|
תוכן העניינים
| עליון |
|
|
|
|
|
|
| 4 [משפט מינהלי] |
 |
| בג"ץ 6016-22 קו לעובד נ' רשם הקבלנים - משרד הבינוי והשיכון (עליון; ע' ברון, ח' כבוב, ר' רונן; 08/12/22) - 6 ע' |
החובה המנהלית לפעול במהירות ראויה היא מושכל יסוד בכללי מינהל תקין. זאת ועוד, עמידה בלוח זמנים סביר לביצוע פעולה מנהלית נתונה, כשלעצמה, לביקורת שיפוטית. ודוק, בעת בחינת התנהלות הרשות המנהלית יש לתת את הדעת למהות ההחלטה, הסמכות שמופעלת ולנסיבות. עם זאת, בג"ץ אינו מקיים, למעט במקרים חריגים, מעקב אחר ביצוע החלטות מנהליות – ודאי מקום בו העוסקים במלאכה יושבים על הַמְּדוֹכָה, ומוסרים כי בתוך חודשים בודדים ישלימו מלאכתם הראשונית. הדברים מקבלים משנה תוקף מקום בו לא מונחים לפני ביהמ"ש נתונים שעל בסיסם ניתן לשקול מהו לוח הזמנים הסביר.
 משפט מנהלי – חובת הרשות – להפעיל את סמכויותיה במהירות הראויה
משפט מנהלי – בגץ – ביקורת שיפוטית |
|
| מחוזי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| מנהלי |
|
|
|
|
|
|
| שלום |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| עבודה אזורי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| משפחה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| המפקח על המקרקעין |
|
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
| עליון |
| 1 [משפט מינהלי] [משפט חוקתי] |
|
| בג"ץ 6197-22 איגוד רבני הקהילות בישראל נ' שרת החינוך (עליון; ע' ברון, א' שטיין, ר' רונן; 08/12/22) - 8 ע' |
| עו"ד: יונתן נד"ב, יסכה בינה |
העותרות לא הצליחו להצביע על שום פגם במינוי המשיבים הפורמאליים כחברי המועצה לחינוך הממלכתי-דתי, אשר יש בו בכדי להצדיק את התערבות בג"ץ. מינוי זה זכה לכלל האישורים הדרושים ללא כל פגם מנהלי, כאשר הליך המינוי מטעם שרת החינוך הושלם עובר לתקופת הבחירות, באופן המאיין את החשש לניגוד עניינים, ותוך התחשבות במכלול השיקולים והאיזונים הרלבנטיים.
משפט מנהלי – מינויים – בתקופת בחירות
משפט חוקתי – ממשלה – רציפותה
משפט חוקתי – ממשלה – סמכותה
.
במוקד העתירה ניצבת החלטת הממשלה בדבר אישור מינוי המשיבים הפורמאליים כחברי המועצה לחינוך הממלכתי-דתי. העותרות דורשות את ביטול המינוי בשל אישורו בידי הממשלה היוצאת בתקופת בחירות.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה על הסף בקבעו:
בהתאם לסעיף 30 לחוק-יסוד: הממשלה, היקף סמכויות הממשלה היוצאת מכוח עקרון הרציפות, לאחר הכרזה על הקדמת מועד הבחירות, נותר זהה וזו ממשיכה לאחוז בכלל הסמכויות שהיו נתונות לה עובר לתקופת הבחירות. עם זאת, מחויבת הממשלה היוצאת לנהוג באיפוק רב בהפעלת סמכויותיה – במיוחד לגבי כל אותם העניינים שאין בהם כורח או דחיפות מיוחדת. הגבלה זו אינה קובעת חובת הימנעות מפעולה ספציפית כלשהי, אלא רק התוויה של מרחב פעולה מצומצם – וזאת ביחס לכל אותן הסמכויות אשר יש בהפעלתן כדי לכבול את ידי הממשלה הבאה ולהציבה בפני עובדות מוגמרות.
הפעלת סמכות הממשלה היוצאת לאשר מינויים בתקופת בחירות אינה אלא מקרה פרטי הכפוף לכללים הנ"ל. ביסוד המגבלות החלות על מינויים בתקופת בחירות עומד שיקול כפול: העובדה כי הממשלה היוצאת פועלת כעת אך מכוח עקרון הרציפות ואינה עוד נהנית מאמון הכנסת; והחשש המוגבר לניגוד עניינים במינוי, באופן העלול להוביל להעדפת אינטרס מפלגתי-סקטוריאלי על פני אינטרס הציבור.
שיקולים מנחים אלו משמשים יסוד להנחיית היועמ"ש "מינויים בתקופת בחירות". ההנחיה מבהירה כי חרף העובדה שלמינויים בתקופת הבחירות נודעת רגישות מיוחדת ונדרש לגביהם איפוק רב, אין לומר כי קיימת מניעה מוחלטת לקיים מינויים גם בתקופת בחירות, אף אם הם בכירים באופיים – השאלה היא שאלה של שיקול דעת. ההכרעה בדבר איוש משרה פלונית בתקופת בחירות תלויה, אפוא, בגורמים שונים והיא פרי מלאכת איזון בין השיקולים המנחים הצריכים לעניין. כך, לעיתים לא יהא מנוס מאיוש משרה או תפקיד במועד זה, ככל שיש באיושם צורך חיוני של ממש אשר אם לא ייענה, ייווצר חלל העלול לפגוע באינטרס ציבורי חשוב. במסגרת זאת, ראוי יהיה ליתן משקל לבכירות המשרה ואופייה, לרבות אם היא כוללת סמכויות סטטוטוריות; מידת הפגיעה הצפויה לתפקודה התקין של הרשות באי-איושה; קיום אפשרות להאריך כהונה של בעל תפקיד מכהן או לאיישה ע"י ממלא-מקום במינוי זמני; קיום הליך מקצועי לאיוש המשרה; המועד בו מתעורר הצורך במינוי במסגרת תקופת הבחירות; וכיו"ב.
באופן פרטני יותר וביחס למינויים דוגמת זה שבנדון, קובעת הנחיית היועמ"ש כי נקודת האיזון היא התייחסות שונה למינויים שהחלו לפני המועד הקובע לבין מינויים שהחלו לאחריו. אם ההחלטה על המינוי, קרי, העברתו לבחינת הוועדה לבדיקת מינויים, נתקבלה לפני המועד הקובע, החשש כי ההחלטה נבעה משיקולי בחירות, קהה. במקרים אלה יש ליתן משקל רב יותר לצורך בהתנהלות תקינה ולאפשר את המשך הליכי המינוי. הליכי מינוי של מועמדים שהועברו לוועדה לבדיקת מינויים לפני הכניסה לתקופת הבחירות יושלמו כרגיל.
בענייננו, הליך המינוי מטעם שרת החינוך הושלם עובר לתקופת הבחירות. מינוי זה זכה לכלל האישורים הדרושים ללא כל פגם מנהלי. המינוי נבחן כנדרש ע"י הוועדה לבדיקת מינויים שמצאה כי מתקיימים בכלל המועמדים תנאי הכשירות הנדרשים לתפקיד, ומשכך אישרה מועמדותם. לצד זאת ציינה הוועדה את הסתייגויותיה מביצוע המינוי בתקופת בחירות ועמדה על הקשיים הכרוכים בכך. על אף ההסתייגות, אישרה את המינויים. בהמשך לכך הובאו המינויים בפני הממשלה היוצאת וגם היא אישרה אותם.
זאת ועוד: כלל האלטרנטיבות שהציעו העותרות נבחנו ונמצאו בלתי ניתנות לביצוע. הוסבר כי אין כל אפשרות להארכת כהונת המועצה היוצאת – לאור העובדה כי זו סיימה את כהונתה זמן רב עובר להכרזה על תקופת הבחירות; כי עם סיום כהונת המועצה היוצאת לא הייתה אפשרות למינוי חברים חדשים למועצה באופן מיידי, בשל הצורך להמתין להשלמת מינוי חברי ועדת החינוך; כי לא הייתה אפשרות למנות את חברי המועצה לתקופה קצרה מהתקופה הנקובה בחוק; כי הליך המינוי למועצה החל חודשים רבים עובר לתקופת הבחירות וארך זמן רב, ומשכך הוא, הרי שאין כל סתירה עם הנחיית היועמ"ש אשר חלה בכגון דא; וכי קיים צורך של ממש בהפעלת סמכויותיה הסטטוטוריות של המועצה, סמכויות אשר נועדו להבטיח פעילות שוטפת תקינה של משרד החינוך בכל הנוגע לחינוך הממלכתי-דתי.
כל אלו מעידים על תקינות הליך המינוי שבוצע – דבר שמחייב לדחות העתירה על הסף. העותרות לא הצליחו להצביע על שום פגם במינוי שיש בו בכדי להצדיק את התערבות בג"ץ, מקום בו בוצע המינוי עובר לתקופת הבחירות – באופן אשר מאיין את החשש לניגוד עניינים, ותוך התחשבות במכלול השיקולים והאיזונים הרלבנטיים. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [דיון פלילי] |
|
| בש"פ 6384-22 דענא לחלפנות - נותן שירות מטבע נ' משטרת ישראל - ימ"ר הונאה ירושלים (עליון; נ' סולברג; 08/12/22) - 8 ע' |
| עו"ד: ענבל לוי, ערן זלר, ניר ישראל |
אם במועד מתן ההחלטה המקורית לגבי היקף התפיסה ניתן משקל ניכר להסתברות ההרשעה, התלויה בעוצמת הראיות, אך מתבקש כי שינוי מאוחר הנוגע למאפיין זה – לחיוב או לשלילה – יצדיק גם הוא שינוי ביחס להיקף התפיסה. ברוח זו נקבע כי יש להביא בחשבון את עוצמת הראיות כאשר נבחנת אפשרות להפחתה מאוחרת (עד כדי איון) של היקף התפיסה. מתבקש כי כך יהיה הדין גם לעניין הרחבה מאוחרת של היקף התפיסה. אם כן, נראה כי ההכרעה בדבר משקל השינויים הראייתיים בהקשר הספציפי של תפיסה אחר תפיסה – ברורה, ולכן אינה מצדיקה רשות לערור.
דיון פלילי – תפיסת חפץ – היקף התפיסה
דיון פלילי – תפיסת חפץ – רשות ערר
.
המבקשת 1 (החברה) עוסקת במתן שירותי מטבע, ומצויה בשליטת המבקש 2. נגד המבקשים מתנהלת חקירה, בחשד לביצוע עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון. כחלק מן החקירה המתנהלת נגד החברה ונגד חשודים נוספים, ביצעה המשטרה חיפוש במשרדי החברה. ביום המחרת ניתן במעמד צד אחד צו להקפאת חשבונות הבנק של החברה. מכוח צו זה נתפסו נכסים של החברה, בשווי של כ-12 מיליון ₪. ימים ספורים לאחר מכן, פנו המבקשים לבימ"ש השלום בבקשה להורות על שחרור רכושם התפוס. בימ"ש השלום הורה על שחרור כמחצית מן הרכוש התפוס. תפיסה זו אושרה למשך 180 יום, שלאחריהם ידרֵש אישור נוסף ("תפיסת אפריל 2021"). ערר שהגישו המבקשים על החלטה זו נדחה (אם כי התקופה המאושרת להחזקת הרכוש התפוס קוצרה). אחר זאת, מעת לעת נתנו המבקשים את הסכמתם להמשך החזקת הרכוש התפוס לצורך השלמת החקירה. בפעם האחרונה סירבו המבקשים למבוקש. במקביל פנתה המשטרה לבימ"ש השלום בבקשה להוצאת צו חיפוש ותפיסה נוסף במשרדי החברה, כשמושא הצו היה המבקש 2 עצמו. הצו ניתן בו ביום, וכבר למחרת נערך במשרדי המבקשת חיפוש מכוחו, ובמהלכו נתפס, בין היתר, סך של 3,800, 000 ₪ במזומן ("תפיסת מאי 2022"). המשטרה הגישה לבימ"ש השלום בקשה להארכת תקופת תפיסת אפריל 2021. המבקשים ביקשו מנגד להשיב לרשותם את הרכוש שתפסה המשטרה במסגרת תפיסת מאי 2022. הצדדים הגישו מזה ומזה עררים לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש קיבל את ערר המשטרה ודחה את ערר המבקשים. מכאן הבר"ע.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
רשות לערור לא תינתן כדבר שבשגרה בהליך שנדון זה מכבר בשתי ערכאות שונות. על מנת לקבל רשות שכזו, על מגיש הבקשה לשכנע כי בקשתו מעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. אמת מידה זו חלה גם ביחס לבקשות המוגשות מכוח ס' 38א(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש). המקרה דנן, בנסיבותיו, אינו בא בקהל אותם מקרים חריגים.
המבקשים ניסו לעטות על בקשתם כסות עקרונית וביקשו להצביע על שאלות משפטיות רחבות המתעוררות לטענתם במקרה דנן. ואולם, אין הדבר כן. צו חיפוש ראשון שניתן בהליך אינו בבחינת סוף פסוק, ואינו סותם את הגולל על בקשה למתן צווי חיפוש ותפיסה נוספים בהמשך. זאת, שכן שינויים והתפתחויות בחקירה ובהליך עשויים לעתים להצדיק גם תפיסה נוספת, שתֵעשה בשלב מאוחר יותר. אם כן, גדר הדיון מצטמצם אך להסתעפות נקודתית, הנובעת מנקודת המוצא האמורה: האם התפתחות חקירתית בדמות התחזקות הראיות נגד בעלי הרכוש התפוס, היא התפתחות חקירתית מן הסוג שביכולתו להצדיק הרחבה של היקף התפיסה. גם אם תתקבל טענת המבקשים כי טרם ניתן בפסיקה מענה מפורש לשאלה זו, אין מדובר בשאלה המצדיקה מתן רשות לערור. זאת שכן ההכרעה בדבר ברורה ומתבקשת, בשים לב לכללים שהותוו כבר בפסיקה לגבי תפיסה שנועדה לצרכי חילוט עתידי.
במסגרת ההחלטה הראשונית על התפיסה והיקפה, מורה הפסיקה כי הסתברות ההרשעה היא שיקול מרכזי, ולפיכך ככל שהתשתית הראייתית נגד הנאשם דלה יותר, וככל שהמקרה מעלה שאלות פרשניות המפחיתות מן הסיכוי שהנאשם יורשע בסופו של הליך, כך תפחת הנכונות להורות על תפיסת מלוא פוטנציאל החילוט ולהיפך. הֱוֵי אומר: אם במועד מתן ההחלטה המקורית לגבי היקף התפיסה ניתן משקל ניכר להסתברות ההרשעה, התלויה בעוצמת הראיות, אך מתבקש כי שינוי מאוחר הנוגע למאפיין זה – לחיוב או לשלילה – יצדיק גם הוא שינוי ביחס להיקף התפיסה. ברוח זו נקבע כי יש להביא בחשבון את עוצמת הראיות בעת שנבחנת שאלת המשך החזקת הרכוש שנתפס ע"י המשטרה, דהיינו: כאשר נבחנת אפשרות להפחתה מאוחרת (עד כדי איון) של היקף התפיסה. מתבקש כי כך יהיה הדין גם בהקשר דנן – הרחבה מאוחרת של היקף התפיסה. אם כן, נראה כי ההכרעה בדבר משקל השינויים הראייתיים בהקשר הספציפי של תפיסה אחר תפיסה – ברורה, ולכן אינה מצדיקה רשות לערור.
שאלה נוספת שמעלים המבקשים, ולטענתם מצדיקה מתן רשות לערור, היא השאלה "אם לאפשר למשטרה לתפוס אצל חשוד פעם אחר פעם רכוש בשווי, באותה החקירה, באותו היקף חשדות, מבלי להודיע לשופט שנותן את הצו כי מדובר באותה חקירה בה בעבר נתפס סכום כסף ושוחרר חלקו בהחלטה שיפוטית מנומקת?". לצד שאלה זו מוסיפים המבקשים ומצביעים על שלל פגמים נוספים, אשר נפלו לטענתם במהלך תפיסת מאי 2022, ובהתאם הם מלינים על המשקל הפחוּת שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי לפגמים אלה. גם בכך אין כדי להצדיק מתן רשות לערור. אף כאשר נופל פגם בהתנהלות המשטרה, ההכרעה לגבי השלכות הפגם תלויה במכלול נסיבות המקרה. לפיכך, אין מקום 'לבודד' את שאלת היחס לפגם כשאלה רוחבית ומופשטת, ולצפות כי תינתן לה תשובה גורפת, כללית וחד-משמעית. את ההכרעה בעניין זה קיבל ביהמ"ש המחוזי בהתבסס על מכלול העובדות שלפניו, ועל כן, פתיחת השאלה מחדש – משמעה מיניה וביה הידרשות לפרטי-פרטיו של ההליך הספציפי, ולאופן שבו יִשֵׂם לגביו ביהמ"ש המחוזי את הדין הקיים. לא לכך נועד הדיון בערכאה שלישית. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [דיון אזרחי] |
|
| רע"א 7578-22 עמנואל אברהמי ואח' נ' מינהל מגורים מ.ש.י. בע"מ (עליון; ד' מינץ; 08/12/22) - 7 ע' |
| עו"ד: אלי פיטרו, איתי לסקי |
החלטות דיוניות הנוגעות לתיקון כתב טענות או צירוף בעל דין לתובענה הן החלטות המסורות לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית. ערכאת הערעור תתערב בהחלטות מעין אלו רק במקרים חריגים בהם יימצא כי הן מנוגדות לדין, עשויות לגרום לעיוות דין או חורגות ממתחם הסבירות. מקרה זה אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות.
דיון אזרחי – תיקון כתבי טענות – הוספת בעל דין
דיון אזרחי – רשות ערעור – על החלטה דיונית
.
המבקשים הגישו תביעות בהן טענו כי המשיבים גרמו להם, בתרמית ובחוסר תום-לב, להתקשר במערכת הסכמים מורכבת ובעלת סיכונים אדירים שהועלמו מעיניהם, עם קבוצת רכישה שזכתה במכרז לרכישת קרקע במתחם "שרונה" בת"א. בשלב מסוים הוגשה מצד המבקשים, שתביעותיהם אוחדו, בקשה לתיקון כתב התביעה על דרך של צירוף בעלי דין והוספת סעדים. בין היתר, התבקש צירופם של בעלי השליטה במשיבה 1. הבקשה התקבלה באופן חלקי אך נדחתה בנוגע להוספת בעלי השליטה במשיבה 1 כנתבעים. בעקבות החלטה זו הגישו המבקשים בקשה למחיקת התביעות ולהחזר אגרה, במטרה להגיש תחתן תביעה חדשה ומתוקנת. בפסק דינו הורה ביהמ"ש המחוזי על מחיקת התביעות תוך דחיית הבקשה להחזר האגרה. כמו כן נקבע כי המבקשים ישלמו למשיבה 1 הוצאות כתנאי להגשה חוזרת של תביעתם. על ההחלטה הנ"ל ועל פסק הדין הוגש ערעור. בערעור ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים לפיהן פסק הדין יבוטל והתביעות שנמחקו ישובו על כנן; ההחלטה שהתירה באופן חלקי את תיקון כתב התביעה תיוותר בעינה; והתיק יושב לביהמ"ש המחוזי לשם המשך ניהול ההליך, לאחר הגשת כתב תביעה מתוקן. לאחר שהוחזר הדיון לביהמ"ש המחוזי, הגישו המבקשים בקשה נוספת לתיקון כתב תביעה, בה חזרו וביקשו, בין היתר, את צירופם של בעלי השליטה במשיבה 1, כנתבעים. הבקשה נדחתה בכל הנוגע להוספת בעלי השליטה כנתבעים. מכאן הבר"ע.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
החלטות דיוניות הנוגעות לתיקון כתב טענות או צירוף בעל דין לתובענה הן החלטות המסורות לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית. ערכאת הערעור תתערב בהחלטות מעין אלו רק במקרים חריגים שבהם יימצא כי הן מנוגדות לדין, עשויות לגרום לעיוות דין או חורגות ממתחם הסבירות. מקרה זה אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות.
לא נמצא כל פגם בקביעת ביהמ"ש לפיה יש בהסכמה שעוגנה בפסק הדין בערעור כדי למנוע מהמבקשים להגיש בקשה חדשה לצירוף בעלי השליטה כנתבעים. בפסק הדין האמור ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים המפורשת והברורה, על פיה ההחלטה מיום 29.1.2020, בה נדחתה הבקשה לצירוף בעלי השליטה כנתבעים, נותרת בעינה, והדיון בתביעות ישוב לביהמ"ש המחוזי תוך תיקון כתב התביעה בהתאם להחלטה זו. אם המבקשים היו חפצים שיתאפשר להם להמשיך להעלות טענות בקשר לצירוף בעלי השליטה, היה עליהם לעמוד על כך בערעורם או להבהיר כי הסכמתם מותנית בשמירת טענותיהם בנוגע לאותה ההחלטה. משלא עשו כן, אין להם להלין אלא על עצמם. גם שיקולי יעילות דיונית או טענות בדבר ה"גישה הליברלית" הנהוגה בפסיקה בנוגע לתיקון כתבי טענות, עליהם ביקשו המבקשים להסתמך, אינם גוברים על הסכמתם המפורשת של הצדדים כפי שניתנה בערעור.
גם לא נמצא ממש בטענת המבקשים כי בימ"ש זה נמנע במכוון מלחסום את דרכם מלהגיש בקשה חדשה לצירוף בעלי השליטה כנתבעים, וזאת לטענתם כפי שעולה מפרוטוקול הדיון. לא רק שמפסק דינו של בימ"ש זה עולה כאמור באופן חד-משמעי וברור כי הדיון בתביעה ימשיך בהתאם להחלטה מיום 29.1.2020, אלא שגם אין בפרוטוקול הדיון כדי לסייע למבקשים בטענתם. גם טענת המבקשים שהתגלו להם עובדות חדשות המצדיקות את בחינת בקשת התיקון החדשה, אינה יכולה להתקבל. אותן עובדות חדשות לכאורה, אף אם היה בהן כדי לבסס הצדקה לצירוף בעלי השליטה כנתבעים, היו ידועות למבקשים כבר במועד הדיון בערעור. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [משפט מינהלי] |
|
| בג"ץ 6016-22 קו לעובד נ' רשם הקבלנים - משרד הבינוי והשיכון (עליון; ע' ברון, ח' כבוב, ר' רונן; 08/12/22) - 6 ע' |
| עו"ד: הדס ערן, אסתי אוחנה, אלעד כהנא |
החובה המנהלית לפעול במהירות ראויה היא מושכל יסוד בכללי מינהל תקין. זאת ועוד, עמידה בלוח זמנים סביר לביצוע פעולה מנהלית נתונה, כשלעצמה, לביקורת שיפוטית. ודוק, בעת בחינת התנהלות הרשות המנהלית יש לתת את הדעת למהות ההחלטה, הסמכות שמופעלת ולנסיבות. עם זאת, בג"ץ אינו מקיים, למעט במקרים חריגים, מעקב אחר ביצוע החלטות מנהליות – ודאי מקום בו העוסקים במלאכה יושבים על הַמְּדוֹכָה, ומוסרים כי בתוך חודשים בודדים ישלימו מלאכתם הראשונית. הדברים מקבלים משנה תוקף מקום בו לא מונחים לפני ביהמ"ש נתונים שעל בסיסם ניתן לשקול מהו לוח הזמנים הסביר.
משפט מנהלי – חובת הרשות – להפעיל את סמכויותיה במהירות הראויה
משפט מנהלי – בגץ – ביקורת שיפוטית
.
לעתירה שני רְבָדִים. רֹבֶד אחד מציג עתירת 'אי מענה', והסעד הראשון שהתבקש בגדרה הוא שמשיב 1 יתן טעם מדוע לא ישיב לפניות שנעשו אליו בסוגיה מושא הרֹבֶד השני, מזה קרוב לשנה. הרֹבֶד השני הוא בבקשת העותרת להורות למשיב 1 לקבוע נוהל, בגדרו יקבעו גם לוחות זמנים לעריכת שימוע וקבלת החלטה ביחס להמלצות משיב 2 בכל הנוגע לנקיטת צעדים נגד קבלנים המפרים הוראות בטיחות וגהות בעבודה, ועוד. המשיבים עדכנו כי בימים אלה פועלים הגורמים הרלוונטיים לגיבוש נוהל שעניינו ביישום סמכות רשם הקבלנים ביחס להתליה או ביטול של רישיון קבלן. לשיטתם, בנסיבות אלה העתירה במתכונתה הנוכחית התייתרה ודינה להימחק. העותרת מתנגדת למחיקת העתירה.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ הורה על מחיקת העתירה בקבעו:
האמור בתגובה המקדמית מטעם המשיבים ייתר את העתירה במתכונתה, על שני רבדיה. קרי, הן במתן המענה (אם כי יש להצר על התנהלות המשיבים בהקשר זה, אך התנהלות זו צריכה לבוא לידי ביטוי בפסיקת הוצאות ולא בהותרת הליך גיבוש הנוהל בפיקוח ביהמ"ש בגדרי העתירה); והן באשר לגיבוש נוהל בסוגיה חשובה זו, וזאת מבלי להידרש לשאלה האם גיבוש הנוהל הוא תוצר ישיר של העתירה. יוער, כי יש לשבח את המשיבים על נכונותם להיפגש עם נציגי העותרת על מנת לשמוע עמדתה אגב גיבוש הנוהל. הנה כי כן, בנסיבות אלה, ברי כי אין עילה למתן מי מהצווים על תנאי שהתבקשו בעתירה, וממילא אין עילה למתן צו מוחלט. גם לא נמצא להיעתר לבקשת העותרת להורות על הגשת הודעת עדכון מטעם המשיבים, ובכך למעשה לבצע מעקב אחר גיבוש הנוהל בעוד העתירה תלויה ועומדת.
ודוק; אין ספק כי משך הזמן שיידרש למשיבים לגיבוש הנוהל הוא בעל חשיבות. שכן, החובה המנהלית לפעול במהירות ראויה היא מושכל יסוד בכללי המינהל התקין. זאת ועוד, עמידה בלוח זמנים סביר לביצוע פעולה מנהלית נתונה, כשלעצמה, לביקורת שיפוטית. ואולם, בעת בחינת התנהלות הרשות המנהלית, בהיבט של לוח הזמנים לביצוע החלטה, יש לתת את הדעת למהות ההחלטה והסמכות שמופעלת; אשר על כן נקבע, זה מכבר, כי המהירות הראויה אינה אלא המהירות הסבירה, והסבירות תלויה בנסיבות של כל מקרה. עם זאת, בימ"ש זה אינו מקיים, למעט במקרים חריגים, מעקב אחר ביצוע החלטות מנהליות – ודאי מקום בו העוסקים במלאכה יושבים על הַמְּדוֹכָה, ומוסרים כי בתוך "מספר חודשים בודדים" ישלימו מלאכתם הראשונית (וזאת, למשל, בשונה ממצב דברים בו אגב עתירה התוקפת נוהל קיים, יודיעו גורמי המדינה כי הם עמלים על שינויו באופן שייתר את הדיון בנוהל לגופו). הדברים מקבלים משנה תוקף מקום בו, כבענייננו, לא מונחים לפני ביהמ"ש נתונים שעל בסיסם ניתן לשקול מהו לוח הזמנים הסביר לגיבוש הנוהל, בהינתן מכלול השיקולים המקצועיים הכרוכים בכך.
ככל שהעותרת תסבור בעתיד כי חל עיכוב בלתי סביר בגיבוש הנוהל ופרסומו, הרי שלאחר מיצוי הליכים מול המשיבים פתוחה בפניה הדרך להגיש עתירה חדשה, על בסיס תשתית עובדתית עדכנית ומספקת; והדברים נכונים גם מקום בו לעותרת יהיו השגות בנוגע להוראות וההסדרים שיקבעו בנוהל. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 5 [חדלות פירעון] |
|
| חדל"ת (תל אביב-יפו) 15599-05-21 אי.ג'י.אף.אי. ישראל בע"מ נ' הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי (מחוזי; א' רובינשטיין; 01/12/22) - 13 ע' |
| עו"ד: שלום גולדבלט, נדב שפר, רומן פלצמן, עמית חרחס, יגאל קלדס, אילון בריל, שרון קשפיץ |
האם רשאי בית המשפט של חדלות פירעון לברר את בקשת הנאמן לחייב את המשיבה לשלם לקופת הנשייה סכומים שונים במסגרת בקשה למתן הוראות? האם בירור כאמור עלול לגרום לפגיעה מהותית בזכות דיונית של המשיבה?
חדלות פירעון – בקשה למתן הוראות – מהותה.
.
הנאמן מבקש לחייב את המשיבה לשלם לקופת הנשייה של החברה הישראלית ו/או של החייב סכומים שונים. השאלות האמיתיות המתעוררות בהליך זה עניינן בתנאים השני והשלישי לפי סעיף 45 לחוק חדלות פירעון, לאמור, האם המחלוקת מחייבת בירור עובדתי מורכב והאם בירור העניין במסגרת בקשה למתן הוראות עלול לגרום לפגיעה מהותית בזכות דיונית של המשיבה.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
התנאים הנדרשים, דרך-כלל, להכרעה במחלוקת מהותית בין נושא תפקיד לצד שלישי במסגרת הליך מתן הוראות: (א) בירור הסוגיה שבמחלוקת נדרש לצורך מתן הוראות לבעל התפקיד לשם ביצוע יעיל וראוי של תפקידו. בעניין זה אין לרוב נפקות לשאלה אם היוזמה לבקשת ההוראות באה מבעל התפקיד עצמו או מגורם מעוניין אחר; (ב) בירור המחלוקת לגופה אינו מצריך הכרעה בעובדות, או אינו מחייב בירור עובדתי מורכב, וניתן להכריע בעובדות בדרך פשוטה וקצרה. (ג) בניהול ההליך בדרך מקוצרת אין כדי לגרום עיוות דין ופגיעה בזכויות דיוניות ומהותיות של בעל-דין.
מתוך עיון בטיעוני הצדדים נוצר רושם ראשוני של מחלוקות מורכבות עד מאוד. ברם, בסופו של דבר, דומה כי יש ממש בטענת הנאמן כי בפועל המחלוקות אינן כה מורכבות כפי שניסו להציגן. למעשה, עיקר המורכבות של ההליך נובעת מכך שהנאמן כרך יחדיו, באותה בקשה ממש, שורה ארוכה של עניינים, שכל אחד מהם, לו עמד בפני עצמו, לא היה מורכב יתר על המידה. יחד עם זאת, ברור כי משיקולי יעילות דיונית אין כל הגיון להורות לנאמן להפריד באבחת חרב בין הסעדים שהוא מבקש נגד המשיבה, על מנת שכל אחד מהם יידון בנפרד בבקשה למתן הוראות משל עצמו.
גם הפגיעה הדיונית שעלולה להיגרם למשיבה מחמת הבירור במתכונת של בקשה למתן הוראות, אינה גבוהה כפי הנטען על ידה. לא כל פגיעה דיונית שומטת את הבסיס מתחת לניהול הליך של בקשה למתן הוראות, אלא רק פגיעה מהותית.
הפטור המוקנה לנאמן מהגשת תצהירים, איננו פוטר אותו מן החובה לצרף לטיעוניו כל ראיה שעשויה לתמוך בהם (כגון מסמכים המוכיחים את מקור כספיו של החייב במועדים הרלבנטיים, ככל שישנם כאלה), ואם בסופו של יום יימצא חֶסֶר ראייתי כלשהו, הרי שהדבר עלול להכשיל את בקשת הנאמן. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח עמידתו של הנאמן על בירור הסכסוך במתכונת של בקשה למתן הוראות שאין עמה גילוי מסמכים, מה שעשוי לפעול לחובתו במקרה של הימנעות מצירוף ראיה שהייתה עשויה לבסס את טיעוניו. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [האפוטרופוס לנכסי נפקדים] |
|
| ת"א (חיפה) 46622-03-16 עלייה מוסא נ' מדינת ישראל (מחוזי; רון סוקול; 01/12/22) - 12 ע' |
| עו"ד: ג' ג'דעון, מ' אשור |
בית המשפט קבע כי החלקות הלא מוסדרות שירשו התובעים, הוקנו לרשות הפיתוח כדין על פי חוק רכישת מקרקעים (אישור פעילות ופיצויים), והתובעים זכאים לפיצוי כספי בלבד. החלקות המוסדרות הוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים בטעות, עם זאת התובעים זכאים רק לתמורת הנכסים, אשר תיקבע על פי שווי הנכסים.
האפוטרופוס לנכסי נפקדים – נכסי נפקדים – פיצויים
.
המנוח היה בעל זכויות ב-6 חלקות מקרקעין. לאחר הכרזתו של המנוח כנפקד הוקנו שלוש חלקות לאפוטרופוס לנכסי נפקדים על פי הוראות חוק נכסי נפקדים, ושלוש חלקות הוקנו לרשות הפיתוח על פי חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים). יורשיו של המנוח עותרים לבטל את הקניית הזכויות בחלקות ולהורות על השבתן לבעלותם, או לחילופין לפצותם בדרך של מתן זכות בחלקות מקרקעין אחרות או בפיצוי כספי.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה ופסק:
החלקות הלא מוסדרות כלולות בהודעת הרכישה על פי חוק הרכישה ועל כן התובעים זכאים לפיצוי המחושב לפי הוראות סעיף 5 לחוק הרכישה. לפי סעיף 3(א) לחוק הרכישה, הפיצוי לבעל הזכויות יהיה פיצוי כספי בלבד, אלא אם הושגה הסכמה אחרת בין בעל הזכויות לבין הרשות. הסכמה אחרת שכזו לא הושגה בין הצדדים. כדי שבעל הזכויות שהופקעו יזכה במקרקעין חלופיים, עליו להוכיח את תנאי סעיף 3(ב), ובהם כי הנכס שהופקע היה "מקור פרנסתו העיקרי" וכי "אין לו קרקע אחרת כדי מחייתו". בהתאם להוראות חוק הרכישה, ומאחר שלא הוכח אף אחד מהחריגים, זכאים התובעים (הבאים בנעלי המנוח) אך ורק לפיצוי כספי. לאור כל האמור, החלקות הלא מוסדרות הוקנו לרשות הפיתוח כדין על פי חוק רכישת מקרקעים (אישור פעילות ופיצויים), והתובעים זכאים לפיצוי כספי בלבד, בהתאם לאמור בסעיף 5 לחוק הרכישה המפנה לסעיף 12 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור).
באשר לחלקות המוסדרות, במקרה הנוכחי התמלאו באחיו של המנוח תנאי הנפקדות אך המנוח עצמו היה נוכח בישראל, ועל כן הקניית הנכסים לאפוטרופוס נעשתה שלא כדין. אם מצא האפוטרופוס שנכס שהוא חשבו לנכס מוקנה אינו נכס מוקנה, יש להשיבו לזכאי לו. ואולם המחוקק קבע סייג להשבת הנכס לבעל הזכויות והורה כי ניתן להסתפק בהשבת התמורה שהתקבלה על ידי האפוטרופוס במכירת הנכס, במקרה שהאפוטרופוס מכר את הנכס לצד ג' "בתום לב". הואיל והנטל להצגת ראיות לשלילת חזקת תום הלב מוטל על התובעים, הרי שבהיעדר כל ראיות על פעולות שננקטו או בירורים שנערכו על ידי האפוטרופוס, אם נערכו, אין מנוס מלקבוע שחזקת התקינות וחזקת תום הלב הנגזרת ממנה לא נסתרו. התוצאה היא כי גם אם התובעים לא היו מוותרים על טענתם לביטול הרכישה הרי שלא ניתן להורות על השבת החלקות המוסדרות לתובעים והם זכאים אך ורק להשבת התמורה שהתקבלה בהתאם לאמור בסעיף 18 לחוק נכסי נפקדים. תמורה זו תיעשה על פי שווי הנכסים. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [דיון אזרחי] |
|
| ת"צ (מרכז) 39446-08-21 דורון גרין נ' טורנדו מוצרי צריכה בע"מ (מחוזי; רמי חיימוביץ; 01/12/22) - 6 ע' |
| עו"ד: נחום אורן, אסף שובינסקי, חן שומרת |
בבקשה לגילוי מסמכים בהליך ייצוגי, בנוסף לתנאים ה"רגילים" על המבקש להניח תשתית ראייתית ראשונית לאישור התובענה כייצוגית ולהראות כי המסמכים רלוונטיים לדיון בבקשת האישור. בנסיבות העניין הונחה תשתית ראשונית לקיומם של התנאים לאישור תובענה ייצוגית. יש רלוונטיות רק לחלק מהנתונים המבוקשים – ואותם יש להעביר למבקש.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – גילוי מסמכים
.
בקשה מכוח תקנה 4(ב) לתקנות תובענות ייצוגיות, לגילוי מסמכים ונתונים ספציפיים.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה בחלקה ופסק:
הכלל בעניין גילוי מסמכים בהליכים אזרחיים הוא דיון בקלפים פתוחים. עם זאת הגילוי אינו מוגבל למסמכים שנדרשים לבירור העניינים השנויים במחלוקת ושגילויים אינו יוצר הכבדה לא סבירה על הצד השני. בשל אופייה הייחודי של התובענה הייצוגית והיות הליך האישור הליך מקדמי, צומצמו גבולות הגילוי ונקבע בתקנה 4(ב) לתקנות תובענות ייצוגיות, כי בנוסף לתנאים ה"רגילים" על המבקש להניח תשתית ראייתית ראשונית לאישור התובענה כייצוגית ולהראות כי המסמכים רלוונטיים לדיון בבקשת האישור. בית המשפט נדרש להתחשב בפערי המידע המובנים שבין הצדדים להליך הייצוגי, ובכך שהליכי הגילוי נועדו לגשר על פערים אלה, אך גם להיזהר ממצב בו גילוי המסמכים נועד לייצר תשתית ראייתית שלא הייתה בידי המבקש מראש. בנסיבות העניין הנדון, הונחה תשתית ראשונית לקיומם של התנאים הקבועים בחוק לאישור תובענה ייצוגית. יש רלוונטיות רק לחלק מהנתונים המבוקשים – ואותם יש להעביר למבקש. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [ראיות] |
|
| ת"פ (מרכז) 17595-02-18 מדינת ישראל נ' נסים לסרי (מחוזי; דנה מרשק מרום; 29/11/22) - 6 ע' |
| עו"ד: |
דרך המלך המבטיחה באופן מיטבי את זכויות הצדדים ואת יכולתו של בית-המשפט להתרשם מהעדים, היא באמצעות גביית העדות באופן ישיר, באולם בית-המשפט הדן בהליך, בנוכחות פיסית של כל המעורבים בו. עם זאת, הדין מאפשר במקרים מסוימים גביית עדות במדינה זרה לצורך הליך פלילי המתנהל בישראל. במקרה זה, התביעה רשאית לפעול לגביית עדויות עדי תביעה באמצעות וידאו קונפרנס.
ראיות – עדות – באמצעות כינוס וידאו
.
בקשת ב"כ המדינה לאישור גביית עדויות של עדי תביעה באמצעות מערכת טלוויזיה סגורה בינלאומית לפי סעיף 47 לחוק עזרה משפטית בין מדינות, ותקנה 15 לתקנות עזרה משפטית בין מדינות.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
דרך המלך המבטיחה באופן מיטבי את זכויות הצדדים ואת יכולתו של בית-המשפט להתרשם מהעדים, היא באמצעות גביית העדות באופן ישיר, באולם בית-המשפט הדן בהליך, בנוכחות פיסית של כל המעורבים בו, ובאופן שמאפשר לב"כ הנאשמים להציג מסמכים לעדים מבלי שיהיו תלויים באחרים. עם זאת, בתי-המשפט נתקלו במהלך השנים בסיטואציות בהן עד מהותי הנדרש לצורך מתן הכרעה בהליך פלילי או אזרחי, שוהה מחוץ לגבולות המדינה, ומטעמים מגוונים אינו מעוניין או אינו יכול להתייצב פיסית לפני בית-משפט בישראל. בהקשר הפלילי, סעיף 14 לפקודת הראיות יצר מנגנון של "חיקור דין" שנועד להכשיר כראיה עדות שנגבתה מחוץ לתחומי ישראל לצורך הליך פלילי בישראל, בתנאים מסוימים. סעיף 47 לחוק מאפשר גביית עדות בתחומה של מדינה זרה לצורך הליך פלילי המתנהל בישראל, בכפוף להסכם בין המדינות, ובכפוף לכך שבית-המשפט אישר שהראיות דרושות לצורך הליך משפטי בישראל.
במקרה זה, אין מחלוקת שהעדויות של ארבעת העדים הסלובקים חיוניות, וכי ניתן יהיה לגבות עדויותיהם מכוח אמנה/הסכם בין ישראל לסלובקיה. הצהרות העדים לפיהן אין בכוונתם להגיע לישראל לצורך מתן עדות מספיקה ואין צורך להשתכנע כי בפי העדים סיבה מספקת לעמדתם זו. מאחר שכבר בוצעו כל הבדיקות האפשריות מול העדים, התביעה רשאית לפעול לגביית עדויות עדי התביעה באמצעות וידאו קונפרנס. על התביעה לדאוג לכל הסידורים הדרושים בסלובקיה ובישראל לשמיעת העדויות באופן המיטבי, ולתאם את שמיעת העדויות מול יומן בית-המשפט. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [דיון פלילי] |
|
| עמ"ת (מרכז) 13555-11-22 מדינת ישראל נ' מוחמד בשתאוי (מחוזי; עמית מיכלס; 28/11/22) - 8 ע' |
| עו"ד: פאדי חמדאן, מור שקים, אריאל אודרברג |
הדיון בבקשה להארכת מעצר עד תום ההליכים של נאשם שהוא כבר אסיר, אינו שונה מהדיון שנערך לגבי כל אדם אחר. ניתן לראות בתנאי המאסר משום חלופת מעצר, רק במקרים המתאימים בהם יימצא שיש בתנאים אלו כדי להשיג את תכלית המעצר. במקרה זה המשיב אינו ראוי לשחרור וגם אם היה ראוי לכך, הרי שאין ב"שחרורו" לאגף אסירים כלשהו כדי לאיין את המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו. לפיכך, מעצרו יוארך עד תום ההליכים.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
.
ערר לפי סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) על החלטת בית משפט השלום, במסגרתה נדחתה בקשת העוררת לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערר ופסק:
על מנת שתתקבל בקשה למעצרו של נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, על בית המשפט להשתכנע כי מתקיימים בעניינו שלושה תנאים מצטברים: קיומה של תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו של הנאשם; קיומה של עילת מעצר; והיעדר חלופת מעצר, באמצעותה ניתן יהיה להגשים את מטרות המעצר בדרך פוגענית פחות בחירותו של הנאשם. הדיון בעניינו של עצור שהוא גם אסיר לא צריך להיות שונה מהדיון שנערך לגבי כל אדם שהעוררת מבקשת להאריך את מעצרו. לאחר שנקבע קיומן של ראיות לכאורה, יש לדון בקיומה של עילת המעצר. רק לאחר מכן, על רקע הערכת טיבה ועצמתה של העילה, יש להמשיך ולבחון את אפשרות השחרור לחלופת מעצר, וככל שנמצא שזו מתקיימת, לקבוע את תנאי השחרור ולהתאימם לטיב הסכנה הנשקפת מהמשיב. ניתן לראות בתנאי המאסר משום חלופת מעצר, אך זאת רק במקרים המתאימים בהם יימצא שיש בתנאים אלו כדי להשיג את תכלית המעצר. לעתים ניתן יהיה אף להסתפק בהגבלות על תנאי המאסר.
במקרה שלפנינו פסח בית משפט קמא על שני השלבים הראשונים, אך מן הטעם שהמשיב ממילא אסיר שמועד שחרורו רחוק. ואולם, בחינת בקשת המעצר על כל חלקיה, תוך התמקדות במסוכנות הנשקפת מהמשיב, מובילה למסקנה שהמשיב כלל אינו ראוי לשחרור. מעבר לכך, גם אם היה ראוי המשיב לשחרור, הרי שאין ב"שחרורו" לאגף אסירים כלשהו כדי לאיין את המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו. לפיכך, מעצרו של המשיב יוארך עד תום ההליכים. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [דיון פלילי] |
|
| מ"ת (תל אביב-יפו) 34620-11-22 מדינת ישראל נ' אריה גרינפלד (מחוזי; עודד מאור; 24/11/22) - 10 ע' |
| עו"ד: ד' לוי, א' קריטי, ל' שרקוביק |
במקרה זה, לאור עוצמתן הניכרת של עילות המעצר – מסוכנות בעוצמה גבוהה במיוחד והחשש לשיבוש הליכי משפט – אין מקום להמשיך ולבחון חלופות מעצר שיש בהן לאיין את מסוכנות הנאשם. לפיכך, יש להורות על מעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו.
דיון פלילי – מעצר – עד תום ההליכים
.
בקשה למעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים בעניינו, בעקבות אישומו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
קיימת עילת מעצר ברף גבוה, הואיל והעבירה "נעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך כדי שימוש בנשק קר או חם". עוצמת המסוכנות גבוהה במיוחד ופורצת גבולות. התנהגותו האלימה והאכזרית של הנאשם באירוע מושא כתב האישום בתיק זה, אליה מצטרף עברו הפלילי הרלוונטי, מלמדים על אדם בעל דפוס התנהגות אימפולסיבית ובריונית, ולמעשה מי שניתן לראותו כפצצה מתקתקת העלולה להתפוצץ במלוא עוצמתה בתוקפנות קשה ואלימה שעלולה לסכן חיי אדם, כאשר בדרך נס תוצאתו אינה קטלנית. נראה שאותה התנהגות אלימה עלולה להתפרץ במלוא עוזה ללא התראה בכל אימת שהנאשם יחוש מצוקה או תחושות לחץ ופאניקה. לכך יש להוסיף גם את החשש לשיבוש הליכי משפט, שאף היא מהווה עילת מעצר.
עוצמתן הניכרת של עילות המעצר במקרה זה והשילוב ביניהן, אינו מאפשר לקבוע כי ענייננו הוא המקרה המתאים לשחרור, ובנסיבות אלה אין מקום להמשיך ולבחון חלופות שיש בהן לאיין את מסוכנות הנאשם. לפיכך, יש להורות על מעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [בוררות] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 7009-06-22 מוקש פדיאר נ' בועז פוזיילוב (מחוזי; מיכל עמית אניסמן; 22/11/22) - 14 ע' |
| עו"ד: גלעד סער, אורי גיל, שמואל עיני |
במסגרת הביקורת השיפוטית על פסק בוררות, על בית המשפט לפקח שמתנהל הליך שיפוטי תקין, וכי נשמרו כללי הצדק הטבעי. זכות הטיעון כוללת בחובה את זכות הצדדים להציג מסמכים בפני הבוררים, ומקל וחומר חובת הבוררים להציג לצדדים מסמכים המצויים בידיהם ובוודאי תוצאת בדיקה אליה נשלחו, תוך מתן זכות הטיעון לצדדים להתמודד עימה. במקרה זה נפגעה זכות הטיעון של המבקש.
בוררות – פסק בורר – התערבות בית המשפט
בוררות – הליכי בוררות – פגם בהליך
.
בקשה להורות על ביטולו של פסק הדין שניתן מלפני מוסד הבוררות של המשיבה 2, שלפיו נדחתה תביעתו של המבקש כנגד המשיב 1.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התובענה ופסק:
כבר נפסק כי הביקורת השיפוטית על פסק בוררות אמורה לאזן בין האינטרס של מתן עצמאות מרבית לבורר ולצדדים להליך הבוררות לעצב את מסגרת הדיון וההכרעה במחלוקת ביניהם כרצונם, לבין תקינותו וטוהרו של ההליך, ככל הליך שיפוטי. על בית המשפט לפקח שמתנהל הליך שיפוטי תקין, הגם שהצדדים פטרו את הבוררים מסדרי הדין. כללי הצדק הטבעי, לרבות ובמיוחד זכות הטיעון המעוגנת בהוראות סעיף 24(4) לחוק הבוררות, חייבים להישמר. זכות הטיעון כוללת בחובה את זכות הצדדים להציג מסמכים בפני הבוררים, ומקל וחומר חובת הבוררים להציג לצדדים מסמכים המצויים בידיהם ובוודאי תוצאת בדיקה אליה נשלחו, תוך מתן זכות הטיעון לצדדים להתמודד עימה.
בענייננו הבוררים קבעו כי ההמחאות מושא התביעה יבדקו על ידי גרפולוג, אך תוצאות הבדיקה הגרפולוגית לא נמסרו לצדדים והם לא טענו לגביה. בנסיבות העניין נפגעה זכות הטיעון של המבקש שעה שנעלמו מעיניו תוצאות הבדיקה הגרפולוגית בעוצמה שמנעה ממנו את היכולת להתמודד עם אחת מהראיות שעמדו לפני כבוד הבוררים, יתכן שאך ראיה מרכזית. מנסיבותיו המיוחדות של המקרה הנדון עולה כי עומדת למבקש עילה לביטול פסק הבוררות, מכוח סעיף 24(4) לחוק הבוררות. עם זאת, בנסיבות העניין אין מקום להורות על ביטולו הגורף של פסק הבוררות. התיק יוחזר לבוררים אשר ימציאו לצדדים את תוצאת הבדיקה הגרפולוגית ויקבעו ישיבת בוררות אחת נוספת במהלכה יאפשרו לצדדים להשלים לטעון לגבי נפקותה, ולאחר מכן אם פסק הבוררות טעון שינוי או תיקון, או שיש להותירו על כנו. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 12 [אגודות שיתופיות] |
|
| עת"מ (נצרת) 60597-08-22 אלמוג חדד נ' רשות מקרקעי ישראל (מנהלי; עירית הוד; 01/12/22) - 25 ע' |
| עו"ד: ד"ר ניסן שריפי, עירין ענבר אייזנברג, מנחם גדרון, אביתר גושן |
בית המשפט דחה עתירה מנהלית במסגרתה מבוקש להורות, כי העותר זכאי לקבל מגרש בפרויקט ההרחבה בישוב עמוקה. נפסק, כי לא נפלו פגמים בהליך קביעת הזוכים בפרויקט ולכן אין מקום להתערב בהחלטות שהתקבלו בעניין זה.
אגודות שיתופיות – מושב – הקצאת מקרקעין לבני המקום
.
העותר הגיש עתירה מנהלית במסגרתה מבוקש, כי בית המשפט יקבע שהוא זכאי לקבל מגרש בפרויקט ההרחבה בישוב עמוקה או, כי יש לערוך הגרלה לבחירת הזוכים בפרויקט האמור או, כי יש לבטל את הפרויקט ולהתחיל את ההליך מחדש. במרכז הדיון עומדת השאלה: האם נפלו פגמים בהליך קביעת הזוכים בפרויקט ההרחבה בעמוקה והאם יש מקום להתערב בהחלטות שהתקבלו בעניין זה.
.
בית המשפט דחה את העתירה ופסק כלהלן:
עצם קביעת קריטריונים לשם דירוג מועמדים אינה פסולה ולמעשה היא דרושה לשם גיבוש המלצת המיישבת וכדי להבטיח, כי הליך ההרחבה יסייע ליישוב לקיים את צרכיו.
לסוכנות, בהיותה המיישבת במקרה בו עסקינן, מסורה הסמכות לתת המלצתה לעניין המועמדים להרחבה. במקרה זה גיבוש צרכיו של היישוב ורשימת הקריטריונים בהתאם לצרכים האמורים נעשתה תוך שיתוף פעולה בין הסוכנות בהיותה המיישבת לבין האגודה בשים לב לכך שהמידע הרלוונטי בנוגע לצרכיו הספציפיים של היישוב מצוי בידיו ועל כן ראוי ונכון לערב אותו בהליך ובוודאי שאין לקבוע, כי מדובר בדבר פסול או אסור.
אין מדובר במצב שבו הסוכנות האצילה שלא כדין את הסמכות המסורה לה.
רשימת הצרכים שנקבעו על ידי האגודה והקריטריונים שנקבעו בהתאם ואושרו על ידי האסיפה והסוכנות הם סבירים, הגיוניים ולגיטימיים.
אין מדובר באפליה אסורה אלא בהבחנה מותרת. קיימת הצדקה עניינית לכל אחד מהקריטריונים והם לא נקבעו באופן שרירותי או מטעמים פסולים אלא כדי לסייע ליישוב בהשגת צרכיו ומטרותיו במסגרת ההרחבה. לא עלה בידי העותר להוכיח פגמים באופן יישום הקריטריונים האמורים בעניינו. לכך מצטרפים השיהוי בהגשת העתירה והעובדה שהעותר השתתף בהליכים לצורך הצטרפותו להרחבה מבלי שהעלה טענותיו לעניין הקריטריונים אלא רק לאחר שהתברר לו מיקומו ברשימת המועמדים. וכן, תום ליבו של העותר וניקיון כפיו. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [משפט מינהלי] [כספים] |
|
| ת"צ (מרכז) 38784-07-11 אנטריפוינט מערכות 2004 בע"מ נ' עיריית פתח תקווה (מנהלי; מיכל נד"ב; 01/12/22) - 26 ע' |
| עו"ד: אייל ראובן ולנר, מיכאל רוזן, יולה דומנסקי, אשר |
בית המשפט קיבל תביעה ייצוגית בעילת השבה כנגד שלוש עיריות בגין גבייה בחוסר סמכות. טענות ההגנה השונות שהעלו הנתבעות שכללו טענת "הגנת התקציב", הפטור מהשבה ו"בטלות יחסית" – נדחו.
משפט מינהלי – תובענה ייצוגית – תביעת השבה נגד רשות
כספים – הפרשי הצמדה וריבית – בתביעת השבה
כספים – הפרשי הצמדה וריבית – ריבית
.
התובעים הגישו בקשות לאישור תובענות ייצוגיות כנגד הנתבעות, שעניינן השבת כספים שנגבו ביתר עקב גביית ריבית על תשלומי חובה מעבר למותר על פי דין. הבקשות אושרו. הנתבעות העלו בסיכומיהן טענות הגנה שונות: טענת "הגנת התקציב", הפטור מהשבה ו"בטלות יחסית". הן טענו כי חיובן בהשבה יפגע בתקציביהן ויגרום נזק לציבור תושביהן.
.
בית המשפט קיבל את התביעות ופסק כלהלן:
על פי סעיף 6 בחוק הרשויות המקומיות, ריבית פיגורים תושת על הרשות בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד – שאדם שילם תשלום חובה שלא חייב, ביתר. התנאי השני – שתשלום היתר לא הוחזר תוך 30 ימים מיום שהנישום הודיע בכתב לרשות המקומית כי נגבה ממנו תשלום יתר. תכלית הוראת הסיפא בסעיף 6 היא לתמרץ את הרשות להשיב לאזרח את תשלומי היתר שנגבו ממנו בתוך זמן קצר.
בענייננו – התנאי הראשון שבסעיף 6 סיפא מתקיים. לאור החלטת האישור ופסק דינו של בית המשפט העליון בעניין טוטיאן אין מחלוקת כי נגבה תשלום חובה ביתר עת הנתבעות חייבו את הנישומים ב"ריבית דריבית". גם התנאי השני לחיוב הנתבעות בריבית לפי סעיף 6 – קרי שהנישום הודיע הודעה בכתב לרשות המקומית שהתשלום שנגבה ממנו הוא תשלום יתר – מתקיים בענייננו אף הוא.
אין מניעה להורות בענייננו על השבה בהתאם לסיפא של סעיף 6 בחוק הרשויות המקומיות – ריבית.
אין לפטור את הנתבעות מחובת ההשבה. הנתבעות לא הביאו ראיות, לרבות תצהיר כלשהו, שיש בהן לתמוך את טענותיהן כי פסיקת השבה מלאה תביא לנזקים לציבור. הטענה נטענה בעלמא ועל כן דינה להידחות. על מנת שתתקבל הגנת התקציב על הרשות להוכיח שחיובה בהשבה יפגע בתקציבה באורח משמעותי ושלא קיימות חלופות לצמצום הפגיעה וכי לא די בטענות בעלמא.
המחוקק בחוק תובענות ייצוגיות דאג לרשות, פעמיים. פעם בסעיף 9 עת אפשר לה לחדול מן הגבייה ובכך להימנע מהשבה, ופעם בסעיף 21 עת קבע כי מקום שבית המשפט מאשר תובענה ייצוגית נגד רשות לא יחייב את הרשות בהשבה לגבי תקופה העולה על 24 החודשים שקדמו למועד שבו הוגשה הבקשה לאישור. על כן נראה כי יש לנהוג במתינות בהפעלת הגנת התקציב לגבי רשות בתובענה ייצוגית.
באשר לגמול ושכר טרחה, נוכח שיקולי התפוקה התשומה וההכוונה הציבורית, ולאחר שקלול טענות הצדדים, יש להורות, כי שכר הטרחה לב"כ התובעים והגמול לתובעים בשיעורים שביקשו ( 16% שכ"ט ו-3% גמול) הם סבירים וראויים. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [מסים] |
|
| עמ"נ (מרכז) 54772-06-22 מגדלי ברקת חברה להקמת מבנים בע"מ נ' רשות המיסים בישראל (מנהלי; אבי גורמן; 30/11/22) - 32 ע' |
| עו"ד: יוסי ישועה, דוד גוטמן |
בית המשפט דחה את ערעור המערערת כנגד החלטות ועדת הערר לענייני קורונה – השתתפות בהוצאות קבועות של עסקים. הערעור עוסק בשתי סוגיות: בחינת הזכאות למענק (ואגב כך התייחסות לטענות בדבר העדר הנמקה והרחבת חזית); משמעות האיחור במתן ההחלטות בהשגות.
מסים – מס רכוש וקרן פיצויים – נזקים כתוצאה מהתפשטות נגיף הקורונה.
.
המערערת הגישה שלושה ערעורים כנגד החלטות ועדת הערר לענייני קורונה – השתתפות בהוצאות קבועות של עסקים. הערעורים עוסקים במספר סוגיות מרכזיות: א. שאלת הזכאות למענק: האם המערערת מוחרגת מהגדרת "עוסק" הזכאי למענק בהתאם לחוק, כפי שקבעה המשיבה ואישרה ועדת הערר; ב. טענות שונות אשר לדברי המערערת יש בהן כדי להביא לקבלת הערעור: (1) – האיחור הניכר בקבלת ההחלטות בהשגה על ידי המשיבה, בכל הנוגע לערעור הראשון והשני. (2) – הפרת חובת ההנמקה בהחלטה בהשגה הנוגעת לערעור הראשון. (3) – הרחבות חזית, הן על ידי המשיבה והן על ידי ועדת הערר.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הוראת החוק מחריגה אפוא מתחולתו שני גורמים: "מי שעיסוקו במכירת זכות במקרקעין המהווה מלאי עסקי בידו". חריג זה מביא לשלילת המענק מכל מי שעיסוקו המסחרי במכירת זכויות במקרקעין, בין אם מדובר במקרקעין שהוא בנה על גביהם ובין אם עיסוקו בסחר במקרקעין ללא קשר לשירותי בניה; "מי שבשנות המס 2019 ו-2020 חל בחישוב הכנסתו סעיף 8א לפקודה, בשל עבודה ממושכת שמשך ביצועה עולה על שנה". הוראה זו מפנה למעשה להוראות סעיפים 8א(א) ו- 8א(ב) לפקודה, שעניינן במי שמבצע עבודה ממושכת – שמשך ביצועה עולה על שנה.
במקרה זה על המערערת חלה ההחרגה שקבע המחוקק בחוק הסיוע ולפיה לא יזכה למענק – "מי שבשנות המס 2019 ו-2020 חל בחישוב הכנסתו סעיף 8א לפקודה, בשל עבודה ממושכת שמשך ביצועה עולה על שנה". הדבר עולה באופן ברור מהדוחות הכספיים של המערערת והיא למעשה אף הודתה בכך באופן ברור בדיון שנערך לפני בית המשפט.
לא יכולה להיות ולמעשה אין כל מחלוקת כי המערערת החילה על עצמה בשנים 2019 ו- 2020 את הוראות סעיף 8א לפקודה. לאור זאת, לא יכולה להיות כל מחלוקת כי בהתאם לפשוטם של דברים – חל על המערערת החריג שנקבע בחוק והקובע כי – "מי שבשנות המס 2019 ו-2020 חל בחישוב הכנסתו סעיף 8א לפקודה, בשל עבודה ממושכת שמשך ביצועה עולה על שנה" – אינו "עוסק" הזכאי למענק.
אומנם במקרה זה מדובר בהנמקה חסרה, אלא שכאן, בנסיבות העניין, החסר – שאכן קיים, מצא את ריפויו בדיון שנערך בפני ועדת הערר ובכתב התשובה שהוגש שם.
המחוקק באופן מודע ומכוון לא קבע כי איחור במתן החלטה בהשגה, יביא לכך שיראו את ההשגה כאילו התקבלה. מדובר בעמדה עקרונית, המשתלבת בנקודת האיזון אותה בחר המחוקק לאמץ. לאור זאת ולמעט במקרים חריגים במיוחד, אין די בעצם האיחור כדי להביא לקבלת ההשגה והערר. לצד זאת, איחור משמעותי במיוחד, עשוי להצטרף לטעמים אחרים ולהצדיק את קבלת הערר. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 15 [דיון אזרחי] |
|
| ת"א (נצרת) 59853-06-21 טאקו מרדכי נ' כפר יובל אגודה שיתופית בע"מ מושב כפר יובל (שלום; שאדן נאשף אבו אחמד; 30/11/22) - 14 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש דחה בקשה לצו עשה זמני. גם אם התובעים עומדים במבחן "סיכויי התביעה", לא עלה בידם להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, ובפרט שהנזק שעלול להיגרם להם כתוצאה מדחיית בקשתם לצו עשה הוא נזק כספי בר פיצוי על פי טבעו.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – צו עשה זמני
דיון אזרחי – סעדים זמניים – שיקולים בהענקתם
.
ראשיתו של ההליך בבקשה לצווי עשה ארעיים וזמניים שהגישו התובעים, הטוענים לבעלות במטעים המצויים בגבול היישוב כפר היובל, נגד הנתבעים, וזאת במסגרת תביעה שבגדרה עתרו התובעים לקבלת סעד מסוג צו עשה, אליו כרכו סעד כספי בסך של 938,181 ₪, לחיוב הנתבעים, האגודה השיתופית כפר היובל ומשרד הביטחון, לאפשר להם גישה למטעים שלהם הכלואים בין שתי גדרות ביטחון.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
כידוע, שניים הם השיקולים שעומדים על הפרק בעת הדיון בבקשות לסעדים זמניים: סיכויי ההליך, ומאזן הנוחות בין הצדדים, בו ייבדק הנזק שצפוי להיגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני, לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן הנזק שעלול להיגרם לצד שלישי כתוצאה מכך. בין השיקולים הללו מתקיים יחס של 'מקבילת כוחות', אך הבכורה נתונה לשיקולי מאזן הנוחות.
מצויים אנו בשלב בו העצים, אשר לצרכי הגישה אליהם הוגשה התביעה העיקרית, ולצורכי המשך עיבודם בשלב הביניים עד לבירור התביעה, ניתן צו המניעה הזמני שלגביו הושגה הסכמה בין בעלי הדין, נעקרו ע"י האגודה, וזאת חרף ההחלטה השיפוטית שאישרה את ההסדר הדיוני האמור, שהופרה ובבוטות. עקירת העצים מהווה, הלכה למעשה, שינוי המצב הקיים בשטח הקרקע שבמחלוקת, ובמעשה זה אוינה מטרתו של ההסדר הדיוני שעסק בסעד הזמני וההחלטה השיפוטית שנתנה לו תוקף מחייב.
חרף ההחלטה השיפוטית שאפשרה בהסכמה גישה למטעים ועיבודם עד להכרעה הסופית בהליך דנן, ניצלה האגודה לרעה את תקופת הביניים, ושינתה את המצב העובדתי בשטח שבמחלוקת באמצעות עקירת העצים שבמטעים, ואשר הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע לזכויות החזקה בהם, ושטענותיהם לעניין טיב הזכויות, טרם התבררו. משכך, אין במתן צו עשה, בשלב זה, כדי להשיב את המצב לקדמותו, אחר שמצב זה שונה זה מכבר (עובדתית, פיזית וראייתית), כפי שאין בו, עם שינוי הנסיבות, כדי לגלות נחיצות במתן הצו הזמני, כמצוות הוראת תקנה 95(ב) לתקסד"א, המורה כי בנוסף לקיומה של עילה על יסוד ראיות מספקות לכאורה, על ביהמ"ש להשתכנע "בנחיצות הסעד הזמני לצורך הגשמת המטרה".
גם אם התובעים עומדים במבחן "סיכויי התביעה", הרי לא עלה בידם להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, ובפרט שהנזק שעלול להיגרם להם כתוצאה מדחיית בקשתם לצו עשה הוא נזק כספי בר פיצוי על פי טבעו, זאת מבלי שהדבר יהווה קביעת מסמרות לעניין הזכויות הנטענות של הצדדים ביחס לקרקע מושא התביעה. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [ראיות] |
|
| ת"א (הרצליה) 30878-04-21 ציון כרסנטי נ' לינוי בורשטיין (שלום; דוד יצחק; 28/11/22) - 6 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה בקשת התובע לזימון הנתבעים לרשימת העדים לדיון ההוכחות. הבקשה לא מבססת הסבר ביחס לרלבנטיות העדים שזימונם מבוקש ו/או לשייכות העדות המבוקשת לגדר המחלוקת הנדונה בתיק.
ראיות – עדים – זימון הנתבע להעיד מטעם התובע
ראיות – עדים – זימונם
.
בקשת התובע לזימון הנתבעים 1,2, 4,5 ו-7 לרשימת העדים לדיון ההוכחות, ולקצוב זמני חקירה לכל אחד מהעדים לצורך חקירה נגדית קצרה, וכן מתן הוראות ביחס לחקירה ראשית של הנתבעים שלא צורפו לרשימת העדים כאמור.
.
בית המשפט דחה את הבקשה, ופסק כלהלן:
המבחן המרכזי לצורך זימונו של עד הוא מבחן השייכות/רלבנטיות של העדות למחלוקת המונחת בפני בית המשפט. בהיעדר רלוונטיות בידי בית המשפט האפשרות לסרב לזמן עד. ככלל, הגם שיש סמכות בידי בית המשפט למנוע זימונו של עד, השימוש בסמכות ייעשה בזהירות רבה. בהתאם, גם דרישת הרלוונטיות התפרשה בפסיקה בצורה רחבה, ורק כאשר מדובר בעדות שאין בה צורך, יכול בית המשפט לסרב לזימון העדות.
הבקשה בענייננו כלל לא מנסה לבסס כל טענה או תשתית לשייכות ורלבנטיות העדויות המבוקשות למחלוקת שבפני בית המשפט. טענות התובע אין בהן כל בסיס לטיעון בדבר רלבנטיות העדים. פשיטא, כי אין די בזהות הצדדים (בהיותם בעלי דין נתבעים בתובענה) בכדי להצדיק מתן צו לזימון העדים כמבוקש. גם ביטויים כגון "מן הדין והצדק ליתן לתובע את יומו בבית המשפט" לא יכולים לשמש תחליף לפירוט הרלבנטיות של העדות במקרה שבפנינו. בקשה סתמית לזימון של עד, שלא הוסבר מדוע זימונם של העדים נדרש או רלבנטי לענייננו אינה עונה על התנאים של רלבנטיות העדות שבסעיף 1 לפקודת הראיות.
הדברים עולים מקל וחומר בענייננו שעה שמדובר בתביעה לפי חוק איסור לשון הרע. על מנת לאפשר לתובע לבסס את טענתו לפגיעה בשמו הטוב על ידי הנתבעים, ולהעביר את הנטל לכתפיהם להוכחת ההגנות, אין כל צורך בעדותם של הנתבעים. די בכך שהתובע יוכיח את הפרסום הנטען, וכן כי הפרסום פורסם על ידי הנתבעים, כדי שהנטל להוכחת קיומן של ההגנות יעבור לכתפיהם. ודוק, מעיון בכתב ההגנה שהגישו הנתבעים, הרי שאין כל מחלוקת בדבר הפרסום ו/או זהות המפרסם. עצם הפרסום וזהות המפרסם אינם פלוגתאות במחלוקת. לצורך הוכחת פרסום לשון הרע לא נדרש בית המשפט לעדויות או ראיות, ואין כל צורך בעדות הנתבעים להוכחת הטענה לפגיעה בשמו הטוב של התובע. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [דיון פלילי] |
|
| ת"פ (חדרה) 26285-04-21 מדינת ישראל נ' שי חזות (שלום; רקפת סגל מוהר; 26/11/22) - 10 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה בקשת המאשימה להפרדת נאשמים ותיקון כתב האישום בעניינו של נאשם 2 בדרך של הוספת נאשם 1 כעד תביעה נגדו.
דיון פלילי – בירור האשמה – הפרדת נאשמים
דיון פלילי – כתב-אישום – צירוף והפרדה של אישומים ונאשמים
דיון פלילי – נאשם – נאשם כעד
.
בקשת המאשימה להפרדת נאשמים ותיקון כתב האישום בעניינו של נאשם 2 בדרך של הוספת נאשם 1 כעד תביעה נגדו.
.
בית המשפט דחה את הבקשה, ופסק כלהלן:
כשמוגשת בקשה מן הסוג הזה, יש לבחון בפן המהותי, את אופן התנהלות המאשימה – בין השאר את השאלה מה היו הסיבות לכך שהבקשה להפרדת הדיון לא הוגשה קודם לכן והאם השתלשלות העניינים עד כה עלולה לפגוע בהגנת נאשם 2.
הסיבות שבגינן החליטה המאשימה בשעתה להגיש את כתב האישום כנגד שני הנאשמים במשותף ולהתמיד בגישתה זו גם לאחר שההליכים נגד נאשם 1 הותלו ואף לאחר שאותר, לא הובררו עד תום, אם בכלל. טענת המאשימה כי מדובר היה ב"טעות אנוש" אינה יכולה לעמוד, עת היו לה הזדמנויות רבות ושונות לבחון את עצמה, בכל פעם מחדש, והיא נמנעה מלעשות כן. המאשימה צריכה הייתה לכלכל את צעדיה בכל אחד מהשלבים של ההליך עד כה, וטעתה גם בכך שאפשרה לנאשם 2 להודות בעובדות כתב האישום המתוקן בפני המותב הדן בתיק האחר המתנהל נגדו בימים אלה ולא במסגרת התיק דנן, בשלב שבו טרם התקבלה החלטה בבקשתה להפריד את משפטו מזה של נאשם 2. משהדבר נעשה, דומה מצבו של נאשם 1, מן הבחינה המהותית, לזה של מי שכבר ניתנה הכרעת דין בעניינו ולכן לא ניתן להפריד את משפטו מזה של נאשם 2, בהתאם להוראת סעיף 88 לחסד"פ.
מאחר שכפירת נאשם 2 בעובדות כתב האישום והחלטת בא כוחו לוותר על חקירת עדי התביעה, ניתנו עוד לפני שההליכים נגד נאשם 1 הותלו, דהיינו על בסיס ההנחה שהמשפט יתנהל כנגד שני הנאשמים יחדיו, בקשת המאשימה להורות על תיקון כתב האישום בהוספת נאשם 1 כעד תביעה כנגד נאשם 2, בשלב מאוחר זה, צריכה להידחות. הבאת נאשם 1 לעדות כנגד נאשם 2 גם לאחר שדינו ייגזר, עלולה לפגוע פגיעה ממשית בהגנת נאשם 2, בעיקר לנוכח השלב בו מצוי משפטו כעת. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [חוזים] |
|
| ת"א (באר שבע) 31066-04-21 גדעון פנר משרד עורכי דין בע"מ נ' י.משעל ובניו יזמות בע"מ (שלום; אור אדם; 24/11/22) - 18 ע' |
| עו"ד: יצחק ששון, גיא פורר, אורי גלט |
תביעה שעניינה איחור במסירת משרדים שרכשה התובעת מהנתבעת. בניגוד לתיקים אחרים, בהם נדחתה טענת הקבלנים בדבר עיכובים לנוכח מגיפת הקורונה, שכן הקבלנים לא הוכיחו באופן קונקרטי כיצד, מדוע ועד כמה פגעה המגיפה בעבודה, הרי שהנתבעת פירטה באופן דקדקני את הפגיעה שנגרמה לה כתוצאה מהמגיפה.
חוזים – מכר – דירות
חוזים – הפרה – איחור במסירה
.
התובעת, חברת עריכת דין, רכשה מהנתבעת ארבעה משרדים בבניין חדש שנבנה ע"י הנתבעת. התובעת הגישה תביעה זו לפיצוי כספי בסך 308,572 ₪ בגין איחור במסירת ארבעת המשרדים שרכשה מהנתבעת.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הנטל על הנתבעת, המוכרת, להוכיח כי האיחור במסירה נגרם כתוצאה מנסיבות שאינן בשליטת המוכר ושהסיכון להתרחשותן ולתוצאותיהן אינו מוטל עליו, כאמור בסעיף 5א'(ג) לחוק המכר (דירות). במסגרת זו, הנטל הוא להראות קונקרטית, כי אלמלא אותו עיכוב הייתה המסירה מתבצעת במועד.
במסגרת בחינת מבחן הסיכון, שומה להביא בחשבון כי מדובר בחוק צרכני שנועד לתת הגנה לרוכש דירת מגורים. בענייננו, לא מדובר בדירת מגורים, אלא בנכס עסקי שהתובעת רכשה למטרות השכרה, ויש להביא זאת בחשבון בחלוקת הסיכון בין הצדדים, בשונה מדירת מגורים. יתרה מכך, בפסיקה ניתן למצוא תקופות ארוכות של עיכובים במסירת דירות מגורים, המגיעות לכדי 18 חודשי עיכוב, 32 חודשי עיכוב, 26 חודשי עיכוב ואף 36 חודשי עיכוב. עם כל ההבנה למצוקתה של התובעת, איחור של שלושה חודשים בלבד במסירת נכס עסקי, כאשר מועד המסירה החוזי היה ממש בתחילתו של הסגר השלישי, הוא איחור קל למדי ביחס לתביעות אחרות.
מבחן הסיכון הוא מבחן נורמטיבי, בו מוכרעת השאלה מי מן הצדדים נושא בסיכון שהתממש ועל מי יש להטילו. השילוב של שני הנתונים הללו – העובדה שאין מדובר בדירת מגורים אלא בנכס עסקי, והעובדה שהעיכוב היה קצר יחסית לתביעות אחרות, מטים את הכף באופן מאוזן יותר מאשר בתביעות אחרות, בהן מדובר בדירת מגורים ובעיכוב ממושך.
בהתחשב בנתונים הקונקרטיים שהוכחו לגבי חוסר בעובדים עקב מגיפת הקורונה, שהביאו לעיכוב בבנייה – יש לקבוע כי הבנייה התעכבה ב-20 יום עקב נסיבות שאינן בשליטת הנתבעת ואין להטיל עליה את הסיכון לכך. בנוסף לכך, במועד השגת האישורים השונים, היו שני סגרים בזה אחר זה, שגרמו לעיכובים נוספים של כ-20 יום נוספים שאינם באחריות הנתבעת ושהסיכון להם איננו מוטל לפתחה. הפחתה זו של 40 ימים מתקופת עיכוב המסירה תואמת גם את המלצת משרד השיכון, אף שההמלצה איננה מחייבת.
יש לקבוע, אפוא, כי עלה בידיה של הנתבעת להוכיח כי עקב נסיבות שאינן תלויות בה ושהסיכון להתרחשותן ולתוצאותיהן איננו מוטל עליה, התעכב מועד המסירה ב-40 ימים. עדיין קיים עיכוב נוסף של 50 יום, אשר נגרם בעטייה של הנתבעת ללא צידוק. דא עקא, שהמחוקק מצא לנכון לזכות את הרוכש בפיצוי ללא הוכחת נזק, רק אם המוכר איחר ב-60 ימים, ולכן אין התובעת זכאית לפיצוי ללא הוכחת נזק בגין האיחור במסירה. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [דיון פלילי] |
|
| בע"ח (נתניה) 58818-06-22 פלוני נ' מדינת ישראל (שלום; טל אוסטפלד נאוי; 08/09/22) - 6 ע' |
| עו"ד: עדי לבוק, לירן אוחיון |
נקבע כי יש לאפשר למבקש לעיין בגיליון הרישום הפלילי של המתלוננת, כולל תיקי מב"ד. כמו כן, יש למסור לידי המבקש העתקי כתבי האישום שהוגשו כנגד המתלוננת. גילוי חומר החקירה המבוקש עומד במבחן הרלוונטיות עבור המבקש במסגרת הטיעונים לעונש.
דיון פלילי – עיון בראיות התביעה – רישום קודם של מתלונן
דיון פלילי – עיון בראיות התביעה – רישום פלילי של עד תביעה
.
בקשה לעיון בחומר חקירה בהתאם לסעיף 74 לחסד"פ. המבקש מבקש לעיין בגיליונות הרישום הפלילי המלאים של המתלוננת, לרבות תיקי מב"ד ותיקים סגורים וכן בהעתק מכתבי האישום שהוגשו נגדה.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
הזכות להליך הוגן אינה נוגעת אך ורק לשלב בירור האשמה כי אם עוטפת את ההליך בכללותו ומתקיימת גם בשלב הטיעונים לעונש ומתן גזר הדין. טענת המשיבה לפיה אין מקום להגיש את הבקשה בשלב הטיעונים לעונש משהנאשם הודה והורשע, אינה יכולה להתקבל שכן בכל שלב של ההליך הפלילי קיימת לנאשם הזכות להליך הוגן והזכות לנהל הגנתו באופן המיטבי, ומשהנאשם רשאי להציג ראיותיו גם בשלב הטיעונים לעונש, ברי כי יש לאפשר לו לבקש "להצטייד" בהן גם בשלב זה.
ביחס לתיקי מב"ד, נפסק כי יש לנקוט במבחנים נוקשים יותר מאלה הנוגעים לפרטים הנכללים בגיליון המרשם הפלילי תוך מתן משקל, בין היתר, למידת הרלוונטיות, הזכות לכבוד, לפרטיות, לשיקום העד או קרבן העבירה ומידת הפגיעה בזכות זו, הפגיעה בזכויותיהם של צדדים שלישיים, שייתכן כי מעורבים בתיקים שנסגרו, ומידת הפגיעה ועוד.
לאחר עיון במרשם תיקי המב"ד, נמצא כי הרלוונטיות והתועלת הפוטנציאלית להגנת הנאשם העולה מגילוי תיקי המב"ד גוברת על האינטרסים המוגנים של המתלוננת. משכך, יש לאפשר למבקש לעיין בתיקי המב"ד.
ראשית, לטענת המבקש, העבירות בוצעו כלפיו. די בכך כדי להעיד על הרלוונטיות של המידע עבורו. שנית, עיון במרשם הפלילי מעלה כי קיימת רלוונטיות למועד ביצוע העבירות ולהצגת מערכת היחסים בין המתלוננת למבקש. שלישית, משהעבירות בוצעו כלפי המבקש, אין חשש לפגיעה בזכותם לפרטיות של צדדים שלישיים. רביעית, בין הטעמים להימנעות מהצגת תיקי מב"ד, הטעם כי מדובר בתיקים אשר מעצם טבעם וטיבם אינם מגלמים מסקנות סופיות ואף ייתכן כי כלל לא יבשילו לכדי כתבי אישום ולכן בתי המשפט, בשם ההגנה על הפרטיות, נוקטים ביד מצמצמת בחשיפתם. בענייננו, חשש כזה לא קיים, משעלה בדיון במעמד הצדדים, כי המתלוננת כבר הורשעה והוכרע דינה. חמישית, לא עולה חשש לפגיעה בשיקומה של המתלוננת. אדרבה, המתלוננת והנאשם מטופלים במסגרת שירות המבחן. ייתכן כי דווקא ראיית תמונת המצב המלאה תוביל למציאת פתרון הולם במסגרת שירות המבחן לבעיות העולות מהמערכת הזוגית. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 20 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| ב"ל (תל אביב-יפו) 46862-01-21 תום סביה נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; אורן שגב; 02/12/22) - 8 ע' |
| עו"ד: שרון אשל אילון, עדי וידנה |
ביה"ד דחה את תביעת התובעת לגמלת שמירת הריון בתקופה שבמחלוקת בין הצדדים, על יסוד חוות דעת המומחה שמונה בתיק, שממנה אין כל הצדקה לסטות, לפיה אין רישומים רפואיים המעידים על מצב שסיכן את התובעת או את העובר, כדרישת סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.
ביטוח לאומי – גימלאות – שמירת הריון
עבודה – בית-הדין לעבודה – מומחים רפואיים
.
התובעת עבדה כסייעת לילד בבית ספר יסודי. עסקינן בתביעת התובעת לגמלת שמירת היריון מהנתבע לתקופה שמיום 12.11.20 ועד ליום 31.1.21. הנתבע דחה את התביעה בנימוק שלא היה במצבה הרפואי כדי לסכן אותה או את העובר, כאמור בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי. בתיק מונה מומחה-יועץ רפואי.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט א' שגב) דחה את התביעה ופסק כי:
סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר "שמירת היריון" כך: "שמירת היריון - היעדרות מעבודה בתקופת ההיריון המתחייבת בשל אחד מאלה: מצב רפואי הנובע מההיריון והמסכן את האישה או את עוברה, הכל בהתאם לאישור רפואי בכתב". מלשון החוק עולה כי הזכאות לגמלת שמירת היריון תלויה בשאלה אם היעדרות המבוטחת מהעבודה קשורה בקשר סיבתי עם הצורך בשמירת היריון. המצב הרפואי הנדרש, יכול ולא ינבע מההיריון, אך ככל שלהיריון השפעה על מצבה הרפואי של האישה, בין אם ביצירתו ובין אם בהחמרתו, בא הדבר בגדר הוראת סעיף 58(1) לחוק; לפי הפסיקה, הסיכון המגבש את הזכאות לגמלת שמירת היריון אינו חייב לעלות כדי סכנה קיומית לאשה או לעובר, אולם, עליו להגיע לכל הפחות כדי סיכון לתחלואה גופנית וזאת להבדיל מאי נוחות או כאב הנובעים משינויים פיזיולוגיים טבעיים הכרוכים בהריון ועתידים לחלוף פרק זמן סביר לאחר הלידה מבלי להטביע חותם תחלואתי בגוף האשה או העובר.
חוות דעת המומחה הרפואי משמשת "אורים ותומים" לביה"ד בתחום הרפואי. ככלל, ביה"ד נוהג לייחס משקל רב לחוות דעתו של המומחה מטעמו, שכן האובייקטיביות של המומחה מטעם ביה"ד גדולה יותר ומובטחת במידה מירבית מעצם העובדה, כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל את שכרו מידי בעלי הדין; ביה"ד ייתן משקל מיוחד לחוות דעת המומחה שמונה כדי לייעץ לביה"ד בתחום הרפואי, ולא יסטה ממנה אלא אם כן קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן. זאת כל עוד אין בחוות הדעת פגמים גלויים לעין ואין היא בלתי סבירה על פניה.
בענייננו דין התביעה להידחות בהעדר הצדקה לסטות מחוות דעתו של המומחה הרפואי. בחוות הדעת לא נמצאו רישומים רפואיים המעידים על מצב שסיכן את התובעת או את העובר; אשר לטענת התובעת בדבר הרף בו יש לבחון את הסיכון הרפואי הקבוע בסעיף 58, אכן, הסיכון הנדרש שייגרם כתוצאה מהמשך עבודה אינו צריך להגיע לסיכון חיים דווקא אך עליו להגיע לכל הפחות כדי סיכון לתחלואה גופנית, ובענייננו עולה בבירור ממסקנת המומחה כי כאבי הגב מהם סבלה התובעת לא חרגו בעוצמתם ותדירותם מאלה המופיעים לעיתים קרובות בהריון. המומחה אף ציין כי אין כל גורמי סיכון כולל עבודת האישה כסייעת לילד עם צרכים מיוחדים כדי לסכן את האישה והעובר וכי בתקופה הנדונה נושא כאבי הגב מוזכר פעמיים בלבד. לגבי הסימפליוזיס קבע המומחה כי לא היה בחומרתו אינדיקציה להפסקת עבודה ושמירת הריון; אמנם יש ליתן לאישור רפואי מזמן אמת מעמד כבד משקל. יחד עם זאת, המומחה סיפק הסברים רפואיים מנומקים בנוגע למסקנתו בדבר דחיית התביעה ואין מקום להתערב בהם, משלא נמצא כי נפל פגם משפטי גלוי המאפשר זאת.
קביעת המומחה בדבר היעדר הצדקה לאשר גמלת שמירת הריון לתובעת בתקופה שבמחלוקת מנומקת ונשענת על אדנים מקצועיים-רפואיים, ולפיכך לא נמצא מקום להורות על מינוי מומחה רפואי נוסף או אחר. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [עבודה] [חברות] |
|
| סע"ש (תל אביב-יפו) 52451-07-17 אירם גרייבר נ' ג. ויליפוד אינטרנשיונל בע"מ (עבודה; אירית הרמל, נ.צ.: א' רזניק, מ' שריקי; 27/11/22) - 52 ע' |
| עו"ד: סיגל פעיל, חדוות ינקו וולדמן |
ביה"ד פסק כי תנאי העסקת התובע כנשיא הנתבעת 1 וכמנכ"ל נתבעות 1 ו-2 בפועל אושרו ושולמו לו כדין; עוד נפסק כי התובע הסכים לסיום יחסי העבודה עם נתבעות 1 ו-2 ונתבעים 3 ו-4 הסכימו לשלם לו את זכויותיו לפי הסכם העסקה שלו. אך גם אם התובע לא היה מסכים לפיטוריו, עדיין זו הפררוגטיבה של נתבעות 1 ו-2 להחליט לפטרו והיא סבירה בנסיבות העניין. בנוסף, נערך לתובע שימוע כדין לפני פיטוריו; ביה"ד חייב את התובע להשיב לנתבעת 1 שכר ובונוס ששולם ביתר ואת נתבעות 2-1 חייב לשלם לתובע דמי הבראה, דמי הודעה מוקדמת וזכויות נוספות.
עבודה – פיטורין – בחינתם
עבודה – פיטורין – זכות לשימוע
עבודה – יחסי עבודה – הזכות הניהולית
עבודה – עובדים – שכר עבודה
עבודה – עובדים – זכויותיהם
חברות – מנהלים – עסקה עם נושא משרה
.
תביעה כספית שהוגשה על ידי אירם גרייבר-התובע שעניינה הפרשי שכר, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בהעדר שימוע, פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, בונוס וזכויות סוציאליות שונות. כמו כן, תביעה לסעד כספי שהוגשה על ידי נתבעת 1 בלבד נגד התובע שעניינה כספים, שלטענתה נטל ממנה שלא כדין. נתבעות 2-1 הן חברות ציבוריות. נתבעים 4-3 שימשו בעבר כבעלי שליטה וכמנהלים בנתבעות 1 ו-2. בחודש 6/17 רכשו הנתבעים 3 ו-4 פעם נוספת את השליטה בנתבעות 1 ו-2. השאלות העולות מהתובענות הן: האם תנאי כהונתו והעסקתו של התובע כנשיא הנתבעת 1 וכמנכ"ל נתבעות 1 ו-2 בפועל אושרו ושולמו לו כדין; האם נערך לתובע שימוע כדין לפני פיטוריו מהנתבעות 1 ו-2; והאם התובע ו/או נתבעת 1 זכאים לסעדים הכספיים הנתבעים.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת א' הרמל ונציגי הציבור א' רזניק, מ' שריקי) קיבל את התביעות בחלקן ופסק כי:
ביה"ד עמד על תנאי כהונתו והעסקתו של התובע כפי שנקבעו בשני מזכרי הבנות. בהתאם למזכר ההבנות הראשון, הוא יכנס לתוקף בכפוף לקיום מספר תנאים מתלים במהלך 60 יום ממועד חתימת המזכר, כדלקמן: מינוי התובע לתפקיד המנכ"ל על ידי הדירקטוריון; אישור ועדת התגמול, הדירקטוריון והאסיפה הכללית של בעלי המניות לשינוי מדיניות התגמול ולתנאי העסקת התובע בהתאם לתנאים המפורטים במזכר. ככל שהתנאים המתלים לא ימולאו, מזכר ההבנות לא יכנס לתוקף ויהיה בטל. הסעיפים המתלים למזכר ההבנות הראשון נקבעו לאור הוראות סעיף 272(ג1)(1) לחוק החברות (אישור משולש). תנאי העסקת התובע המפורטים במזכר ההבנות הראשון חרגו ממדיניות התגמול לנושאי משרה שהייתה בתוקף אותה שעה. משכך כונסה ועדת התגמול לדון בשינוי מדיניות התגמול ולאשר תנאי העסקת התובע. הוועדה אישרה את תנאי העסקת התובע כפי שסוכם במזכר ההבנות הראשון. דירקטוריון נתבעת 1 אישר את תנאי העסקת התובע בכפוף לאישור האסיפה הכללית, אלא האסיפה הכללית לא אישרה את התיקונים למדיניות התגמול ולא אישרה את כהונתו ותנאי העסקתו של התובע. בנסיבות אלה מזכר ההבנות הראשון לא נכנס לתוקף.
בתום ישיבת ועדת התגמול היא החליטה לאשר ולהמליץ לדירקטוריון לבצע אוברולינג על החלטת האסיפה הכללית שלא אישרה את מדיניות התגמול החדשה המוצעת. המלצת ועדת התגמול לביצוע אוברולינג על החלטת האסיפה הכללית לא לאשר את מדיניות התגמול החדשה המוצעת התייחסה למדיניות התגמול החדשה שקיבלה את הערות האסיפה הכללית לעניין הבונוס. הדירקטוריון קיבל את המלצת ועדת התגמול ואישר את מדיניות התגמול בשינויים שהומלצו ובהתאמה אישר את תנאי העסקת התובע כמנכ"ל. בעקבות כך שולם לתובע שכרו החל מחודש 12/15. בהמשך, ולאור סעיף 272 לחוק החברות, נתבעת 1 שילמה לתובע שכר בהתאם למזכר ההבנות הראשון שלא כדין. בנסיבות אלה התעורר הצורך לפנות לייעוץ משפטי אחר אשר יאשר את התשלום לתובע. חוות דעת משפטית המליצה לדירקטוריון נתבעת 1 לעדכן את הגדרות התפקיד של התובע, כך שיתאים למדיניות התגמול שבתוקף, והוצע כי התובע ימונה לנשיא נתבעת 1 וכי ימונה מישהו אחר למנכ"ל.
בהתאם לחוות הדעת המשפטית, כונסה ועדת התגמול על מנת לאשר את תנאי העסקתו של התובע בהתאם למזכר ההבנות הראשון באופן שיעלו בקנה אחד עם הוראות מדיניות התגמול שבתוקף. לבסוף אישרה ועדת התגמול את תנאי כהונת התובע בהתאם לתנאי העסקתו ובהתאם למדיניות התגמול שבתוקף, והכל בכפוף למינויו לנשיא על ידי דירקטוריון הנתבעת 1 חלף מינויו כמנכ"ל. ואכן, התובע מונה לנשיא והדירקטוריון אישר את תנאי והעסקתו כנשיא. באשר לשכר ששולם לתובע מיום תחילת העסקתו ועד מינויו כנשיא, לא הוכח כי הדירקטוריון אשרר את השכר ששולם לתובע במשך 7 החודשים הראשונים, כפי שהומלץ לו לעשות בחוות הדעת. בנסיבות אלה, בגין 7 חודשים אלה זכאי התובע לשכר על פי מדיניות התגמול שהייתה בתוקף באותה עת.
אשר לשכר ותנאי העסקה של התובע ב-11 החודשים הבאים, חוק החברות קובע אופן מיוחד לאישור תנאי כהונה רק בקשר עם המנכ"ל, ולא נדרש אישור האסיפה הכללית לתנאי כהונת יתר נושאי המשרה הכפופים למנכ"ל (ובלבד שתנאים אלו תואמים את מדיניות התגמול). דהיינו, תפקיד הנשיא כפוף לתפקיד המנכ"ל. כאמור, מינוי התובע לנשיא בהתאם לחוות הדעת נועד אך לצרכי אישור תנאי העסקתו בחריגה ממדיניות התגמול שהייתה בתוקף באותה עת. נתבעת 1 לא טענה כי התובע לא זכאי לתמורה ואף לא טענה כי התמורה שקיבל בפועל עולה על שווי עבודתו. כל שטוענת הנתבעת 1 היא שהתמורה שקיבל התובע בפועל לא אושרה כדין. חוות הדעת הציעה לנתבעת 1 דרך חוקית להתגבר על הקושי שנוצר באשר לאישור תנאי העסקת התובע בהתאם למזכר ההבנות הראשון – למנות מנכ"ל אחר במקום התובע. בכך למעשה "גלגלה" חוות הדעת את הקושי שנוצר באישור תנאי העסקה של התובע כמנכ"ל להזדמנות אחרת בה ימונה במקומו מנכ"ל אחר לנתבעת 1, אבל ככל שהיא נוגעת לתנאי העסקתו של התובע כנשיא, אין בה פגם. מינוי התובע לנשיא אושר על ידי דירקטוריון הנתבעת 1 כדין וניתן אישור כדין לשכרו של התובע.
כארבעה חודשים לאחר שהתובע מונה לנשיא הנתבעת 1, נחתם עמו מזכר הבנות שני. מזכר זה זהה בנוסחו למזכר ההבנות הראשון, וכפוף לאותם תנאים מתלים שבקיומם הוא ייכנס לתוקף, למעט העסקת התובע כנשיא וכן עליית שכרו. לא נטען כי התובע לא קיבל שכר בהתאם למזכרי ההבנות הראשון והשני ובמועדים כפי שאושרו על ידי ועדת התגמול ודירקטוריון הנתבעת 1, ולכן התובע קיבל שכרו בהתאם לשני מזכרים אלה ומשאלה אושרו כדין, נדחתה טענת הנתבעת 1, לפיה על התובע להשיב לה שכר שקיבל. מאידך, אשר לבונוס לשנת 2016, נוכח הוראות המזכרים ובנסיבות העניין נפסק כי על התובע להשיב לנתבעת 1 ההפרש בין הבונוס שקיבל לבין הבונוס לו היה זכאי; התביעה לתשלום בונוס לשנת 2017 נדחתה בהעדר הוכחה.
אשר לסיום יחסי העבודה ועריכת שימוע, הוחלט לפטר את התובע משתי סיבות: עקב חילופי שליטה בנתבעות 1 ו-2 ועקב ניהול כושל. ההחלטה התבססה על הסכמת התובע במהלך השימוע לזכותם של הנתבעים 3 ו-4 לפטרו עקב חילופי השליטה. בנסיבות אלה, אין עסקינן בפיטורים שלא כדין; נתבעים 3 ו-4 הסכימו לשלם לתובע את זכויותיו לפי הסכם העסקה שלו; גם אם התובע לא היה מסכים לפיטוריו, עדיין זו הפררוגטיבה של נתבעות 2-1 להחליט לפטר את התובע והיא מוצדקת וסבירה בנסיבות של הפרת אמון. בנוסף, לתובע ניתנה מלוא ההזדמנות להשמיע עמדתו ביחס לכל טענות הנתבעות 1 ו-2 נגדו.
לאור כל האמור, התובע ישיב לנתבעת 1 שכר ובונוס ששולם ביתר; נתבעות 1 ו-2 תשלמנה לתובע דמי הבראה, דמי הודעה מוקדמת, הפרשי קרן השתלמות בתקופת הודעה מוקדמת, הפקדות לביטוח מנהלים בתקופת הודעה מוקדמת, 4 חודשי הסתגלות והפקדות לקרן השתלמות וביטוח מנהלים בחודשי הסתגלות; התנהלות הנתבעים 3 ו-4 אושרה בישיבות הדירקטוריון של נתבעות 1 ו-2 ובמובן זה הם פעלו כאורגנים שלהן. בנסיבות אלה, התביעה האישית נגדם נדחתה. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [עבודה] |
|
| סע"ש (תל אביב-יפו) 73091-01-18 מתן סבג נ' סמדר ותומר הפקות בע"מ (עבודה; דורון יפת; 27/11/22) - 11 ע' |
| עו"ד: שרית רפפורט, מירב טויטו, בן טויטו |
התובע שימש כיחצ"ן אירועים ומסיבות של החברה הנתבעת 1. מנהלת החברה היא הנתבעת 2. ביה"ד פסק, על יסוד המבחנים המקובלים בפסיקה, כי לא התקיימו יחסי עובד מעסיק בין התובע לבין הנתבעות, ולפיכך, ביה"ד לעבודה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה על רכיביה השונים. התביעה כנגד נתבעת 2 נדחתה, בהעדר פירוט הבסיס הנורמטיבי לתביעה נגדה.
עבודה – יחסי עובד-מעביד – היעדרם
עבודה – יחסי עובד-מעביד – מבחנים לקביעתם
עבודה – יחסי עבודה – היעדרם
עבודה – יחסי עבודה – מבחנים לקביעתם
.
התובע שימש כיחצ"ן אירועים ומסיבות של הנתבעת 1, חברה העוסקת בהפקת אירועי לילה במועדון לטובת ארגון ליין מסיבות למועדון בימי חמישי בשבוע. נתבעת 2 היא מנהלת ובעלת החברה. הדיון נסב אודות השאלה האם התקיימו יחסי עובד מעסיק בין התובע לבין הנתבעות.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ד' יפת) דחה את התביעה ופסק כי:
ביה"ד עמד על המבחנים המקובלים בפסיקה לקביעת סטטוס של עובד – המבחן המעורב הכולל במרכזו את מבחן ההשתלבות בעל שני הפנים (החיובי והשלילי) ומבחני משנה נוספים. לא פעם יהיה המקרה "מקרה גבולי" באופן שכפות המאזניים בו מעוינות. בכל מקרה, החלטת ביה"ד אם ביחסי עבודה מדובר, תתבסס על נסיבות המקרה בכללותן. הנטל להוכיח כי התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים מוטל על הטוען כך.
במקרה זה בין התובע לנתבעת 1 לא התקיימו יחסי עובד מעסיק. ראשית, התובע חבר למועדון על מנת לקדם מטרה עסקית משותפת, שבה שני הצדדים מרוויחים באמצעות ליין חד שבועי. התובע מקדם את המוניטין שלו ורווחיו בצירוף בליינים, ובד בבד מקדם את ענייני המועדון בהגעת בליינים לבלות בו והשאת רווחי המועדון. ואולם, המועדון אינו מהווה "מפעל יצרני" שתפקידו של התובע חיוני לפעילותו השוטפת, הגם שאין מחלוקת כי המועדון נתרם מפעולותיו, הנעשית לעתים בצוותא חדא עם יחצ"נים נוספים. הורתה של ההתקשרות בין התובע למועדון, בדמות תבנית העסקה של מתן שירותי יחצנות, נותרה לכל תקופת אורכה של ההתקשרות. למעשה, התובע לא היווה חלק מהמבנה הארגוני של המועדון, אלא גורם משלים ותומך למועדון יחד עם יחצ"נים נוספים. שכן הוא לא שימש חלק מעובדי המועדון הקבועים המועסקים בו, שאינם תלויים בליין מסיבות כזה או אחר.
שנית, הנתבעת או מי מטעמה לא פיקחו על שעות העבודה של התובע. לתובע הייתה יד חופשית לבצע את פעולותיו ולשם כך נשכרו שירותיו; שלישית, עבודת היחצנות בוצעה אמנם באופן אישי על ידי התובע, אך זאת באמצעות הטלפון שלו והרשתות החברתיות, ועל חשבונו. במשרדי המועדון אין מחשב והיחצנים משתמשים בכלי העזר האישיים שלהם. רשימת הבליינים הפוטנציאליים ומאגר האנשים הקיימים היו ברשותו של התובע בלבד; אמנם המועדון הוא זה שסיפק לתובע תלושים לשתייה חינם במועדון כדי שיתמרץ את הבליינים. ברם, עיקר העבודה של התובע היא יחצנות המועדון ולא הבילוי עצמו שנעשה בשטחי המועדון באמצעות תלושי שתייה חינם. כך או כך, אספקת כלי עבודה וחומרים על ידי המעסיק, איננה נחשבת ראיה משמעותית, שכן גם במקרים בהם סיפק המעסיק את כל ציוד העבודה, ניתן לסווג את העסקה בין הצדדים כעסקת קבלנות; רביעית, לא היה בכוחה של הנתבעת להטיל על התובע משימות משתנות; חמישית, התשלום לתובע הותנה בפועל בקיום המסיבה, הגעתו למסיבה ורווח מינימלי באותה מסיבה ויש בכך כדי להעיד על היות התובע קבלן עצמאי. שכן משמעות הדברים היא כי התובע נשא בסיכוני העסק – אם הקופה לא תעבור את המינימום הנדרש, הוא לא יקבל כסף על עמלו. זאת בשונה מעובד המקבל שכר קבוע ורווחי המעסיק אינם מעניינו. התשלום החודשי לא היה קבוע. כשהמועדון היה בשיפוצים או שהתובע נסע, הוא לא קיבל כל תשלום.
שישית, אמנם מקום בו ניתנים תלושי שכר, חזקה כי הם משקפים את אמיתות תוכנם. ואולם, בענייננו תלושי השכר אינם משקפים את המציאות כהוויתה, לא בשל מעמדו האמיתי של התובע והן לנוכח התשלום בפועל. במשך עשרה חודשים ראשונים להתקשרות בין הצדדים לא הונפקו לו תלושי שכר. תלושי השכר שנמסרו לתובע לכאורה לא נתקבלו אצלו בזמן אמת. ניתן לראות חוסר הלימה בין תלושי השכר לבין השיקים שנמסרו לתובע. בנסיבות העניין, אין להקנות חשיבות לעצם הנפקת תלושי שכר לתובע כעובד כביכול של הנתבעת, שכן בחינת מערכת היחסים הינה מהותית ולא טכנית; שביעית, התובע נעדר תלות כלכלית במועדון. שמינית, התובע לא היה בעל עסק עצמאי, אלא "עוסק יחיד (שכנראה אינו בעל תעודת מורשה) שבכוח עבודתו מגולם העסק כולו". הממד האישי, קרי המוניטין של התובע ורשימת הבליינים שבה הוא מצויד, היא יחצנות הבנויה כל כולה על היכולת שלו לסחוף בליינים אחריו למועדון הנלווית לממד המסחרי של המועדון, מעין שותפות שבהתאם לרווחיה נגזרים התשלומים לתובע, בכפוף לרווח מינימלי בקופה; תשיעית, התובע נתן את שירותיו גם למועדונים נוספים.
לסיכום, בין הצדדים לא התקיימו יחסי עובד מעסיק, ולכן ביה"ד לעבודה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה על רכיביה השונים; התביעה כנגד נתבעת 2 נדחתה. התובע לא טען בכתב התביעה מה הבסיס הנורמטיבי לתביעתו כנגדה. התובע טען לראשונה בסיכומיו טענה להרמת מסך כנגד נתבעת 2, אך היא בגדר הרחבת חזית אסורה, שאין להתיר. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [עבודה] |
|
| סע"ש (תל אביב-יפו) 44219-04-19 אהרון אברהם נ' שגרירות קמרון (עבודה; הדס יהלום, נ.צ.: י' רודיניקי בן משה; 25/11/22) - 17 ע' |
| עו"ד: איריס אלמוג, עובד מחרז |
ביה"ד פסק כי בין התובע, אשר שימש כנהג בשגרירות הנתבעת, ובין הנתבעת התקיימו יחסי עובד מעסיק משך כ-16 שנה; ביה"ד פסק לזכות התובע תשלום בגין פיצויי פיטורים, פדיון חופשה שנתית, גמול שעות נוספות, דמי הבראה, פיצויי הלנת שכר, פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר בסך של 30,000 ₪ ופיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה.
עבודה – יחסי עבודה – קיומם
עבודה – יחסי עבודה – מבחנים לקביעתם
עבודה – יחסי עובד-מעביד – קיומם
עבודה – יחסי עובד-מעביד – מבחנים לקביעתם
עבודה – התפטרות – פיצויי פיטורין
עבודה – שכר עבודה – תלוש שכר
.
הנתבעת הינה שגרירות הרפובליקה של קמרון בישראל. בין הצדדים לא נחתם הסכם, בין הסכם עבודה ובין הסכם למתן שירותים. הנתבעת סיפקה את כלי הרכב בהם השתמש התובע לצורך עבודתו, ונשאה בתשלום ההוצאות הכרוכות באחזקת הרכבים. התובע קיבל תשלום עבור עבודתו במזומן בדולר ארה"ב. התובע לא הנפיק חשבוניות לנתבעת כנגד התשלום. הצדדים לא דיווחו לרשויות על העסקת התובע - לא כשכיר למוסד לביטוח לאומי ולא לרשות המיסים כעצמאי. הדיון נסב אודות השאלה האם התקיימו יחסי עובד-מעסיק בין התובע לנתבעת. ככל שהתשובה חיובית, האם התובע זכאי לתשלום זכויות סוציאליות כמפורט בכתב התביעה ומה בסיס השכר לחישוב הזכויות והאם התובע זכאי לפיצוי בלתי ממוני.
.
בית הדין האזורי לעבודה (הנשיאה ה' יהלום ונציגת הציבור י' רודיניקי בן משה) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
אשר לשאלת קיומם של יחסי עובד-מעסיק, קביעת מעמדו של אדם כעובד או כעצמאי נעשית בהתאם למבחנים שהתוותה הפסיקה כשהמרכזי בהם הנו המבחן המעורב הכולל את מבחן ההשתלבות (על שני פניו) ומבחנים נלווים. ביה"ד יכריע בשאלת קיומם של יחסי עבודה לאחר שקילת כל אחד מהמאפיינים של יחסי הצדדים, כאשר אין במבחן אחד כדי להכריע, אלא נוכח משקלם המצטבר של המבחנים על כפות המאזניים.
אשר למבחן ההשתלבות הפן החיובי, הנתבעת הינה שגרירות. התובע שימש כנהג של השגריר או הקונסול בכל התקופה. התובע הינו חבר בצוות העובדים של השגרירות. התובע מופיע במערכת של משרד החוץ כעובד מקומי של השגרירות. התובע הסיע את השגריר או הקונסול במשך כל שעות הפעילות היומית, לפי סדר יומם. הם אלה שקבעו את שעות הפעילות של התובע, והיה להם פיקוח מלא על שעות העבודה שלו. אין מדובר בהתקשרות ארעית בין הצדדים, אלא בהתקשרות שנעשתה שנים רבות במתכונת דומה. לאור האמור מתקיים בתובע הפן החיובי של מבחן ההשתלבות.
אשר למבחן ההשתלבות הפן השלילי, לתובע לא היה עסק משלו ולא נתן שירותים לגורמים נוספים מלבד הנתבעת. פעילות התובע בנתבעת בוצעה מדי יום במשך שעות רבות, ולא נראה כי היה אפשרי מבחינה מעשית שהתובע יספק שירותים לגורמים נוספים. התובע לא נהנה מגמישות תעסוקתית, הוא נדרש לבקש אישור לצאת לחופשות. כאשר התובע שהה בחופשות ארוכות המשיך לקבל שכר, בשונה מקבלן עצמאי המקבל תשלום עבור עבודה בפועל; התובע קיבל תשלום בסכום קבוע עבור עבודתו ולא תשלום קבלני בהתאם לשעות הפעילות בפועל; הנתבעת היא זו שסיפקה את כלי הרכב ששימשו את התובע, ושילמה את כל ההוצאות הכרוכות באחזקת הרכבים. נהג נוסף שאיתר התובע על מנת לסייע לו, לא היה עובד של התובע, לא קיבל מהתובע תשלום עבור עבודתו, אלא ישירות מהנתבעת. לאור האמור מתקיים בתובע הפן השלילי של מבחן ההשתלבות. לסיכום, בין התובע לנתבעת התקיימו יחסי עובד-מעסיק וחלים על העסקת התובע דיני העבודה. טענות התובעת לחוסר תום לב של התובע לא הוכחו, ומכל מקום אין בהן כדי לשלול קביעה בדבר יחסי עובד ומעסיק, שעה שהוכח שאלו היו היחסים בין הצדדים.
אשר לזכויות התובע: התובע התפטר לאחר גיל הפרישה ולכן הוא זכאי לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(ה) לחוק פיצויי פיטורים;. התובע זכאי לפדיון חופשה שנתית עבור 3 השנים המלאות האחרונות לעבודתו, בצירוף החלק היחסי עבור שנת העבודה השוטפת; כן זכאי התובע לתשלום דמי הבראה בהתאם לוויתקו, לפיצויי הלנת שכר, לתשלום בגין גמול שעות נוספות; עילת התביעה לפיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד על תנאי ההעסקה נדחתה מחמת התיישנות; התובע זכאי לפיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר תקופה ממושכת של כ-16 שנה, בסך של 30,000 ₪; אשר לאובדן קצבאות לפנסיה, התובע לא הוכיח זכאות לפנסיה החל מיום העבודה הראשון, אך הוכח כי נגרם לתובע נזק עקב כך שלא בוטח בפנסיה החל מיום 1/1/08, עת נכנס לתוקפו צו ההרחבה הכללי במשק בדבר פנסיית חובה והוא זכאי לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מאי הפרשה לפנסיה; תביעת התובע לפיצוי בגין נזק לא ממוני בגין התעמרות נדחתה בהעדר הוכחה. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [נזיקין] |
|
| סע"ש (תל אביב-יפו) 49359-06-19 אברהם סיקסיק נ' שמעון מרדכי הולנדר (עבודה; חופית גרשון יזרעאלי, נ.צ.: צ' שטרן, ש' ברוך; 24/11/22) - 18 ע' |
| עו"ד: אהב כהן, אמיר טיטונוביץ' |
ביה"ד פסק כי אמירות של הנתבע, שוטר, לשני גורמים במשטרה לפיהן התובע, שוטר אף הוא, קיבל טובת הנאה אסורה, היו בגדר לשון הרע כלפיו, וחייב את הנתבע לפצות את התובע בסך 30,000 ₪ בגין הוצאת לשון הרע.
נזיקין – עוולות – איסור לשון הרע
.
תביעת התובע כנגד הנתבע לפיצוי בגין הוצאת לשון הרע. בתקופה נשוא התביעה שירתו התובע והנתבע כשוטרים במשטרת ישראל.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ח' גרשון-יזרעאלי ונציגי הציבור צ' שטרן, ש' ברוך) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
חוק איסור לשון הרע משקף "איזון עדין" בין הזכות לשם הטוב לבין הזכות לחופש הביטוי. זכויות אלו נגזרות מהערך החוקתי של כבוד האדם. בפסיקה נקבע כי במערכת של יחסי עבודה קיימים גם ערכים נוספים שיש לקחתם בחשבון בעת יישומו של החוק וההגנות הנקובות בו, הנובעים מהיותו של מקום העבודה מעין "משפחה" מורחבת, שחבריה שוהים זה עם זה שעות רבות מדי יום ואמורים להגשים יחד מטרות משותפות. מקום העבודה הוא מקום חי ותוסס, שיש חשיבות להבטיח בו שיח פתוח, ללא חשש או מגבלות, ותוך עידודם של שקיפות, שיתוף וגילוי מרביים. עוד יש לקחת בחשבון שלעיתים נאמרים דברים מתוך רוגז רגעי או סערת רגשות, כחלק מהתנהלות יומיומית או בעידנא דריחתא נוכח לחץ העבודה; לא לכל עלבון יש להתייחס כאל לשון הרע במובנה המשפטי, ותיתכן בהקשר זה אף הגנת זוטי דברים. מאידך יש להתחשב בחובות תום הלב המוגברות המוטלות על צדדים לחוזה עבודה; בפערי הכוחות הקיימים דרך כלל בין עובד לממונה עליו; ובהשפעה המשמעותית שתיתכן לאמירותיו של ממונה בנסיבות מסוימות. לאור זאת, על שני הצדדים ליחסי העבודה, במסגרת חובתם לנהוג זה כלפי זה בהגינות ותום לב – להיזהר האחד בכבודו של משנהו, תוך הקפדה על מידתיות וסבירות. יש לפרש לפיכך את חוק איסור לשון הרע, בהקשרים של יחסי עבודה, באופן שיגן על הערכים שבבסיס החוק אך מבלי לפגוע במרקם העדין של היחסים במקום העבודה, ומבלי ליצור "משפוט" יתר של כל התבטאות. האיזונים בקשר לכך עשויים להשתנות מתקופה לתקופה ומהקשר להקשר.
לפי הפסיקה ניתוח תביעה בעילת לשון הרע ותוצאותיה נעשית בארבעה שלבים: בשלב ראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת; בשלב שני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו; בשלב השלישי, יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק; השלב הרביעי הוא שלב הפיצויים.
בשלב הראשון יש לבחון מה המשמעות של הביטוי, כלומר כיצד יש לפרשו. פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור "בין שורותיו", כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר"; אשר לשלב השני, יש לבדוק האם לאור משמעות הדברים שנאמרו, הם מהווים "לשון הרע" כהגדרתם בסעיף 1 לחוק והאם אופן אמירתם מהווה "פרסום" לפי סעיף 2 לחוק. האמירות יהוו לשון הרע אם קיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להשפיל אדם, "לעשותו מטרה לשנאה, בוז או לעג מצד הבריות", כאשר אין תלות בכוונת המפרסם או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע. יש לבחון, מבחינה אובייקטיבית, כיצד משפיעות האמירות על ההערכה לה זוכה אדם בעיני הציבור. די בכך שהפרסום עלול היה להביא להשפלה או לביזוי אדם.
התובע טוען לחמישה מקרים בהם הוציא הנתבע דיבתו רעה, אך התביעה התקבלה אך בחלקה, בגין אמירות של הנתבע באוזני רפ"ק ברכה וסנ"צ האוסליך, כי התובע קיבל טובת הנאה מעיריית ראשון לציון, אשר הייתה נתונה בחקירה, כאשר ארגן את האירועים בחוף הים ללא תמורה. לפיכך נפסק כי הנתבע יפצה את התובע בסך 30,000 ₪ בגין הוצאת לשון הרע. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [עבודה] |
|
| על"ח (תל אביב-יפו) 62156-11-21 לוסילה יצהר נ' מדינת ישראל (עבודה; אלעד שביון, נ.צ.: א' סרוסי גרטי, א' רחלי; 20/11/22) - 11 ע' |
| עו"ד: אחז אגם, הילית כהן |
ביה"ד דחה על הסף ערעור על החלטת הממונה על חוק עבודת נשים, במסגרתה הותר לפטר את המערערת, נוכח ביצוע עבירה של אבטחת מידע, וזאת חרף היותה בהיריון, נוכח הגשתה באיחור; הערעור נדחה גם לגופו. נפסק כי החלטת הממונה נשענה על תשתית ראייתית רחבה שהובילה את הממונה למסקנה כי אין קשר בין הפיטורים להריון, כי הממונה הפעילה שיקול דעת ענייני וקיבלה החלטה שקולה וסבירה בנסיבות העניין ולא נפל בהחלטתה כל פגם.
עבודה – עבודת נשים – פיטורי עובדת בהריון
עבודה – עבודת נשים – הממונה על חוק עבודת נשים
עבודה – פיטורין – בחינתם
עבודה – בית-הדין לעבודה – ביקורת שיפוטית
.
המערערת הועסקה כבודקת QA בחצרי המשיבה 3 באמצעות המשיבה 2. עסקינן בערעור על החלטת הממונה על חוק עבודת נשים, במסגרתה הותר לפטר את המערערת. בהחלטה נקבע כי ההיריון לא היווה גורם בהחלטת הפיטורים, ונמצא כי הבסיס והעילה לפיטורים הם עבירה של אבטחת המידע והפרת הסכם סודיות.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט א' שביון ונציגי הציבור א' סרוסי גרטי, א' רחלי) דחה את הערעור ופסק כי:
חוק עבודת נשים קובע הגנה מפני פיטורים לעובדת הרה ובמסגרת זו הממונה אינה רשאית להתיר את הפיטורים אם שוכנעה כי יש קשר בין הפיטורים ובין ההיריון. ואולם, היא רשאית להתיר את הפיטורים אם אין קשר בין הפיטורים וההיריון, בהתחשב בגורמים שונים; ביה"ד אינו מתערב בשיקולי הממונה ואין הוא ממיר את שיקולי הממונה בשיקוליו הוא כל עוד פועלת הממונה בהתאם לכללי הצדק הטבעי, באופן ענייני, בתום לב, בסבירות, במידתיות ובמסגרת הסמכויות שהוענקו לה. התערבות תיעשה במידה והממונה לא הביאה בחשבון את השיקולים הרלוונטיים או שהביאה בחשבון שיקולים בלתי רלוונטיים. גם כאשר עסקינן ב'תקיפה ישירה' של החלטת הממונה מכוח סעיף 13ד' לחוק עבודת נשים היא תיבחן לפי עילות ההתערבות המקובלות במשפט המנהלי. ובתוך כך, על הממונה לעמוד בדרישות הפרוצדורה של ההליך המנהלי ובהם איסוף וסיכום הנתונים, בדיקת המשמעויות שלהם וסיכום ההחלטה המנומקת. על הממונה לבסס את ההחלטה על כל השיקולים הרלבנטיים, בחינת אמינות הנתונים לפי כלל הראיה המנהלית שהוא בעיקרו של דבר מבחן של סבירות, בניית תשתית ראייתית מוצקה דיה לקבלת ההחלטה ולתת לכל עובדה את המשקל הראוי כדי להגיע להחלטה כיצד לפעול.
בבוא ביה"ד לבחון את החלטת הממונה, עומדת לנגד עיניו חזקת תקינות ההליך המנהלי לפיה, חזקה היא שהממונה פועלת כדין, כל עוד לא הוכח ההיפך. ביה"ד לא יתערב בהחלטה אלא אם לא הובאו בחשבון השיקולים הרלוונטיים או שנלקחו בחשבון שיקולים שאינם רלוונטיים, אם ההחלטה נגועה באי סבירות קיצונית או בהפליה פסולה, או אם ניתנה היא בעקבות שיקול זר, או שנפגעו כללי הצדק הטבעי.
במקרה זה דין הערעור להידחות על הסף עקב הגשתו באיחור, נוכח סעיף 13ד לחוק עבודת נשים, ומבלי שהתבקשה כל ארכה להגשתו. מכל מקום, אף לגופו של עניין יש לדחותו. ראשית, ניתנה לצדדים זכות טיעון מלאה ולאחר מכן ניתנה החלטה מנומקת ומפורטת של הממונה בה נשקלו השיקולים הרלבנטיים והחלטתה מבוססת על תשתית ראייתית מספקת והיא סבירה ושקולה בנסיבות העניין; שנית, החלטת הממונה לפיה מדובר בעבירה חמורה של אבטחת מידע, סבירה ואין מקום לקבל את טענות המערערת בעניין זה. כך, טענת המערערת לפיה בפועל לא נגרם למשיבה 3 כל נזק שכן המסמך לא נשלח, אינה רלבנטית, שכן ההליך ננקט עקב הפרת הוראות אבטחת המידע בעצם הניסיון להעביר את המסמך; הטענה לפיה במקרים דומים עובדים במשיבה 3 לא פוטרו, לא הוכחה; טענת המערערת לפיה מדיבה 3 ביקשה לפטר אותה רק בשל הריונה נדחתה בדין על ידי הממונה, שמצאה כי ההיריון לא היווה גורם בהחלטת הפיטורים אלא עבירת אבטחת מידע. אף המערערת ציינה כי העילה לפיטוריה נעוצה בשליחת מסמכים שאסור להוציא.
הטענה כי הפיטורים היו עובדה מוגמרת עוד לפני הפניה אל הממונה לא הוכחה. השימוע נערך בפני מעסיקתה של המערערת-משיבה 2, ואף היה ניסיון לאתר לתובעת מקום עבודה חלופי. העובדה שהמערערת המשיכה לעבוד במשיבה 3 במשך כחודש וחצי עד לקבלת החלטת הממונה אינה מעידה, כי משיבה 2 או משיבה 3 לא ראו בהתנהלות המערערת כדבר חמור, והדבר נעשה עד לקבלת החלטת הממונה, שכן לא היה מקום לפגיעה בתנאי העסקתה בטרם קבלת ההחלטה.
לסיכום, החלטת הממונה נשענה על תשתית ראייתית רחבה שהובילה אותה למסקנה, כי אין קשר בין הפיטורים להריון. הממונה בחנה את הראיות שהונחו לפניה, הפעילה שיקול דעת ענייני לגופם של דברים וקיבלה החלטה שקולה וסבירה בנסיבות העניין. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 26 [משפחה] [נזיקין] [חוזים] |
|
| תה"ס (ק' גת) 8153-04-19 פלוני נ' פלונית (משפחה; אריאל ממן; 23/11/22) - 16 ע' |
| עו"ד: רמי גני, מיטל שמיע יוסף |
ביהמ"ש דחה תובענה לפיצויים בעילה נזיקית וחוזית על סך 70,000 ₪ בטענה שהנתבעת הֵפֵרָה הסכמת הצדדים להתגרש, שנקבעה בהסכם שקיבל תוקף של פס"ד ע"י בימ"ש זה. נקבע בין היתר כי לא ניתן לראות בעיכוב הזמני והממוקד של הנתבעת במתן הגט ככזה המצדיק להכיר בנתבעת כסרבנית גט, ובוודאי שהללו אינן עולות לכדי מקרה חריג המצדיק לקחת המושכות מהצדדים ומניהול הליך משפטי בביה"ד הרבני בסוגיית הגירושין.
משפחה – תביעה נזיקית – בגין סרבנות גט
נזיקין – חיוב בנזיקין – בגין סירוב לקבל גט
חוזים – הפרה – פיצויים
.
תובענה לפיצויים על סך 70,000 ₪ בטענה שהנתבעת הֵפֵרָה הסכמת הצדדים להתגרש, שנקבעה בהסכם שקיבל תוקף של פס"ד ע"י בימ"ש זה ביום 13.6.2017. יצוין כי בדיון שנקבע לאישור ההסכם הודיעו הצדדים כי הם שבים לשלום בית, אך מבקשים למרות זאת לאשר את הוראות ההסכם, בשינויים המחויבים. יוער, כי ביהמ"ש לא אישר את הוראות ההסכם הנוגעות לסידור הגט, בהינתן סמכותו הייחודית של ביד"ר. ב-2019, הגיש האיש תביעה זו. בדיון הראשון אישר ב"כ התובע כי טרם הוגשה מטעמו של התובע תביעת גירושין לבית הדין הרבני ואילו הנתבעת, הודיעה כבר באותה עת, כי היא מסכימה להתגרש. הצדדים התגרשו בסופו של יום רק ב-2021, במועד הראשון שקבע ביה"ד הרבני לצורך מתן הגט. לאור השתלשלות העניינים וטענות הצדדים, הסוגיה שבמחלוקת מצטמצמת אך ורק לעניין הסיבות שגרמו לעיכוב בביצוע סידור הגט והאם – כפי דברי התובע – הנתבעת אכן הפרה את הוראות ההסכם בעניין סידור הגט ומהי המשמעות החוזית ו/או הנזיקית של הפרה לכאורית זו.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התביעה מהטעמים הבאים:
כאמור, בפיו של התובע שתי עילות תביעה – האחת נזיקית – כשלטענת התובע נגרמו לו נזקים בגין סירובה הנטען של הנתבעת להתגרש ממנו והשניה חוזית – בה עותר התובע לחייב הנתבעת בפיצויים עקב הפרת ההסכמה להתגרש.
משעה שטענות התובע נעו בגבול שבין המישור החוזי לנזיקי ועל אף שבסיכומיו הבהיר ב"כ כי עילת התביעה היא חוזית בלבד, גם על מנת להדגיש את הזהירות הרבה שיש לנקוט בה בתביעות כגון דא (בשעה שחלקה הארי של הפסיקה עוסק בעילה הנזיקית הכרוכה בסרבנות גט) ועל מנת להבהיר כי גם חיוב בנזיקין אין כאן, ביהמ"ש מרחיב מעט בעילה הנזיקית הכרוכה בסרבנות גט.
אמנם על פי הפסיקה, תופעת סרבנות גט מקימה עילת תביעה נזיקית, הנופלת בגדרי עוולת הרשלנות, הפרת חובה חקוקה, ויש אף המכירים בה כ"עוולה חוקתית" בשל הפגיעה בעקרונות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו העומדת בבסיסה, אך לא כל מקרה, בוודאי לא זה בענייננו, מצדיק לחייב את הצד הסרבן בפיצוי נזיקי.
בהקשר זה צוין בין היתר כי בפסיקה קיימות מספר גישות ביחס לשאלה האם קמה עילה נזיקית שעניינה בסרבנות גט, שעה שכפי ענייננו, אין כל קביעה של ביה"ד הרבני המחייבת או ממליצה על מתן הגט: "הגישה הקפדנית" – דורשת פסק דין המורה על גירושין בדרך של "כפייה" או "חיוב" ובמקרים נדירים "פסק מצווה" כתנאי לפסיקת פיצוי בגין סרבנות, "גישת ביניים" – מסתפקת גם בפסק דין ה"מצווה" להתגרש ואף "ממליץ" להתגרש כתנאי מספק להקמת עילה נזיקית, הכול תוך מתן משקל לנסיבות המקרה; ו"גישה ליברלית" – מנתקת את העוולה הנטענת, והתביעה לפיצוי בגין סרבנות שבצדה, משאלת חיוב בן זוג במתן גט בבית הדין הרבני. גישה מקלה זו רואה במסלול האזרחי של תביעה נזיקית בגין סרבנות גט מסלול עצמאי המנותק לחלוטין משאלת קיומן של עילות הלכתיות למתן הגט .
אלא שבמקרה דנא לא עלה בידיו של התובע להוכיח כי הנתבעת סירבה להתגרש (כמפורט בהמשך, נקבע כי לא ניתן לראות בעיכוב הזמני והממוקד במתן הגט ככזה המצדיק להכיר בנתבעת כסרבנית גט) ובוודאי שהללו אינן עולות לכדי מקרה חריג המצדיק לקחת המושכות מהצדדים ומניהול הליך משפטי בביה"ד הרבני בסוגיית הגירושין ותחתיו לנהל הליך שנועד לקבל סעד נזיקי עמום ולא מבורר; התנהלות הצדדים עצמם מלמדת כי הסיבה שהצדדים לא התגרשו משך זמן ממושך, אינה רובצת בהכרח לפתחה של הנתבעת. התובע לא נקט בהליך גירושין בהתאם להסכמות הצדדים (למעט הפניה הראשונית לאישור ההסכמה לגירושין, שעוכבה על ידי הנתבעת) וחלף כך בחר לנהל התובענה דנן בבימ"ש זה, כשזה נעדר סמכות לדון בעצם הגירושין; אם לא די באמור, הסכמת הצדדים להתגרש לא נקטה במועד ספציפי. הצדדים הסכימו במפורש כי שמורה להם הזכות לשלום בית. בנסיבות אלה נמצא כי העיכוב הזמני שנועד לצורך מיצוי ניסיון "שלום הבית", אינו מהווה לא עוולת רשלנות, לא הפרת חובה חקוקה, ובוודאי לא "עוולה חוקתית", אלא מהווה התנהלות מקובלת וראויה של בן זוג שמבקש בתום לב לשקם את ביתו; למעלה מן הצורך צוין כי התובע אף לא הוכיח נזק כלשהו (אף לא במישור "עוגמת הנפש").. בוודאי לא כזה שנגרם לו במנותק מרשלנותו שלו עצמו.
האם עיכוב בגירושין מצדיק פיצוי בגין הפרת חוזה? ביהמ"ש משיב על כך בשלילה. אין מחלוקת שהצדדים הסכימו להתגרש וכי הם לא קבעו מועד מדויק לעשות כן ואף הותירו פתח לשקם את יחסיהם בטרם יסדירו את הגט ומחקו מהוראות ההסכם את החובה להגיש בקשה משותפת לגירושין מיד עם החתימה על ההסכם. הצדדים אף קבעו במפורש והוסיפו להסכם הוראה שהותירה את עניין "שלום הבית" לשיקול דעתם.
ביהמ"ש מקבל טענת הנתבעת כי העיכוב הזמני שנגרם על ידה במתן הגט, נועד לוודא שהתובע אינו עושה צעד נמהר לגירושין, בעת שמצבו הרגשי או הנפשי אינו יציב וכי בנסיבות אלה היא ביקשה לעשות ניסיון נוסף "לשלום בית". בעקבות כך הודיע ביה"ד הרבני לצדדים כי בהעדר הסכמה, על התובע להגיש תביעת גירושין (ללא הסכמה) ולא ניתן לנהל ההליך כהליך לאישור הסכם. אלא שמעדויות הצדדים נלמד כי החל מאותו מועד אחד ויחיד, בו התייצבו הצדדים בפני ביה"ד הרבני, לא פנה התובע בשנית לביה"ד הרבני וחלף כך, פנה לבימ"ש זה – ערכאה שאין לה הסמכות לדון בסוגיית הגירושין. בנסיבות אלו, ביהמ"ש אינו סבור כי העיכוב הקל בהליך הגירושין שנגרם בעטיה של הנתבעת, מצדיק פסיקת פיצויים, גם אם הוא חורג במידת מה מהסכמות הצדדים הקבועות בהסכם הגירושין.
לכשהתברר שהתובע יציב ומעוניין להתגרש, הנתבעת קיימה אחר כל התחייבויותיה והגט סודר במועד הראשון שנקבע לצורך כך ע"י ביה"ד הרבני, תוך ויתור בפועל על דמי הכתובה.
הודגש כי בשעה שהסכמת הצדדים להתגרש לא קיבלה, באופן טבעי (לנוכח העדר סמכות של ביהמ"ש) תוקף של פסק דין, בעת שהוראות הדין מחייבות כי יינתן להסכם תוקף של פס"ד ע"י ערכאה שיפוטית מוסמכת, אזי יש לנקוט במשנה זהירות בעת שמבקשים לאכוף הסכמה זו.
גם מדיניות שיפוטית ראויה בנסיבות כגון דא מצדיקה דחיית התובענה. לא ייתכן שביהמ"ש יאכוף בדווקנות הוראות הסכם גירושין, תוך פגיעה באוטנומיה של הפרט, אשר חייו מתפרקים לנגד עיניו, כאשר תקוותיו לזוגיות ארוכת שנים ולהרמוניה משפחתית מתפוגגות כלא היו. דווקא בעת הזאת, וגם בראי טובתם של קטינים, ראוי לו לביהמ"ש כי ינקוט משנה זהירות בטרם יאכוף על בן זוג להתגרש, או יעניש אותו על העיכוב הסביר שנקט בפירוק התא המשפחתי, בעת שאותו אדם תולה תקוות כי יוכל לשנות את רוע הגזרה ולשכנע את בן הזוג האחר לשתף עמו פעולה. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [משפחה] |
|
| תלה"מ (חדרה) 41769-11-19 פלונית נ' אלמוני (משפחה; יפעת שקדי שץ; 14/11/22) - 30 ע' |
| עו"ד: ר. רייכמן, י. מרק |
כידוע, בהכרה בצדדים כידועים בציבור אין כדי להקנות זכות אוטומטית לשיתוף בנכסים ובכדי שיחול משטר שיתופי יש להוכיח כוונת שיתוף מפורשת. במקרה דנא לא הוכחה כוונת שיתוף ביחס למשק. עם זאת, ביהמ"ש סבור, שבהעדר זכויות קנייניות, הוא זכאי להשבת מחצית ההשקעה שבוצעה בתקופת החיים המשותפים בסך כולל של 320,000 ש"ח. מאידך, התקבלו טענות האיש ביחס לשיתוף בחשבונות הבנק, בזכויות הסוציאליות שצברו הצדדים בתקופת החיים המשותפת, וברכב. לאור קביעת זכויותיה הבלעדיות של האישה בנכס התקבלה תביעתה לסילוק האיש מהנכס ותביעת הבנות להצהיר על זכותן למחצית הזכויות בבית נוסף הבנוי בנכס.
משפחה – ידועים בציבור – יחסי ממון
משפחה – יחסי ממון – ידועים בציבור
משפחה – ידועים בציבור – מבחנים להיותם ידועים בציבור
.
תביעת האישה כנגד האיש, לסילוק יד מנכס מקרקעין – משק בו התגוררו הצדדים כ-25 שנים, ואשר הזכויות בו הועברו לאישה במתנה מאביה במהלך הקשר הזוגי ונרשמו ע"ש האישה (הנכס); תביעת האיש כנגד האישה להצהיר על הצדדים כידועים בציבור ולהצהיר על זכויות האיש במחצית נכסי האישה; תביעה למתן סעד הצהרתי במסגרתו ביקש האיש הצהרה על זכותו בנכס; תביעה שהגישו שתי בנותיה של האישה נגד האיש במסגרתה התבקש ביהמ"ש להצהיר על זכותן למחצית הזכויות בבית נוסף הבנוי בנכס, מכח הסכם הגירושין של הוריהם.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
ביהמ"ש קבע כי אכן מערכת היחסים בין הצדדים מהווה מערכת יחסים של "ידועים בציבור" ולמעשה הצדדי אינם חלוקים לגבי עצם קיום היסודות המבססים הכרה בהם כידועים בציבור – חיי משפחה וניהול בית משותף. המחלוקת, למעשה, היא ביחס למשך תקופת החיים המשותפים. בהקשר זה ביהמ"ש מקבל את גרסת האיש להיות הצדדים ידועים בציבור מ-1993, בהתבסס על תצהיר שהגישו לביטוח לאומי ב-2016 לצורך קביעת מעמד כידועים בציבור ובו ציינו הצדדים כי הם חיים יחד ומוכרים כבני זוג החל מחודש יולי 1993. ביהמ"ש ער של הביטוח הלאומי לאשר את היות הצדדים ידועים בציבור מ-2001 אך מאחר והמועד שנקבע על ידי ביטוח לאומי מתבסס על המועד בו קבעה האישה את האיש כמוטב במקרה של פטירה ולא על הצהרת הצדדים כפי שהוגשה הן בבקשה והן בתצהיר הנלווה, ביהמ"ש אינו סבור שיש בתאריך זה כדי להוות קביעה שיש לאמץ במסגרת החלטה שיפוטית; מועד סיום היחסים הוא במועד משלוח מכתב דרישת פינוי האיש מבית המגורים – בחודש יולי 2019
כידוע, בהכרה בצדדים כידועים בציבור אין כדי להקנות זכות אוטומטית לשיתוף בנכסים ובכדי שיחול משטר שיתופי יש להוכיח כוונת שיתוף מפורשת; היקף הנכסים הכלולים בשיתוף שבין ידועים בציבור מוגבל לנכסים אשר שימשו בני זוג בחיי היום יום או נרכשו במשותף ועל מנת להכניס נכסים נוספים תחת כנפי השיתוף נדרשת ראיה נוספת שתעיד (לפחות באורח נסיבתי) על כוונת השיתוף בנכס המסוים (או בכלל הנכסים) של בן הזוג. כך, כאשר מדובר ב"נכס חיצוני", כלומר נכס שהתקבל במתנה או בירושה ואינו נכס שנצבר במשותף, נטל ההוכחה להוכחת קיומה של כוונת שיתוף מוטל על הצד הטוען לקיומה
בין הפרמטרים המסייעים לביהמ"ש לבחון האם קיימת כוונת שיתוף ניתן למנות את משך הקשר ואורך תקופת החיים המשותפים; האם זהו הקשר הזוגי הראשון בין הצדדים; דפוסי העבודה של הצדדים וקיומה של תלות כלכלית; מידת השיתוף בהשגת מקורות הפרנסה וההכנסה (כגון ניהול עסק משותף, מיזם משותף וכו'), מקורות המימון של הנכסים שבמחלוקת, עיתוי רכישתם ומהותם ואינדיקציות נוספות, בהתאם לנסיבות.
במקרה דנא לא הוכחה כוונת שיתוף ביחס למשק. ראשית, בזמן אמת, במהלך החיים המשותפים, כשלוש שנים לפני הפרידה, הצהירו הצדדים למל"ל כי אין להם נכס משותף; שנית, האיש לא הוכיח כוונה של אביה של האישה להקנות לו זכויות בנכס, על אף הוראות הסכם המתנה הברורות, המקנות את הזכויות בנכס במלואן לאישה; שלישית, הטענות לגבי רכישת הזכויות מאחיה של האישה לא הוכחה – לא הובאו עדויות בהקשר זה; לא הוצגו מסמכים ולא הוצג תיעוד של העברת סכומים שניתן לקשור אותם לעסקת העברת הזכויות ואף לא בהיקף כספי בשיעור המתקרב לשווי הזכויות. לבסוף – לא עלה בידי האיש להוכיח השקעה משמעותית בהיקף כספי נרחב בבית המגורים; לא הוצגו שינויים, תוספות או השבחות שבוצעו בבית המגורים בתקופת החיים המשותפים למעט, ככל הנראה, החלפת הגג. לפיכך, ביהמ"ש דוחה את תביעתו של האיש להצהרה על זכויותיו בנכס.
עם זאת, ביהמ"ש סבור, שבהעדר זכויות קנייניות, הוא זכאי להשבת מחצית ההשקעה שבוצעה בתקופת החיים המשותפים בסך כולל של 320,000 ש"ח.
מאידך, התקבלו טענות האיש ביחס לשיתוף בחשבונות הבנק, בזכויות הסוציאליות שצברו הצדדים בתקופת החיים המשותפת, וברכב.
לאור קביעת זכויותיה הבלעדיות של האישה בנכס התקבלה תביעתה לסילוק האיש מהנכס. עם זאת, בשים לב לתקופת המגורים המשותפת הארוכה, נסיבות החיים, גילם של הצדדים ומצבם הכלכלי, נקבע כי הפינוי יבוצע בחלוף 6 חודשים ממועד מתן פסק דין זה. דרישת האיש למתן היתר להמשך שימוש בנכס – נדחית.
תביעת בנותיה של האישה למתן לזכויות בבית נוסף הבנוי במשק, אשר נבנה על ידי האישה ואבי התובעות, התקבלה. מהוראות הסכם הגירושין נלמדת כוונת הורי התובעות להקנות מחצית הזכויות בבית מגורים זה (יהיה טיבן של הזכויות אשר יהיה) לבנותיהם. האב יכול היה להעביר את הזכויות שהיו בידיו באותה העת לידי הבנות וכן להסדיר העברת כל זכות שיכולה הייתה להתגבש לזכותו. ואולם, עניין זה הפך תיאורטי, שכן בנקודת זמן זו, האישה בעלת מלוא הזכויות והיא מבקשת להסדיר את העברתן. בנוסף, מכתב ההגנה עולה שאין לה התנגדות למתן סעד הצהרתי כפי שמבקשות בנותיה. על כן, שעה שנקבע שמלוא הזכויות בנכס המקרקעין בידי האישה, ככל שמבקשות התובעות והאישה כי יינתן סעד הצהרתי ביחס להיקף זכויותיהן של התובעות, יוגש נוסח פסק דין מוסכם בעניין. האיש – אשר נקבע לגביו כי אין לו זכויות קנייניות בנכס – אינו בעל מעמד להתנגד להסדרת זכויות הבנות בהסכמת האישה. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [משפחה] |
|
| תלה"מ (אשדוד) 34753-06-21 פלוני נ' פלונית (משפחה; עפרה גיא; 13/11/22) - 13 ע' |
| עו"ד: דין עדני, חן הרוש |
לא הוכח כל שינוי נסיבות מהותי אפילו לא שינוי נסיבות קל, המצדיק הפחתת המזונות שנקבעו בהסכם הגירושין.
משפחה – מזונות ילדים – שינוי פסק-דין
משפחה – מזונות ילדים – הסכם בין הורים
.
תובענת אב להפחתת מזונות שני קטינים (ילידי 2010 ו-2012) שנקעו בהסכם גירושין מ-2016 – על סך של 2000 ₪ לקטין + מחצית צהרונים עד לסך של 600 ₪ ותשלום שנתי חד פעמי בסך של 500 ₪ עבור חלקו בהוצאות חינוך – בשל שינוי נסיבות. התביעה בוססה על מספר טענות: ירידה בהכנסות התובע, עלייה בהכנסות הנתבעת, בע"מ 919/15, שינוי בזמני השהות עם הקטינים. בסיכומיו הוסיף עילה חדשה ולפיה הצדדים הסכימו שהמזונות יעמדו על סך של 2,800 ₪.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התביעה מהטעמים הבאים:
הלכה פסוקה היא כי פסקי דין למזונות הם בגדר החריג לעיקרון סופיות הדיון ובמקרים בהם יוכח שינוי נסיבות מהותי ביחס למצב שהיה בעבר, שלא ניצן היה לצפותו, תתאפשר התדיינות חוזרת בענייני המזונות; בבע"מ 7670/18 בעניין פלונית נקבע כי הלכת בע"מ 919/15 כשלעצמה אין בה עילה לפתיחת פסקי דין חלוטים בענייני מזונות ויש להותיר על כנו את המבחן המחמיר שהוחל ערב פסיקתו של בע"מ 919/15 ולפיו, יש להוכיח שינוי נסיבות מהותי, לשם דיון מחודש בענייני מזונות קטינים. כן נקבע כי : "אין בהלכת בע"מ 919/15 כדי לשנות, לרכך או להשפיע על מבחן שינוי הנסיבות המהותי בתביעה להפחתת מזונות שנקבעו...". עוד נקבע בהלכת פלונית, שגם כאשר יוכח כי חל שינוי נסיבות מהותי המצדיק דיון מחודש במזונות, הרי שעל בימ"ש לשקול בזהירות את היקף הפתיחה של הרכיב בו חל שינוי נסיבות מהותי וביחס אליו בלבד, יש לפסוק בהתאם לתנאים שנקבעו בהלכת בע"מ 919/15. עוד בהתאם לפסיקה , הצורך "בשינוי נסיבות מהותי", חל הן כאשר מדובר בפסק דין שניתן לאחר הליך משפטי והן במקרה שמדובר בפסק דין שאישר את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים ואין להבחין ביניהם; הנסיבות החדשות צריכות להצביע על שינוי מהותי היורד לשורשו של פסק הדין שניתן ואין די בשינוי כשלעצמו; בימ"ש יידרש לשינוי שיעור המזונות בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: אין זה צודק להותיר את פסק הדין על כנו לאור שינוי הנסיבות המהותי שחל; הצדדים הותירו מראש פתח לשנות את פסק הדין ככל שיחול שינוי נסיבות מהותי, אם במפורש ואם מכללא; על מבקש שינוי הנסיבות לפעול בתום לב ובניקיון כפיים.
ביישום לענייננו התובע לא הוכיח שינוי נסיבות המצדיק הפחתת מזונות.
לעניין טענת התובע בדבר הרעה במצבו הכלכלי, אמנם בחינת ממוצע תלושי השכר שהגיש מעלה כי שכרו אכן נמוך ועומד על סך של כ- 2,500 ₪ נטו לחודש בעוד שבעת עריכת ההסכם שכרו עמד על כ- 16,000 ₪. עם זאת, ביהמ"ש מעלה ספק האם זו אכן הייתה הכנסתו שעה שהתובע בחר להציג 11 תלושים נבחרים מתוך תקופה של 15 חודשים. שעה שבאותה העת התגורר בבניין מפואר בתל אביב, נמנע מלפרט כלל הכנסותיו והוצאותיו ובחר שלא לצרף הסכם שכירות ותדפיס עו"ש לתקופה הרלוונטית, ללא כל הסבר מניח הדעת; זאת ועוד, אין מחלוקת וידוע לכל כי בתקופת הקורונה המשק כולו חווה האטה נוכח המצב. אלא שתקופה זו חלפה זה מכבר וגם אם חווה התובע ירידה בשכרו נוכח תקופת הקורונה, הרי שכיום ומזה תקופה ארוכה, ליגות ה... פעילות ואין כל מניעה לתובע לעבוד. מה גם שכאשר כל המשק חווה סגרים וקשיים, סביר שגם הנתבעת התקשתה להתפרנס מאחר ועובדת כעצמאית. לא זו אף זו, התברר כי כעת משתכר לגרסתו כ- 8,500 ₪ וביהמ"ש נוטה להניח כי שכרו גדל ועתיד להמשיך ולגדול; יתרה מזאת, המדובר בשינוי נסיבות שהיה על התובע לצפות, התובע ידע כי לא יוכל להיות שחקן ... לנצח ובשלב כלשהו יצטרך לעבוד בעבודה אחרת המתאימה למקצועו וכך גם עשה בפועל. גם אם היתה ירידה קלה בשכרו, אין מדובר בשינוי מהותי היורד לשורשו של הליך .
כן לא הוכח כי חל שינוי מהותי בגובה הכנסותיה של הנתבעת המצדיק הפחתת המזונות. בכל הנוגע לטענות הנוגעות לבן זוגה של האישה שנטען כי הוא משתכר מיליונים בשנה. ראשית, הנתבעת נפרדה מבן זוגה לפני מספר חודשים ומתגוררת לבדה בדירתה. מעבר לאמור, אין בעובדה שבחרה תקופה להתגורר עם בן זוג בכדי להוות שינוי נסיבות, שכן אך הגיוני שהנתבעת כאישה צעירה תשקול לחיות במהלך חייה עם בן זוג והיה על התובע לצפות זאת מבעוד מועד.
כן לא הוכח שינוי בזמני השהות.
בנסיבות אלו ושעה שלא הוכח כל שינוי נסיבות מהותי אפילו לא שינוי נסיבות קל, ברי כי אין לדון בתחולתה של הלכת 919/15 בשים לב לאמור בהלכת פלונית לעיל. |
| חזרה למעלה |
|
| 29 [משפחה] |
|
| תלה"מ (קריות) 28437-10-22 ב.י נ' ב.ל (משפחה; גילה ספרא ברנע; 08/11/22) - 3 ע' |
| עו"ד: אייל גבע, שלמה עובדיה |
שני ההורים הגישו באותו יום, תביעה בעניין הקטין וחלוקת זמני שהות עימו. תביעת האם, הוגשה מעט קודם. ביהמ"ש הורה כי כל ענייני הקטין יתנהלו בתיק אחד, זה שנפתח קודם ע"י האם, ותביעת האב תימחק. אין מגבלה על העלאת טענות האב בכתב ההגנה.
משפחה – משמורת קטינים – הסדרי שהות
משפחה – בית-המשפט לענייני משפחה – סדרי דין
.
שני ההורים הגישו באותו יום, תביעה בעניין הקטין וחלוקת זמני שהות עימו. תביעת האם, הוגשה מעט קודם. בהחלטה קודמת, ביהמ"ש סבר כי אין הצדקה לניהול שני תיקים בעניין הקטין, והאב מוזמן למחוק תביעתו, ולהעלות את תוכן כתב התביעה בכתב הגנה בתיק המוקדם.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
לאור עמדות הצדדים, ובהמשך להחלטה הקודמת, ביהמ"ש הורה כי כל ענייני הקטין יתנהלו בתיק אחד, זה שנפתח קודם ע"י האם, ותביעת האב תימחק. אין מגבלה על העלאת טענות האב בכתב ההגנה. קביעה זו הולמת את הוראת תקנה 15(א)(3) לתקנות בימ”ש לענייני משפחה (סדרי הדין), תשפ"ב-2020, כמו גם תקנה 2(א). |
| חזרה למעלה |
|
| 30 [משפחה] |
|
| תמ"ש (פתח תקוה) 8066-12-18 י. א נ' י. א (משפחה; עידית בן דב ג'וליאן; 15/10/22) - 17 ע' |
| עו"ד: שולמית אלדן, יהונתן סורפין |
חל שינוי נסיבות מהותי רק ביחס לבן שעבר לחזקתו הבלעדית של האב. ברם, כיוון שהנתק של הבן מהאם נובע מניכור הורי חריף ובהשפעת האב נקבע כי על האב לשאת במלוא צרכיו של הבן; נקבע כי האב לא חב בתשלום מזונותיו לידי האם מהמועד בו עבר הבן לחזקתו הבלעדית אך לא נמצא להורות על השבת הסכומים שנאכלו. יחד עם זאת, הוחלט לשנות מפסק הדין בכל הנוגע לחיוב האב לשלם לאם מזונות עבור הבת המחלקת את זמנה בשווה בין ההורים כקבוע בהסכם, ונקבע כי כל אחד מההורים ישא במלוא צרכיה של הבת תלויי השהות, כשהיא עמו. בכל ההוצאות שאינן תלויות שהות, יחלקו ההורים בחלקים שווים.
משפחה – מזונות ילדים – שינוי פסק-דין
משפחה – מזונות ילדים – הסכם בין הורים
.
תביעת האב לביטול חיובו במזונות ילדי הצדדים (בן כבן 16.5 במועד הגשת התביעה וכיום בגיר ובת כבת 9 במועד הגשת התביעה), החזר מזונות וחיוב האם במזונות הילדים עקב שינוי נסיבות מהותי שעה שהבן נמצא בחזקתו המלאה מחודש 7/16 והאב נושא בפועל בכל הוצאותיו והבת שוהה עמו מחצית מהזמן. זאת לצד ירידה ביכולותיו הכלכליות עקב אירוע מוחי, שינוי לטובה בהכנסת האם ושינוי בהלכה הפסוקה לאחר בע"מ 919/15. רקע: בהסכם הגירושין מ-2015 נקבע כי הילדים יהיו במשמורת משותפת ויקיימו חלוקת זמני שהות שווה בין ההורים; האב ישלם לאם עבור מזונות שני הילדים 2,150 ₪ בחודש (1,075 ₪ לחודש לילד)+ מחציות. ב-7/16 עבר הבן להתגורר בבית האב ומאז אינו בקשר עם האם. האב סיכל כל הליך טיפולי בעניין הבן ומנע כל אפשרות לחידוש הקשר בינו לבין האם.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התביעה בעיקרה מהטעמים הבאים:
הלכת בע"מ 919/15 מיום 19.7.17, כשלעצמה בלבד, אינה מהווה שינוי בנסיבות לצורך בחינה מחודשת של חלוקת הוצאות ילדים בין ההורים. תחולתה של ההלכה ביחס לתביעות לשינוי מזונות שנקבעו בפסק דין כפופה לעמידה בנטל להוכיח שינוי נסיבות מהותי, באופן זהיר ומתוחם לרכיב אליו מתייחס השינוי.
לא עלה בידי האב להוכיח שינוי נסיבות מהותי בכל הנוגע להכנסותיו, הכנסות האם ומצבו הרפואי ממועד מתן פסק הדין מיום 23.8.15. בין היתר צוין כי האירוע המוחי אירע קודם להסכם הגירושין וכי האב לא צירף כל מסמך רפואי עדכני בדבר מצבו לאחר האירוע המוחי. כן נמצא כי כלל הכנסות האב, מעבודה, קצבאות וסיוע בדיור, אף עולות על המוצהר על ידו במועד פסק הדין.
בכל הנוגע לבן, אכן חל שינוי נסיבות מהותי מיום 5.7.16 אז עבר להתגורר עם האב ושהה בחזקתו הבלעדית, מבלי לקיים קשר עם האם. משכך ביהמ"ש סבור כי יש צורך לבחון את חלוקת הוצאות הילדים בין ההורים תוך שימת לב לנסיבות בהן נותק הקשר בין הבן לאם, הגורמים והשלכות שינוי נסיבות זה.
לאור קביעת ביהמ"ש כי הנתק של הבן מהאם נובע מניכור הורי חריף ובהשפעת האב נקבע כי על האב לשאת במלוא צרכיו של הבן, מכל סוג, לרבות הוצאות חינוך ורפואה, לרבות בעת שירותו הצבאי; נקבע כי האב לא חב בתשלום מזונותיו לידי האם מהמועד בו עבר הבן לחזקתו הבלעדית ביום 5.7.16.
לא נמצא להורות על השבת הסכומים שנאכלו. האב חדל לשלם לאם עבור מזונות הבן מחודש פברואר 2018, ותשלומי המל"ל עבור הבן שולמו לאם עד סוף שנת 2017. לנוכח השיהוי הלא מוסבר בהגשת התביעה, על יסוד הפסיקה הקובעת כי מזונות ששולמו לא יוחזרו אלא בנסיבות חריגות אשר לא מתקיימות בענייננו, ובנסיבות בהן נמצא כי האב הוא שגרם לנתק בין האם לבן והוא שסיכל כל אפשרות לחידוש הקשר ביניהם ומטעם זה חוייב במלוא הוצאות הבן – ביהמ"ש דוחה את התביעה בעניין זה.
בכל הנוגע לבת, על פניו, בהעדר שינוי נסיבות מהותי בכל הנוגע לחלוקת זמני השהות בעניינה, הכנסות האב והכנסות האם – אין מקום לשנות משנקבע בפסק הדין על יסוד הסכמות הצדדים. לצד זאת, ביהמ"ש סבור כי לא ניתן שלא להתחשב בכך כי הבן היה בחזקתו הבלעדית של האב לכל אורך התקופה ובהוצאות נוספות בהם נשא ונושא האב עבורו – מלוא הוצאות הבן. אמנם תוצאה זו היא בעטיו של האב, אשר גרם בהתנהלותו לניכור הבן מהאם. אלא שלא ניתן גם להתעלם מטובתה של הקטינה, החולקת זמנה בין שני בתי ההורים, כי לכל הורה יהיו משאבים לסיפוק מלוא צרכיה אצלו על מנת שלא יחסר לה. הכנסתו הפנויה של האב כפי שפורטה, בניכוי שכ"ד שמשלם, דומה להכנסתה הפנויה של האם. לפיכך, במכלול הנסיבות הוחלט לשנות מפסק הדין בכל הנוגע לחיוב האב לשלם לאם מזונות עבור הבת, ונקבע כי כל אחד מההורים ישא במלוא צרכיה של הבת תלויי השהות, כשהיא עמו. בכל ההוצאות שאינן תלויות שהות, יחלקו ההורים בחלקים שווים. |
| חזרה למעלה |
|
| המפקח על המקרקעין |
| 31 [דיון אזרחי] |
|
| (פתח תקוה) 188-22 מדמוני יוטא נ' קובריגרו יונתן (המפקח על המקרקעין; מאיר פורת; 07/12/22) - 9 ע' |
| עו"ד: אבי אסיאו, אבי גולן |
דחיית בקשה לתיקון חוות דעת מודד מוסכם. הבקשה נדחתה הן מחמת עיתוי הגשתה והן מטעמים לגופו של עניין.
דיון אזרחי – מומחים רפואיים – מטעם בית-המשפט.
.
התובעים הגישו בקשה שכותרתה "בקשה לתיקון חוות דעת המודד המוסכם". התובעים טעונים, בין היתר בבקשתם כי המומחה המוסכם אומנם הציג את חריגות הבנייה הנטענות ביחס לקו הגבול המשותף בצורה נאמנה למדי.
.
המפקח על רישום מקרקעין דחה את הבקשה וקבע כלהלן:
התובעים לא צירפו תצהיר תומך לבקשה, אף על פי שמופיעות בו עובדות.
עיתוי הגשת הבקשה בשלב זה, תמוה מאוד, במיוחד כאשר ניתנו לצדדים מספר רב של אפשרויות לחקור את המומחה המוסכם על חוות דעתו אך התובעים בחרו שלא לנצל זאת, ומשכך עיתוי הגשת הבקשה כעת, פועל לחובתם.
אף לגופו של עניין שגגה נפלה בידי התובעים. התובעים עצמם מודים באופן מפורש בבקשתם כי בכל הקשור לתשריט הבית המשותף, המומחה המוסכם הציג את האמור "בצורה נאמנה למדי".
מעבר לעיתוי הגשת הבקשה בשלב זה, לא נכון יהיה למחוק חלק מחוות דעתו של המומחה המוסכם, אשר נכון יהיה להכריע בכך במסגרת פסק הדין עצמו, לאחר שאשמע את עדויות הצדדים ואת סיכומיהם. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
