בהליכי המיון של התובע לשני תפקידים אצלה, הנתבעת הפרה את חובת תום הלב וההגינות המוטלות עליה מכח חוזה העבודה, אינה מצדיקה מתן סעד של אכיפת יחסי עבודה אלא פסיקת פיצוי כספי, אשר הועמד במכלול נסיבות העניין על סך של 140,000 ₪.
עבודה – יחסי עבודה – חובת תום הלב
עבודה – חוזה עבודה – הפרתו
עבודה – עובדים – העסקה פוגענית
עבודה – פיטורין – תקינות הליך הפיטורין
עבודה – בית-הדין לעבודה – פיצויים בגין עגמת נפש
ראיות – נטל ההוכחה – העברתו
.
התובע הועסק בנתבעת תחילה כיועץ חיצוני בחברת אלתא, ולאחר מכן בתפקיד ראש מנהל שיווק במפעל רמתא. נוכח החלטת הנתבעת לסגור את מפעל רמתא ולהקים במקומו מפעל חדש שיופעל תחת חברת אלתא, נחתם בחודש 1/2020 בין הנתבעת ואלתא, לבין ההסתדרות וארגון העובדים של הנתבעת, הסכם קיבוצי שמטרתו להסדיר את זכויות עובדי רמתא בעת סגירת המפעל. במסגרת ההסכם התובע נכלל בין העובדים שיועדו לפיטורים/פרישה. במהלך תקופת מחלה התובע קיבל מכתב זימון לשימוע. התובע הגיב בכתב ובהמשך קיבל מכתב פיטורים. תביעת התובע הינה למתן צו המורה על השבתו לעבודה וכן צו להסרת התנכלות או התעמרות מכל גורם בנתבעת וכן פיצוי כספי בגין עוגמת נפש. לחילופין מבוקש תשלום פיצוי בסכום כולל של 465,000 ₪ בגין הפרת חובת תום הלב וההגינות, פיטורים שלא כדין, ופגיעה בפרטיות.
.
בית הדין האזורי לעבודה (הנשיא ש' טננבוים ונציגת הציבור מ' יעיש) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
אשר לתביעה לפיצוי בגין הפרת חובת תום הלב וההגינות, ביה"ד ציין תחילה כי אף שנטל השכנוע רובץ על התובע, נוכח דפוס ההתנהלות של ועד העובדים בנתבעת, המתאפיין בניסיונותיו להתערב בהחלטות ניהוליות של הנתבעת בדבר איוש משרות, ובפרט בנוגע לניסיונות למנוע מינוי של התובע נוכח עמדה שלילית בה מחזיק הוועד נגד התובע, והעדויות שנשמעו הוכח כי קיימת השפעה של ועד העובדים בנתבעת על גורמים שונים בהנהלה של הנתבעת, הן בגדר "נסיבות מחשידות" או "סימנים מעידים" למעורבות שיקולים זרים בהחלטות הקשורות לניוד התובע למשרות בנתבעת, המצדיקים העברת נטל השכנוע לנתבעת, להוכיח כי המניעים שבקבלת ההחלטות שהתקבלו בנוגע לאיוש משרות על ידי התובע נבעו משיקולים ענייניים בלבד. אלא שהוכח כי התובע התקבל לשני תפקידים בנתבעת, אך בשל מניעים פסולים שקשורים לעמדת ועד העובדים בנתבעת, הוא לא נויד לאותם תפקידים ולמעשה לא החל לעבוד במשרות אליהן הוא התקבל. שני מקרים אלה מלמדים על התנהלות פגומה של הנתבעת, תוך הפרת חובת תום הלב וההגינות ודי בכך כדי לפסוק לתובע סעד מתאים; יתר טענות התובע בדבר הפרת חובת תום הלב במיונו לתפקידים נוספים לא הוכחו.
טענת התובע לפיה הנתבעת הפרה את חובת ההשתדלות בכך שלא פעלה בשקידה ראויה על מנת למצוא לו תפקיד מתאים, נדחתה. סיום העסקת התובע במפעל רמתא עוגן בהסכם הקיבוצי, במסגרתו נקבע אופן סיום ההעסקה ופורטו זכויות המפוטרים. ההסכם הקיבוצי אינו מטיל כל חובה על הנתבעת למצוא לעובדים המפוטרים משרה חלופית; התביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, שכן הליך הפיטורים נעשה שלא כדין, במהלך תקופת מחלה, תוך הפרת חובת השימוע ובניגוד להסכם הקיבוצי, נדחתה. פיטורי התובע היו מוצדקים נוכח ההסכם הקיבוצי במסגרתו הוא הוכלל ברשימת המפוטרים/מנוידים ולא הוכח כי פוטר בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי. אף לא נמצא כי נפל פגם בהליך השימוע. במכתב הפיטורים הנתבעת הסכימה לדחות את מועד סיום יחסי העבודה עד לתום תקופת ימי המחלה. פגיעה בפרטיות התובע לא הוכחה.
לסיכום, הפרת חובת תום הלב וההגינות מתבטאת בשיקולים זרים ששקלה הנתבעת בנוגע להליכי מיון של התובע לתפקידים אצלה, ובהפרת החובה למנוע מהתובע התנכלות תעסוקתית מצד גורמים שונים בנתבעת. התנהלות ועד העובדים כנגד התובע, שכללה ניסיונות לא ראויים למנוע את קידומו ולהביא לפיטוריו אף עולה כדי התעמרות תעסוקתית. אכן, ועד העובדים אינו נתבע והוא אינו מעסיקו של התובע, אך יחד עם זאת, כחלק מחובת תום הלב וההגינות, על הנתבעת חלה חובה לנקוט באמצעים סבירים על מנת למנוע מהתובע התנכלות תעסוקתית על ידי גורמים בארגון. נסיבות העניין אינן מצדיקות מתן סעד של אכיפת יחסי עבודה אלא פסיקת פיצוי כספי, שבנסיבות העניין הועמד על סך של 140,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [מכרזים] |
|
| פ"ה (נצרת) 59394-05-22 סוהאד טרביה נ' מדינת ישראל- משרד החינוך (עבודה; מוסטפא קאסם, נ.צ.: ר' גבריאל כהן; 28/09/22) - 15 ע' |
| עו"ד: שאול אבידן, סמואל דכואר, סאמר עלי |
ביה"ד דחה תביעה להורות על ביטול זכייתו של נתבע 2 במכרז לניהול בית הספר היסודי בבוקעתא, לאחר שפסק כי נתבע 2 עומד בתנאי הסף שנקבעו בנוהל מינוי מנהלים וסגני מנהלים במוסדות חינוך רשמיים, אותו מפרסם משרד החינוך.
מכרזים – עתירה לביטול זכייה – עמידה בתנאי הסף
מכרזים – עתירה לביטול זכייה – דחייתה
מכרזים – תנאי סף – עמידה או אי-עמידה בהם
.
תביעה להורות על ביטול זכייתו של הנתבע 2 - הזוכה במכרז לניהול בית הספר היסודי בבוקעתא. עיקר המחלוקת הינה בשאלה: האם הזוכה עומד בתנאי הסף בדבר נפקות תעודת הזכאות לתואר שני במנהל החינוך, כאמור בסעיף 4.3 לחוזר מנכ"ל המסדיר מינוי מנהלי בתי ספר.
.
בית הדין האזורי לעבודה (סגן הנשיא מ' קאסם ונציג הציבור ר' ג' כהן) דחה את התביעה ופסק כי:
ביה"ד עמד על תנאי הסף שנקבעו בנוהל מינוי מנהלים וסגני מנהלים במוסדות חינוך רשמיים, אותו מפרסם משרד החינוך. לפי נספח 1 לנוהל, צריך שיתמלאו במועמד כישורי סף הנדרשים לצורך מילוי משרת ניהול בית ספר. מעבר לניסיון בהוראה, השכלה אקדמית, השכלה פדגוגית, נדרש כי תהיה למועמד הכשרה לצורך ניהול בית ספר. סעיף 4 לחוזר מפרט את תנאי ההכשרה לניהול בית ספר ואת החלופות לדרישה זו. תנאי למינוי מנהל בית ספר, הינו תעודת סיום או אישור זכאות לתעודה במסגרת התכנית להכשרת מנהלים לבתי ספר או התחלת לימודים בתכנית זו בשנת הלימודים הקודמת למועד שבו התפרסמה משרת הניהול. גם בעלי תואר שני במנהל החינוך או תואר שני בניהול וארגון של מערכות חינוך, יידרשו ללמוד בתכנית להכשרת מנהלים לבתי הספר כתנאי סף למכרזי ניהול, אלא שהוראה זו חלה אך ורק על מי שהחל את לימודיו לתואר שני במנהל החינוך או בניהול וארגון מערכות חינוך, החל משנת הלימודים התשע"ב ואילך; קיימות מספר חלופות לדרישת תעודת סיום בתכנית להכשרת מנהלים ובין היתר: "תעודת זכאות לתואר אקדמי שני במנהל החינוך במוסד מוכר להשכלה גבוהה בארץ.. לבוגרים שהחלו את לימודיהם בשנת הלימודים התשע"א לכל המאוחר". באשר להגדרה "מנהל החינוך" – הגדרה זו מתייחסת לכל התכניות לתואר השני בתחום זה. עוד נקבע כי לתכניות אלה שמות שונים במוסדות אקדמיים שונים. שמות המגמות או התכניות לתואר השני במוסדות השונים להשכלה גבוהה כוללים את התכנית באוניברסיטה הפתוחה שבה למד הזוכה: "מנהל, מדיניות, מנהיגות וחינוך".
המחלוקת הינה סביב השאלה האם הזוכה החל את לימודיו בשנת הלימודים התשע"א לכל המאוחר לתואר השני אותו קיבל בסוף לימודיו באוניברסיטה הפתוחה במנהל, מדיניות ומנהיגות בחינוך, וכפועל יוצא מכך הוא פטור מתעודת סיום של התכנית להכשרת מנהלים. בהקשר זה, האוניברסיטה הפתוחה ראתה בזוכה כמי שהחל למלא את חובותיו לתואר מוסמך במנהל, מדיניות ומנהיגות וחינוך כבר בשנת 2011 עם תחילת לימודיו בשני קורסים: תיאוריות למידה והוראה, ושיטות מחקר וחינוך. שעה שהמוסד האקדמי ראה בזוכה כמי שהחל ללמוד בתכנית זו בשנת הלימודים התשע"א ואף חזר על עובדה זו במספר אישורים שהוציא תחת ידו, הרי שגם משרד החינוך כמי שמפרסם את המכרז הודיע שהוא מקבל את האמור באישורים של האוניברסיטה ורואה בזוכה כמי שהחל את לימודיו לתואר שני במנהל החינוך בשנת הלימודים התשע"א, ובכך למעשה רואה בו כמי שעומד בתנאי הסף. מבחינה מהותית, אין חולק כי את חובות הזוכה ללימודים במסגרת תואר שני במנהל החינוך, הוא החל למלא עוד בסמסטר אביב בשנת הלימודים התשע"א וכי לימודיו בסמסטר זה, היו חלק בלתי נפרד מחובותיו הנדרשות, בין היתר, לצורך אישור הלימודים במנהל מדיניות ומנהיגות בחינוך. שעה שהאוניברסיטה החליטה לראות בזוכה כמי שהחל ללמוד במסגרת תואר זה מ- 03/11, הרי שדי בכך כדי לראות בו כמי שעמד בתנאי שבסעיף 4.3. לחוזר.
פני הזוכה היו ללימודים המעניקים לו את הפטור מהתכנית להכשרת מנהלים לבתי ספר ולשם מטרה זו הוא התחיל את לימודיו ב-03/2011, כאשר הוסבר לו כי קורסים שילמד בשנה זו, יהיו חלק מתכנית הלימודים שלא קיבלה באותה שנה את אישור המל"ג אלא רק בשלב מאוחר יותר. בנסיבות אלו ולאור האמור באישורים של האוניברסיטה, לא הוכח כי הזוכה התנהל בחוסר תום לב; ודוק, אין בקבלת עמדת הזוכה ומשרד החינוך כדי לפגוע במועמדים פוטנציאלים אחרים או בעיקרון השוויון. שכן ניתן יהיה להניח כי מועמד המחזיק באישור אשר לפיו הוא התחיל ללמוד לתואר שני במנהל מדיניות מנהיגות וחינוך לשנת תשע"א, יכול היה להגיש את מועמדותו למכרז ובכך להשתתף בהליך ומועמדותו לא הייתה נדחית על הסף. התובעות לא הביאו ולו מקרה אחד של מועמד הנפגע כתוצאה מהפרשנות הרואה במקרה כגון זה כמצדיק לראות במועמד כעונה על תנאי הסף.
לסיכום, לא נמצא כי הזוכה אינו עומד בתנאי הסף. כמו כן, יש לראות בזוכה כמי שמחזיק בתואר שני במנהל החינוך וכמי שהחל את לימודיו בשנת הלימודים התשע"א, כעולה מהאישורים מטעם האוניברסיטה הפתוחה. לפיכך, יש להורות על דחיית התביעה. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 27 [משפחה] [נזיקין] [התיישנות] |
|
| תמ"ש (תל אביב-יפו) 34759-06-15 פ. ל נ' י. ל. (ז"ל) (משפחה; ארז שני; 15/09/22) - 25 ע' |
| עו"ד: אבי אוחנה, טל וינגסט |
אישה הגישה תביעה נזיקית כנגד בעלה בנפרד, משך 25 שנה, בטענה כי האיש "נטש" אותה לטובת אישה אחרת והשאיר אותה עגונה, ללא ילדים. יצוין כי בסמוך להגשת התביעה דנא, הגישה האישה תביעת גירושין לביד"ר ובסמוך לכך הצדדים התגרשו. במהלך ניהול ההליך הנתבע נפטר. ביהמ"ש דחה את התביעה מחמת התיישנות ושיהוי וכן לגופה. חלפו 25 שנה, מעזיבת הנתבע ועד להגשת תביעת הגירושין. גיטה של התובעת ניתן לה במועד סמוך להגשת תביעתה, ללא התנגדות של הנתבע. מכאן, שאין לראות בתובעת כ"עגונה" או "מסורבת גט" הזכאית לפיצוי.
נזיקין – עוולות – רשלנות
נזיקין – עוולות – הפרת חובה חקוקה
התיישנות – חישובה – תחילת המירוץ
התיישנות – תקופת ההתיישנות – חריגים המאריכים את התקופה
התיישנות – שיהוי – קיומו
.
תביעה כספית נזיקית בסך 1,438, 701 ₪ שהגישה אישה כנגד בעלה בנפרד, משך 25 שנה, ואשר לשיטתה, "נטש" אותה לטובת אישה אחרת והשאיר אותה עגונה, ללא ילדים. סכום התביעה הוגבל, בשל "צרכי אגרה", לסך 500,000 ₪. רקע: הצדדים התחתנו כדמו"י ב-1983, ב-1990 הנתבע עזב את דירת הצדדים, ב-2015, כ-25 שנה לאחר הפרידה, וזמן קצר לאחר שהאיש הגיש נגדה תביעה לפירוק שיתוף הגישה האישה תביעה זו, בה עתרה היא לנזקים נפשיים וכלכליים ואף הגישה תביעה לבית הדין הרבני בה עתרה היא ל"כתובתה, פיצוי ראוי וגירושין".ב-2016 הצדדים התגרשו. הנתבע נפטר במהלך ההליך.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התביעה מהטעמים הבאים:
דין התביעה להדחות מחמת התיישנות ושיהוי. הנתבע עזב את דירת המגורים ב- 1990 ומכאן כי הולדתה של עילת התביעה היא בסמוך למועד זה. ממועד זה ועד להגשת תביעת התובעת, חלפו להן כ- 25 שנים ולא נמצא כי חל בענייננו חריג המאריך את תקופת ההתיישנות.
אכן סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע כי "מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה, "הטעיה" – לרבות בדרך של אי-גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה".ברם, לא הוצגה בענייננו כל אסמכתא על קיומה של אלימות. הדין מגנה בכל לשון גנאי כל נקיטה באלימות של בן זוג כלפי רעהו, גם איומים ואינו מהסס לחייב את הצד הפוגע כדבעי. ואולם, הדין אינו מעודד הגשת תובענות שכאלה עשרות בשנים לאחר שאותם אירועים חלפו עברו ובוודאי שאין לטעון טענות שווא, כאשר אין מדובר במקרים של אלימות.
גם הוראות סעיף 13 לחוק ההתיישנות הקובע כי "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היו בעלי הדין נשואים זה לזה..." אינן חלות במקרה זה. ראשית, התובעת לא טענה טענה זו, ובהיות הטענה טענה דיונית (אשר לא נטענה), יש לראותה כטענה שוויתרו עליה.שנית, מכוח פרשנות תכליתית, ביהמ"ש סבור כי אין להחיל את סעיף 13 בענייננו, שעה שקשר הנישואין בין הצדדים הופסק בפועל עוד בשנת 1990 והם נותרו "נשואים על הנייר" בלבד משך כל תקופה זו, עד למועד הגירושין.
בנוסף, גם מעיקרון החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום הלב יש לדחות את תביעתה שעה שהתובעת השתהתה בהגשת תביעתה. ייתכן כי אם היתה התובעת מגישה את תביעותייה בתוך תקופת ההתיישנות, הרי שהנתבע יכול והיה ער לנזקיה של התובעת אלו שנגרמו, אלו שיכולים היו להיגרם, לנסות להקטינם באמצעות מתן גט ומתן האפשרות לתובעת להמשיך את חייה, אך לא כך.
השתהותה של התובעת כאמור, על פני למעלה מ-25 שנה, גם עיתוי הגשת התובענה בסמיכות להגשת תביעות הנתבע לפירוק השיתוף היא בבחינת משקל שכנגד, אף בחירתה שלא להגיש תביעת גירושין עשרות בשנים, כל אלו מובילים בהכרח למסקנה כי השיהוי שבהגשת התובענה אינו סביר, יש בו לקפח את הגנתו של הנתבע, להיות מנוגד למדיניות שיפוטית ראויה ומכאן שיש לראות בתובעת כמי שמחלה על תביעתה וגם מן הטעם הזה יש לדחות את תביעתה.
די באמור לדחיית התובענה.
חרף האמור, ביהמ"ש מוצא להתייחס לטענת התובעת כי הנתבע הותיר אותה עגונה, ללא ילדים ובהותירו אותה עגונה, מנע ממנה כל אפשרות להינשא לאדם אחר, להקים משפחה ולהביא ילדים אל העולם ועל כן היא זכאית לפיצוי.
עזיבתו של אדם את בן זוגו, אפילו בגידתו בו, אינם מזכים את הנפגע בפיצוי כלשהו.
הפסיקה הכירה בתופעת סרבנות הגט כמקימה עילת תביעה נזיקית, הבאה בגדר עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה, במקרים בהם ניתנה החלטה בבית הדין הרבני המחייבת או ממליצה לבן הזוג הסרבן ליתן גט. גם במידה ולא ניתנה החלטה המורה על גירושין, אפשר שהסירוב להתגרש יבוא בגדר עוולת הרשלנות.
במקרה דנא, חלפו 25 שנה, מעזיבת הנתבע את דירת המגורים ועד להגשת תביעת הגירושין ב- 2015. בחירת הצדדים לנהוג כפי שנהגו, נבעה כל אחד משיקוליו שלו. גיטה של התובעת ניתן לה במועד סמוך להגשת תביעתה, ללא התנגדות של הנתבע. מכאן, אין מדובר במצב בו לתובעת עילה לתביעת פיצויים מתוקף מעמדה זה, כפי הנהוג או המקובל במקרים של מסורבי גט ואין לראות בתובעת כ"עגונה" או "מסורבת גט".
המתנה לנתבע משך 25 שנה אולי יתחרט, אולי יתעשת, הם פרק זמן ממושך, ולעמדת ביהמ"ש ממושך מידי ובלתי סביר. התובעת לא נתנה הסבר מספק מה מנע ממנה להגיש תביעת גירושין ולנסות להתחיל במערכת יחסים חדשה אולי בה היתה משתקמת ומצליחה להביא פרי בטן? סיבותייה של התובעת עימה, אין היא נתונה לביקורת בעניין זה. אום בכך שהתובעת "ישבה על הגדר" משך כ-25 שנה, די בכך לשלול ממנה עילת תביעה בסוגייה זו.
על ביהמ"ש לנקוט זהירות רבה בטרם יכניס את העוולות הנזיקיות לפתחו של המרחב המשפטי וככלל יש להימנע מחיוב צד שהחליט כי רצונו בסיום מערכת יחסים זוגית בפיצוי כלשהו לצד הנפגע בגין עוגמת נפש. זהו טבען של מערכות יחסים, שכן אלו תלויות ברצונם של שני הצדדים בקיומה ובהשארתה של מערכת יחסים זו; דיני הניקין אינם באים לצורך תיקון שיברון לב כתוצאה מאכזבה ופגיעה ממערכת יחסים שלא התנהלה כפי הציפיות.
כן לא נמצא ממש בטענות התובעת השבת כספי הלוואה וכספי נוספים.
התובעת חויבה בהוצאות בסך 50,000 ₪ אשר ישולמו לידי עיזבון המנוח. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [ירושה] |
|
| ת"ע (פתח תקוה) 37181-11-21 אחות א נ' אח ג (משפחה; מורן ואלך ניסן; 06/08/22) - 11 ע' |
| עו"ד: |
נקודת המוצא של חוק הירושה הינה קיום רצון המצווה בצוואתו, לרבות לעניין זהותו של מנהל העיזבון. כדי לסטות מרצון הצוואה, יש צורך בטעמים מיוחדים שיירשמו. לא נמצאו בענייננו טעמים המצדיקים לסטות מרצונה של המנוחה למנות את המשיב 1, בנה הבכור מנישואיה הראשונים, כמנהל עיזבון. חרף טענות בנותיה מהנישואים השניים כי יש למנות מנהל עיזבון ניטראלי בטענה שהאח הבכור פועל בניגוד עניינים ובשל היעדר אמון בין הצדדים.
ירושה – מנהל עיזבון – מינויו
ירושה – צוואה – כיבוד רצון המצווה
.
בקשה למינוי מנהל עיזבון ניטראלי. רקע: המבקשות הן בנותיה של המנוחה מנישואיה השניים. המשיבים הם ילדי המנוחה מנישואיה הראשונים. המנוחה ביקשה בצוואתה למנות את המשיב 1, בנה הבכור ג', כמנהל עיזבון. עיזבון המנוחה כולל מספר נכסי נדל"ן וכספים. לטענת המבקשות, יש למנות מנהל עיזבון ניטראלי כיוון שהאח ג' פועל בניגוד עניינים ובשל היעדר אמון בין הצדדים. לטענת המשיבים אין מקום למינוי מנהל עיזבון נוכח העשייה הענפה של אח ג להסדרת נכסי העיזבון, אולם אם יוחלט למנות מנהל עיזבון, כי אז יש למנות את אח ג עפ"י רצון המנוחה והתאמתו לתפקיד ולהגדיר את שכרו.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה מינה את האח ג' כמנהל עיזבון קבוע, מהטעמים הבאים:
אין עוד מחלוקת בין הצדדים לעניין הצורך במינוי מנהל עיזבון קבוע. המחלוקת היא לעניין זהותו. גם ביהמ”ש התרשם, כי קיים צורך במינוי מנהל עיזבון, הן לאור המחלוקות בין היורשים והן לאור העובדה שהעיזבון כולל נכסי נדל"ן הדורשים טיפול וניהול שוטף.
נקודת המוצא של חוק הירושה הינה קיום רצון המצווה בצוואתו, לרבות לעניין זהותו של מנהל העיזבון. כדי לסטות מרצון הצוואה, יש צורך בטעמים מיוחדים שיירשמו. בפסיקה נמנו מספר טעמים היכולים להוות "טעמים מיוחדים" לעניין זה: א. חשש לגבי יושרו של המועמד למינוי מנהל עיזבון. ב. ניגוד עניינים, כגון שמנהל עיזבון הגיש תביעה כנגד העיזבון. ג. כאשר היחסים בין המעוניינים בדבר הם מאד משובשים שכל שיתוף פעולה בין מנהל העיזבון המיועד לבין "המעוניינים בדבר", שהם בדרך כלל היורשים, נדון לכישלון בשל חוסר אמון בסיסי וכל פעולה שלו תביא לחיכוכים ולמעורבות יתר של ביהמ"ש. עוד נקבע בפסיקה, כי על מנת שביהמ"ש יעשה שימוש בסמכותו על פי סעיף 81 לחוק הירושה שלא למנות את מנהל העיזבון שהורה המצווה, בנימוק של מערכת יחסים בלתי תקינה, בין היורשים למנהל העיזבון הממונה בצוואה, עליו להשתכנע שמדובר "ביחסים משובשים ביותר". על המתנגד למינוי להוכיח טענותיו או לכל הפחות להניח תשתית ראייתית נאותה לטענותיו ולא להסתפק בטענות כוללניות בדבר מערכת יחסים 'בלתי תקינה' ובתחושה סובייקטיבית.
במקרה דנן, ביהמ"ש השתכנע כי יש למנות את אח ג כמנהל עיזבון המנוחה. מינויו של אח ג מקיים את רצונה של המנוחה כנלמד מהצוואה עצמה וכן מתצהירה של עורכת הדין, שערכה את הצוואה, שהצהירה על כך שהמנוחה ראתה באח ג אדם אחראי, הגון וישר שיש לו את הכישורים המתאימים לקחת על עצמו את התפקיד הנ"ל; אמנם, במועד מתן צו קיום הצוואה, לא מונה אח ג כמנהל עיזבון, ברם, בסמוך למועד מתן צו קיום הצוואה, חתמו כל היורשים על ייפוי כח הממנה את אח ג לטפל בענייני העיזבון, ומכאן שבאותה עת, כל היורשים הביעו בו אמון; אח ג הציג קורות חיים מרשימים ושלל תעודות הוקרה והערכה, שיש בהן כדי להעיד על כישוריו בניהול פרויקטים; לטענת המבקשות, עצם העובדה כי עד היום העיזבון טרם מומש מעידה, כי במבחן התוצאה, אח ג כשל במילוי תפקידו, אלא שמהחומר המצוי בתיק עולה כי אח ג עשה פעולות רבות לקידום חלוקת העיזבון, אולם נתקל בחוסר שיתוף פעולה מצד המבקשות; אכן קיימת מתיחות בין המבקשות מחד למשיבים מאידך, אלא שיש לקחת בחשבון כי המשיבים מביעים אמון מוחלט באח ג, וכי גם אחות א העידה כי עד לפני מספר חודשים היו יחסיה עם אח ג תקינים. המבקשות לא הציגו כל מסמך ממנו עולה, כי אח ג התנהג אליהן בצורה לא ראויה, אלא להפך.
יתרה מכך, ביהמ"ש אינו סבור כי ראוי לאפשר לצד המסרב לשתף פעולה, להשתמש בחוסר שיתוף הפעולה מטעמו כנגד הצד האחר ולטעון כי הצד האחר אינו מצליח לקדם את ניהול העיזבון. בכל התקופה שחלפה ממועד מתן צו קיום הצוואה של המנוחה ועד היום, ישנן אסמכתאות על פעולות רבות שנעשו ע"י אח ג, כאשר מנגד לא נעשה דבר ע"י המבקשות כדי לקדם את ניהול העיזבון.
בעוד שעד היום היה אח ג תלוי ברצונן ובשיתוף הפעולה של המבקשות, הרי שכאשר ימונה אח ג באופן פורמאלי, תהא לו סמכות לפעול לקידום העיזבון באישור ביהמ”ש, לאחר קבלת עמדת היורשים, וגם בהעדר שיתוף פעולה של מי מהיורשים, בהתאם לשיקול הדעת של ביהמ”ש.
טענת המבקשות לניגוד עניינים בשל העובדה שאח ג ממשיך להתגורר בדירה נדחתה. כניסתו לדירה נעשתה בהסכמת כל היורשים והוא משלם שכירות ריאלית. כמו כן, הוא מימן מכיסו עשרות אלפי ₪ לקידום ניהול העיזבון, ואף על פי כן לא עשה דין לעצמו ולא בחר לקזז הוצאות אלו מדמי השכירות. אח ג' הבהיר כי הדירה תוצא בקרוב למכירה ומכל מקום, ככל שביהמ"ש יורה לו לפנות את הדירה, ייעשה זאת.
זאת ועוד, מנהל עיזבון נושא בתפקיד נאמנות שמוטל עליו ע"י ביהמ"ש, כאשר חוק הירושה קובע מסגרת פיקוח הדוקה על מנהל העיזבון – הן באמצעות ביהמ"ש והן באמצעות האפוטרופוס הכללי ע"י הגשת דו"חות ודינים וחשבונות. בנוסף, דלתות ביהמ"ש פתוחות בפני כל אחד מהצדדים, אשר יכול לעתור לביהמ"ש אם יהא סבור כי מנהל העיזבון אינו עושה מלאכתו נאמנה. |
| חזרה למעלה |
|
| 29 [ירושה] [משפחה] |
|
| ת"ע (קריות) 48201-05-18 ג.ב.י נ' פ.מ (משפחה; ליאת דהן חיון; 10/07/22) - 28 ע' |
| עו"ד: שי יטיב, לילך שלג מוסקוביץ |
ביהמ"ש אישר את צוואת המנוח המדירה את אלמנת המנוח והתואמת אף את הסכם הממון הקובע הפרדה רכושית ולפיו דירת המגורים שייכת למנוח בלבד. כפועל יוצא נדחתה תביעת האלמנה לביטול צו קיום צוואה והתקבלה תביעת ילדי המנוח, יורשיו עפ"י הצוואה, לסילוק יד של האלמנה מהדירה וכן התקבלה בחלקה תביעה כספית שהגישו נגד האלמנה, תוך שהתקבלה דרישתם לתשלום שכ"ד ראוי ממועד הפטירה ועד לפינוי (תוך 45 יום).
ירושה – צו קיום צוואה – ביטולו
ירושה – צוואה – תוקפה
משפחה – הסכם ממון – תוקפו
ירושה – צוואה – בעדים
ירושה – צוואה – פגמים
.
המנוח נפטר ב-2017 והותיר אחריו צוואה שנערכה כשנה קודם לכן ובה ציווה כי עזבונו יחולק בין חמשת ילדיו. לאשתו, לה נישא ב-2012, לא הוריש דבר. יצוין כי בהסכם הממון שחתמו המנוח ואשתו טרם הנישואין ושאושר ע"י נוטריון, הוסכם על הפרדה רכושית מוחלטת. בין היתר הוסכם שהזכויות בדירת המגורים, נתונות למנוח במלואן גם במקרה שילך לבית עולמו, ואז ינהגו בהתאם לצוואתו; עוד יצוין כי ב- 2016 הגישה התובעת תביעת גירושין לבית הדין הרבני, ובסופו של יום הצדדים לא התגרשו. עוד צוין כי בין המנוח אשתו התקיימו הליכים בבקשות הדדיות למתן צו בהתאם לחוק למניעת אלימות במשפחה; כ-5 חודשים לאחר פטירת המנוח, ניתן צו קיום צוואה. כ-9 חודשים לאחר מתן הצו, האלמנה הגישה תביעה לביטול צו קיום צוואה מחמת פגמים צורניים ומהותיים ואילו ילדיו של המנוח הגישו נגד האלמנה תביעה לסילוק יד מהדירה ולתשלום כספים בגין תשלום שכ"ד ראוי, פירעון חובות והשבת כספים שנלקחו מחשבון המנוח לפני ולאחר פטירתו.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
יש לדחות את התביעה לביטול צו קיום צוואה ולקבוע כי זו תקפה; לקבל את התביעה לסילוק יד ולקבל בחלקה את התביעה הכספית.
התביעה לביטול צוואה; המבקשת עותרת לביטול הצוואה משלושה טעמים עיקריים: העדר כשרות; פגמים שנפלו בעריכתה ובכלל זה שהצוואה חתומה רק בעמוד השני (ולא בעמוד הראשון); חתימת העד השני בצוואה, נחתמה בדיעבד ולא במעמד חתימתו של המנוח; השפעה בלתי הוגנת מצד הנתבעים.
כשרות המנוח לצוות: אין חולק שהמנוח חתם על הצוואה בעודו מאושפז בבי"ח שיקומי, לאחר שלקה באירוע מוחי. ברם, מומחה שמונה ע"י ביהמ"ש הגיע למסקנה שבמועד עריכת הצוואה, המנוח היה בעל יכולת קוגניטיבית להחליט באשר לציווי רכושו, ומסקנתו זו לא נסתרה והיא אף מתיישבת עם עדות עוה"ד עורכת הצוואה. יתרה מכך, אף מחקירת התובעת עולה שנפקות האירוע המוחי הייתה בעיקרה מגבלה פיסית ולא קוגנטיבית.
פגמים בצוואה; מעדותם של שני העדים לצוואה עולה ששניהם נכחו במועד בו נחתמה ע"י המנוח וביהמ"ש מאמץ את עדותם.
בכל הנוגע להיעדר חתימת המנוח על העמוד הראשון לצוואה – הצוואה בענייננו משתרעת על שני עמודים: בעמוד הראשון מפורטות הוראות הצוואה, ואילו העמוד השני מכיל את חתימת המנוח וחתימתם של עדי הקיום. אין חולק כי העמוד הראשון אינו חתום. לאור לשון החוק, ובנסיבות תיק זה, גם ככל והמודבר בפגם, ביהמ"ש מוצא כי ניתן לרפאו, כקבוע בסעיף 25 לחוק. בהקשר זה ביהמ"ש מפנה לספרו של ש' שוחט, פגמים בצוואות "... חתימת המצווה או חתימת העדים (או כולן גם יחד) על פני הצוואה הינן בגדר "רכיבים דינמיים", וביהמ"ש יכול להתעלם מהעדרן אם אין לו ספק כי המסמך הנחזה להיות צוואה אכן משקף את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה."
טענות התובעת ביחס לחתימה הנוספת גם בעמוד הראשון הינה טענה לפגם פורמלי גרידא בדרישות הצורניות, כאשר "הדרישות הצורניות אותן העמיד המחוקק אינן מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי שנועד לתת ביטוי לגמירת דעתו של המצווה". יתרה מכך, שאף מלשון החוק לא נמצא שהמדובר בפגם צורני.
כן נדחתה טענת התובעת כי הצוואה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד ילדיו. טענה זו נטענה בעלמא, ללא תימוכין ואף ללא פירוט עובדתי אודות נסיבות ואופן ההשפעה. בנוסף, יישום מבחני פרשת מרום לענייננו מובילים לדחיית הטענה.
בסיפא לכל האמור, ביהמ"ש מקבל את טענת הנתבעים שהבקשה הוגשה בשיהוי. יחד עם זאת, נוכח ודחיית טענות התובעת לגופן, ביהמ"ש לא מוצא להידרש לנפקות השיהוי בהגשת הבקשה.
התביעה לסילוק יד; משנקבע שצוואת המנוח תקפה, ובהתאמה לכך הצו שניתן לקיומה שריר וקיים, יש לבחון האם לתובעת זכויות על פי דין בדירת המגורים. ביהמ"ש משיב על כך בשלילה. כפועל יוצא התקבלה התביעה לסילוק יד.
כזכור, בין הצדדים נחתם הסכם יחסי ממון וזה אושר לפני נוטריון. התובעת טוענת שההסכם חסר תוקף שכן לא אושר בתוקף של פס"ד ע"י בימ"ש. גם טענה זו נטענה בעלמא ללא כל פירוט עובדתי או משפטי, ולמעלה מן הצורך הטענה נדחתה אף לגופה, שעה שההסכם אושר ע"י נוטריון כך שהסכם תואם את הוראות הדין, ולא נסתרה החזקה שהאימות נעשה בהתאם להוראות החוק.
מכאן שמדובר בהסכם יחסי ממון בר תוקף, ומכאן שלתובעת אין ולא היו כל זכויות בדירת המגורים, והמנוח יכול היה לצוות את מלוא זכויותיו על פי רצונו. בנסיבות אלה, דין טענת הנתבעים להתקבל במלואה תוך שעל התובעת לפנות את דירת המגורים תוך 45 ימים. ביהמ"ש סבור כי מדובר בפרק זמן ראוי למציאת דיור חלופי. לא תעשה כן תחויב בקנס ע"ס 350 ₪ לכל יום איחור, כמו גם בדמי שימוש בסך 1,900 ₪ עבור כל חודש בו תחזיק בנכס.
התביעה הכספית התקבלה באופן חלקי. דמי שימוש ראויים: משנמצא שלתובעת לא היו כל זכויות להחזיק בנכס, יש לחייבה בגין מלוא התקופה בה החזיקה בנכס החל למן המועד בו נפטר המנוח ועד למועד הפינוי (סך כולל של 123,500 ₪); התקבלה במלואה טענת הנתבעים לעניין החוב הקשור בהלוואת הרכב (15,788 ₪); משיכת כספים מחשבון המנוח – הטענה נדחתה משלא הוכחה, זולת סך של 1,000 ₪ בו הודתה התובעת. מסכום בו חויבה התובעת יקוזז סך של 167,903 ₪ אשר הועבר לידי הנתבעים.
התובעת חויבה ב- 45,000 ₪ עבור שכ"ט והוצאות. |
| חזרה למעלה |
|
| המפקח על המקרקעין |
| 30 [מקרקעין] |
|
| (פתח תקוה) 399-22 ספיבק יגאל איגור נ' שחק יצחק לוי (המפקח על המקרקעין; מאיר פורת; 30/10/22) - 8 ע' |
| עו"ד: רקובר עודד יצחק |
המפקח על רישום מקרקעין הורה על העברת התביעה לבית המשפט השלום שלו הסמכות העניינית לדון בה. נקבע, בין היתר, כי שוכר אינו בעל דירה ואף אינו מחזיק הדירה מטעם בעל הדירה, ומשכך אינו רשאי להיות צד לסכסוך בפני המפקח על רישום מקרקעין.
מקרקעין – המפקח על רישום מקרקעין – סמכותו
מקרקעין – בתים משותפים – המפקח על רישום מקרקעין
.
האם למפקח על רישום מקרקעין הסמכות העניינית לדון בתביעה שעניינה צו עשה המחייב שוכרים ובעלת דירה לטפל ברעשים הנובעים ממנוע מזגן המותקן בדירה או שמדובר בתביעה שהסמכות העניינית לדון בה מסורה לבית משפט השלום?
.
המפקח על רישום מקרקעין קבע כלהלן:
סעיף 72 לחוק המקרקעין, קובע מה הם שני התנאים המצטברים, אשר מקנים למפקח על רישום מקרקעין סמכות עניינית לדון בתביעה שלפניו. התנאי הראשון – תנאי מהות הסכסוך במסגרתו נבחנת השאלה האם עילת התביעה מנויה בהוראת סעיף 72 לחוק המקרקעין. התנאי השני – תנאי זהות הצדדים. במסגרתו נבחן האם הצדדים לתביעה הם אלה שהמפקח על רישום מקרקעין מוסמך להכריע בעניינם.
התנאי הראשון במקרה זה אינו מתקיים. אפשר שלתובע עילת תביעה מכוח עוולת המטרד אך זו אינה מצויה בגדרי סמכותו העניינית של המפקח על רישום מקרקעין, שכן אין התובע עומד בתנאי הראשון, תנאי מהות הסכסוך.
אשר לתנאי השני שעניינו זהות הצדדים – בניגוד לטענת התובע, שוכרי הדירה, אינם בגדר "מחזיק" כהגדרת המונח בחוק המקרקעין. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדות ערר - תכנון ובנייה |
| 31 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר (צפון) 1003-21 בדראן ג'מאל נואש נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה בקעת בית הכרם (ועדות ערר - תכנון ובנייה; נילי בן משה ידגר; 18/09/22) - 10 ע' |
| עו"ד: |
אין זה ראוי לאשר תכנית איחוד וחלוקה שמטרתה היחידה היא לייצר הפרדה קניינית במטרה לפתור מחלוקת קניינית, ללא כל תכלית תכנונית.
תכנון ובנייה – תכניות – איחוד וחלוקה
תכנון ובנייה – תכניות – חלוקה שלא בהסכמה
תכנון ובנייה – תכניות – שיקולים
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – שיקוליהן
.
העורר הגיש ערר על החלטת הוועדה המרחבית לתכנון ובניה "בקעת בית הכרם" להורות על אישורה של תכנית איחוד וחלוקה ללא הסכמה שמטרתה היחידה הינה "הצרחת שטחים" בין מגרש המיועד לצרכי ציבור לבין מגרש המיועד למגורים לצורך יישוב מחלוקת קניינית בלבד בין בעלי הזכויות בקרקע המיועדת למגורים.
.
ועדת הערר לתכנון ובניה קבעה כלהלן:
אין די בתכלית קניינית לצורך אישורה של תכנית איחוד וחלוקה, אלא יש להוכיח למוסד התכנון המאשר את התכנית את חיוניותה התכנונית.
המכשיר של איחוד וחלוקה שלא בהסכמה לפי סעיפים 122-121 לחוק, אינו מוגבל אך ורק לצורך הגשמת מטרה ציבורית, והוא משמש גם בסכסוך בין פרטים, מקום בו החלוקה הקיימת לא מאפשרת לבעל הקרקע ניצול נאות של המקרקעין שבבעלותו. סעיף 122 לחוק נועד אפוא ליתן מענה לצורך בשינוי החלוקה הקיימת, ניוד שטחים, הקטנת קווי בניין וכיו"ב, גם ללא הסכמת כל הבעלים, על מנת למנוע מצב של הטלת ווטו על שינוי התוכנית מצד מי מהבעלים. במקרים מעין אלה, לצד השיקולים התכנוניים, ובמסגרת איזון האינטרסים בין הצדדים, על הועדה המקומית לקחת בחשבון את הזכויות הקנייניות שיש לכל אחד מהצדדים, הפגיעה בכל אחד מהם אם התוכנית תידחה או תאושר, קיומן או אי קיומן של חלופות אחרות שיש בהן כדי להקהות עוקצה של פגיעה בצד זה או אחר וכיו"ב שיקולים.
אין להסתפק בתכלית הקניינית שביקש מגיש התכנית להשיג על חשבונו של בעל קרקע אחר, אלא יש להוכיח למוסד התכנון המאשר את התכנית את חיוניותה התכנונית. במקרה זה, לא הוצגה מבחינה תכנונית כל נחיצות או חיוניות תכנונית בהפרדת מגרש 156 לשניים והעתק מחציתו למיקומו של השצ"פ. מכאן, כי בהעדר תכלית תכנונית כבענייננו, אנו אין זה ראוי לאשר את התכנית ודינה להידחות. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|
