| עליון |
| 1 [דיון פלילי] [חברות] |
 |
| ע"א 2966-17 אס. אר. אקורד בע"מ נ' מדינת ישראל (עליון; י' עמית, ג' כנפי שטייניץ, ר' רונן; 29/08/22) - 49 ע' |
| עו"ד: נעמי זמרת, עודד נשר |
המערערת היא נושה של חברה מכוח שעבודים שונים, שאת נכסיה מבקשת המדינה לחלט במסגרת הליך פלילי. בימ"ש פסק בדעת רוב כי את כלל השעבודים שהוטלו על נכסי החברה לטובת המערערת יש לסווג כשעבודים צפים; פה אחד פסק בימ"ש כי השעבודים הצפים אינם מקימים למערערת זכות קניינית הגוברת על זכות המדינה לחלט את הנכסים, וכי החילוט גובר על שעבוד צף שטרם התגבש.
 דיון פלילי – חילוט – נכס משועבד
חברות – שעבודים – שעבוד צף
חברות – שעבודים – תוקפם
חברות – שעבודים – אגרות חוב
.
עסקינן בתחרות על נכסי חברה חייבת, אותם מבקשת המדינה לחלט בהליך פלילי שננקט נגדה. התחרות היא בין המדינה, כמי שמבקשת לחלט נכסים הקשורים בביצוע עבירה לבין המערערת, שהיא נושה של החייבת, אשר חובה הובטח באמצעות שעבודים שונים על נכסיה, שנרשמו כדין אצל רשם החברות (שעבודים על חשבונות בנק של החברה; שעבוד על כלל נכסי החברה; שעבוד על חובות הלקוחות). בימ"ש קמא קבע כי זכויותיה הנטענות של המערערת בנכסי החייבת מכוח השעבודים שנרשמו לזכותה אינן גוברות על זכותה של המדינה לחלט את הנכסים. מכאן הערעור. המערערת טוענת כי יש לסווג את השעבודים שהוטלו על נכסי החברה כשעבודים קבועים; כי אף שמדובר בשעבודים צפים, הם מקימים לה זכות קניינית הגוברת על זכות המדינה לחלט את הנכסים; וכי אף אם יימצא שמדובר בשעבודים צפים וכי אין בהם כדי לגבור על זכות המדינה לחילוט, הרי שהשעבודים כבר התגבשו, ומשכך דינם כדין שעבוד קבוע.
.
בית המשפט העליון (השופטים עמית כנפי-שטייניץ ורונן) פסק כדלקמן:
יש שני מסלולים באמצעותם יכול צד שלישי, הטוען לזכות ברכוש אותו מבקשים לחלט, להתנגד לחילוט: הראשון מעוגן בסעיף 21(א) לחוק הלבנת הון; השני, המצוי במוקד ענייננו, קבוע בסעיף 36ג(א) לפקודת הסמים המסוכנים. סעיף זה חל ביחס לחילוט רכוש לפי חוק איסור הלבנת הון. בשונה מהמסלול הראשון שהתפרש כך שגם נושה אובליגטורי המחזיק ב"זכות מוכרעת" ברכוש רשאי להתנגד מכוחו לחילוט, המסלול השני שמור אך למי שמחזיק בזכות קניינית או מעין קניינית ברכוש. מסלול זה קובע סייג לכלל החילוט, כך שבתחרות בין זכותה של המדינה לחלט רכוש הקשור בביצוע עבירות הלבנת הון לבין זכותו של צד שלישי המחזיק בזכות קניינית או מעין קניינית ברכוש למנוע את חילוטו, תגבר האחרונה, וזאת בתנאי שהוכיח אותו צד שלישי כי רכש את זכותו בתמורה ובתום לב, מבלי שיכול היה לדעת כי הרכוש שימש או הושג בעבירה.
האם השעבודים שנרשמו לזכות המערערת בנכסי החברה מקנים לה זיקה קניינית או מעין קניינית ברכוש התפוס הגוברת על זכות המדינה לחלטו? מסקירת הפסיקה ביחס לסעיף 36ג(א) לפקודת הסמים המסוכנים עולה כי אין מחלוקת שצד שלישי אשר הוטל לטובתו שעבוד על נכס ייחשב כמי שמחזיק בזכות קניינית או מעין קניינית אשר יש בה כדי לגבור על זכותה של המדינה לחלטו (בכפוף להתקיימות יתר תנאי הסעיף). עם זאת, השאלה האם לצורך גיבוש זכות כאמור נדרש קיומו של שעבוד קבוע שהוטל ביחס לנכס ספציפי או שמא ניתן להסתפק בקיומו של שעבוד צף, שחל על קבוצת נכסים העשויים להתחלף מעת לעת. שאלה זו טרם לובנה בפסיקה. לפיכך השאלה היא האם השעבודים שהוטלו לטובת המערערת הם בגדר שעבודים קבועים, או שמא מדובר בשעבודים צפים בלבד. התשובה לשאלה זו תיגזר בעיקר ממהות השעבודים והתנאים שנקבעו להם. לצורך הבחנה בין שעבוד צף לקבוע יש לתת את הדעת לשלושה מאפיינים מהותיים: מסוימות הנכסים המשועבדים; אופי הנכסים המשועבדים, ומידת השליטה והפיקוח של הנושה על הנכסים המשועבדים. ודוק, אין די בכל אחד מן המאפיינים הללו לבדו כדי לסווג שעבוד. פה אחד נקבע כי השעבודים על חשבונות הבנק והשעבוד על כלל נכסי הנאשמת הם שעבודים צפים.
אשר לשאלה האם יש בשעבודים הצפים שהוטלו לטובת המערערת כדי להקנות לה זיקה קניינית או מעין קניינית הדרושה כדי להסיג את זכות המדינה לחילוט הרכוש, נפסק פה אחד כי אין מקום לבכר את זכותו של נושה מכוח שעבוד צף על פני זכותה של המדינה לחלט נכסים הקשורים בביצוע עבירה. כלומר, אין בשעבוד צף כדי להקנות לנושה זיקה לנכס שדי בה כדי להסיג את זכות המדינה לחלטו. אין בשעבוד הצף כדי להקנות זיקה קניינית או מעין קניינית חזקה די הצורך כדי לגבור על זכות המדינה מכוח חילוט.
אשר לשאלה האם השעבודים הצפים התגבשו והפכו קבועים, שעבוד צף מתגבש לכדי שעבוד קבוע באחד משלושה מקרים: בהתמלא אחד התנאים באגרת החוב הקובע כי בהתקיימו יתגבש השעבוד; עם מינוי כונס נכסים לחברה; עם כניסת החברה להליכי פירוק. בענייננו, אין טענה כי התמנה כונס לנכסי החברה; ובקשה לפירוקה הוגשה רק לאחר תחילת הליכי החילוט. בנוסף, לא ניתן לקבוע כי השעבודים הצפים התגבשו בטרם הוגשה בקשת החילוט על ידי המדינה.
דעת המיעוט (השופטת רונן) קבעה כי השעבוד על חובות הלקוחות הוא שעבוד קבוע ולכן יש בו כדי להעניק למערערת מעמד של "טוען לזכות ברכוש" לפי סעיף 36ג(א) לפקודת הסמים המסוכנים, ביחס להמחאות שהתקבלו לזכות החברה מהלקוחות שחובותיהם שועבדו, ואשר חולטו על ידי המדינה. בנוסף, קבעה דעת המיעוט כי המערערת הוכיחה שהיא עומדת ביתר תנאי סעיף 36ג(א) לפקודת הסמים המסוכנים, קרי שרכשה את זכותה בהן בתום לב ובתמורה, מבלי שהייתה יכולה לדעת כי הושגו בעבירה, ולכן זכותה גוברת על זכות המדינה לחילוט ההמחאות שהתקבלו לזכות החברה מהלקוחות שחובותיהם שועבדו, כך שיש לקבל את הערעור בחלקו; דעת הרוב קבעה כי גם שעבוד חובות הלקוחות הוא שעבוד צף, שכן מדובר בהמחאת זכות כללית של חובות לקוחות, ולכן אין לקבוע כי זכותה של המערערת בחובות אלה גוברת על זכות המדינה לחלטם, כך שיש לדחות את הערעור במלואו. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [דיון אזרחי] [מקרקעין] |
|
| רע"א 5033-22 סאמי דרוויש נ' רשות מקרקעי ישראל (עליון; ר' רונן; 29/08/22) - 13 ע' |
| עו"ד: גיטל דמס גוטליב, מוהנד ג'בארה |
כאשר מדובר בפסק-דין שתוצאתו היא פינוי ממקרקעין, הנטייה היא לעכב בדרך כלל את ביצוע פסק הדין עד למתן הכרעה בערעור, לאור הקושי הממשי שעלול להיווצר בהשבת המצב לקדמותו במקרים, כאלה אם בסופו של דבר יתקבל הערעור. אכן, לכלל זה עשויים להיות חריגים ובהם – כאשר הסכסוך במהותו הוא כספי; כאשר הליכי הפינוי נמשכים זמן רב; או כאשר סיכויי התביעה הם קלושים. אולם במקרה דנן ביהמ"ש סבור כי יש לפעול בהתאם לכלל וכי אין מדובר במקרה חריג.
דיון אזרחי – עיכוב ביצוע – שיקולים
מקרקעין – הפקעה – פינוי
דיון אזרחי – פסק-דין – עיכוב ביצוע
דיון אזרחי – עיכוב ביצוע – של פסק-דין
.
בקשה לרשות ערעור על החלטה של בימ"ש מחוזי שעניינה בבקשה לעיכוב ביצוע של פסק דין שניתן על-ידי בימ"ש השלום, עד להכרעה בערעור על פסה"ד. בפסה"ד קיבל בימ"ש השלום תביעת פינוי שהגישה רמ"י כנגד המבקש. בכתב התביעה טענה המשיבה כי מדובר במקרקעין שהופקעו כדין מדודתו המנוחה של המבקש לפני למעלה מ-50 שנה ולמבקש (יורש המנוחה) אין כל זכות בהם. עניינה של המחלוקת בקשר עם המקרקעין היא בשאלה האם הם אלו נכללו בהליך הפקעה שהחל בשנת 1970.
.
ביהמ"ש העליון (השופטת ר' רונן) נתן רשות לערער וקיבל את הערעור מהטעמים הבאים:
כאמור, מדובר בבקשה לרשות ערעור על החלטה של ביהמ"ש המחוזי שעניינה בבקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין שניתן על-ידי בימ"ש השלום. בימ"ש זה עמד בעבר על כך כי לכאורה, לא חלות על בקשות מסוג זה אמות המידה שנקבעו בהלכת חניון חיפה. אולם, סוגיה זו טרם הוכרעה באופן סופי ומחייב, ונקבע כי ביהמ"ש יגלה איפוק בקבלת בקשות מסוג זה, ויעשה כן כאשר מתעורר צורך למנוע עוול או נזק בלתי הפיך לבעל דין.
לגופו של ענין, כידוע, הכלל הוא כי הגשת ערעור כשלעצמה אינה מעכבת את ביצוע פסק הדין עליו מערערים (תקנה 145(א) לתקנות). על המבקש לחרוג מכלל זה להראות כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. בין שני שיקולים אלה מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", אך הפסיקה הכירה בכך כי ככלל יינתן לשיקול מאזן הנוחות מעמד בכורה.
במסגרת שיקול מאזן הנוחות יש לבחון את מידת הקושי להשיב את המצב לקדמותו, כמו גם את הנזק שייגרם למבקש כתוצאה מביצוע מיידי של פסק הדין אל מול הנזק שייגרם למשיב מעיכובו. כאשר מדובר בפסק-דין שתוצאתו היא פינוי ממקרקעין, הנטייה היא לעכב בדרך כלל את ביצוע פסק הדין עד למתן הכרעה בערעור, לאור הקושי הממשי שעלול להיווצר בהשבת המצב לקדמותו במקרים, כאלה אם בסופו של דבר יתקבל הערעור. אכן, לכלל זה עשויים להיות חריגים ובהם – כאשר הסכסוך במהותו הוא כספי; כאשר הליכי הפינוי נמשכים זמן רב; או כאשר סיכויי התביעה הם קלושים. אולם במקרה דנן ביהמ"ש סבור כי יש לפעול בהתאם לכלל וכי אין מדובר במקרה חריג.
ביהמ"ש קמא, בהתייחסו לשיקול של מאזן הנוחות קבע כי מפסק הדין של בימ"ש השלום עולה שהמבקש אינו מתגורר במקרקעין, כי הערעור לא הופנה נגד קביעה זו, ומשכך לא ייגרם לו נזק בלתי הפיך שאינו בר פיצוי. המשיבה ביקשה לסמוך ידיה על קביעה זו והוסיפה כי המבקש זכאי ממילא רק לסעד כספי. ברם, עיון בפסק הדין של בימ"ש השלום מלמד אחרת. פסק הדין של בימ"ש השלום אינו קובע מסקנה ברורה לפיה המבקש אינו מתגורר במקרקעין, ואף עולה ממנו כי הוא מתגורר שם לסירוגין. במסגרת הבקשה דנן טען המבקש כי הוא מתגורר במקרקעין, והצהיר על כך במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע לביהמ"ש קמא. יתרה מכך, אף המשיבה עצמה טענה כך במסגרת כתב התביעה שהגישה בתביעת הפינוי. מכל מקום, הפסיקה קבעה זה מכבר כי ההלכה לפיה ככלל כאשר מדובר בפסק דין שיש בו כדי להשפיע על זכויות במקרקעין הנטייה תהא לעכב את ביצוע פסק הדין, חלה גם אם הם אינם משמשים למגורי המבקש, וזאת באותם מקרים בהם מהות המחלוקת היא בקשר למקרקעין עצמם ולא רק בסכסוך כספי בקשר אליהם.
באשר לטענת המשיבה לפיה ממילא הסעד היחיד שיוכל העותר לזכות בו הוא סעד כספי ולכן לא ייגרם לא נזק בלתי הפיך – הרי שטענה זו מתעלמת מכך שפסק הדין של בימ"ש השלום הוא בתביעת פינוי ושהמבקש מערער על עצם פינויו.
באשר לסיכויי הערעור - אלה נבחנים בשלב זה באופן לכאורי בלבד. בית-המשפט קמא קבע כי אלו לא נחזים להיות טובים. ואולם, ביהמ"ש קמא התייחס אך לטעם הראשון עליו ביסס המבקש את ערעורו – הטענה כי השטח הופקע שלא כדין. ואולם, אף מבלי להביע עמדה לגופו של עניין באשר לסיכויי טענות המבקש בהקשר זה להתקבל, שאלה התלויה בין היתר בסיכויי הערעור התלוי ועומד על פסק הדין בתביעה האזרחית בפני בימ"ש זה, הרי שביהמ"ש קמא לא נתן דעתו לטעם השני עליו ביסס המבקש את ערעורו – הטענה כי השטח לא הופקע. ברי כי אם טענה זו תתקבל, הסעד שיוכל המבקש לקבל אינו סעד כספי בלבד וייתכן שיהא בכך כדי לשנות מהתוצאה של פינויו מהמקרקעין. בהקשר זה, לא ניתן לקבוע כי טענותיו של המבקש הן כאלה שהסיכוי לקבלתן הוא קלוש באופן הגובר על שיקולי מאזן הנוחות. שיקולים אלה נוטים לזכות המבקש.
לאור כל האמור הערעור מתקבל. ביצוע פסק הדין של בימ"ש השלום יעוכב עד להכרעה בערעור שהגיש המבקש לביהמ"ש המחוזי. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [מקרקעין] [קניין] |
|
| ע"א 1338-19 מחמוד חאג' נ' מוניר אליאס ח'ורי (עליון; י' עמית, נ' סולברג, א' חיות; 29/08/22) - 10 ע' |
| עו"ד: עודה טועמה, אלפרד סאדר, סלים וקים |
עסקת המכר כפי שנעשתה בין המערער למשיב 4 אינה יכולה לעמוד, באשר השניים התיימרו למכור ולקנות שטח מסוים שלא בהסכמת השותפים האחרים בחלקה ובניגוד להצעת חלוקה שהמערער היה מודע לה ופעל על פיה בעסקאות קודמות שערך עם המשיב 1.
מקרקעין – עיסקה במקרקעין – בחלק מסוים של המקרקעין
קניין – מקרקעין – רכישה בתום-לב
קניין – מקרקעין – הגנה לרוכש מקרקעין
.
ערעור על פס"ד מחוזי, במסגרתו בוטלה עסקת מכר זכויות מקרקעין שנערכה בין המערער ובין משיב 4 (ג'ריס). בין היתר, נקבע כי המשיב 1 (מוניר) ושני אחיו (המשיבים 2-3)הרימו את נטל ההוכחה שהמערער לא יכול להסתמך על ההגנות האמורות בסעיפים 9 ו-10 לחוק המקרקעין מן הטעם שג'ריס התיימר להעביר זכויות לא לו, שהרי עסקת המכר נגעה לזכויות במגרש ספציפי (21/17) על פי הצעת חלוקה ספציפית (מש/10), אך ללא הסכמת הבעלים האחרים. ככל שבכלל היו לג'ריס זכויות בחלקה באותה עת, הן היו רשומות במשותף עם בעלים נוספים בחלקה 21; ו"עוד הוכח כי כלל לא בטוח כי במועד חתימת עסקת המכר" לא היו לג'ריס התחייבויות נוגדות מכוח עסקאות קודמות העדיפות על עסקת המכר. נקבע כי המערער היה מודע למצב הזכויות בחלקה ולא היה תם לב כאשר התקשר בעסקת המכר. כך, המערער בנה את ביתו במגרש 21/13 כאשר בכל המסמכים שהגיש לרשויות השונות לצורך קבלת היתר בנייה הוא הסתמך על הצעת החלוקה מש/8, שבה מופיע כי מגרש 21/17 הוא בבעלות מוניר. טענת המערער כי הסתמך על השטח הרשום של ג'ריס אף היא אינה יכולה לעמוד, באשר זכויותיה של אחותו רחאב הועברו ונרשמו על שם ג'ריס רק ביום 19.8.2014, בעוד שעסקת המכר נערכה ביום 4.8.2014. ג'ריס עצמו הודה כי מעולם לא היה בעל החזקה ייחודית במגרש 21/17, וכי הכין את הצעת החלוקה החדשה על דעת עצמו. ביהמ"ש הורה אפוא על ביטול עסקת המכר והורה לג'ריס להשיב למערער את הסכומים שקיבל על פי עסקת המכר.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט י' עמית, בהסכמת הנשיאה א' חיות והשופט נ' סולברג) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
עסקת המכר כפי שנעשתה בין המערער לג'ריס אינה יכולה לעמוד, באשר השניים התיימרו למכור ולקנות שטח מסוים – 609 מ"ר במגרש ספציפי (21/17) על פי הצעת חלוקה ספציפית (מש/10) – שלא בהסכמת השותפים האחרים בחלקה ובניגוד להצעת חלוקה מש/8 שהמערער היה מודע לה ופעל על פיה בעסקאות קודמות שערך עם מוניר. במסגרת הערעור, טען המערער כי ככל שלא ניתן לקיים את התחייבותו של ג'ריס למכירת מגרש 21/17, אין בכך כדי לגרוע מהתחייבותו להעביר למערער 609 מ"ר לא מסוימים בחלקה. ברם, לא זו העסקה שנעשתה בין ג'ריס לבין המערער. אם ג'ריס היה מסכים לשנות את עסקת המכר, כך שתתייחס ל-609 מ"ר לא מסוימים, ייתכן שלא היה מקום להתערבות ביהמ"ש בהסכמה בין הצדדים וניתן היה להותיר את הערת האזהרה לזכות המערער על כנה. ברם, ג'ריס לא הגיב לערעור, וגם לא יורשתו שנכנסה בנעליו. מאחר שהמערער לא השלים את העסקה ברישום, די בכך גם כדי לשלול את טענתו לתחולת סעיף 10 לחוק המקרקעין.
זאת ועוד. הבעיה אינה רק ביחסים שבין המערער לג'ריס, אלא בטענה של המשיבים 3-1 ולפיה לג'ריס לא נותר כלל שטח שאותו יכול היה למכור. ובקיצור, לטענתם ג'ריס התיימר לבצע עסקה הסותרת עסקאות קודמות שבמהלכן מכר את כל זכויותיו בחלקה. ברם, בימ"ש קמא לא הכריע בשאלה אם לג'ריס נותרו זכויות בחלקה, וככל שנותרו לו, מהו חלקו בה וזאת שעה שלא צורפו כל הצדדים הרלוונטיים להליך ולא הובאו בפניו כל הנתונים והראיות הנדרשים. הדבר נחוץ גם לצורך השלב ההכרחי הבא, של פירוק שיתוף בחלקה בין הבעלים השונים.
במצב הדברים הרגיל, היה מקום להחזיר את הדיון לבימ"ש קמא על מנת שייכנס לעובי הקורה ויברר את מצב הזכויות בחלקה. ברם, לא כל הגורמים הרלוונטיים צורפו לכתב התביעה. מכל מקום, כל עוד לא הוסדר מערך הזכויות בחלקה, לא ניתן לתת תוקף לעסקת המכר באופן שבו נעשתה, ויש להותיר את פסק דינו של בימ"ש קמא על כנו.
אין באמור לעיל, כדי לגרוע מכל הליך עתידי ביחסים שבין המערער לעזבונו של ג'ריס ואין באמור לעיל כדי לגרוע מזכותו של מי מהצדדים לפנות בתביעה לגבי מערך הזכויות בחלקה, תוך צירוף כל בעלי הזכויות מכוח עסקאות קודמות שנעשו בחלקה. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [תכנון ובנייה] |
|
| עע"מ 4440-21 יהלומית פרץ בע"מ נ' ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה, מחוז דרום (עליון; ג' כנפי שטייניץ, ח' כבוב, ע' פוגלמן; 29/08/22) - 10 ע' |
| עו"ד: אבי טוויג, לילך ברקאי, אורן סרוסי, אלי וילצ'יק, אופיר כהן, עלא דיאב |
האם מחלוקת קניינית יכולה להצדיק עיכוב בהכרעה תכנונית? בהתאם להלכה הפסוקה, במצב שבו עולה מהחומר תמונה לכאורית שלפיה אין למבקש ההיתר זכות קניינית, רשאית הוועדה לתכנו"ב לעכב את בירור הבקשה ו"להפנות את המבקש לביהמ"ש המוסמך". במקרה דנא, במכלול הנסיבות, ובהן זכויותיה הרשומות של המערערת בתתי החלקות, קיים קושי בקביעה כי למערערת אין תימוכין קנייניים ולכן לא היה מקום לעכב את הדיון בבקשת ההיתר שהגישה (לא כל שכן לעכבו ללא הגבלת זמן) עד להכרעה במחלוקת הקניינית שבין המערערת לבין דיירים בבנייני מגורים שהקימה.
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – שיקוליהן
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – התערבות בית-המשפט
תכנון ובנייה – היתר בנייה – בקשה להיתר בנייה
.
הוועדה המקומית לתכנון ובניה ב"ש החליטה שלא לדון בבקשת המערערת (חברה קבלנית) להיתר בניה עד להכרעה במחלוקת הקניינית שבינה לבין דיירים בבנייני מגורים שהקימה. ועדת הערר המחוזית דחתה ערר שהוגש על החלטה זו. ביהמ"ש לעניינים מינהליים דחה עתירה שהוגשה נגד החלטת ועדת הערר. על כך נסוב הערעור דנא ששב ומעלה את השאלה האם מחלוקת קניינית יכולה להצדיק עיכוב בהכרעה תכנונית.
.
ביהמ"ש העליון (מפי המשנה לנשיאה ע' פוגלמן, בהסכמת השופטים ג' כנפי-שטייניץ וח' כבוב) קיבל את הערעור מהטעמים הבאים:
המחלוקת בתיק דנן נעוצה ביישומה של הלכת אייזן (בג"ץ 1578/90). פסק הדין בעניין אייזן הוא פסק דין תמציתי, שבמסגרתו נקבע הכלל שלפיו ועדה מקומית לתכנון ובניה רשאית לא לקיים דיון בבקשה להיתר בניה "מקום שעל פני הדברים אין למבקש זכויות בניה מבחינת דיני הקנין [...] כל עוד לא ניתן פסק דין מטעם בימ"ש מוסמך הקובע שלמבקש זכות קניינית". באותו עניין הוגשה בקשה להיתר בניה ברכוש המשותף ונפסק כי לאחר שיוכרו הזכויות הקנייניות, ניתן יהיה לדון בפן התכנוני. הקביעה העקרונית בעניין אייזן נשענה על שתי הנמקות מרכזיות: ראשית, החשש שמא יערכו הוועדות המקומיות דיוני סרק במקרים שבהם נראה לכאורה שזכות הבניה, אם תאושר, אינה ניתנת למימוש; שנית, השאיפה להימנע ממצבים שבהם מוסדות התכנון יהיו מעורבים בשאלות קנייניות, שבהן אינם מוסמכים לדון. הנמקה נוספת בהקשר זה שצויינה בעע"ם 2832/09 בעניין בני אליעזר היא כי דיון בהיבטים תכנוניים של בקשה שנעדרת תימוכין קניינים עלול להוביל להכשרה בפועל של בניה בלתי חוקית.
הכלל שנקבע בעניין אייזן הוא אם כן שבמצב שבו עולה מהחומר תמונה לכאורית שלפיה אין למבקש ההיתר זכות קניינית, רשאית הוועדה לעכב את בירור הבקשה ו"להפנות את המבקש לביהמ"ש המוסמך".
במקרה דנן, ולהבדיל מהמקרים הקודמים שנדונו בבימ"ש זה, זכויותיה הקנייניות של המערערת בתתי החלקות שלגביהן התבקש היתר הבניה רשומות בפנקס הבתים המשותפים. בשים לב להוראות סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, הקובע כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו", קיים קושי של ממש בקביעה כי חרף זכויותיה הרשומות של המערערת בתתי החלקות אין לראות בה כמי שאוחזת "תימוכין קניינים". אף בהנחה כי טענותיהם הקנייניות של הדיירים מעלות שאלה שראויה לבירור בדבר האפשרות לממש את ההיתר המבוקש על כל רכיביו – הרי שבכך אין כדי לשרטט תמונה לכאורית שלפיה למערערת אין תימוכין קנייניים (כנדרש לפי מבחני ההלכה הפסוקה שהובאו לעיל).
טענות הדיירים בדבר הקושי הקנייני שמתעורר במקרה דנן, חרף רישום תת החלקות על שם המערערת צריכות להתברר בערכאה מתאימה. בהקשר זה צוין בין היתר כי תת החלקות שנרשמו על שם המערערת הן 4 יחידות מופרדות, בנות כ-80 מ"ר כל אחת, ששימשו (אף לשיטת הדיירים) את המערערת באופן בלעדי משך שנים. כנטען, בהיתר הבניה המקורי סומנו יחידות אלו כמחסנים.
לפיכך, במכלול נסיבות המקרה דנן, ובהן זכויותיה הרשומות של המערערת בתתי החלקות, לא היה מקום לעכב את הדיון בבקשת ההיתר (לא כל שכן לעכבו ללא הגבלת זמן).
הודגש כי אין בהכרעה לעיל כדי לקבוע שלא קיימות נסיבות שבהן חרף זכויות רשומות במקרקעין תהא רשאית הוועדה המקומית לעכב דיון עד להכרעה בשאלה קניינית. קביעה זו נטועה בנסיבות המקרה דנן.
לפיכך, דין הערעור להתקבל במובן זה שהחלטת הוועדה המקומית לעכב את הדיון עד להכרעה בשאלות הקנייניות מבוטלת. על מנת לאפשר לדיירים לכלכל את צעדיהם, בטלות ההחלטה תיכנס לתוקפה בתוך 30 ימים, כך שהחל ממועד זה לא תהיה מניעה מהמשך הדיון בבקשה להיתר בוועדה המקומית. זאת, בכפוף להחלטה אחרת של ערכאה מוסמכת, ככל שתינתן החלטה כאמור. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [דיון אזרחי] [נזיקין] |
|
| רע"א 5563-22 הרשות הפלשתינית נ' פלוני ו- 142 נוספים (עליון; י' עמית; 29/08/22) - 8 ע' |
| עו"ד: י' גרנות רמתי, א' משה סגל, נ' דרשן לייטנר, א' גז |
ההלכות הנוהגות לגבי עיכוב ביצוע פס"ד כספי, מרוככות יותר כאשר מדובר בתביעות נזיקין שבהן מתעוררת שאלת אחריות והנטייה בתביעות אלה היא לעכב לפחות חלק מהסכום. כך עשה ביהמ"ש המחוזי את עיכב מחצית מסכום הפיצויים בו חויבה הרש"פ (127 מיליון ₪) במסגרת 17 תביעות נזיקין שהוגשו נגדה ונדונו במאוחד, בגין 15 מעשי טרור שונים שבוצעו כנגד אזרחים ישראליים. הרש"פ עתרה בבר"ע לעיכוב מלא של פסה"ד. העליון אינו רואה להתערב בהחלטה, למעט בנוגע למחצית הסכום שתשלומו עוכב, באופן שחלף הפקדתו בידי ב"כ המשיבים, הסכום יישאר תחת העיקול הזמני, מבלי להעבירו בפועל.
דיון אזרחי – עיכוב ביצוע – שיקולים
דיון אזרחי – עיכוב ביצוע – של פסק-דין
דיון אזרחי – פסק-דין – עיכוב ביצוע
נזיקין – אחריות – הרשות הפלסטינית
.
בימ"ש מחוזי חייב את הרשות הפלסטינית, במסגרת פס"ד חלקי שהכריע בתביעות נזיקין שהוגשו נגדה, בגין 15 מעשי טרור שונים שבוצעו כנגד אזרחים ישראליים, לפצות את התובעים – עזבונם של הנרצחים ונפגעי הפיגועים שנותרו בחיים, בפיצויים עונשיים בסכומים שנעו בין חצי מיליון ₪ לחמישה מיליון ₪, ובסך הכל כ-127 מיליון ₪. הרש"פ עתרה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור שיוגש על פסק הדין. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה באופן חלקי והורה על עיכוב מחצית הסכום שנפסק לחובת הרש"פ, כך שמחצית זו תופקד בשלב זה בנאמנות בידי בא כוח המשיבים. על כך בר"ע זו בגדרה המבקשת עתרה לעיכוב ביצוע מלא של פסק הדין. ולחלופין, להפקדת מלוא סכום הפיצוי בנאמנות משותפת של באי כוח הצדדים.
.
ביהמ"ש העליון (השופט י' עמית) פסק:
בפני מבקש עיכוב ביצוע של פסק דין עומדות שלוש דרכים: האחת – הגשת ערעור ובד בבד הגשת בקשה לעיכוב ביצוע; השניה – הגשת בקשה לעיכוב ביצוע לערכאה הדיונית שנתנה את פסק הדין "וזאת כל עוד לא הוגש ערעור במועד הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע", ולאחר מכן הגשת בקשת רשות ערעור על החלטת הערכאה הדיונית. שני המסלולים מוציאים זה את זה ו"כאשר בחר בעל דין לפנות אל הערכאה הדיונית בבקשת עיכוב ביצוע לתקופת הערעור, הרי שהשגותיו על החלטה זו לא תישמענה אלא במסגרת של בקשת רשות ערעור". דרך שלישית, שאינה נפוצה במחוזותינו, היא שמבקש הביצוע יצמצם מראש את בקשת עיכוב הביצוע שהוא מגיש לערכאה הדיונית לפרק הזמן שעד להגשת הערעור. במקרה דנן, הרש"פ בחרה במסלול השני.
נקודת המוצא היא כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים" כאמור בתקנה 145(א) לתקסד"א. בבוא ביהמ"ש לבחון בקשה לעיכוב ביצוע, עליו לבחון את סיכויי הערעור ומאזן הנוחות.
מאחר שנימוקי הערעור אינם בפני בימ"ש זה ביהמ"ש אינו רואה להידרש לסיכויי הערעור ומסתפק באמירה כי לפחות בחלק מהתיקים שאלת האחריות מצריכה בחינה מעמיקה של הדברים. עוד צוין כי במקרים אחרים בהם נדון עניינה של הרש"פ נפסקו לעזבונות פיצויים בסכום שלא עלה על שלושה מליון ₪ לעזבון, כך שגם במישור הנזק נדרשת בחינה של הדברים.
מכל מקום, בבקשות לעיכוב ביצוע פסק דין, השיקול העיקרי הוא מאזן הנוחות. ככלל, אין מקום לעיכוב ביצוע של פסק דין כספי. החריג לכך הוא אם יוכיח המבקש כי לא יתאפשר לו לגבות בחזרה את כספו מהמשיב ככל שהערעור יתקבל או שביצוע פסק הדין יגרום לו נזק שלא יוכל לתקן. לעניין זה יש חשיבות לגובה הסכום שנפסק, כך שככל שמדובר בסכום גבוה שאדם מן היישוב יתקשה להחזירו – היה ויתקבל הערעור. עם זאת, הנטל להראות כי יקשה על המשיב להחזיר את הסכום שנפסק הוא על מבקש העיכוב.
ההלכות הנוהגות לגבי פסק דין כספי, "מרוככות" יותר כאשר מדובר בתביעות נזיקין שבהן מתעוררת שאלת אחריות, והנטייה בתביעות אלה היא לעכב לפחות חלק מהסכום. כך, במקרים קרובים לענייננו שבהם נדון עניינה של הרש"פ, הורה בימ"ש זה על עיכוב של חלק מהסכום שנפסק בערכאה הדיונית.
בימ"ש קמא הלך בדרך זו, והורה על עיכוב מחצית הסכום. ככלל, בחינת החלטת הערכאה הדיונית בערכאת הערעור נעשית באספקלריה לפיה "שאלת עיכוב ביצועו של פסק דין משתייכת ל'משפחת' הסעדים הזמניים בהם לא תתערב ערכאת הערעור על נקלה". משכך, ביהמ"ש אינו רואה להתערב בהחלטת בימ"ש קמא, למעט בכל הנוגע למחצית סכום הפיצוי שתשלומו למשיבים עוכב, באופן שחלף הפקדת הסכום בידי באי כוח המשיבים, יישאר מחצית הסכום תחת העיקול הזמני, מבלי להעבירו בפועל. בכפוף לכך, הבקשה נדחית.
הרש"פ חויבה בהוצאות המשיבים בסך 7,500 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [דיון פלילי] |
|
| בש"פ 5407-22 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; י' כשר; 29/08/22) - 7 ע' |
| עו"ד: לינור בן אוליאל, נאביל זינאתי |
הזמנת תסקיר מבחן אינה עניין אוטומטי. קיימת קטגוריה של מקרים בהם לא רק שניתן אלא שאף ראוי שביהמ"ש יקבע כי אין טעם בהזמנת תסקיר, שכן בנסיבות העניין (לרבות ובעיקר המסוכנות העולה מהעבירה מושא כתב האישום) ברי כי אין לאפשר כל חלופה למעצר מאחורי סורג ובריח עד לתום ההליכים; עבירות נשק מעידות מעצם טיבן על מסוכנות אינהרנטית לשלום הציבור. לכן ככלל, בימ"ש ייטה להורות על מעצר נאשמים בעבירות נשק מאחורי סורג ובריח, אף מבלי שהוזמן תסקיר בעניינם.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – תסקיר מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
.
נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות בנשק (נשיאה והובלה) ועבירת הסתייעות ברכב לביצוע פשע. הערר הוא על החלטת ביהמ"ש המחוזי המורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, וזאת מבלי להורות על הגשת תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן בעניינו.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערר בקבעו:
כפי שנקבע בפסיקת בימ"ש זה, קיימות שלוש קטגוריות מרכזיות למקרים בהם עולה השאלה האם יש להזמין תסקיר לצורך קבלת החלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים: (1) מקרים בהם נראה כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר שניתן לעמוד על טיבה בביהמ"ש, ועל כן אין טעם להזמין תסקיר בעניינם; (2) מקרים לגביהם לא ברור אם חלופת מעצר תתאפשר, או שמא מקרים במסגרתם ביהמ"ש מתקשה לבחון חלופה קונקרטית, ועל כן יש להזמין תסקיר בעניינם; (3) מקרים בהם ברי כי חלופת מעצר לא תתאפשר, ועל כן אין טעם להזמין תסקיר בעניינם. אמור מעתה: הזמנת תסקיר מבחן אינה עניין אוטומטי. קיימת קטגוריה של מקרים בהם לא רק שניתן אלא שאף ראוי שביהמ"ש יקבע כי אין טעם בהזמנת תסקיר שכן בנסיבות העניין, ולרבות ובעיקר המסוכנות העולה מהעבירה מושא כתב האישום, ברי כי אין לאפשר כל חלופה למעצר מאחורי סורג ובריח עד לתום ההליכים.
בימ"ש קמא מצא כי מקרה זה נופל תחת הקטגוריה השלישית, ומשכך אין צורך בהזמנת תסקיר לשם מעצר העורר עד תום ההליכים. קביעה זו יש לקבלה לחלוטין. עבירות נשק מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית. לעניין עבירות נשק נקבע פעמים רבות כי הן מעידות מעצם טיבן על מסוכנות אינהרנטית של הנאשם לשלום הציבור. לכן ככלל, ביהמ"ש ייטה להורות על מעצר נאשמים בעבירות נשק מאחורי סורג ובריח, אף מבלי שהוזמן תסקיר בעניינם. אכן, יתכנו מקרים בהם תתקיימנה נסיבות חריגות שתצדקנה חריגה מהכלל האמור. ב"כ העורר ניסה לאתר פסיקה אודות מקרים חריגים שכאלה. אך איתור פסיקה שכזו, בנסיבות חריגות כאלה ואחרות, אין בה כדי לסייע לעניינו של העורר בנסיבות דנן.
צדק בימ"ש קמא כאשר קבע כי המסוכנות המובהקת הקונקרטית הגבוהה הנשקפת מן העורר, כעולה מנסיבות המתוארות בכתב האישום, מייתרת את הצורך בהפנייתו לקבלת תסקיר שיבחן חלופה. אכן, נטען בשמו של העורר כי הוא לא היה הגורם שיזם את ביצוע העבירות, כי לא ידע שהעבירות נועדו לשרת מטרות טרור וכן כי הינו נעדר עבר פלילי. ברם, טיעונים אלו מתגמדים אל מול נסיבותיה החמורות של העבירה והמסוכנות הגבוהה שיש להסיק מהן: העורר הוביל ברכבו, ביודעין וכנגד תמורה כספית, מטען שניתן לתארו כמעין "משלוח" של כלי משחית. כך, בנוסף לכלי נשק אוטומטי, כלל "המשלוח" אלפי כדורים וחמישה רימוני יד. מי שמוביל אלפי כדורי רובה, יודע ומבין כי מדובר בתחמושת העלולה לשמש כלי נשק נוספים ולגרום לתוצאות קטלניות בהיקף גדול. חומרה מיוחדת נמצאת בהובלתם של חמשת רימוני היד. רימון יד הינו נשק התקפי מובהק שמטרתו, מעצם טבעו, לפגוע ולהרוג מספר ניכר של אנשים בפעולה אחת. מי שמוביל חמישה רימוני יד, יודע ומבין כי הינו מאפשר קטילתם של רבים. מסוכנותו של מי שכך הסכים לעשות הינה גבוהה ביותר, וצדק בימ"ש קמא כאשר קבע כי אין צורך בתסקיר מעצר כדי להגיע למסקנה שחלופת מעצר לא יהיה בה כדי להקטין את המסוכנות במידה משמעותית, וכי לכן יש להורות על מעצר עד תום ההליכים. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [דיון פלילי] |
|
| בש"פ 5585-22 יעקב לוי נ' מדינת ישראל (עליון; ר' רונן; 25/08/22) - 6 ע' |
| עו"ד: מוחמד סראחנה, מיכאל עירוני |
ככל שהדבר אפשרי וכאשר מכלול הנסיבות הרלוונטיות מאפשר זאת, יש ככלל יתרון בכך שמי ששוחרר ממעצר בתנאים יוכל לצאת לעבוד – זאת לעומת האפשרות האלטרנטיבית לפיה הנאשם ישהה בכל שעות היום והלילה בביתו ללא אפשרות יציאה וללא אפשרות להתפרנס.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
.
נגד העורר ונגד נאשם נוסף הוגש כתב אישום בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. הערר הוא על החלטת ביהמ"ש המחוזי בגדרה דחה ביהמ"ש את בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטתו על מעצר העורר עד תום ההליכים. בבקשתו ביקש העורר כי ביהמ"ש יבטל את מעצרו בפיקוח אלקטרוני ויורה על שהייתו במעצר בית בתנאים מגבילים, כך שיוכל לשהות במקום עבודה במהלך שעות היום, אך ביהמ"ש קבע כי יש צורך בהתמשכות המעצר האלקטרוני שלו.
.
ביהמ"ש העליון קיבל את הערר בקבעו:
אכן, נגד העורר תלוי ועומד אישום בעבירה חמורה מאוד. אף שהעורר אינו מי שביצע את החבלה בפועל, הוא מואשם בכך שהיה שותף לביצועה של עבירה זו. יחד עם זאת, לאור מכלול החומר שעמד בפניו, ובכלל זה לאור עמדת ביהמ"ש העליון בהחלטתו לפיה ישנה חולשה ראייתית בחומר הראיות נגד העורר, החליט ביהמ"ש כי ניתן לשחרר את העורר בתנאים מגבילים. השאלה העומדת לדיון היא אם כן רק האם ניתן להסתפק בחלופת מעצר פוגעת פחות מאשר החלופה של מעצר בפיקוח אלקטרוני.
הטעם העיקרי בשלו נמצא להיעתר לערר הוא המלצת שירות המבחן בתסקיר השני. אכן, ביהמ"ש אינו חייב כמובן לאמץ את המלצת שירות המבחן, אולם יש לה משקל בבחינת המסוכנות של העורר ובבחינת חלופות המעצר האפשריות. בתסקיר השני התייחס שירות המבחן מפורשות לאפשרות של העורר לצאת לעבודה, וקבע כי הוא ממליץ על כך. עוד הומלץ כי היציאה לעבודה והשהייה בה יהיו בפיקוח מלא של מי מהמפקחים שמונו לעורר; וכי למעט היציאה לעבודה, יישאר העורר במעצר בית מלא.
ככל שהדבר אפשרי וכאשר מכלול הנסיבות הרלוונטיות מאפשר זאת, יש ככלל יתרון בכך שמי ששוחרר ממעצר בתנאים יוכל לצאת לעבוד – זאת לעומת האפשרות האלטרנטיבית לפיה הנאשם ישהה בכל שעות היום והלילה בביתו ללא אפשרות יציאה וללא אפשרות להתפרנס. מובן כי לא תמיד התוצאה הזו אפשרית – אולם במקרה דנן ניתן לאפשר זאת. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 8 [עבודה] |
|
| עב"ל (ארצי) 6616-10-21 שלמה קדוש נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; אילן איטח, לאה גליקסמן, חני אופק גנדלר, נ.צ.: י' רון, ש' ויצמן; 25/08/22) - 15 ע' |
| עו"ד: אשר קדוש, דוד דיין |
נדחה ערעור על פסק דין שבו נדחתה תביעת המערער להכיר במחלת הריאות בה לקה כפגיעה בעבודה. המיקוד בערעור נסב אודות טענת המערער כי במסגרת עבודתו כחקלאי עסק בריסוס ונחשף לחומרי הדברה שונים. נפסק כי לא עלה בידי המערער להציג תשתית עובדתית מספקת לחשיפה לחומרים מזיקים לפי עילת המיקרוטראומה, ואשר לעילת מחלת המקצוע נפסק כי לא עלה בידי המערער להוכיח כי עבד עם זרחן אורגני.
עבודה – תאונת עבודה – מיקרוטראומה
עבודה – תאונת עבודה – קביעה בדבר תאונת עבודה
עבודה – תאונת עבודה – מחלת מקצוע
עבודה – תאונת עבודה – הוכחת קשר סיבתי
.
ערעור על פסק דין של ביה"ד האזורי, שבו נדחתה תביעת המערער להכיר במחלת הריאות בה לקה כ"פגיעה בעבודה" (מחלת מקצוע או לחילופין בעילת מיקרוטראומה). המיקוד הוא בטענת המערער כי במסגרת עבודתו כחקלאי עסק בריסוס ונחשף לחומרי הדברה שונים.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי סגן הנשיאה א' איטח ובהסכמת השופטות ל' גליקסמן, ח' אופק גנדלר ונציגי הציבור י' רון, ש' ויצמן) דחה את הערעור ופסק כי:
בעניין מועדים לשמחה נקבע בהקשר של הצגת תשתית עובדתית נדרשת במקרה של חשיפה לחומרים מסוכנים כך: ההכרה בתביעות להכרה בפגיעות כגון מחלת ריאות, מחלות סרטן, מחלות עור ועוד, בדרך של מיקרוטראומה, כתוצאה מחשיפה לחומרים (מסוכנים או אחרים) במסגרת העבודה 'ימיה כמעט כימי הלכת המיקרוטראומה בבית הדין. מאז תחילת דרכו הבהיר בית הדין כי חדירה של חומרים כאלו ואחרים דרך הנשימה מהווה שרשרת של אירועים המהווים פגיעות חוזרות ונישנות'. בהתאם להלכה העקרונית בנוגע למיקרוטראומה, גם במקרה של פגיעות שהם תוצאה של חשיפה לחומרים במסגרת העבודה, נדרש מהנפגע להוכיח תשתית עובדתית 'מתאימה'. תשתית עובדתית זו כוללת נתונים אודות החשיפה ה'חוזרת ונישנת' לחומרים. נקבע כי אין בחשיפות בודדות בלתי מאותרות בזמן ובמקום המנותקות בזמן זו מזו כדי לעלות כדי תשתית עובדתית 'מתאימה'. כן נקבע כי על הנפגע להוכיח מהם החומרים להם נחשף ומה מידת החשיפה לאותם חומרים. בהקשר זה מתעוררת השאלה כיצד יוכיח עובד את חשיפתו לחומרים החשודים כפוגעים? שאלה זו מתעצמת כאשר מציאות החיים מלמדת כי לרוב מעסיקים אינם מנהלים רישום של זהות החומרים ומידת החשיפה אליהם, בין אם אי הרישום הוא פועל יוצא של הפרת חובת רישום ובין אם העדרה של חובה כאמור. קושי זה לפניו ניצבים תובעים גדול עשרות מונים בהנתן כי לרוב סוג פגיעות כאמור עשוי להיות תולדה של חשיפה מהעבר הרחוק, ולרוב אף נמשך על פני שנים לא מעטות.
האם הקושי הראייתי גוזר, בהכרח ותמיד, את דחיית התביעה? בעניין זה נפסק כי אין מדובר בתוצאה שאין הדעת סובלת. בעיקר משום שבשלב קביעת התשתית העובדתית לא תמיד ברור מהי מידת החשיפה (תדירות, ריכוז וכיוצ"ב) שעשויה לגרום, אם בכלל, למחלה. זאת ועוד, לא אחת נמצא כי סוג העיסוק מוכר ככזה הנפגע מחומרים המקובלים בעיסוקו. מידע זה לרוב מצוי בידי הרופא המומחה היועץ לביה"ד. על רקע זה נקבע, בהיקש מהנפסק בעניין פאנוס, כי כאשר קיימת תשתית עובדתית לחשיפה לחומרים מזיקים 'ורק היקף החשיפה אינו ברור לחלוטין' 'ניתן לבחון את קיומו של קשר סיבתי בין תנאי העבודה לליקוי גם באמצעות חוות דעתו של המומחה הרפואי'. אין משמעה של הקלה ראייתית זו כי נזנחו יסודות עילת המיקרוטראומה במובן זה שגם חשיפות לא מהותיות וספורדיות יענו על יסודותיה. אלא שבין העדרו של פירוט מדויק ובין דחיית התביעה רק בשל כך המרחק רב ואינו מחויב המציאות. אכן לא מן הנמנע כי לאחר שימונה המומחה הרפואי הוא יקבע כי אין בתשתית הקיימת כדי לבסס קשר סיבתי. במקרים כאלה, החסרון הראייתי ירבוץ לפתחו של הנפגע עליו הנטל להוכיח את הקשר הסיבתי. במקרים מתאימים יתכן שלאור חוות הדעת יהיה צורך לחדד את התשתית העובדתית ולהשלימה.
במקרה זה תשתית מספקת כזו לא הונחה. האמור נכון הן לגבי תדירות והיקף ביצוע הריסוס, נוכח דלות הראיות. הקושי נעוץ לא רק בהיקפי החשיפה, אלא בעיקר בטיב החומרים אליהם נחשף המערער. בנוסף, בנסיבות בהן יש מחלוקת בין הרופא מטעם המערער לבין רופא המשיב בשאלת מידת ההשפעה של החשיפה לחומרים, למידת החשיפה ולטיב החומרים אליהם נחשף המערער נודעת חשיבות מוגברת. שכן, מבלי לקבל מושג על סדרי הגודל של החשיפה ושל החומרים אליהם נחשף המערער יהא זה כמעט בלתי אפשרי לבחון את הקשר הסיבתי ועוד יותר את מידת השפעת החשיפה, ככל שקיים קשר סיבתי שכזה.
לאור כל האמור, אין מקום להתערב בקביעת ביה"ד האזורי לפיה לא הוכחה תשתית עובדתית מספקת לפי עילת המיקרוטראומה. ודוק, ככל שביה"ד יתרשם כי הוצגה בפניו תשתית עובדתית משמעותית בנוגע לחשיפת המבוטח במהלך עבודתו לחומרים שונים בעלי פוטנציאל מסוכנות, לא יהיה מקום לשלול את האפשרות למנות מומחה רפואי, חרף החסר בתשתית העובדתית הרלוונטית; אשר לעילת מחלת המקצוע, קביעת ביה"ד קמא כי לא עלה בידי המערער להוכיח כי עבד עם זרחן אורגני מבוססת בראיות. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [עבודה] [ביטוח לאומי] |
|
| עב"ל (ארצי) 19259-10-21 גבריאל אלישקוב נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; סיגל דוידוב מוטולה, חני אופק, אילן סופר, נ.צ.: ש' ויסמן, ד' קמפלר; 24/08/22) - 17 ע' |
| עו"ד: יוסף פולסקי, אלה ישראלוב פילוסוף |
ביה"ד דחה ערעור על פסק דין שדחה את תביעת המערער, שעבד בבית דפוס בתור עובד דפוס וכורך ספרים, להכיר בליקוי בכפות ידיו כפגיעה בעבודה, בהעדר עמידה בתנאים המצטברים להכיר בפגיעה בעבודה על דרך המיקרוטראומה, מעבר להוכחת תשתית עובדתית מספקת.
עבודה – בית-הדין לעבודה – מיקרוטראומה
עבודה – בית-הדין לעבודה – קביעה בדבר מיקרוטראומה
עבודה – תאונת עבודה – הוכחת קשר סיבתי
עבודה – ביטוח לאומי – תאונת עבודה
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – פגיעה בעבודה
.
ערעור על פסק דין של ביה"ד האזורי, אשר דחה את תביעת המערער, שעבד בבית דפוס בתור עובד דפוס וכורך ספרים, להכיר בליקוי בכפות ידיו כפגיעה בעבודה.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופט א' סופר ובהסכמת השופטות ס' דוידוב-מוטולה, ח' אופק גנדלר ונציגי הציבור ש' ויסמן, ד' קמפלר) דחה את הערעור ופסק כי:
על מנת להכיר בפגיעה בעבודה על דרך המיקרוטראומה יש לעמוד בשלושה תנאים מצטברים (מעבר להוכחת תשתית עובדתית מספקת). ראשית, שאלת הקשר הסיבתי - האם סביר יותר לקבוע שתנאי העבודה תרמו לפגיעה מאשר שלא תרמו. שנית, האם הפגיעה נעשתה במנגנון המיקרוטראומה. שלישית מהי מידת התרומה של תנאי העבודה לפגיעה. אשר לתנאי הראשון מקובל להתייחס לשאלה זו במונחים של אחוזים המתאימים למאזן ההסתברויות במשפט האזרחי, היינו האם סביר, ברמה של למעלה מ 50%, שתנאי העבודה תרמו במידה כלשהי, גם אם זניחה, להתפתחות הליקוי או החמרתו בעניינו של המבוטח. המונח 50% מתייחס למידת הוודאות של המומחה ביחס לכך שהייתה איזו שהיא תרומה סיבתית להתפתחות הליקוי. ודוק, המונח אינו מתייחס למידת התרומה של הגורם התעסוקתי לליקוי אלא לכך שסביר יותר שקיימת תרומה סיבתית כלשהי, מאשר האפשרות ההפוכה שאין תרומה כלל. רק לאחר שהמומחה מצא כי קיימת סבירות העולה על 50% לקיומו של קשר סיבתי עליו להידרש לשאלה מה מידת ההשפעה של תנאי העבודה על התפתחות הליקוי; אשר לתנאי השני, יש להוכיח כי במהלך עבודתו נגרמו למבוטח אין ספור פגיעות זעירות שכל אחת מהן גורמת לו נזק זעיר, שלא ניתן לאבחון, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו, זה על גבי זה, מביאה בשלב מסוים לנזק של ממש. ביחס לתנאי האחרון, על מנת לעמוד במאזן ההשפעות הדרוש התשובה לשאלה זו צריכה להיות לפחות 20%. היינו, תרומתו של הגורם התעסוקתי לליקוי או החמרתו ביחס לגורמים האחרים אמורה להיות תרומה משמעותית - השפעה של 20% ומעלה.
בענייננו, מחוות הדעת של המומחה שמונה בתיק עולה כי הרמת חבילות הדפים, הכריכות והספרים מצריכה מאמץ בגידים המכופפים של האצבעות ולכן תורמת להתפתחות הליקוי. עם זאת המומחה שוכנע כי תרומה זו אינה משמעותית בנסיבות של המערער. המומחה מפרט כי רק תנועות מרובות וחוזרות בגידים המכופפים, עבודה שנעשית במנח מסוים של שורש כף היד או עם כלים רוטטים או בהפעלת לחץ ישיר על הגידים המכופפים תורמת תרומה משמעותית דיה להתפתחות התסמונת. ודוק, אין סתירה בין הקביעה כי הרמת משאות מצריכה מאמץ בגידים אלו, בשל הצורך להרים משקל כבד, לבין הקביעה כי אין תנועות מרובות וחוזרות בגידים המכופפים. העובדה שהמשקל הכבד מביא למאמץ בגידים אלו אינה סותרת את העובדה שאין מדובר בעבודה רפטטיבית עם הגידים המכופפים בהיקף ועוצמה מספיקים בנסיבות המקרה, לשיטת המומחה, על מנת להכיר בתרומה משמעותית, וזאת בהתחשב גם בכלל הנסיבות הנוספות. כלומר, החזרתיות הנדרשת לצורך הכרה משפטית בדפוס עבודה המקים את עילת המיקרוטראומה לצורך מינוי המומחה אינה בהכרח מספקת את התדירות הנדרשת לצורך הכרה בקשר סיבתי רפואי על ידי המומחה. ענין דיות התדירות בהיבט הרפואי הוא ענין למומחה הרפואי. משכך אין סתירה בין הקביעה כי סביר שהעבודה תרמה תרומה כלשהי לקביעה כי תרומה זו לא הייתה משמעותית דיה.
המומחה אף הבהיר כי למערער גורמי סיכון להתפתחות התסמונת ובהם עישון והשמנת יתר ולא נפל פגם בכך. המומחה אינו נדרש לבדוק את המערער על מנת לקבוע כי הוא סובל מהשמנת יתר, והוא רשאי ללמוד זאת מהמסמכים הרפואיים; טענות המערער כי המומחה דוגל באסכולה מחמירה ביחס לגורמי הסיכון לא הוכחו. המומחה הדגיש כי הסיבה העיקרית לקביעה ביחס למידת התרומה היא שאופן ביצוע עבודתו של המערער לא תרם לשיטתו תרומה משמעותית להתפתחות הליקוי.
בטענה כי המומחה התעלם מעובדות מסוימות לא נמצא ממש. ראשית המומחה מתייחס לעובדות שלשיטתו רלוונטיות ועשויות ללמד על תנאי עבודה שהביאו להתפתחות הליקוי. בנוסף המומחה התחשב בעובדה שהמערער הרים משקלים כבדים ולכן קבע כי בהרמות חבילות הדפים, הכריכות והספרים יש מאמץ בגידים המכופפים של האצבעות, אך הבהיר כי עיקר התרומה להתפתחות הליקוי היא בעבודה במנחים מסוימים או בתנועות חוזרות ונשנות של הגידים המכופפים או בהפעלת לחץ ישיר על הגידים המכופפים. בהרמה של משקל כבד אין תנועות מרובות וחוזרות של הגידים המכופפים בהיקף משמעותי בנסיבות העניין, או הפעלת לחץ ישיר כאשר עיקר הכוח מופעל לכאורה על ידי שרירי הזרועות; המומחה התייחס גם לעובדה כי המערער כיוון את המכונות ואיוורר דפים אך הבהיר כי רטט עובר לתעלה הקרפלית כשאוחזים בכלי גדול ורוטט ולא בפעולה כגון אוורור דפים. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 10 [בתי-משפט] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 30152-03-22 סיגלית שלו נ' יפעת פרנקל צאלים (מחוזי; ארז יקואל; 26/08/22) - 5 ע' |
| עו"ד: |
בהעדר נסיבות מיוחדות, ככל שהדיון בתובענה או בבקשה כבענייננו מופסק ביוזמת הצד שהגישה ונגרמו הוצאות לצד שכנגד משום הידרשותו לניהול ההליך, ובמצב בו אין הכרעה שיפוטית הקובעת את צידקת הגשת ההליך – ראוי שהמבקש את הפסקת ההליך יישא בתשלום הוצאות.
בתי-משפט – הוצאות משפט – הטלתן
בתי-משפט – הוצאות משפט – שיקול דעת בית המשפט
.
החלטה זו עוסקת בשאלת פסיקת הוצאות משפט לחובת המבקשת, לאחר שהדיון בבקשתה לצו מניעה זמני – לאסור כל דיספוזיציה ושינוי בנכס נשוא התביעה שהגישה – הסתיים על דרך מחיקת הבקשה, כהמלצת ביהמ"ש.
.
ביהמ"ש המחוזי פסק הוצאות לחובת המבקשת, מהטעמים הבאים:
בין הגורמים המשפיעים על קביעת שיעור ההוצאות, ניתן למנות את אופי ההליך, מידת מורכבות המחלוקת, הסעד המבוקש והיחס בינו לבין הסעד שנפסק, את היקף העבודה שהושקעה ואת שכר הטרחה ששולם או שהתחייבו לשלמו.
בהעדר נסיבות מיוחדות, ככל שהדיון בתובענה או בבקשה כבענייננו מופסק ביוזמת הצד שהגישה ונגרמו הוצאות לצד שכנגד משום הידרשותו לניהול ההליך, ובמצב בו אין הכרעה שיפוטית הקובעת את צידקת הגשת ההליך – ראוי שהמבקש את הפסקת ההליך יישא בתשלום הוצאות.
במקרה דנא, אין בנמצא החלטה המקבעת את צדקת הגשת הבקשה ואף קיים קושי בקביעת נחיצותה, משלא הובהר די מה אירע כעת באופן המצריך הידרשות לשאלת המצב הקיים – שינויו או הותרתו בעינו. אף לא הובהרה די מודעותה של המבקשת לכוונת המשיבים לייצר דיספוזיציה בנכס, לצד קשיי שיהוי נחזים וקשיי יריבות משום בחירה תמוהה לעתור כנגד ערב רב של גורמים. מודעותה המאוחרת של המבקשת לנתונים אלו ואחרים לא חסכה את הדרשות המשיבים להשקעת משאבים. התיקון שהוכנס בכתב התביעה בבחינת צמצום רשימת הנתבעים, אינו מרפא אף הוא את הידרשות הנתבעים שנמחקו להשקעת משאבים לצורך הדיון בבקשה, שבצידה זכאות לפסיקת הוצאות.
לפיכך, ובהתחשב גם באופי המחלוקת, במיהותם של הצדדים, בהיקף הכתובים שהגיש כל צד, במשאבים אליהם נדרשו המשיבים ובהתייצבותם לדיון ומנגד בהסכמת המבקשת למחיקת בקשתה לצו מניעה זמני שהביאה לסיום הדיון בבקשה וחסכה השקעה נוספת של משאבים פרטיים ציבוריים ואף תעצומות מיותרות ביהמ"ש מחייב את המבקשת לשאת בהוצאות המשיבים, לבד ממשיב 10, כך – למשיבים 1-5, סכום כולל של 6,000 ₪; למשיב 6, סכום כולל של 7,000 ₪; למשיב 7, סכום כולל של 8,000 ₪; למשיבים 8-9, סכום כולל של 1,500 ₪ ולמשיבה 11, סכום כולל של 2,500 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [חוזים] |
|
| ע"א (מרכז) 11146-04-22 אייסוניק קיד מערכות בע"מ נ' לה ריין יזמות ואירועים בע"מ (מחוזי; מיכל נד"ב, חנה קיציס, יסכה רוטנברג; 22/08/22) - 28 ע' |
| עו"ד: עתי צמחוני, יעקב לאור, סבטה קיפניס |
בית המשפט קיבל על פי דעת רוב את ערעור המערערת על פסק דינו של בית משפט השלום שבמסגרתו נדחתה תביעת פינוי שהגישה המערערת ובתוך כך קיבל את טענת ההגנה העיקרית של המשיבה לפיה אי תשלום דמי השכירות נובע מנסיבות הכרוכות במגפת הקורונה. נפסק, כי לא מתקיימים כל התנאים שנקבעו בחוק התרופות לקיומו של סיכול.
חוזים – שכירות – סיכול
חוזים – סיכול – תנאים לקיומו
חוזים – הפרה – סיכול
.
המערערת הגישה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא. בפסק הדין נדחתה תביעת פינוי שהגישה המערערת נגד המשיבה, בגין אי תשלום דמי שכירות בתקופה של 13 חודשים, עבור מושכר המשמש לאולם אירועים. בית משפט קמא קבע כי התקיימו בענייננו נסיבות של סיכול חוזה. עוד קבע שחרף זאת, ואף שברגיל תרופת הביטול היא התרופה היחידה העומדת לזכות הנפגע בתנאים של סיכול, בענייננו אף תרופה זו אינה עומדת למערערת. זאת משום שבמכלול הנסיבות, אי תשלום דמי השכירות אינו עולה כדי הפרה יסודית של ההסכם, ועל כן המערערת אינה רשאית לתבוע את ביטולו.
.
בית המשפט קיבל את הערעור על פי דעת רוב ופסק כלהלן:
לא מתקיימים כל התנאים שנקבעו בחוק התרופות לקיומו של סיכול. ובכל מקרה גם לו הייתה מתקיימת עילת הסיכול, לא ניתן לשלול מהמערערת את תרופת הביטול שהיא היחידה העומדת לה בנסיבות של סיכול. גם עיקרון תום הלב, אינו מצדיק, בנסיבות דנן, לשלול מהמערערת את זכותה לביטול הסכם השכירות.
דין הסיכול אם כן מיועד למקרים שבהם החוזה הופר, והוא מקנה למפר הגנה מפני תביעת אכיפה או פיצויים, בהתקיים שלושה תנאים שנקבעו בסעיף. התנאי הראשון הוא תנאי אי הצפיות, ולפיו סיכול מתייחס לנסיבות שהמפר לא ידע ולא היה עליו לדעת על קיומן בעת כריתת החוזה. התנאי השני הוא תנאי ההשפעה על החוזה, ולפיו סיכול מתייחס לנסיבות שנוכח התקיימותן הפך קיום החוזה בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם. והתנאי השלישי הוא תנאי המניעה, ולפיו הסיכול מתייחס רק לנסיבות שהמפר לא יכול היה למנוע קיומן. המשיבה לא הוכיחה כי הפרה את הסכם השכירות בנסיבות של סיכול.
אפילו ניתן היה לקבל כי היה סיכול בחלק מהתקופה, לא היה בכך כדי לאפשר למשיבה להימנע כליל מתשלום דמי שכירות על פני תקופה של 13 חודשים. בנסיבות של סיכול, התרופה העומדת לנפגע היא תרופת הביטול. ואם זו התרופה היחידה שהותיר המחוקק לנפגע, המשיבה אינה יכולה לטעון כי אף שהסכם השכירות סוכל אין למערערת זכות לבטלו. למעשה, די בטעם זה לבדו כדי לדחות את טענת המשיבה נגד תביעת הפינוי, שכן התוצאה של סיכול היא זכותו של הנפגע לבטל את החוזה – ובענייננו מביא הביטול לקבלת תביעת הפינוי.
המשיבה הפרה את הסכם השכירות הפרה יסודית, והמערערת הייתה רשאית להודיע על ביטול ההסכם.
בנסיבות העניין, לא ניתן לייחס למערערת עמידה על זכות חוזית שלא בתום לב. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [דיון אזרחי] [תקשורת] |
|
| ת"צ (תל אביב-יפו) 61007-12-17 דנה דניאלי נ' פרופורציה פי. אם. סי. בע"מ (מחוזי; רחל ברקאי; 21/08/22) - 14 ע' |
| עו"ד: ליעד ורצהיזר, אופיר יוסף |
בית המשפט דחה בקשה לאישור תובענה ייצוגית בטענה כי המשיבה שלחה למבקשת ולחברי הקבוצה הודעות במסרונים (SMS) המהוות "דבר פרסומת" בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים). הצדדים חלוקים בפרשנות הגדרת "דבר פרסומת" והיקף תחולתה על הודעות שאינן כוללת מסר פרסומי ישיר, ובתוך כך על פרשנות הביטוי "לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת".
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – בקשה לאשר תובענה ייצוגית
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – תנאים לאישורה
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – שיקולי בית-המשפט
תקשורת – בזק – שיגור דבר פרסומת באמצעות מיתקן בזק
תקשורת – אינטרנט – משלוח דבר פרסומת
.
המבקשת הגישה בקשה לאישור ניהול תובענה כייצוגית לפי פרט 12 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, בטענה כי המשיבה שלחה למבקשת ולחברי הקבוצה הודעות במסרונים (SMS) המהוות "דבר פרסומת" בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים). המחלוקת העיקרית בענייננו נסובה סביב השאלה האם המסרונים ששלחה המשיבה למבקשת (ולחברי הקבוצה) אשר כוללים מידע אודות כתובת הסניף החדש של המשיבה בתל אביב, הינם בגדר "דבר פרסומת" בהתאם להגדרת סעיף 30א לחוק התקשורת אם לאו.
.
בית המשפט דחה את הבקשה ופסק כלהלן:
אחד התנאים המרכזיים שיש לבחון טרם אישור תובענה כייצוגית הוא קיומה של אפשרות סבירה כי השאלות המהותיות המשותפות לכלל חברי הקבוצה יוכרעו לטובת הקבוצה כמפורט בסעיף 8(א)(1) לחוק. הלכה היא, כי על המבקש להניח כבר בשלב בקשת האישור תשתית מתאימה להוכחת עילות התביעה, הן מבחינה משפטית והן מבחינה עובדתית, וכי על בית המשפט לבחון הדברים לעומקם. יחד עם זאת, בשלב זה של ההליך, נטל ההוכחה הינו ברף נמוך יותר מאשר בעת ניהול התביעה גופה.
יש ליתן למונח 'דבר פרסומת' לפי חוק התקשורת (בזק ושידורים) פרשנות רחבה, כך שדבר פרסומת יכול לכלול גם מסר שאינו כולל הצעת שיווק ישירה, אלא גם מסרים עקיפים שנועדו לעודד רכישת שירות או מוצר או הוצאת כספים בדרך אחרת ובלבד שימצא בהודעה מסר שכזה.
לא הוכח ברמת ההוכחה הנדרשת לשלב זה של ההליך, כי המסרונים ששלחה המשיבה הם בבחינת "דבר פרסומת" בהינתן הגדרת המושג "דבר פרסומת", כאמור בהוראת סעיף 30א(א) לחוק התקשורת. ברמת וודאות גבוהה סבורה אני כי עסקינן בהודעת שירות בלבד.
אין בתוכן ההודעה שנשלחה על ידי המשיבה רמז מסחרי ואין בה כל הזמנה להוצאת כספים כי אם מתן מידע שירותי בלבד אודות מעבר סניף המשיבה לכתובת חדשה בתל אביב. לא ניתן להבין מתוכנה של הודעה זו, בסבירות גבוהה, כי המסר נועד להביא לכך שהנמען ייחשף לשירותים או למוצרים של המשיבה באופן שיוביל אותו להוצאה כספית. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [נוער] [עונשין] |
|
| ענ"פ (ירושלים) 61616-11-21 מדינת ישראל נ' פלוני (מחוזי; חגית מאק קלמנוביץ, מרים ליפשיץ פריבס, מרדכי כדורי; 07/08/22) - 6 ע' |
| עו"ד: יעל איגרא, מיטל סחראי |
הנכונות להימנע מהרשעתם של קטינים רבה יותר מאשר בעניין בגירים. במסגרת החלטה בדבר הרשעתו או אי הרשעתו של קטין, ביהמ"ש יביא בחשבון את גילו של הנאשם הקטין, את עברו הפלילי, את סיכויי שיקומו ואף את מהות העבירה ואת נסיבות ביצועה. במקרה הנדון, לא נמצא להתערב בהחלטת בימ"ש השלום לנוער להימנע מהרשעת המשיב. אמנם המשיב לא שיתף פעולה עם הליך טיפולי, אך בפועל החל בתהליך שיקום ובניה מחדש של חייו ואף שילם את הקנס והפיצוי שהוטלו עליו. במקרים חריגים מעין זה יש להביא בחשבון, בצד הליך טיפולי פורמלי, גם את התנהגותו ואורח חייו של המשיב.
נוער – ענישה – הימנעות מהרשעה
עונשין – ענישה – הימנעות מהרשעה
.
ערעור על גזר דינו של בימ"ש השלום לנוער. בגזר הדין הנדון נקבעה אשמת המשיב בעבירות של היזק לרכוש במזיד, גניבה, תקיפת שוטר, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, החזקת סמים לצריכה עצמית, פריצה לרכב וחבלה במזיד לרכב. המשיב לא הורשע בגין עבירות אלו והוא נידון לצו מבחן למשך 4 חודשים, פיצוי לנפגעי העבירה והתחייבות כספית.
.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בקבעו:
חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) מאפשר לקבוע את אשמו של קטין בביצוע עבירה מבלי להרשיעו. נפסק פעמים רבות כי בבואו לבחון האם יש מקום להימנע מהרשעה בעניינו של קטין, על ביהמ"ש לאזן בין אינטרס הציבור וקיומה של הרתעה אפקטיבית, לבין נסיבותיו האינדיווידואליות ואפשרות שיקומו של הקטין, כשלאחרונים יינתן משקל יתר. עם זאת נפסק גם כי קטינות אינה יוצרת חסינות, וכן כי יש להתייחס לשיקולים נוספים כגון הרתעה, מניעה וגמול אל מול השאיפה לשיקום.
עוד נפסק כי הנכונות להימנע מהרשעתם של קטינים רבה יותר מאשר בעניין בגירים, אשר לגביהם רק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין. במסגרת החלטה בדבר הרשעתו של קטין, ביהמ"ש יביא בחשבון את: גילו של הנאשם הקטין, את עברו הפלילי, את סיכויי שיקומו ואף את מהות העבירה ואת נסיבות ביצועה.
הדברים אמורים ביתר שאת עת מדובר בעבירות שבוצעו ע"י המשיב בגיל כה צעיר (בגיל 15). בימ"ש קמא התחשב בכך שלאחרונה המשיב השתלב במקום עבודה מסודר ולראשונה בחייו הוא עובד בעבודה קבועה ויומיומית. מעסיקו העיד בביהמ"ש המחוזי כי המשיב מצליח בעבודתו וזוכה להערכה ולתשומת לב אישית. ממכתבי אמו ואחותו של המשיב עולה כי הוא עבר שינוי המתבטא לא רק בהשתלבות בעבודה אלא בהתנהלותו בכלל, ואף ביחס לבני משפחתו. הליך זה הוא ההליך הראשון והיחיד שהוגש לבימ"ש. המעשים בוצעו בגיל צעיר ביותר, ומאז ועד היום לא הוגשו נגדו כתבי אישום נוספים. אמנם המערערת ציינה כי קיים תיק מב"ד שכנראה קיימת כוונה להגיש בו כתב אישום, אך עד כה הדבר לא נעשה.
אכן, שירות המבחן המליץ על הרשעת המשיב ובתסקיר תואר כי הוא נמנע מלשתף פעולה עם הליכים טיפוליים שהוצעו לו. עם זאת, המשיב סיים בהצלחה את תקופת הפיקוח שהוטלה עליו ע"י ביהמ"ש. זאת ועוד, אמנם המשיב לא שיתף פעולה עם הליך טיפולי, אך בפועל החל בתהליך שיקום ובניה מחדש של חייו ואף זכה לסיוע מצד מעסיקו. בנוסף, המשיב שילם את הקנס והפיצוי שהוטלו עליו. במקרים חריגים מעין זה יש להביא בחשבון, בצד הליך טיפולי פורמלי, גם את התנהגותו ואורח חייו של המשיב.
המערערת טענה כי הרשעה כשלעצמה אינה צפויה למנוע מהמשיב להמשיך באורח חייו החיובי או לחסום את דרכו. אך כשמדובר באדם צעיר שעתידו לפניו, ההרשעה עלולה לעמוד בדרכו ולהגבילו באפשרויות התעסוקה. יתר על כן, נוכח הזמן שעבר מאז ביצוע העבירות, יש בהימנעות מהרשעה כדי להעביר למשיב מסר חיובי ומחזק, ויש לקוות שיהיה בכך כדי לסייע לו להמשיך ולהתמיד בדרך הישר. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 14 [תכנון ובנייה] |
|
| עת"מ (חיפה) 27147-05-22 נ. נעמאן חורי בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה - חיפה (מנהלי; נאסר ג'השאן; 22/08/22) - 14 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט דחה את עתירת העותרת, כי בית המשפט לעניינים מנהליים יאריך את תוקף ההחלטה לתת היתר בניה זאת בטענה לפיה המשיבה הייתה מוסמכת להנפיק היתר בניה חרף הזמן שחלף למן שנת 2017. נפסק, כי תפקידו של בית המשפט לעניינים מנהליים אינו להחליף רשות מנהלית ולהאריך מועדים שהרשות עצמה אינה מוסמכת להאריכן.
תכנון ובנייה – היתר בנייה – תוקפו
.
העותרת הגישה עתירה התוקפת החלטה, לפיה החליטה המשיבה- הועדה המקומית לתכנון ובנייה חיפה, לדחות בקשות העותרת להאריך את תוקף החלטת המשיבה, בגדרה ניתן לעותרת היתר בנייה המותנה בקיום תנאים לבניית מבנה מגורים. העותרת טוענת כי המשיבה היתה מוסמכת להנפיק ההיתר חרף הזמן שחלף למן שנת 2017 ולפיכך מבקשת העותרת, כי בית המשפט לעניינים מנהליים יאריך את תוקף ההחלטה לתת היתר מותנה ולהורות למשיבה להנפיק היתר, לאחר מילוי התנאים האמורים בהחלטה לתת היתר מותנה.
.
בית המשפט דחה את העתירה ופסק כלהלן:
אין מחלוקת בין הצדדים כי תקנה 20 לתקנות שלימים הוחלפה על-ידי תקנה 46 לתקנות הרישוי, היא המסדירה הארכת מועדים של החלטה של גוף תכנון המאשר מתן היתר לאחר מילוי תנאים. התקנה הרלוונטית לענייננו היא תקנה 20 (א) העוסקת בהחלטת מוסד לתכנון לתת ההיתר או לחדשו. התקנה קובעת כי ההחלטה "תיחשב בטלה" בחלוף שנה במידה ולא הוצא ההיתר, כאשר מוסד תכנון יהיה רשאי להאריך את התקופה לשנה נוספת "מטעמים מיוחדים שיירשמו".
מטרת התקנה היא כפולה: להמריץ את מקבל ההיתר לפעול למלא אחר התנאים שנקבעו, והמטרה השנייה היא שההיתר יהלום את המצב התכנוני והצרכים התכנוניים, כאשר ההנחה היא שככל שחלפה תקופה ארוכה יותר בין מתן ההחלטה לתת היתר לבין הבנייה, גובר הסיכוי כי המצב התכנוני ישתנה או הצרכים התכנוניים ישתנו.
אכן בתי המשפט עשו שימוש בסמכותם הטבועה להאריך המועדים לפי תקנה 20 (א) אלא שהדבר נעשה לאחר שהמשיבות (רשויות התכנון), טענו שאינן מוסמכות להאריך מועדים מעבר לשנה, אולם לא חלקו על סמכותו הטבועה של בית המשפט להאריך מועד.
תקנה 20 (א) שהוחלפה בינתיים בתקנה 46 לתקנות הרישוי (שקובעת, כי תוקף החלטה יהיה לשנתיים שניתן להאריכן בשנה נוספת), קובעת מועדים נוקשים. מחוקק המשנה לא הקנה סמכות לוועדה להאריך את המועדים מעבר לשנתיים, ולפיכך יש להיצמד ללשון התקנות. הועדה המקומית נעדרת סמכות להאריך את המועדים מעבר לשנתיים. ובאשר לסמכותו של בית המשפט, שאלת הפעלת "סמכות טבועה" לשם הארכת מועדים מעבר לאלה שנקבעו בדבר חקיקה, נוגדת את סמכותו הרגילה של בית המשפט לעניינים מנהליים. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [משפט מינהלי] [תכנון ובנייה] |
|
| עת"מ (תל אביב-יפו) 40872-05-22 ראובן סופר נ' ועדה מקומית לתכנון ובנייה רמת גן (מנהלי; טלי חיימוביץ; 21/08/22) - 11 ע' |
| עו"ד: שטנגר, פנטילט, לירון רותם, דבוש-דבורי וגור, הולנדר מפמת"א |
בית המשפט דחה את עתירת העותר כנגד החלטת משיבה 1, הועדה המקומית לתכנון ובניה להוציא היתר בניה לביצוע פרויקט תמ"א 38. העתירה נדחתה הן על הסף מחמת שיהוי ואי מיצוי ההליכים והן לגופה.
משפט מינהלי – תכנון ובנייה – היתר בנייה
תכנון ובנייה – היתר בנייה – ביטולו
תכנון ובנייה – היתר בנייה – פגום
.
העותר הגיש עתירה מנהלית כנגד החלטת משיבה 1, הועדה המקומית לתכנון ובניה להוציא היתר בניה לביצוע פרויקט תמ"א 38. העותר טוען כי הוצאת ההיתר מנוגדת לדין, היות ורוחב המעלית ורוחב המדרגות אינם תואמים את דרישות החוק. בנוסף, ההיתר נחתם בחוסר סמכות וזאת מחמת חתימתו שמונה חודשים לאחר שפקע תוקף ההחלטה לאשרו. המשיבים מבקשת לסלק על הסף את העתירה מפאת שיהוי ואי מיצוי הליכים.
.
בית המשפט דחה את העתירה ופסק כלהלן:
יש לדחות את הטענה לפיה, היתר הבניה בטל מעיקרו או ניתן לביטול, כי נחתם שמונה חודשים לאחר שפקע תוקף ההחלטה לאשרו. למרות שההיתר נחתם לאחר שפג תוקף ההחלטה לאשרו, אין מקום להורות על בטלותו.
הועדה המתינה להשלמת הליכי התכנון וקבלת האישורים המתאימים, והגם שחרגה מתחום תוקפה של ההחלטה לאשר את ההיתר, היא לא חרגה מתחום התקופה המירבית של החלטה לאשר בקשה, על פי התקנות.
במאזן האינטרסים, יש ליתן את הדעת לכך שמועד החתימה על ההיתר אינו חורג מהתקופה הקבועה בתקנות, וכן לאינטרס היזם והדיירים להתחיל את הבניה, לה הם מחכים מספר שנים, וכן של כלל הציבור, בחיזוק הבניין והוספת ממ"דים לדירות.
דין העתירה להדחות מטעם שיהוי בהגשתה. העתירה הוגשה כעבור שלוש שנים, לאחר שנדחתה התנגדותו של העותר על ידי הועדה המקומית, ולאחר שהעותר החליט למחוק את הערר שהגיש וזוהי ללא ספק שהות ארוכה, לא מוסברת, ולבטח כזו שיש בה כדי לגרום נזק למשיבים ובפרט ליזם ולדיירי הבניין, אשר עומדים בפתח תחילת העבודות.
דין העתירה דחייה מחמת אי מיצוי הליכים. לאחר דחיית התנגדות העותר, וככל שלא השלים עם החלטת הועדה, היה עליו להגיש ערר. העותר לא עשה כן. הוא הגיש ערר רק שנה לאחר מכן, על החלטת הועדה להאריך את תוקף החלטתה לשנה נוספת, אך מחק אותו, בהמלצת ועדת הערר. על כן, העותר לא מיצה את ההליך מול ועדת הערר.
דין העתירה היה להידחות גם לגופה, נוכח ההלכה הפסוקה לפיה בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות הנגזרות משיקולים תכנוניים. בית המשפט אינו משמש כטריבונל תכנון, ואינו משים עצמו מומחה מקצועי לבחינתם של שיקולים תכנוניים, והאם ניתן היה לקבל החלטה נבונה או יעילה יותר. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 16 [בתי-משפט] |
|
| ת"א (נצרת) 61279-01-22 פלוני נ' משטרת ישראל- אגף משמר הגבול (שלום; אלעד טל; 22/08/22) - 7 ע' |
| עו"ד: |
סעיף 93א לפקודת המשטרה חל מעצם טיבו, במישרין, במצבים שבהם התובע מבקש לתקוף בתקיפה ישירה את המעשה המינהלי ולהתנגד לו. אין זה המצב בתובענה הנוכחית. התובע אינו מבקש לבטל את המעשה המינהלי אלא לבחון את התוצאה שלו, וזאת על רקע טענתו לפיה הוא זכאי לפיצוי כספי בגין האופן שבו הופעלו הסמכויות האמורות, ואין מניעה ששאלת סבירות ההחלטות המינהליות תיבחן בתקיפה עקיפה.
בתי-משפט – סמכות – סמכות עניינית
בתי-משפט – סמכות – תקיפה עקיפה
.
בקשה לסילוק התביעה על הסף.
.
בית המשפט דחה את הבקשה, ופסק כלהלן:
כידוע, הסמכות העניינית נקבעת ברגיל על פי מבחן הסעד. עם זאת קיימים מצבם שבהם תיבחן הסמכות העניינית לא לפי הסעד המבוקש, אלא גם בשים לב לעילת התביעה או לזהות בעלי הדין. לטענת הנתבעים, כך גם במקרה זה, כאשר יש בזהותם של הצדדים, כדי לקבוע שאין למותב זה סמכות עניינית לדון בתביעה, מאחר ויש בה תקיפה עקיפה של המעשה השלטוני הרלוונטי, ובסעיף 93א לפקודת המשטרה, קיים הסדר ייחודי המקנה סמכות עניינית ייחודית לבית המשפט לעניינים מינהליים לדון.
ההנמקה המרכזית בבקשת הנתבעים לדחייה על הסף מבוססת על הוראת סעיף 93א לפקודת המשטרה. תכליתו של הסעיף להחריג מגדרי סמכות בית הדין לעבודה תובענה "הבאה להתנגד לשימוש בסמכויות הנתונות לפי פקודה זו", בעניינים המנויים בסעיף, זאת על רקע התפיסה לפיה בשל התפקידים הייחודיים של משטרת ישראל, ישנם עניינים שבהם אין לראות ביחסים שבין שוטרים למשטרה כיחסי עובד מעביד "רגילים", פן יעורער "המבנה הארגוני העדין והמיוחד של השירות". כלומר, המחוקק בחר להתייחס להחלטות בקשר עם הפעלת הסמכויות המנויות בסעיף 93א, כאל החלטות מינהליות ולא החלטות במסגרת יחסי עבודה.
יחד עם זאת, סעיף 93א לפקודת המשטרה אינו שולל את סמכותם של בתי המשפט האזרחיים להידרש לשימוש בסמכויות אלה כדיון אגבי במסגרת תובענה לסעד כספי, ואין מניעה שבמסגרת דיון בבתי המשפט האזרחיים, תיבחן תקינות הפעלת הסמכות בהתאם לכללי המשפט המינהלי ולא במסגרת של יחסי עובד ומעביד. בנוסף, מעצם טיבו חל סעיף 93א, במישרין, במצבים שבהם התובע מבקש לתקוף בתקיפה ישירה את המעשה המינהלי ולהתנגד לו. אין זה המצב בתובענה הנוכחית. התובע אינו מבקש לבטל את המעשה המינהלי אלא לבחון את התוצאה שלו, וזאת על רקע טענתו לפיה הוא זכאי לפיצוי כספי בגין האופן שבו הופעלו הסמכויות האמורות, ואין מניעה ששאלת סבירות ההחלטות המינהליות תיבחן בתקיפה עקיפה.
קבלת עמדת הנתבעים משמעה פיצול הדיון בין בית המשפט המינהלי לבין בית המשפט האזרחי, שכן התובע יידרש לפנות תחילה לבית המשפט לעניינים מינהליים כדי לדון בסוגיית הצבתו בתפקיד שונה בשובו מחופשת המחלה, ופרישתו מהשירות ורק לאחר מכן, ובהתאם להכרעה, להגיש תביעה כספית, כאשר אפשרי שכלל לא ניתן יהיה לברר את התביעה בבית המשפט לעניינים מינהליים, מאחר והתביעה עשויה להיחשב תביעה תיאורטית, בשים לב לכך שלא מתבקש במסגרת התביעה סעד אופרטיבי של ביטול ההחלטות שהתקבלו על ידי הנתבעים. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [עונשין] |
|
| ת"פ (תל אביב-יפו) 62501-10-21 פלוני נ' מדינת ישראל (שלום; שמאי בקר; 16/08/22) - 8 ע' |
| עו"ד: ירוסלב מץ, דניאל אשכנזי |
נדחתה עתירת המבקש לקבלת פיצוי בגין מעצר של מי שזוכה בדין, לפי סעיף 80 לחוק העונשין. אין לומר כי אופי זיכויו של המבקש, או נסיבות הקשורות בניהול משפטו, מובילים למסקנה שהוא זכאי לפיצוי בגין מעצרו.
עונשין – פיצויים והוצאות – פיצויים לנאשם שזוכה
עונשין – פיצויים והוצאות – חיוב המדינה
.
בקשה לקבלת פיצוי בגין מעצר של מי שזוכה בדין, לפי סעיף 80 לחוק העונשין.
.
בית המשפט דחה את הבקשה, ופסק כלהלן:
נקודת המוצא של סעיף 80 לחוק העונשין היא כי עצם הזיכוי בדין אינו מקנה לנאשם זכות לפיצויים. על מנת שתקום זכות לפיצוי נדרש התקיימותה של אחת משתי עילות חלופיות: כי 'לא היה יסוד להאשמה' או כי נמצאו 'נסיבות אחרות המצדיקות זאת'.
אשר לעילת הזכאות הראשונה, נקבע לא אחת כי היא מהווה 'תנאי פורמאלי ונוקשה', וכי היא עוסקת ביכולת צפיית הזיכוי מלכתחילה, אשר תיבחן לאור התשתית הראייתית הקיימת עובר להגשת כתב האישום. במקרה דנא, המבקש לא טען בבקשתו כי לא היה יסוד להאשמתו; וברי כי עילה זו, המגלמת "תנאי פורמאלי ונוקשה" – כלשון בית המשפט העליון, איננה עומדת על הפרק בעניינו.
אף לא נמצא כי מתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות מתן פיצוי למבקש, בגדר העילה השנייה, ואין לקבל את טענותיו בעניין זה. הליכי המשפט של המבקש התנהלו באופן תקין, ומהיר, ולא ניכר כל עיכוב, "אשמה" או "רשלנות" כלשהי מאת היחידה החוקרת או התביעה; הסניגוריה, בהגינותה, אף לא טענה כך. בחינה מהותית של הכרעת הדין המזכה מחזקת אף היא את המסקנה כי אין בנמצא כל נימוק לפסוק לטובת הנאשם פיצוי. הנאשם זוכה נוכח קושי של בית המשפט להעניק משקל מלא לעדות המתלוננת, בעקבות סתירות מסוימות שעלו בגרסתה; סתירות, אשר לא יושבו על ידה באופן שהיה מספיק כדי להתבסס על גרסתה לצורך הרשעה.
טיב זיכויו של המבקש נשען על קשיים בעדות המתלוננת, באופן שלא ניתן היה להשתית הרשעה בפלילים על בסיס עדותה בלבד; זאת ועוד, חוסר יכולתה ליישב את התמיהות שעלו מגרסתה, עלה בעיקר בעדותה בבית המשפט, והתביעה לא היתה צריכה, או יכולה, לצפות את זיכויו של המבקש בגינו. חומר הראיות העלה כי היחידה החוקרת התייחסה ברצינות לגרסתו של הנאשם, והיא חקרה גם את המתלוננת בחשד לאלימות מצידה לפיו; בנוסף, בוצע עימות בין המתלוננת והמבקש. אשר על כן, אין לומר כי אופי זיכויו של המבקש, או נסיבות הקשורות בניהול משפטו, מובילים למסקנה שהוא זכאי לפיצוי בגין מעצרו. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [עונשין] |
|
| ת"פ (ירושלים) 25852-02-20 מדינת ישראל נ' תאי ברכה (שלום; דוד שאול גבאי ריכטר; 03/08/22) - 6 ע' |
| עו"ד: מאיר לוברבאום, עידן גמליאלי |
ביהמ"ש הורה על ביטול הרשעת הנאשמת. ישנם שפע של פסקי דין בנסיבות של ריבוי מקרים של סחר בסמים, בהם בוטלה הרשעתו של נאשם. מקרה של אירוע סחר בודד, בנסיבות שתוארו בין היתר בתסקיר, מאפשר ביטול הרשעה.
עונשין – ענישה – הימנעות מהרשעה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: אי הרשעה
.
הנאשמת הודתה והורשעה בעבירה של סחר בסם מסוכן, לפי סעיפים 13 ו-19א לפקודת הסמים המסוכנים. הצדדים הגיעו להסכמה עונשית ביחס להטלת של"ץ נוכח הנסיבות המיוחדות של הנאשמת ושל התיק, אולם נותרו חלוקים בשאלת ההרשעה.
.
בית המשפט פסק להלן:
בידוע, כי הרשעה היא הכלל, וביטול הרשעה או הימנעות ממנה הם החריגים לכלל בהינתן שני תנאים מצטברים: הראשון, טיב העבירה המאפשר בנסיבותיה לוותר על אינטרסים ציבוריים אחרים, והשני, הוכחת נזק קונקרטי וחמור שייגרם לנאשם מעצם ההרשעה.
אשר לתנאי הראשון, ישנם שפע של פסקי דין בנסיבות של ריבוי מקרים של סחר בסמים, בהם בוטלה הרשעתו של נאשם. מקרה של אירוע סחר בודד, בנסיבות שתוארו בין היתר בתסקיר, מאפשר ביטול הרשעה.
אשר לתנאי השני, מדובר באירוע חד פעמי שאינו מאפיין את אורחות חייה של הנאשמת, שהיא בתחילת שנות העשרים ואם צעירה. בהתחשב ברקע של הנאשמת והקשיים עימם התמודדה, ובהינתן היות האירוע כשל חד פעמי, יש מקום לבטל את ההרשעה מחשש כי הותרתה תפגע בה לאורך חייה, בוודאי בשנים הקרובות, שנים קריטיות להשתלבות בשוק העבודה. מכאן שהותרת ההרשעה על כנה תהיה בלתי צודקת.
לפיכך, יש להורות על ביטול ההרשעה. יש להטיל על הנאשמת של"ץ בהיקף 150 שעות, תרומה בסך 2,000 ₪ לעמותת אל-סם, התחייבות כספית וצו מבחן למשך שנה. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 19 [כשרות משפטית ואפוטרופסות] [בתי-משפט] [דיון אזרחי] |
|
| א"פ (תל אביב-יפו) 26592-06-22 ק' ז' נ' מ' א' (משפחה; ענת הלר כריש; 27/07/22) - 9 ע' |
| עו"ד: ליאל גולני ברנס, שחר אדרי, אהוד כצנלסון, קרן אשר, חגית מזרחי |
ביהמ"ש רשאי להורות על עיכוב יציאה מן הארץ של אדם שהוגשה בקשה למנות לו אפוטרופוס, מקום בו הדבר דרוש לשם שמירה על ענייניו; בפסיקת ביהמ"ש העליון הובהר כי על בתי המשפט להקפיד לעשות שימוש בסמכות זו בזהירות ובצמצום בשים לב לחשיבותה ולמעמדה הרם של זכות היציאה מישראל שהיא חלק מחופש התנועה; במקרה דנא לא נמצא כי עיכוב יציאתה של האם מן הארץ נחוץ על מנת לשמור על ענייניה.
כשרות משפטית ואפוטרופסות – סמכות בית-המשפט – למתן צווים
בתי-משפט – סעדים זמניים – עיכוב יציאה מן הארץ
דיון אזרחי – סעדים זמניים – עיכוב יציאה מהארץ
.
בקשה למתן צו לעיכוב יציאת המשיבה 1 מן הארץ אשר הוגשה במסגרת בקשת המבקשת (ביתה המתגוררת בישראל) למנות למשיבה 1 (כבת 77) אפוטרופוס לענייני גוף ורכוש. המשיבה 2 היא בת נוספת של המשיבה 1 המתגוררת בחו"ל (ב'), ושוהה כעת בישראל יחד עם האם. ההורים עלו לישראל ומאז חילקו את זמנם בין ישראל ל- ב'. האב המנוח נפטר בשנה זו. האם והמשיבה 2 מתנגדות לבקשה.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
סמכות ביהמ"ש לענייניי משפחה לעכב יציאתו מן הארץ של אדם שמונה לו אפוטרופוס מעוגנת בהוראות סעיף 68(א) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. על פי סעיף 68(ג) לחוק הכשרות, המונח "אדם שמונה לו אפוטרופוס", מתייחס גם לאדם שביהמ"ש רשאי למנות לו אפוטרופוס, והוא אף אם עדיין לא הוברר אם התקיימו התנאים למינוי. מכאן שביהמ"ש רשאי להורות על עיכוב יציאה מן הארץ של אדם שהוגשה בקשה למנות לו אפוטרופוס, מקום בו הדבר דרוש לשם שמירה על ענייניו; בפסיקת ביהמ"ש העליון הובהר כי על בתי המשפט להקפיד לעשות שימוש בסמכות זו בזהירות ובצמצום בשים לב לחשיבותה ולמעמדה הרם של זכות היציאה מישראל שהיא חלק מחופש התנועה.
במקרה דנא לא נמצא כי עיכוב יציאתה של האם מן הארץ נחוץ על מנת לשמור על ענייניה. כאמור, הזכות לצאת מישראל היא זכות חוקתית והיא לא נשללת כל אימת שממונה לאדם אפוטרופוס קל וחומר כאשר הוגשה בקשה למינוי אפוטרופוס ועדיין קיים ספק בדבר הצורך במינוי (הוגשו מסמכים לכאן ולכאן אשר בשלב זה אין בהם כדי להוביל לקביעות חד משמעיות בשאלת הצורך במינוי אפוטרופוס. בהערת אגב הוזכר כי האם חתמה על ייפוי כוח מתמשך לטובת המשיבה 2 כך שממילא ספק רב אם יש מקום לברר הליך שעניינו בקשה למינוי אפוטרופוס). מכל מקום, אפילו הונחו בפני ביהמ"ש ראיות המלמדות על נסיגה כזו או אחרת במצבו הקוגניטיבי של אדם, עדיין נדרשות נסיבות חריגות כדי להצדיק עיכוב יציאתו מן הארץ שמשמעותו היא פגיעה בחירותו. בענייננו, אין המדובר במצב בו קיימות נסיבות המצדיקות מניעת יציאת האם מן הארץ ופגיעה בחירותה, בניגוד לרצונה כפי שהושמע בקול ברור בביהמ"ש. בשלב זה עלה לכאורה כי האם מתגוררת הן ב- ב' והן בישראל, וזוכה בשתי המדינות למערך משפחתי תומך. הדעת נותנת אפוא, כי ככל שיעלה הצורך ניתן יהיה לנקוט באמצעים המתאימים לשמירה על ענייניה ב- ב' כדי ליתן מענה לצרכים עתידיים שיתעוררו, ככל שיתעוררו. האם הביעה באופן מפורש וקוהרנטי כי רצונה לשוב ל- ב', רואה ב- ב' כ"בית", מתגעגעת לבני משפחת בעלה עמם היא לדבריה בקשר קרוב, תיארה את מערכת התמיכה המשפחתית ב- ב', והסבירה נימוקיה לרצונה. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [משפחה] [נזיקין] |
|
| תלה"מ (ק' שמונה) 48940-07-20 ל' ש' נ' נ' ש' (משפחה; רן ארנון; 24/07/22) - 29 ע' |
| עו"ד: סמדר וינברג, האני ברבארה |
ביהמ"ש חייב גבר בפיצוי נזיקי בסך 160,000 ₪ (10,000 ₪ נזק ממוני ו-150,000 ₪ כאב וסבל) לטובת אשתו לשעבר, בגין נזקי גוף ונפש שנגרמו לה בעקבות התעללות פיזית ונפשית שהפעיל כלפיה במשך למעלה מ-30 שנה.
משפחה – תביעה נזיקית – בגין אלימות במשפחה
נזיקין – חיוב בנזיקין – בשל התעללות בבן-זוג
נזיקין – עוולות – תקיפה
נזיקין – עוולות – רשלנות
נזיקין – עוולות – הפרת חובה חקוקה
נזיקין – עוולות – ניאוף ובגידה
.
תובענה נזיקית שהגישה אישה כנגד בעלה לשעבר – לו הייתה נשואה כ-36 שנים – לחייבו בפיצויים בגין נזקי גוף ונפש שנגרמו לה בעקבות התעללות פיזית, נפשית ומינית כלפיה, שנמשכה למעלה מ-30 שנה. כן טענה לקיומה של עוולת לשון הרע בגין הפצת טענות לבגידתה ברבים ולפגיעה בפרטיות בכך שהתחזה לה בפייסבוק על מנת לעקוב אחריה. התובעת טוענת לנזקים בסך כולל של 1,155, 000 ₪. יצויין כי בסמוך לאחר גירושי הצדדים (2017) הוגש נגד הנתבע כתב אישום בגין תקיפת התובעת, בהתייחס למקרה אחד בו תקף את התובעת בעת ויכוח ביניהם והוא הורשע במסגרת הסדר טיעון ונגזרו עליו 8 חודשי מאסר על תנאי, וכן פיצוי התובעת בסכום של 4,000 ₪. הנתבע מכחיש כל אלימות מצידו וטוען כי תובענה זו היא חוליה נוספת בשרשרת של התנכלויות מצד התובעת, זאת לאחר שניסיונותיה להביא למאסרו ומאוחר יותר לנשל אותו מרכושו, כשלו.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה בחלקה, מהטעמים הבאים:
דיני הנזיקין הכלליים חלים גם על מקרי אלימות המשפחה, כאשר הפסיקה מתייחסת לאלימות פיזית, מילולית ונפשית כגורמת לנזק וכן לכאב וסבל וקובעת כי הם ברי פיצוי. במקרה דנא, התביעה נשענת על עוולות נזיקיות וסעיפי חקיקה שונים: עוולת התקיפה; רשלנות והפרת חובה חקוקה. סעיפי החקיקה לגביהם נטענה ההפרה מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה הם: סעיף 192 לחוק העונשין – איומים; סעיף 345 לחוק העונשין – אינוס; ס' 348 לחוק העונשין – מעשה מגונה; סעיף 351 לחוק העונשין – עבירות מין במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע; סעיפים 378 – 382 לחוק העונשין העוסקים בתקיפה ובתקיפה בנסיבות מחמירות כאשר הנתקף הוא בן זוגו של התוקף (382(ב)) וכן הפנתה התובעת לחובות חקוקות בחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998.
במקרי אלימות המתרחשים בתוך הבית קיים קושי ראייתי. במקרה דנא, מבלי לקבוע מסמרות בשאלת האלימות המינית, לביהמ"ש אין כל ספק כי אלימות פיזית, מילולית ונפשית, הופעלו על ידי הנתבע כלפי התובעת וזאת לאורך כל שנות הנישואין, גם אם האלימות לא הייתה מדי יום ביומו. כנגד הנתבע הוגש כתב אישום במקרה אחד של תקיפה, שמהווה, כפי הנראה, קצה קצהו של הקרחון. התנהגות הנתבע כלפי התובעת משתקפת מעדות התובעת, עדויות הילדים וכן מתוך הדברים שהובאו במסגרת חוות דעת הפסיכיאטר המומחה והמסמכים הרפואיים שהוגשו לתיק ביהמ"ש. אמנם העדים מטעם הנתבע – אחיו, אחיין ואחייניתו, העידו כי לא ראו כל גילויי אלימות מצד הנתבע, ולא שמעו על כך מפי התובעת, לרבות בחופשות משפחתיות אולם התובעת העידה כי הסתירה את הדבר מבני המשפחה כיון שפחדה מהנתבע וכן מהבושה. עדויות ילדיהם של הצדדים, בניגוד לעדויות בני משפחה ומקורבים של כל צד, הן עדויות שלא נשענו רק על דברים שסיפרה להם התובעת בדיעבד, כי אם דברים שראו במו עיניהם וחוו ככלי ראשון. עדויות אלה עדיפות על פני עדויות של מי שהיה מחוץ לבית ולמעשה התרשמותו היא התרשמות מחיים של בני זוג בעת שהם בציבור וחשופים לעיני כל. בענין זה כתב גבריאל גרסיה מרקס כי "לכולנו יש חיים ציבוריים, חיים פרטיים וחיים סודיים". בחייהם "הציבוריים" נראו הצדדים כזוג נשוי, נורמטיבי שיוצא לחופשות ומבלה עם חברים בבתי מלון. ברם, בחייהם "הפרטיים", אלה שהתרחשו בדלת אמות בין כותלי ביתם, המציאות, למרבה הצער, הייתה שונה.
הנתבע השליך את כל יהבו על טענתו כי התובעת עצמה בגדה בו, בתחילת חיי הנישואין וכי מצבה הנפשי הרעוע של התובעת נובע מאירוע זה ביחד עם מבנה אישיותה. טענה זו לא הוכחה. בבחינת למעלה מן הצורך, צוין כי שאלת הנאמנות המינית, אינה עילה להפעלת אלימות מכל סוג שהוא ולא ניתן להצדיק את אותה אלימות, בחוסר נאמנות מינית, גם אם הייתה כזו.
לאור העדויות ביהמ"ש קובע כי התקיימה הפרה של דבר חקיקה (עוולת התקיפה) ועוולת הרשלנות וכי כתוצאה ממעשי האלימות, הן הפיזית והן הנפשית מצד הנתבע, נגרם לתובעת סבל רב ונזק נפשי, כמפורט בחוות דעת המומחה וכי לאור מעשיו או מחדליו של הנתבע, קמה לו חבות לשפות את התובעת בגין נזקיה. בכל הנוגע לנזקים הממוניים ביהמ"ש עומד את נזקיה בסך של 10,000 ₪ בלבד. ברם, בכל הנוגע לנזקים הלא ממוניים, לאור חומרת המעשים, משך הפגיעה, ואחוזי הנכות הצמיתה שנקבעו בחוות דעת המומחה, ביהמ"ש מחייב את הנתבע בפיצויים בגין כאב סבל בסך של 150,000 ₪.
התביעות בגין הוצאת לשון הרע ופגיעה בפרטיות נדחו.
הנתבע חוייב בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדות ערר - תכנון ובנייה |
| 21 [תכנון ובנייה] [מסים] |
|
| ערר (תל אביב-יפו) 8290-11-18 לויתן אדיב שמואל (אדווין סמואל נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב - יפו (ועדות ערר - תכנון ובנייה; סילביה רביד; 18/08/22) - 57 ע' |
| עו"ד: בנימין קרייתי, משה אלפסי, חנה גלברט, מורן גור, עופר פריאל, טובי גרש, אירית יומטוב, הראל וינטרוב, אילנה בראף שניר, יונתן הראל |
קביעת היטלי השבחה אגב מכר דירות על פי תכנית לפי סעיף 23 לתמ"א 38. במרכז הדיון עומדות שתי שאלות: האם יש לקחת בחשבון במצב הקודם את תמ"א 38 ואת המדיניות שנקבעה על פיה? או שמא יש לנטרל סוגיה זו; האם התכנית היא בעלת אותם מאפיינים של העדר קונקרטיות כשל תמ"א 38 , אשר מתגבשת רק בעת מתן ההיתר, או שמא היא בבחינת תכנית קונקרטית המקנה סל זכויות מוגדר.
תכנון ובנייה – היטל השבחה – פטור
תכנון ובנייה – היטל השבחה – קביעתו
תכנון ובנייה – היטל השבחה – חישובו
מסים – היטלים – היטל השבחה
תכנון ובנייה – תכניות – תמא 38
.
ועדת הערר לתכנון ובנה פיצויים והיטלי השבחה נדרשה לעררים אשר הוגשו על שומות הוועדה המקומית בקשר עם תכנית. עררים אלו הם חלק מתוך סדרה ארוכה מאוד, בת כמה מאות, של עררים, אשר עניינם בקביעת היטלי השבחה אגב מכר דירות בתחום רובע 3 על פי התכנית, שהינה תכנית על פי סעיף 23 לתמ"א 38. השאלה המרכזית שמתחדדת במסגרת העררים - האם יש לקחת בחשבון במצב הקודם את תמ"א 38 ואת המדיניות שנקבעה על פיה? או שמא יש לנטרל סוגיה זו. שאלה נוספת משותפת שהועלתה בחלק גדול מן העררים היא האם התכנית היא בעלת אותם מאפיינים של העדר קונקרטיות כשל תמ"א 38 , אשר מתגבשת רק בעת מתן ההיתר, או שמא היא בבחינת תכנית קונקרטית המקנה סל זכויות מוגדר.
.
ועדת הערר קבעה כלהלן:
הוראת הפטור הקבועה בסעיף 19(ב)(10) לתוספת השלישית אינה חלה על מימוש במכר. המחוקק ייחד את מתן הפטור בגין השבחה מכוחה של תמ"א 38 או תכנית מכוחה, לאירוע מימוש שעניינו בקבלת היתר בניה, בתנאים הקבועים בהוראת הפטור.
אומנם הזכויות על פי תמ"א 38 אינן קונקרטיות וודאיות ועל כן ובטרם התגבשו אין הצדקה לחייב בגינם בהיטל השבחה, במקרה זה המדובר בתכנית קונקרטית המקנה סל זכויות מוגדר. התכנית אינה כוללת זכויות מותנות ומרכיב שיקול הדעת המצוי בה אינו מתייחס לעצם הזכויות אלא לאופן מימושן. מסקנה היא כי המדובר בתכנית קונקרטית ומסוימת. דהיינו, בעוד שתמ"א 38 מתגבשת אך במתן ההיתר ורק מתן ההיתר הוא זה שמצית את החיוב בהיטל ההשבחה, הרי שהתכנית קונקרטית ומסוימת ומקנה זכויות מוקנות ועל כן ההשבחה מתגבשת כבר בעת אישורה.
אין לקחת בחשבון את תמ"א 38 ואת המדיניות מכוחה במסגרת מצב קודם. אם תילקח בחשבון בקביעת ההשבחה במצב הקודם תכנית המתאר שבהכנה, הרי שעיקר ההשבחה מאישור התכנית הנקודתית תאוין, ולכשתאושר תכנית המתאר שבהכנה, הרי שהמצב הקודם יהיה התכנית הנקודתית, ובגינה כבר לא ניתן יהיה לגבות היטל השבחה. על כן, יש להתעלם בקביעת השווי במצב הקודם מן הציפיות שנובעות מהליכי הכנתה של תכנית המתאר.
לתוצאה זו של נטרול המדיניות על פי תמ"א 38 במצב הקודם ניתן להגיע גם מנימוק נוסף. כזכור, בענייננו קביעת המדיניות מקורה בתמ"א, אך היא שלב בדרך הכנתה של התכנית, שכן משזו אושרה היא הטמיעה את המדיניות המעודכנת שקדמה לה.
נטרול המדיניות מתחשיב ההשבחה של התכנית מתחייב במקרה דנן גם מאחר שזו הייתה חלק מהליכי אישורה של התכנית והלכה למעשה הוטמעה בה. בהליך ההתנגדויות ובהליך הערר לוועדת המשנה לעררים הוטמעו שינויים, אך עיקר הזכויות נותר על כנו. בנסיבות אלה, אם נתחשב בשומת מצב קודם במדיניות, ימוג השבח כלא היה.
יתרה מזו, אי התחשבות במצב הקודם בתמ"א 38 ובמדיניות על פיה, עולה בקנה אחד עם פסיקה ענפה, אשר קובעת כי כאשר לשם מימוש זכות הנתונה למקרקעין, נדרש הליך של הקלה, והיא אינה בבחינת זכות מוקנית, הרי שאירוע המס הוא בעת אישור ההקלה ויש לשום את ההשבחה אך ורק במצב החדש ולא לייחס שווי למצב הקודם.
לאור מורכבות מימוש התכנית המתייחס לרובע בנוי ומתפקד מזה שנים ארוכות קביעת היטל השבחה במכר בתחום התכנית ראוי לו שיערך באמות מידה זהירות. היטל ההשבחה אמור לשקף את חלק הציבור בהשבחה כתוצאה מאישורה של התכנית ואל לו להפוך לגורם מרתיע בשוק המקרקעין המצנן סחרותן של דירות בתחום הרובע. |
| חזרה למעלה |
|
| רשם ההוצאה לפועל |
| 22 [הוצאה לפועל] |
|
| (קריות) 505136-07-18 זוכה נ' חייבים (רשם ההוצאה לפועל; סאלם ג'דעון; 08/08/22) - 19 ע' |
| עו"ד: אורן פרג' בנימין, אברהם ביטון |
רשם ההוצאה לפועל קיבל את בקשת כונס הנכסים ופסק לחייבים דיור חלוף למשך 4 שנים.
הוצאה לפועל – מימוש משכנתא – סידור חלוף
.
רשם ההוצאה לפועל נדרש לבקשת כונס הנכסים בנוגע לסוגית הדיור החלוף. הבקשה הוגשה במסגרת תיקה הוצאה לפועל שנפתח לבקשת הזוכה למימוש משכון על זכויות החייבים. הצדדים חלוקים ביחס לזכותם של החייבים לדיור חלוף בהתאם להוראות סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, הוראת סעיף 39 לחוק ההוצאה לפועל והוראת סעיף 229 לחוק חדלות פירעון.
.
רשם ההוצאה לפועל קבע כלהלן:
נקודת מוצא של בחינת דמי הדיור החלוף הינה כי החייבים לא וויתרו על זכותם מכוח הוראת סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, ועל זכותם מכוח הוראת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב]. בהסכם ההלוואה, אין ויתור מפורש על זכויות אלה.
הפסיקה קבעה כי נטל הוכחת הדיור החלוף לו זכאי החייב מוטל על החייב.
בהתאם לסעיף 38 לחוק ההוצל"פ רשאי הרשם לקבוע סידור חלוף על דרך של תשלום פיצויים, או בכל דרך אחרת, כאשר שווי הסידור החלוף יהיה בסכום המאפשר לחייב לשכור דירת מגורים מתאימה לצרכיו לתקופה שלא תעלה על 18 חודשים. בפסיקה נקבעו שיקולים שונים לקביעת הסידור החלוף ועל החייב להציג את השיקולים, ככל שמתאימים לנסיבותיו, לרבות שיקולים נוספים וכאשר נמנע המבקש מלהציג בפני הרשם את מכלול השיקולים בענייננו ממילא נאלץ הרשם להחליט עפ"י מה שהובא בפניו בפועל.
מהנתונים אשר הובאו עולה, כי עסקינן בתא משפחתי של בני זוג, החייב פינסיונר והחייבת לקראת הפנסיה, ולהם שני ילדים מתחת לגיל 21. הכנסותיהם עומדות על כ - 19,000 ש"ח ואין להם הוצאות חריגות. אף אם נניח כי עם יציאתה של החייבת לפנסיה תפחת הכנסתה, אולם יש להניח גם שהיא תהיה זכאית לקצבת זקנה.
בהתחשב בהרכב המשפחתי שיש לדאוג לו לדיור חלוף וגובה ההכנסה החודשית של החייבים, ומנגד, בגילם של החייבים, מצבו הבריאותי של החייב, נסיבותיהם האישיות, יש לקבוע תקופת דיור חלוף בהתאם להוראת סעיף 229 (ג)(1) לחוק חדלות פירעון, למשך 4 שנים. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
| 23 |
|
| ת"פ (מרכז) 15537-08-19 מדינת ישראל - ב''כ עו''ד אורי פרייסמן, עו''ד עדי גנוט, עו''ד צחי הבדלי, עו''ד לנא עואדיה, עו''ד ליאת בן-ארי שווקי נ' גבריאל מגנזי (כתבי טענות; 07/08/19) - 30 ע' |
| עו"ד: אורי פרייסמן, עדי גנוט, צחי הבדלי, לנא עואדיה, ליאת בן-ארי שווקי |
הכנה או קיום של פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות, במזיד ובכוונה לעזור לאדם אחר להתחמק ממס - עבירה לפי סעיף 220(4) לפקודת מס הכנסה(8 עבירות)
מסירה של אמרה או תרשומת כוזבות בדו״ח על פי הפקודה, במזיד ובכוונה לעזור לאדם אחר להתחמק ממס - עבירה לפי סעעיף 220(2) לפקודת מס הכנסה(8 עבירות)
שימוש במרמה, ערמה ותחבולה, במזיד ובכוונה לעזור לאדם אחר להתחמק ממס - עבירה לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה(8 עבירות) |
| חזרה למעלה |
|
| 24 |
|
| ת"פ (ירושלים) 9625-07-18 מדינת ישראל - ב''כ עו''ד תומר דגני חנית, עו''ד בן עמי כהן, עו''ד עפר מעוז נ' צבי (בן שאול) סער (כתבי טענות; 04/07/18) - 22 ע' |
| עו"ד: תומר דגני חנית, בן עמי כהן, עפר מעוז |
נאשם 1 ונאשמת 2: צד להסדר כובל, עבירה לפי סעיף 47(א)(1), בצירוף סעיפים 4, 2(א), 2(ב)(1), 2(ב)(3) לחוק.
נאשם 1 ונאשמת 2: ניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין. |
| חזרה למעלה |
|
|
|
|
