קיזוז הפסדים בחברות משפחתיות לעניין החבות בדמי ביטוח לאומי
החוזר המקורי של המוסד לביטוח לאומי
במבזק מס' 1951 מיום 7.12.2021 דיווחנו, בין היתר, כי בעקבות פסק-הדין של בית-הדין הארצי לעבודה בעניין נחושתן ואח' בנושא החבות בדמי ביטוח לאומי/בריאות בגין הכנסות חברה משפחתית (עב"ל 61198-02-20), פרסם המוסד לביטוח לאומי ("המל"ל") את חוזר מס' 1486 ("החוזר המקורי") ובו הנחיות לחיוב בדמי ביטוח תוך הבחנה בין השנים 2008–2013, 2014–2017 ו-2018 ואילך ותוך שצוין כי הקפאת פעולות האכיפה שניתנו בתיקים שבהם יש חובות חברה משפחתית תבוטל ותישָלח למבוטח הודעה בהתאם.
במסגרת החוזר המקורי נכללה גם התייחסות לשני "מקרים חריגים": האחד, חברה משפחתית שלהּ הכנסה חייבת מעסק או משלח-יד (סעיף-קטן 4.2 לחוזר המקורי); והשני, חברה משפחתית שצברה הפסדים לצורכי מס (סעיף-קטן 4.3 לחוזר המקורי).
וכך צוין בסעיף-קטן 4.3 לחוזר המקורי:
"כאשר בחברה משפחתית קיימים הפסדים שנצברו במשך מספר שנים, יתכן ותתקבל שומת חברה בה תדווח הכנסה, אך בפועל בשומה האישית של הנישום המייצג ההכנסה מהחברה המשפחתית מקוזזת מול ההפסד הקודם שלה, פקיד הגביה יבחן ויתקן בהתאם ככל שידרש.
דוגמא:
שנת 2018
• שומת חברה משפחתית – הפסד בסך 500,000 ש"ח.
• שומה עצמית של הנישום המייצג – חלק ההפסד קוזז מול הכנסותיו ממקורות אחרים של בשנת 2018 ונותרה יתרה להפחתה בסך 350,000 ש"ח, המועברת לשנת המס 2019.
שנת 2019
• שומת חברה משפחתית – רווח בסך 400,000 ש"ח.
• שומה עצמית של הנישום המייצג – הפסד מועבר [ההדגשה במקור] מחברה משפחתית בסך 350,000 ש"ח קוזז מרווח חברה משפחתית בסך 350,000 ש"ח.
• יתרת הרווח בסך 50,000 היא ההכנסה החייבת מחברה משפחתית בשנת 2019.
במקרה זה יבוטל החיוב הקודם מחברה משפחתית במסך 221 ותוזן, במסך 224, ההכנסה מחברה משפחתית בסך 50,000."
כלומר, המל"ל אִפשר לקזז הפסדים מועברים שמקורם בחברה משפחתית (ואשר הועברו, מטבע הדברים, לנישום המיַיצג) כנגד הכנסתה החייבת של החברה המשפחתית בשנת-המס.
העדכון לחוזר המקורי
לאחרונה, בוצע באתר האינטרנט של המל"ל עדכון לחוזר המקורי ("העדכון לחוזר המקורי" או "העדכון") (קישור לעדכון),* בגדרו בוטל סעיף-קטן 4.2 המקורי (שעָסק, כאמור, בחברה משפחתית שלהּ הכנסה חייבת מעסק או משלח-יד) וסעיף-קטן 4.3 המקורי הפך להיות סעיף-קטן 4.2.
* העדכון נושא את התאריך 31.7.2022, אך אין זה ברור האם העדכון אכן פורסם באותו יום באתר של המל"ל.
במקביל, נוסף לחוזר סעיף-קטן 4.3 הקובע כדלקמן:
"החל משומות לשנת המס 2020 ואילך
החל משומות לשנת המס 2020 ואילך לא ניתן יהיה לקזז הפסדים מחברות משפחתיות ויש לראות את ההכנסה כהכנסה פאסיבית ולחייב את בעלי המניות על ההכנסה בהתאם לזכאותם היחסית ברווחי החברה."
הנה כי כן, המל"ל שינה את עמדתו המקורית (כפי שבאה לידי ביטוי, כאמור, בחוזר המקורי) וכעת אינו מאפשר לקזז את הפסדיה המועברים של החברה המשפחתית כנגד הכנסתה החייבת בשנת-המס.
נבקש להעיר בעניין זה שתי הערות:
האחת, לא ניתן לקזז הפסדים לעניין החבות בדמי ביטוח, וזאת, בין היתר, לאור הוראת סעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי,* כך שמלכתחילה האמור בסעיף-קטן 4.2 לחוזר המקורי שגוי;
* סעיף זה קובע כדלקמן:
"(א) עובד עצמאי יראו כהכנסתו השנתית את הכנסתו מהמקורות המפורטים בפסקאות (1) ו-(8) של סעיף 2 לפקודת מס הכנסה, ומי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי יראו כהכנסתו השנתית את הכנסתו מהמקורות המפורטים בסעיף 2 האמור, והכל – בשנת המס שבעדה משתלמים דמי הביטוח (להלן – השנה השוטפת), ולאחר שנוכו ההוצאות הקשורות במישרין בהשגת ההכנסה.
(ב) (1) ההכנסה בשנה השוטפת תיקבע על פי השומה הסופית של ההכנסה כאמור לאותה שנה לפני כל פטור, ניכויים וזיכויים לפי פקודת מס הכנסה (להלן – ההכנסה בשומה), בהפחתת סכומים אלה:
(א) סכומי דמי ביטוח ומס מקביל המותרים בניכוי מההכנסה בשומה לפי סעיף 47א לפקודת מס הכנסה;
(ב) סכום שהותר בניכוי לפי סעיף 47(ב)(1) לפקודת מס הכנסה;
[...]"
כלומר, דמי הביטוח מוטלים על "הכנסה" ולא על "הכנסה חייבת" (המוגדרת בסעיף 1 לפקודה כ"הכנסה לאחר הניכויים, הקיזוזים והפטורים שהותרו ממנה לפי כל דין").
השנייה, ומבלי לגרוע מהאמור, לאור שינוי העֵמדה, מן הראוי להחיל את העדכון לחוזר המקורי מכאן ואילך ולא באופן רטרואקטיבי לגבי שנות-המס 2020 ו-2021 כמצוין בעדכון.
לא למותר להזכיר, כי אין זו הפעם הראשונה שהמל"ל משנה את עמדתו ומבקש ליישם את עמדתו העדכנית באופן רטרואקטיבי. כך, בכל הקשור להטלת דמי ביטוח בגין הכנסותיה ורווחיה של החברה המשפחתית המל"ל שינה את עמדתו לא פחות משלוש פעמים (!!!), תוך שפרסום עמדתו המעודכנת נעשה בחודש נובמבר 2019 ובאופן רטרואקטיבי לשנת 2018.
מיסוי כספים שנתקבלו תוך ביצוע עבירות עושק ומרמה
ביום 14.8.2022 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין רות ואליהו בסון.
עניינו של פסק-הדין בערעור על צווים לשנות-המס 2011–2012 שהוציא המשיב (פקיד-שומה רמלה) למערערים, בעל ואשה, בהתייחס לכספים בסך 993,000 ש"ח שקיבלה המערערת, עובדת לשעבר במחלקת בנקאות פרטית בבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ("הבנק") מאת ק', ניצולת שואה ילידת 1927.
בגין כספים אלה הורשעה המערערת, על-פי הודאתה במסגרת הֶסדר טיעון, בעבירות עושק, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, איסור הלבנת הון ובשתי עבירות לפחות של דו"ח וידיעות לא נכונים לפי פקודת מס הכנסה, שבוצעו אגב עבודתה כיועצת השקעות בבנק.
וכך צוין בגזר הדין (ת"פ 50038-01-19):
"המתלוננת ק', היא קשישה ילידת 1927, ניצולת שואה שעלתה לארץ לבדה בשנת 1963. במועדים הרלבנטיים לאישום לא היו לה כל קרובי משפחה והיא התגוררה לבדה בדיור מוגן. הנאשמת עבדה בבנק במשך כארבעים שנה [...]
במהלך השנים 2010-2014 ניצלה הנאשמת את האמון שרחשה לה המתלוננת, את קלות דעתה של המתלוננת במתן כסף ואת חוסר התמצאותה וניסיונה בעניינים כספיים. עוד ניצלה הנאשמת את מצוקת המתלוננת, שנבעה מהיותה קשישה וערירית, הזקוקה לסיוע בפעולות מנהליות שונות ולייעוץ של הנאשמת באשר לכספיה, וכן את חולשתה הגופנית. תוך כדי מילוי תפקידה של הנאשמת בבנק, היא קיבלה מהמתלוננת כספים והטבות שלא הגיעו לה על פי דין. הנאשמת וח' התעניינו בשלומה של המתלוננת, ביקרו אותה בבית האבות בו התגוררה ובבית החולים בו אושפזה וסייעו לה בפעולות מנהליות שונות. בתוך כך קיבלו הנאשמת וח' מהמתלוננת במהלך התקופה האמורה 40 המחאות בסך כולל של 1,400,000 ₪, והנאשמת ביקשה מהמתלוננת לשמור על חשאיות בנוגע לכך. מתוך סכום זה נטלה הנאשמת לכיסה המחאות בסך 1,125,000 ₪ ומתוכן נפרע סכום של 993,000 ₪.
הנאשמת או ח' פרעו את ההמחאות באופנים שונים, שמטרתם הייתה להסוות את העובדה שמקור הכספים הוא במתלוננת וכי הכסף התקבל ממנה שלא כדין, ובמטרה למנוע את הדיווח על אודותיו לרשויות [...]
חלק מההמחאות בסך כולל של 993,000 ₪ נפרטו על ידי הנאשמת אצל נותן שירותי מטבע, והיא נטלה את סכומי הכסף שהתקבלו לכיסה, תוך שנקטה פעולות שמטרתן לשמור על חשאיות מקור הכספים ועל מנת לצמצם את הסיכון שיועבר דיווח נכון על אודות קבלת הכספים לרשויות.
[...]
הנאשמת השמיטה מתוך הדוחות שהגישה עם בעלה לרשויות המס תקבולים בסך כולל של 993,000 ₪ שקיבלה מהמתלוננת במהלך השנים 2010-2013.
בנוסף, במהלך התקופה, הנאשמת פעלה כדי לגרום למתלוננת לשנות את צוואתה, באמצעות סיפורים ורמיזות שנועדו לגרום למתלוננת להוסיף את הנאשמת כמוטבת בצוואה [...]"
טענתם העיקרית של המערערים היא כי מאחַר שהכספים, על אף שהושגו בעבירה, התקבלו במתנה ולאחר מכן הוחזרו במלואם, וכן חולט סכום נוסף של 650,000 ₪, ואף שולמו פיצויים במסגרת הסכם פשרה בתביעה אזרחית, אזי אין מדובר בהכנסה שיש לה מקור, או שההכנסה "אוינה"; וכי בכל מקרה יש לקבוע כי המשיב נוהג בחוסר תום-לב עת מוציא הוא שומות לאחַר שהכספים הוחזרו, וזאת בהסתמך על אמרת אגב של השופט סולברג בדיון הנוסף בעניין דמארי והירשזון (דנ"א 2308/15).
עוד טוענים המערערים, כי המערערת אמנם חתמה על הֶסדר טיעון הכולל, בין היתר, עבירה של אי-דיווח על הכנסה, אך מדובר בפרשנות משפטית-מיסויית לעוּבדות שרק בהן הודתה.
בנוסף, טוענים המערערים, כי חתימת הֶסדר הטיעון נעשתה בְּשל לחץ שהופעל על המערערת, לרבות על-ידי בא כוחה בהליך הפלילי, וכי סברו כי עם חתימת הֶסדר הטיעון, הכולל עונש מאסר בעבודות שירות וחילוט בסכום חסר תקדים כאמור, לא יהיו לרשויות דרישות נוספות כלפיה.
בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, דחה את הערעור וחייב את המערערים בהוצאות בסך 40,000 ש"ח (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, נדרש השופט בורנשטין לטענתה המקוממת של המערערת לפיה הכספים שהוציאה מ-ק' התקבלו כמתנה על רקע יחסי החברוּת ביניהן, ודחה טענה זו.
השופט קבע, כי מעשיה של המערערת, כפי שתוארו לעיל, רחוקים מרחק מזרח ממערב מהאופן בו היא מבקשת להציגם במסגרת הערעור וכי הניסיון ליצוֹר הבחנה כה עמוקה ויסודית בין הנורמות המשפטיות והמוסריות הקיימות בדין הפלילי לבין הנורמות הנוהגות בדיני המס, כביכול מדובר במערכת נורמות שונה לחלוטין השייכת לעולמות אחרים, דינו להידחות על פניו.
עוד קבע השופט, תוך שהוא דוחה את עדותה של המערערת (במסגרתה טענה, כי מדובר בכספים שניתנו לה "מכל הלב"), כי חלק מיסודות עבירת העושק על-פי סעיף 431 לחוק העונשין (שבהּ, בין היתר, הורשעה המערערת) הוא שהעבריין, המנצל את מצוקתו של הזולת, "דורש או מקבל דבר שאינו מגיע לו כדין", וממילא ברור כי "מתנה מחברה טובה" ו"קבלת דבר שאינו מגיע לה כדין" אינן יכולות לדור בכפיפה אחת.
השופט בורשנטין הוסיף ונדרש לטענת המערערת, כי מדובר בתקבול שהתקבל במסגרת יחסים אישיים ושאין לו כל מקור, ודחה אותה.
לדבריו, המערערת השיגה, על-פי כתב האישום, את הכספים במסגרת תפקידה כפקידת הבנק ותוך כדי ביצוע תפקידה ועל-כן מדובר ללא ספק בהכנסה שמקורהּ בעבודה ו/או במשלח-יד, וכשם שברור כי סכומים שהתקבלו תוך ביצוע עבירת גניבה בידי מי שניצל את משרתו ותפקידו לשם כך, כדוגמת המקרה שנדון בפרשת דמארי והירשזון (ע"א 4157/13), מהווים הכנסה ממקור, כך הם אף סכומים שהתקבלו תוך ביצוע עבירת עושק ומרמה בידי אדם כאמור.
עוד ציין השופט, תוך שהוא מַפנה לפסק-הדין שניתן בעניין הרב יקותיאל אבו חצירא (ע"א 3159/19), כי תיאור מעשיה של המערערת בכתב האישום מלמד בבירור על כך שמדובר בהכנסה בעלת אופי פירותי, וזאת נוכח קיומה של התנהלות שיטתית, מחזורית ומתוחכמת המתפרשת על-פני תקופה ממושכת ואשר נועדה להשיג כספים בהיקפים משמעותיים ביותר.
בהמשך הדברים, נדרש השופט בורנשטין לטענת המערערים כי המערערת הודתה אך ורק בעובדה כי קיבלה כספים מ-ק', אך המסקנה כי כספים אלה מהווים הכנסה אינה חלק מהודאתה ויש להתעלם ממנה.
השופט דחה טענה זו משני טעמים: האחד – סעיף 42א לפקודת הראיות קובע, כי "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפטי פלילי המרשיע את הנאשם יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה" וברור שממצאים ומסקנות אלו כוללים גם את "המסקנה" כי מדובר בהכנסה שהיה על המערערים לדַווח עליה; השני – משעה שהמערערת הורשעה על-פי הודאתה בעבירה של אי-דיווח על הכנסה (דהיינו, לצורך הדין הפלילי מדובר בהכנסה חייבת דיווח ויש להרשיע את המערערת בעבירה) לא יעלה על הדעת לקבל טיעון שלפיו לעניין ההליך האזרחי אין מדובר כלל בהכנסה.
בהמשך לכך, הִבהיר השופט, כי אין לקבל את הטענה כי יש להבחין בין פסק-דין מרשיע בעקבות ניהול הליך הוכחות לבין הרשעה בעקבות הודאה, ובשני המקרים הממצאים והמסקנות מהווים ראיה לכאורה במשפט האזרחי.
טענות נוספות שהעלו המערערים ונדחו על-ידי השופט הן שהופעל לחץ על המערערת מצד עורך דינה לחתום על הֶסדר הטיעון ושהמערערים לא הבינו את השלכות המס הנובעות מהודאתה והרשעתה של המערערת.
השופט בורנשטין נדרש לטענתם החלופית של המערערים לפיה גם אם יש מקום לייחֵס להם הכנסה למשך זמן קצר, הרי שהכנסה זו בוטלה מעיקרה ואופסה רטרואקטיבית, שכן הם השיבו ל-ק' את מלוא הסכום שנתקבל; ולפיכך, החזרת הכספים שהתקבלו מהווה ביטול ההסכמה להענקתם, ויש בכך משום איון ההכנסה מלכתחילה.
השופט דחה טענה זו, כמו גם את ניסיונם של המערערים לאבחן מעניינם את פסק-הדין בעניין דמארי והירשזון, באשר היא מבוססת על הטענה, אותה דחה, כי הכספים ניתנו, כביכול, במתנה ולפיכך בהסכמה.
אשר לחילוט, ציין השופט בורנשטין, תוך שהוא מַפנה לפסק-הדין בעניין חיון (ע"א 6077/20), כי החילוט אינו מאיין את ההכנסה, כשם שנקבע, בדעת רוב, כי אין להתירו כהוצאה.
עוד ציין השופט, כי במקרה דנן כספי העושק התקבלו בשנים 2010–2013 ואילו החזרתם נעשתה רק בשנת 2015 לאחַר חשיפת הפרשה; וכי אין כל רבותא בנטען על-ידי המערערים באשר לפסק-הדין בעניין תל רונן (ע"א 600/75) בו נקבע כי "אין טעם להסיח דעתנו מידיעתנו דהיום ולעשות כאילו עדיין מגששים אנו באפלה".
בהמשך, התייחס השופט בורנשטין לטענת המערערים ביחס לדברי השופט סולברג בדיון הנוסף בעניין דמארי והירשזון ודחה את הטענה האמורה (ראו פס' 22–29 לפסק-הדין).
לבסוף, נדרש השופט לקנס הגירעון שהושת על המערערים ולטענתם כי לא התרשלו בהכנת הדוחות וכי לא דיווחו על ההכנסה לאור עמדתם הכנה ובתום-לב כי אין מדובר בהכנסה אלא במתנה וכי "עסקינן במחלוקת משפטית לגיטימית".
השופט דחה טענה זו וקבע כדלקמן (פס' 31):
"מתקשה אני לקבל טענה זו של המערערים, שהרי, וכאמור, וכפי שעולה מכתב האישום בו הודתה המערערת, היא השמיטה מתוך הדוחות שהגישה עם בעלה לרשויות המס את הכספים שקיבלה מק'.
[...]
נוכח המתואר לעיל, הכיצד ניתן לומר כי במקרה דנן מדובר ב'מחלוקת משפטית לגיטימית'?! אין זאת אלא, כי המערערת, שהסוותה את מקור הכספים על מנת למנוע דיווח אודותיהם לרשויות, לא זו בלבד שהתרשלה בהכנת הדוחות מהן הושמטו ההכנסות, אלא אף השמיטה את ההכנסות ללא הצדק סביר מהדוחות, כפי הודאתה, ועל כן מתקיימים כל התנאים הקבועים בדין לחייב את המערערים בקנס גירעון."
עיקול רכוש עֵקב חוב מע"מ של חֵברה בבעלות בן-הזוג
פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי
במבזק מס' 1906 מיום 16.3.2021 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעניין אולגה מלוייב.
נזכיר, כי עניינו של פסק-הדין בתביעה למתן פסק-דין הצהרתי שהגישה מלוייב שלפיו מקרקעין, כספים בחשבון בנק ורכב הרשומים כולם על שמה, ואשר עוקלו ונתפסו על-ידי הנתבע, ממונה מע"מ באר-שבע, בגין חוב של חברת סיף מתכות בע"מ* אשר בבעלותו וניהולו של בן-זוגה של התובעת (ידועים בציבור), עוקלו שלא כדין ושלא בסמכות והתובעת אינה חייבת בחוב שבגינו ננקטו הליכי הגבייה ביחס לנכסים האמורים.
* המדובר בחוב של חברה אחרת בשם אלשורוק בע"מ אשר בעקבות סגירתה יוחס לחברת סיף מתכות בע"מ, וזאת על-פי סעיף 106 לחוק מע"מ. ראו לעניין זה את מבזק מס' 1709 מיום 2.5.2018.
בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ג' גדעון, דחה את התביעה בהתייחס למגרש ולכספים שבחשבון הבנק וקיבל את התביעה ביחס לרכב (קישור לפסק-הדין).
הערעור לבית-המשפט העליון
מלוייב הגישה ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון וביום 12.9.2022 ניתן פסק-הדין בערעור.
בית-המשפט העליון, מפי השופט ד' מינץ (בהסכמת השופטות ג כנפי-שטייניץ ו-ר' רונן), דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
תשומת לבכם, בין היתר, לניתוחו של השופט מינץ ביחס ליחס בין סמכויות הגביה על-פי פקודת המסים (גביה) לבין אלו שעל-פי סעיף 106 לחוק מע"מ, בפס' 16 ואילך לחוות דעתו.
שומה לפי מיטב השפיטה לאחַר פסילת ספרים
כללי
המערער, ברק אלימלך, שפעל תחת העוסק "הכי טובים בכשרויות", סיפק לטענתו שירותי פיקוח על העמסת עופות למוסד הכָּשרות של הרב מחפוד, "בד"ץ יורה דעה".
שירותים אלה סופקו על-ידיו בין באמצעות עובדיו ובין באמצעות קבלן-המשנה – עופר אביבי ("אביבי"), שהיה מגיע, לטענת המערער, לאתרים שונים ברחבי הארץ ותפקידו היה לוודא כי העמסת העופות מהלולים למשאיות, לצורך הובלתם לשחיטה, נעשית על-פי כללי הכָּשרות של הרב מחפוד.
בקשת פסילת המותב הראשונה
במבזק מס' 1698 מיום 11.3.2018 דיווחנו אודות ההחלטה בבקשה לפסילת מותב (השופטת י' סרוסי) שהגיש ברק אלימלך במסגרת ערעור מע"מ שהגיש על החלטת מנהל מע"מ תל-אביב 3 להשית עליו, בין היתר, כפל-מס תשומות בגין ניכוי שלא כדין של מס התשומות הכלול ב-57 חשבוניות שהוציא לו אביבי.
הבקשה לפסילת המותב התבססה על פסק-דין קודם שניתן על-ידי מותב זה בעניינו של אביבי שהוציא, כאמור, למערער את החשבוניות מושא הערעור (ע"מ 22990-04-16), וזאת בהתבסס על שני נימוקים: האחד, קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט בְּשל דעה קדומה בעקבות פסק-הדין שניתן בעניינו של אביבי; השני, החשש לפגיעה במראית פני הצדק.
השופטת סרוסי דחתה את הבקשה (קישור להחלטה) ועל החלטתה המערער לא הגיש ערעור לבית-המשפט העליון.
פסק-הדין בערעור מע"מ ובקשת פסילת המותב השנייה
בהמשך לכך, דיווחנו, במסגרת מבזק מס' 1775 מיום 19.2.2019, כי המערער הגיש בקשה נוספת לפסילת המותב במסגרת ערעור מס הכנסה שהגיש, וזאת בעקבות פסק-הדין שניתן על-ידי השופטת סרוסי בעניינו (קישור לפסק-הדין) ואשר דחה את ערעור מע"מ הנוסף אשר הגיש על החלטת המשיב להטיל עליו כפל מס תשומות לפי סעיף 50(א1) לחוק מע"מ בעניין קיזוזן של 57 חשבוניות שקיבל מאביבי.*
* כפי שציינו במבזק מס' 1757 מיום 2.12.2018, המערער הגיש ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע של פסק-הדין האמור.
בית-המשפט העליון, מפי השופט ע' גרוסקופף, קיבל את הבקשה באופן חלקי (קישור להחלטה) וקבע, כי תשלום מחצית מן הסכום בו חויב המבקש (410,251 ש"ח), המתייחס לרכיב "כפל המס", יעוכב עד לאחַר ההכרעה בערעור.
ביום 18.6.2020 ניתן פסק-הדין בערעור, בגדרו דחה בית-המשפט העליון את הערעור (קישור לפסק-הדין).
בבסיס בקשה הפסילה הנוספת עמדה טענתו של המערער, כי לאור פסק-הדין בערעור שהגיש והקביעוֹת בו לעניין אי-תקינוּת החשבוניות שהוצאו לו מאביבי, דעתו של המותב "בצורה ונעולה" באופן שמתקיים חשש ממשי למשוא פנים.
השופטת סרוסי דחתה את הבקשה הנוספת (קישור להחלטה) והערעור על החלטה זו לבית-המשפט העליון נדחה אף הוא על-ידי הנשיאה חיות (קישור לפסק-הדין).
פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בערעור מס ההכנסה
כנגד המערער התנהל הליך פלילי (ת"פ 9688-03-17) בגין עבירה לפי סעיף 117(ב)(9) לחוק מע"מ בגין ניכוי מס תשומות על-פי החשבוניות שהוצאו לו על-ידי אביבי.
ואילו ההליך הפלילי שהתנהל נגד אביבי הסתיים בהרשעה על-פי הודאתו בעבירוֹת שיחוסו לו, לרבות לעניין הפצת החשבוניות הפיקטיביות למערער, ונגזר עליו עונש מאסר בפועל.
על-סמך המידע שהתקבל ממנהל מע"מ, ערך המשיב (פקיד-שומה תל-אביב 1) למערער ביקורת ולאור ממצאיה פָּסל את ספרי המערער והוציא לו שומות לפי מיטב השפיטה.
המשיב פָּסל את ספרי המערער לאחַר שמצא בביקורת שעָרך, כי המערער ניכה בספריו חשבוניות מס שהוצאו לו שלא כדין על-ידי אביבי.
בנוסף, נערכו למערער שומות לפי מיטב השפיטה:
בשומה בשלב א' הוגדלה הכנסתו החייבת של המערער לאחַר שתואמו הוצאות שדרש בניכוי בגין קבלני-משנה, וזאת על רקע טענות המשיב בעניין החשבוניות הפיקטיביות.
ואילו בשומה שלב ב', ולאחַר התייעצות עם היועצת המשפטית של המשיב, נערכה שומה כדלקמן: שומה ראשית, המבוססת על תחשיב כלכלי שנערך על-ידי כלכלן מהמחלקה הכלכלית ברשות המסים, לאחַר שהמשיב קבע כי התוצאה העסקית של המערער אינה סבירה; ושומה חלופית, המבססת על אי-התרת הוצאות בגין קבלני-משנה על-סמך טענת המשיב לגבי החשבוניות הפיקטיביות (ההוצאות שתבע המערער בדו"חותיו בגין עובדיו השכירים הותרו במלואם במסגרת השומה החלופית).
מכאן הערעור.*
* נזכיר, כי ביום 14.1.2020 פורסמה החלטתו של בית-המשפט העליון בבקשת רשות הערעור על החלטותיו של בית-המשפט המחוזי בתיק.
במסגרת הבקשה, קָבל אלימלך על כך שחקירתו הנגדית של המפקח במשרדי המשיב (פקיד-שומה תל-אביב 1) נקטעה בטרם מוצתה; ועל כך שנשללה ממנו זכותו לחקור בחקירה נגדית עד נוסף מטעם המשיב. אשר על כן, ביקש אלימלך, שייקָבע מועד הוכחות נוסף, שבמסגרתו יחקרו בחקירה נגדית שני העדים האמורים.
בית-המשפט העליון, מפי השופט נ' סולברג, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).
באשר לבקשה הראשונה – לפיה נקטעה החקירה הנגדית באיבּה – נקבע, כי זו חוסה תחת סעיף 1(5) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009,** ומשכך, מתייתר הצורך לדון בה ולבררה.
** סעיף זה כולל "החלטה בעניין הזמנת עדים, סדר שמיעת עדים, ושאלות המוצגות לעדים לרבות קבלה או דחייה של התנגדות בעניין זה, למעט החלטה על דחיית בקשה לזמן עד או להגיש ראיה, או החלטה בעניין בקשה לעדות מוקדמת".
אשר לבקשה השנייה, קבע השופט סולברג, כי דיוני ההוכחות הסתיימו זה מכבר והסיכומים הוגשו, ועל-כן אין לאפשר לחקור עד שכנגד בחקירה נגדית; וכי בעת הזאת, אלימלך ימתין לפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי שעליו ועל נימוקיו, כמו גם על החלטות שונות שניתנו במהלך המשפט, שמורה לו הזכות לערער.
בית-המשפט, מפי השופטת י' סרוסי, דחה את הערעור ואישר את השומה הראשית (השומה הכלכלית) שהוציא המשיב (קישור לפסק-הדין).
פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעור מס ההכנסה
בהמשך לכל האמור, נבקש לעדכנכם, כי ביום 14.9.2022 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעור שהגיש אלימלך על פסק-הדין של השופטת סרוסי.
במסגרת הערעור, חָלק אלימלך על קביעותיה ומסקנותיה של השופטת סרוסי בחזית רחבה.
בית-המשפט העליון (המשנה לנשיאה ע' פוגלמן והשופטים א' שטיין ו-י' כשר) דחה את הערעור ללא צורך בבקשת תגובה מהמשיב (קישור לפסק-הדין).
בית-המשפט העליון קבע, כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים בפסק דינו של בית-המשפט המחוזי, התומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע ואין לגלות בהן טעות שבחוק; ובהתאם הערעור נדחה בהתאם לסמכות לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
החלטות ועדות-הערר לענייני קורונה
פורסמו 7 החלטות חדשות של ועדות-הערר:
