| עליון |
| 1 [משפט מינהלי] [שירות המדינה] |
 |
| בגץ 5893/12 גדי הורוביץ נ' מדינת ישראל - שרת החקלאות ופיתוח הכפר (עליון; ע' פוגלמן, ד' ברק ארז, מ' נאור; 10/12/13) - 18 ע' |
| עו"ד: מיכל מיכלין פרידלנדר, חיים נתיב |
לשר החקלאות יש שיקול דעת, אמנם מצומצם ביותר, בכל הנוגע למינוי נציגים נבחרים למועצת הצמחים כאשר מדובר בשקילת חשדות חמורים לפגיעה בטוהר המידות. הדברים אמורים, במצבים שבהם החשדות שתלויים נגד אדם הם קונקרטיים וממשיים. בנסיבות המקרה לא נמצא מקום להתערב בהחלטתה של המשיבה להימנע ממינויו של העותר לשמש כחבר במועצת הצמחים.
 משפט מינהלי – מינויים – תאגידים ציבוריים
שירות המדינה – עובדי מדינה – מינויים
משפט מינהלי – מינויים – סמכות מינוי
משפט מינהלי – שיקול-דעת – בחינתו
משפט מינהלי – שיקול-דעת – שר החקלאות
.
העותר נבחר לשמש כחבר במועצת הצמחים מטעם מגדלי הפירות, בשעה שעמדו נגדו חשדות חמורים שהעלו שנה קודם לכן, בדו"ח מבקר המדינה, בנוגע לביצוע עבירות על טוהר המידות במסגרת מילוי תפקידים ציבוריים בתחומים המשיקים לתחומי פעילותה של מועצת הצמחים. המשיבה – שרת החקלאות, אשר מינוי החברים למועצה לאחר הבחירות מבוצע על ידה בהתאם לתקנה 37 לתקנות מועצת הצמחים, החליטה שלא למנות את העותר, לנוכח החשדות הנ"ל. לטענת העותר, יש להורות למשיבה למנותו כחבר במועצת הצמחים.במסגרת הדיון נבחנה השאלה: האם סמכות השר למנות נציגים שנבחרו על-ידי ציבור המגדלים כחברי מועצה היא סמכות "חובה" שלא נלווה אליה כל יסוד של שיקול דעת, או שמא זוהי סמכות "רשות" המקנה לשר שיקול דעת להימנע ממינויו של אדם שנבחר לשמש כחבר במועצה בשל חשדות חמורים לטוהר המידות בפעילותו הציבורית? יצויין כי לאחרונה הוחלט על הגשת כתב אישום כנגד העותר.
.
בג"ץ (מפי השופטת ד' ברק-ארז, בהסכמת השופט ע' פוגלמן ו המשנָה לנשיא מ' נאור) דחה את העתירה מהטעמים הבאים:
בענייננו, סמכות המינוי שהוענקה לשר אינה כוללת צירוף לשוני המשמיע, מניה וביה, קיומו של שיקול דעת. אדרבה, סעיף 4(א) לחוק מועצת הצמחים מורה כי "השר ימנה" את חברי המועצה, ובהמשך לכך, תקנה 37 לתקנות מועצת הצמחים קובעת כי בתוך תשעים ימים מתום ארבע שנים מהמינוי הקודם של חברי מועצת הצמחים "ימנה השר" את החברים החדשים. אולם, כפי שנקבע בעבר, בחירה ניסוחית זו, הגם שיש לתת לה משקל, אינה מהווה בהכרח שיקול מכריע בכל הנוגע לפרשנות בדבר אופייה של הסמכות ושיקול הדעת הכרוך בהפעלתה.
הפרשנות הראויה לסמכותה של שרת החקלאות בכל הנוגע למינויים לפי חוק מועצת הצמחים אמורה להיבחן לא רק בהקשרו של חוק זה, אלא גם לאור עקרונות היסוד של השיטה המשפטית בכל הנוגע לכהונה בתפקידים ציבוריים – בהתייחס להקפדה על טוהר המידות של המכהנים בהם בכלל, ולשיקולים שאמורים להנחות את בעל הסמכות להחליט על מינוי או על הפסקתו בפרט.
בפסק דינו התקדימי של בימ"ש זה בבג"ץ 6163/92 בעניין אייזנברג נקבע כי בעת שהיא מחליטה על מינוי לתפקיד בכיר בשירות המדינה חייבת הממשלה להביא בחשבון שיקוליה, גם את מעורבותו של המועמד – כשיר ומוכשר מכל בחינה אחרת – בביצוען של עבירות פליליות המשליכות על טוהר המידות. הלכה זו פותחה בפסיקה באופן שהעיקרון של בחינת התאמה לתפקיד מן ההיבט של טוהר המידות הוחל במקרים שבהם הייתה קיימת תשתית ראייתית איתנה לכאורה לחשדות אף בהעדר יסוד של הודאה באשמה מצד הנוגע בדבר. שנית, עיקרון זה הוחל גם ביחס לכהונה בתפקידים שיש בהם מימד של ייצוגיות. בהקשר זה צוין, כי יש לשיקול הייצוגיות הדמוקרטית משקל, אך יש לאזנו אל מול החשיבות הנודעת לשמירה על טוהר המידות ואמון הציבור במערכות השלטון, בעיקר כאשר מדובר במילוי תפקידים שיש להם גם היבטים ביצועיים ותקציביים, היינו כאשר לכהונה בתפקיד יש השלכה ישירה על שימוש בכספי ציבור ובקניין הציבור. ניתן אף לומר שככל שהסמכויות הכרוכות בתפקיד הן חשובות ורחבות יותר כן גובר המשקל שיש לתת לשיקולים של טוהר המידות ואמון הציבור במערכות השלטון (לצד ההתחשבות בשיקול הייצוגיות הדמוקרטית ביחס לאותו תפקיד).
פסיקה זו, וההיגיון הפנימי של תקנות הצמחים והמבנה הדו-שלבי שהן יוצרות לבחינתם של מועמדים לתפקיד מובילים למסקנה שלשר החקלאות יש שיקול דעת, אמנם מצומצם ביותר, בכל הנוגע למינוי נציגים נבחרים למועצת הצמחים כאשר מדובר בשקילת חשדות חמורים לפגיעה בטוהר המידות. הדברים אמורים, במצבים שבהם החשדות שתלויים נגד אדם הם קונקרטיים וממשיים, להבדיל מאשר תשתית ראייתית ראשונית בלבד. על-פי רוב, הימנעות ממינוים של בעלי תפקידים היא התוצאה המתבקשת באותם מצבים שבהם כבר הוחלט על הגשתו של כתב אישום כנגד המועמד לתפקיד. אולם קיומו של כתב אישום אינו בבחינת הכרח. כל מקרה נבחן על-פי נסיבותיו כאשר הנתון הקובע הוא קיומה של מסכת ראייתית משמעותית ועשירה המצביעה על קיומם של חשדות כאמור. בנוסף, גם לאופיו של הגוף בו נבחר אדם לכהן ישנה חשיבות בבחינת השאלה האם לשר הממנה ישנו שיקול דעת לפסול אותו מכהונה בו, ובענייננו אופיו של הגוף – מדובר בגוף אדמיניסטרטיבי בעל סמכויות שחלקן נוגעות ישירות למשפט הפלילי – שוקל אף הוא לטובת מתן שיקול דעת כזה לשר.
במקרה דנן, נגד העותר תלויים ועומדים חשדות חמורים הנוגעים לביצוע עבירות על טוהר המידות במסגרת מילוי תפקידים ציבוריים בתחומים המשיקים לתחומי פעילותה של מועצת הצמחים. חשדות אלה פורטו בדו"ח מבקר המדינה, והולידו חקירה פלילית שעליה החליט היועץ המשפטי לממשלה. נתונים אלה שהיו בפני השרה הצדיקו את הפעלתו של שיקול הדעת הצר המסור לה בכל הנוגע למינויים של חברי מועצה – ולא כן שכן כך הוא בעת הזו לאחר שכבר התקבלה החלטה עקרונית על הגשתו של כתב אישום נגד העותר. בנסיבות אלו, לא נמצא מקום להתערב בהחלטתה של המשיבה להימנע ממינויו של העותר.
הודגש כי הכרעה זו אינה צריכה להתפרש כשלילה של חזקת החפות במישור המינהלי. אין מדובר באיון או שלילה של חזקת החפות, אלא בנקודת איזון שונה בהחלתה מזו הנוהגת במשפט הפלילי. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 7826/13 תופיק דלו נ' מדינת ישראל (עליון; א' חיות; 10/12/13) - 9 ע' |
| עו"ד: ענת בן זאב, קרין בן סימון, משה שרמן, איתן און |
הדיון בבקשה לעיון חוזר הנסמכת על עובדות חדשות, מתמצה בבחינת העובדות החדשות ובהשתלבותן ביתר הראיות שנמצאו קודם לכן, ואין בו מקום בבקשה כזו לטענות ערעוריות המכוונות כנגד החלטת המעצר הראשונית. במקרה דנן אין מדובר ב"עובדות חדשות" ואף לא טענות חדשות המצדיקות עיון חוזר. כמו כן, לעת הזו קיים סיכוי סביר להרשעת העורר בעבירות שיוחסו לו.
דיון פלילי – מעצר – עיון חוזר
דיון פלילי – מעצר – עד תום ההליכים
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – ראיות לכאורה
דיון פלילי – הרשעה – על יסוד ראיות נסיבתיות
.
המשיבה הגישה לבימ"ש המחוזי כתב אישום נגד העורר, נגד פואד אבו מנה (להלן: פואד) ונגד טלאל-ג'יריס אבו מנה (להלן: טלאל) בחשד למעורבות ברצח גבריאל קדיס ז"ל (להלן: המנוח). העורר נעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. נוכח התמשכות משפטם של העורר ויתר הנאשמים, הוארך מעצרם מספר פעמים בבימ"ש העליון. העורר הגיש לבימ"ש המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד תום ההליכים. הבקשה נדחתה ומכאן הערר.
.
בית המשפט העליון (השופטת א' חיות) דחה את הערר ופסק כי:
הדיון בבקשה לעיון חוזר הנסמכת על עובדות חדשות, מתמצה בבחינת העובדות החדשות ובהשתלבותן ביתר הראיות שנמצאו קודם לכן, ואין בו מקום בבקשה כזו לטענות ערעוריות המכוונות כנגד החלטת המעצר הראשונית. בענייננו מכוונות עיקר הטענות שהעלה העורר בבקשה לעיון חוזר כנגד הקביעה בהחלטת המעצר הראשונית, לפיה הפרטים שעליהם שוחח העורר עם המדובב הם בבחינת פרטים מוכמנים ולמעשה אין העורר מציג עובדות חדשות כלשהן לביסוס בקשתו. אלא שהטענות המועלות בבקשה לעיון חוזר ובערר הועלו בהרחבה כבר בדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים ונדחו והעורר שב והעלה אותן גם בערר שהגיש על אותה החלטה, ממנו חזר בו. לכן אין מדובר ב"עובדות חדשות" כנדרש בדין ואף לא טענות חדשות המצדיקות עיון חוזר. די בכך על מנת לדחות את הערר.
גם אם נניח שעלה בידי העורר להראות (בלא קשר להצגת עובדות חדשות) כי הקביעה לפיה ידע פרטים מוכמנים הנוגעים לאירוע הרצח אינה מבוססת דיה, אין בכך כדי לכרסם בתשתית הראייתית הקיימת נגדו עד כדי שלילת סיכוי סביר להרשעתו בעבירות המיוחסות לו. בהקשר זה, הנחת היסוד העובדתית לעת הזו היא כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של טלאל ופואד בעבירות המיוחסות להם והנחה זו יש בה, לכאורה, בשלב זה וברמה של ראיות נסיבתיות, כדי לסבך גם את העורר במעשים המיוחסים לו. כמו כן, ברמה הנורמטיבית ניתן להרשיע אדם בעבירת הרצח על סמך ראיות נסיבתיות בלבד, בהתקיים תנאים מסוימים.
לצורך שלב המעצר יש לבחון האם קיים סיכוי סביר לכך שמכלול הראיות הנסיבתיות עשוי להוביל את בימ"ש למסקנה כי הוא היה שותפם של טלאל ופואד, נגדם קיימות ראיות לכאורה לביצוע הקשר העברייני. בשלב זה, אין הסבר תמים כלשהו לכל מצבור הנסיבות המפלילות. כל עוד אנו בשלב בו טרם סיפק העורר הסבר אפשרי ומניח את הדעת העשוי לעורר ספק סביר לגבי המסקנה המפלילה העולה מהראיות הנסיבתיות, קיים סיכוי סביר כי המסקנה המפלילה שטוענת לה המשיבה נוכח הראיות הנסיבתיות, היא זו שתאומץ לבסוף. בנוסף, היעדר גרסה קוהרנטית מצד העורר מחזקת לפחות בשלב זה את הראיות הנסיבתיות הקיימות נגדו, ומכל מקום לא הונחה התזה המפלילה של התביעה מול האנטי-תזה של ההגנה, אלא התזה המפלילה של התביעה לבדה. במישור זה, ובפרט באין הסבר למספר שאלות, נראה כי לעת הזו קיים סיכוי סביר להרשעת העורר בעבירות שיוחסו לו. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [עונשין] |
|
| עפ 6371/12 אבי שלום נ' מדינת ישראל (עליון; י' דנציגר, ע' פוגלמן, צ' זילברטל; 10/12/13) - 11 ע' |
| עו"ד: דפנה שמול, רות בלום דוד, אבי חימי |
בהסכימו לרף ענישה עליון בן 11.5 שנות מאסר לריצוי בפועל, נטל המערער על עצמו סיכון מדעת כי אפשר שיושת עליו עונש זה. ביהמ"ש המחוזי נימק כדבעי מדוע השית על המערער את עונש המאסר האמור. אין עילה להתערב בגזר דינו של ביהמ"ש המחוזי, כמו גם בהכרעתו בעניין החילוט.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התערבות ערכאת ערעור
עונשין – ענישה – תיקון 113
.
ערעור על גזר דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א, בו הושתו על המערער, לאחר שהורשע בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן בשנית, במסגרת הסדר טיעון: 11.5 שנות מאסר לריצוי בפועל (הרף העליון של הסדר הטיעון) בניכוי תקופת המעצר; מאסר מותנה; קנס בסך 100,000 ש"ח או שמונה חודשי מאסר תחתיו; פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 12 חודשים מיום שחרורו ממאסר וחילוט כספים ורכב מזדה. עניינו של כתב האישום בפרשת סחר בסמים מסוכנים שנתפסו בגבול ישראל-מצרים ונשמרו בחטיבה המרחבית הדרומית של אוגדת עזה תחת השגחתו של קצין האג"ם, רס"ן קבלו (להלן: הקצין). המערער שירת בעבר תחת פיקודו של הקצין. המערער אמר לקצין כי באפשרותו למכור את הסמים והשניים קשרו קשר לסחור בסמים התפוסים ובסמים שעתידים להגיע לידי הקצין מתוקף תפקידו לשם עשיית רווח כספי.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט י' דנציגר, בהסכמת השופטים ע' פוגלמן וצ' זילברטל) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
באשר לטענתו של המערער כי אין מקום לבחון את הסדר הטיעון לאור מתחם הענישה הראוי לפיו על הערכאה הדיונית לגזור העונש בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין; ראשית, וכפי שנפסק כבר, מקום בו לא מתקיימים התנאים הסטטוטוריים לתחולת תיקון 113 לחוק העונשין, גם אם יש מקום לגזור את העונש לפי רוחו של התיקון, קרי בהתאם לעקרון ההלימה ששימש מימים ימימה את שופטי ישראל בבואם לגזור דינו של נאשם, אין להחיל את ההוראות הספציפיות של התיקון לעניין הבניית שיקול הדעת השיפוטי בגזירת הדין, שכן המחוקק הגדיר באופן מפורש את המועד בו נכנס התיקון לתוקף; שנית, הגם שביהמ"ש המחוזי פסק ברוח התיקון הרי שלא נקבע על ידו מתחם ענישה ספציפי לאורו בחן את סבירותו של הסדר הטיעון. לפיכך, יש לדחות את טענת המערער בהקשר זה ברובד העובדתי. לסיום, ביהמ"ש שב וחוזר על הצורך כי המחוקק יסדיר את היחס שבין תיקון 113 לחוק העונשין לבין האופן בו ביהמ"ש צריך לבחון את סבירותו של הסדר הטיעון שמובא לאישורו.
אין עילה להתערב בגזר דינו של ביהמ"ש המחוזי, כמו גם בהכרעתו בעניין החילוט.
כידוע, משוכה גבוהה עומדת לפני המערער כנגד גזר הדין שכן אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בעונש שגזרה הערכאה הדיונית על נאשם, לא כל שכן כאשר העונש שהושת בפועל מצוי במתחם הענישה עליו הסכימו בעלי הדין בגדרי הסדר הטיעון. גם אם קיימות נסיבות לקולא בענייננו, וגם אם בתי המשפט השיתו במקרים אחרים עונשים קלים יותר, הרי שבימ"ש זה אישר כבר עונשים דומים בעניינם של סוחרי סמים, כגון 10 שנות מאסר ואף חמורים יותר כגון 15 ו-16 שנות מאסר.
בהסכימו לרף ענישה עליון בן 11.5 שנות מאסר לריצוי בפועל, נטל המערער על עצמו סיכון מדעת כי אפשר שיושת עליו עונש זה. ביהמ"ש המחוזי נימק כדבעי מדוע השית על המערער את עונש המאסר האמור, ובכלל זאת: כמויות רבות ויוצאות דופן של סמים מסוכנים; היותו של המערער חוליה מרכזית ומשמעותית בשרשרת הסם; העובדה כי יחסי האמון בינו לבין הקצין הם שאיפשרו את הפצת הסם "לשוק" בהיקפים ניכרים והנזק הרב לציבור כתוצאה מפרשה זו.
דינן של טענות המערער בעניין החילוט להידחות, שכן מדובר בטענות כנגד ממצאי עובדה שלא נמצא מקום להתערב בהם. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [עונשין] |
|
| עפ 9145/12 שלומי אמויל נ' מדינת ישראל (עליון; י' דנציגר, ע' פוגלמן, צ' זילברטל; 10/12/13) - 9 ע' |
| עו"ד: דפנה שמול, יונתן דדון |
נדחה ערעור על העונש שהושת על המערער בגין הרשעתו בעבירות סמים. טענות המערער בדבר אי מידתיות העונש ביחס לענישה במקרים דומים אחרים, וביחס למעורבים אחרים בפרשה, נדחו ונפסק כי אף בנסיבות האישיות של המערער אין כדי להצדיק הקלה בעונשו.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התערבות ערכאת ערעור
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות סמים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים
.
ערעור על גזר דין של בימ"ש המחוזי בו הושתו על המערער, לאחר שהורשע בעבירות סמים, 5.5 שנות מאסר לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצרו; מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים; פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 12 חודשים מיום שחרורו; חילוט רכב. המערער הוא אחד המעורבים בפרשה רחבה של סחר בסמים שנתפסו על ידי צה"ל באזור הדרום ונמכרו על ידי קצין האג"מ בחטיבה הדרומית של אוגדת עזה למערער בע"פ 6371/12, שהכרעה בערעורו תינתן בנפרד.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט דנציגר ובהסכמת השופטים פוגלמן וזילברטל) דחה את הערעור ופסק כי:
כלל הוא כי ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שגזרה הערכאה הדיונית על נאשם פרט למקרים חריגים בהם נפלה בגזר דינה של הערכאה הדיונית טעות מהותית אשר בולטת על פניה או שעה שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות. המקרה דנן אינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים.
טענת המערער בדבר אי מידתיות העונש ביחס לענישה במקרים דומים אחרים, נדחתה. הלכה היא כי כל מקרה נבחן באופן פרטני על פי נסיבותיו בהתאם למדיניות הענישה הנוהגת. קשת הענישה בגין עבירות סחר בסמים מסוכנים היא רחבה והענישה בגין סחר בסמים היא משמעותית וקשה, לאור הצורך בהרתעה והרחקת הסוחרים בסמים מהציבור בשים לב לנזק הקשה שגורמים הסמים המופצים לציבור. עסקינן בנזק ישיר ל"משתמשי הקצה" ובנזק עקיף שנושא בו הציבור כולו בשל המאמצים לשיקום מכורים לסמים ובשל העבריינות הנלווית להתמכרות. בימ"ש העליון אישר השתת עונשי מאסר ממושכים לריצוי בפועל בני 8, 10 ו-15 שנים ואף יותר על סוחרי סמים, תוך התחשבות בכל מקרה ומקרה בשיקולים שונים, לרבות מספר העסקאות, כמות הסמים וסוג הסמים, ותוך איזונם מול נסיבותיו האישיות של הנאשם בהתאם לעקרון הענישה האינדיבידואלית. במקרה דנן בימ"ש המחוזי איזן נכונה את חומרת עשייתו העבריינית של המערער אל מול נסיבותיו האישיות ולא נפלה טעות באיזון שערך בין האינטרסים המתנגשים, בשים לב לכמות הסמים הניכרת בה סחר המערער, סוג הסמים והעובדה כי הסמים לא נתפסו.
באשר למידתיות העונש שהושת על המערער ביחס למעורבים אחרים בפרשה, לא נמצאה טעות באיזון שערך בימ"ש המחוזי ובנימוקים שהובילוהו להשית עונשים שונים על המעורבים בפרשה; אף בנסיבות האישיות של המערער אין כדי להצדיק הקלה בעונשו, שכן על אף שהודה וחסך זמן שיפוטי וחרף העובדה שהוא נעדר עבר פלילי משמעותי, ואף בהתחשב בקשייה הכלכליים של משפחתו וגילו צעיר, נתונים להם נתן בימ"ש המחוזי משקל, תסקירי שירות המבחן, אינם תומכים בהקלה בעונש. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [נזיקין] |
|
| עא 1717/13 מיצ'קור טטיאנה נ' קופת חולים מאוחדת (עליון; א' רובינשטיין, נ' הנדל, ד' ברק ארז; 10/12/13) - 12 ע' |
| עו"ד: שמואל אהרונסון, סברינה דדון בוטבול, עמוס גבעון |
הממצאים שנקבעו על ידי ביהמ"ש קמא, בהתאם לחווה"ד של ד"ר פלכטר, ובעיקרם הקביעה כי האבחון היה אפשרי רק לאחר ההתקף השני ועל כן ניתן במועד, תומכים במסקנה המשפטית כי לא הייתה התרשלות של הרופאים המטפלים במקרה דנן. כך גם הקביעה כי במקרה דנן לא הונח בסיס לטענה שטיפול תרופתי מוקדם היה מונע את התדרדרות המחלה בשים לב לכך שמחלת המערערת המשיכה להחמיר אף לאחר תחילת הטיפול.
נזיקין – רשלנות – רשלנות רפואית
.
המערערת, ילידת 1986, היא כיום חולה בטרשת נפוצה, בעלת נכות בשיעור 100%. החל משנת 2003, בהיותה בת 17, פנתה המערערת מספר פעמים לרופאי משפחה בקופת החולים שלה בתלונות על מחושים שונים שמקורם אינו ידוע. בשנים 2003-2004, המערערת הופנתה לעריכת בדיקות שונות, לרבות בדיקות על-ידי רופאים מומחים. המערערת ביצעה חלק מן הבדיקות הללו, והיא טופלה בהתאם לתוצאותיהן. תוצאות הבדיקות לא הובילו לאבחון מחלה קשה. במרץ 2007 המערערת חזרה והתלוננה בפני הגורמים המטפלים בקופת חולים על הפרעות דומות לאלה שהולידו את תלונותיה בעבר ולאחר בדיקות היא אובחנה כחולה במחלת טרשת נפוצה במצב קשה, שאף אינה מגיבה לטיפולים התרופתיים המוכרים למחלה זו. האם הונח בסיס לטענה שכבר בעבר קיננה בה המחלה אלא שרופאיה התרשלו בטיפול בפניותיה ובאבחון הנדרש? בהמשך לכך, האם ניתן לייחס את מצבה הרפואי הקשה לרשלנות זו, ככל שהייתה, או שמא גילוי מוקדם יותר של המחלה לא היה מועיל ממילא? אלה הן, בעיקרו של דבר, השאלות המתעוררות בערעור.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופטת ד' ברק-ארז, בהסכמת השופטים א' רובינשטיין ונ' הנדל) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
אין מקום להתערבות בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי ביהמ"ש קמא. כידוע, כאשר הקביעות העובדתיות מבוססות על חוות דעתם של מומחים התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות אלו היא חריגה אף יותר מהרגיל.
הממצאים שנקבעו על ידי ביהמ"ש קמא, בהתאם לחווה"ד של ד"ר פלכטר, ובעיקרם הקביעה כי האבחון היה אפשרי רק לאחר ההתקף השני ועל כן ניתן במועד, תומכים במסקנה המשפטית כי לא הייתה התרשלות של הרופאים המטפלים במקרה דנן. כך גם הקביעה כי במקרה דנן לא הונח בסיס לטענה שטיפול תרופתי מוקדם היה מונע את התדרדרות המחלה בשים לב לכך שמחלת המערערת המשיכה להחמיר אף לאחר תחילת הטיפול. ביהמ"ש קמא אף צדק בקובעו כי המקרה דנן שונה מעניין פלד, שבו הטלת האחריות בשל אי-אבחון של טרשת נפוצה הייתה מבוססת על כך שהרופא המטפל לא שלט בעדכונים רלוונטיים בתחום הרפואי שבו עסק.
כפי שנאמר ע"י השופטת ברק-ארז בעבר, "המשטר המשפטי שחל על אחריות רופאים ומטפלים הוא משטר הרשלנות, ולא אחריות מוחלטת... משלא הוכחה רשלנות או עוולה אחרת, תם התפקיד שממלאים דיני הנזיקין". |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 6951/13 משה הלוי נ' משטרת ישראל, מפלג הונאה ת''א (עליון; ע' פוגלמן; 10/12/13) - 7 ע' |
| עו"ד: חיים שוייצר |
לא נפל פגם בהחלטת ביהמ"ש המחוזי לאפשר למשיבה להמשיך להחזיק בתפוסים, אך היה מקום להגביל במסגרת ההחלטה את פרק הזמן שבו רשאית המשיבה להחזיק בתפוסים בלא שהוגש כתב אישום. שכן, הארכת התקופה שבה מחזיקה המדינה בתפוסים לפי סעיף 35 לפקודה "אינה יכולה להיות לצמיתות ועליה להינתן לזמן מסוים". בנסיבות אלו הבר"ע נדחתה בכפוף לתחימת תוקפה של ההחלטה בזמן בהתאם להסכמת המשיבה.
דיון פלילי – תפיסת חפץ – החזרתו
דיון פלילי – ערעור – רשות ערעור
.
בר"ע על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א, להתיר למשיבה להמשיך להחזיק את התפוסים – חפציו של המבקש – לרבות מחברות נייר וחומר מחשב המגולם בשני דיסקים קשיחים. רקע: התפוסים הנ"ל נתפסו ביום 29.8.2012 מכוח צווי חיפוש, במהלך חקירה גלויה שנפתחה באותו יום, נגד המבקש – עורך עיתון "דואר חשמלי" המפורסם ברשת האינטרנט – בגין חשד לפריצה למאגרי מידע של בתי המשפט וגניבת עשרות אלפי קבצי מסמכים של תיקי בימ"ש, ביניהם כאלה החוסים תחת צווי איסור פרסום. לטענת המבקש לא היה מקום לתפיסת החפצים הנ"ל ומכל מקום היה מקום להגביל את פרק הזמן שבו רשאית המשיבה להחזיק בתפוסים בלא שהוגש כתב אישום.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט ע' פוגלמן) דחה את הבקשה בכפוף לתחימת תוקפה של ההחלטה בזמן, מהטעמים הבאים:
נקבע בעבר, כי רשות לערור על החלטה לפי סעיף 38א(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: הפקודה) תינתן במקרים חריגים, המעלים שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. זאת, בדומה לאמת המידה למתן רשות ערעור לפני ערכאה שלישית בדין האזרחי והפלילי. הבקשה דנא אינה מעלה שאלה מעין זו, אלא נטועה בנסיבותיו הפרטיקולאריות של המקרה. למעשה, עסקינן ביישום הדין הקיים בדבר סמכותו של ביהמ"ש להאריך את תקופת החזקת התפוסים על ידי המשטרה "בתנאים שיקבע", מכוח סעיף 35 לפקודה.
אף לגופו של עניין הבקשה אינה מעלה על פניה עילה למתן רשות ערר. תקופת החזקת התפוסים הוארכה כדין. יתר על כן, המשיבה העתיקה עבור המבקש את מרבית החומר שמוחזק על ידה, למעט המסמכים והחומרים האסורים בהחזקה, ואף הודיעה כי תאפשר למבקש להגיש בקשות ספציפיות בנוגע למסמכים שלא הוחזרו. המבקש, מצד אחד, ממשיך לעמוד על קבלת הדיסקים והמחברות המקוריים, ומצד שני אינו מסכים לוותר על טענתו בנוגע ל"כלל הראיה הטובה ביותר" לגבי התפוסים. במצב דברים זה, לא נפל פגם בהחלטת ביהמ"ש המחוזי לאפשר למשיבה להמשיך להחזיק את התפוסים שייתכן שיידרשו לשמש ראיה במשפט, ככל שיוגש כתב אישום.
אכן, ביהמ"ש קמא לא הגביל במסגרת החלטתו את פרק הזמן שבו רשאית המשיבה להחזיק בתפוסים בלא שהוגש כתב אישום. זאת, על אף שידוע כי הארכת התקופה שבה מחזיקה המדינה בתפוסים לפי סעיף 35 לפקודה "אינה יכולה להיות לצמיתות ועליה להינתן לזמן מסוים". בדין הסכימה אפוא המשיבה כי החזקת התפוסים תוגבל למשך 180 יום בלבד, וכי ככל שלא יוגש כתב אישום עד אז, תפנה בבקשה מתאימה לבימ"ש השלום אם תבקש להאריך את ההחזקה בתפוסים. בכך מושג האיזון הראוי בין זכות המבקש לקניין לבין האינטרס הציבורי שבשימור הראיות וזכותם של צדדים שלישיים לפרטיות. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [בתי-משפט] [דיון אזרחי] |
|
| רעא 7220/13 עמיחי אלראי נ' אברהם גולדמן , יו"ר ארגון גמלאי אגד (עליון; ד' ברק ארז; 10/12/13) - 7 ע' |
| עו"ד: |
אמת המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" הינה אמת מידה מחמירה; אמת המידה למתן רשות ערעור על פסק דין שמקורו בתביעה קטנה הינה מחמירה עוד יותר, והיא תינתן רק במקרים חריגים ביותר שעולה בהם שאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר או שניכר בהם "עוול זועק". הבקשה דנן אינה עומדת באמת המידה המחמירה הזו.
בתי-משפט – ערעור – רשות ערעור
בתי-משפט – רשות ערעור – מתי תינתן
דיון אזרחי – רשות ערעור – מתי תינתן
.
המבקשים חברים בארגון הגמלאים של אגד (להלן: הארגון), שהמשיב הינו יושב הראש שלו. כחלק מדמי החברות בארגון משלם כל גמלאי מידי חודש 12 שקלים המיועדים לשי ראש השנה (להלן: השי). בראש השנה 2012 לא ניתן שי לחברי הארגון, ובעקבות כך הגישו המבקשים תביעה לבימ"ש לתביעות קטנות. לאחר הגשת התביעה וטרם הדיון בה ניתן שי לקראת חג הפסח, בשיעור שהוא יותר מכפול משווי ההשתתפות החודשית של החברים בארגון. בבימ"ש לתביעות קטנות טענו המבקשים כי השי לא חולק בראש השנה מאחר שהמשיב ביקש להכפישם באופן אישי, על רקע טענתו כי הם גרמו לארגון הוצאות משפטיות רבות שהצריכו לדחות את חלוקת השי עד לחג הפסח. בימ"ש לתביעות קטנות דחה את תביעת המבקשים. בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים לבימ"ש המחוזי נדחתה, ומכאן בקשת רשות הערעור.
.
בית המשפט העליון (השופטת ד' ברק-ארז) דחה את הבקשה למתן רשות ערעור ופסק כי:
אמת המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" הינה אמת מידה מחמירה שלפיה תינתן רשות ערעור אך במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של בעלי הדין או כאשר נגרם עיוות דין חמור; אמת המידה למתן רשות ערעור על פסק דין שמקורו בתביעה קטנה הינה מחמירה עוד יותר, ולפיכך היא תינתן רק במקרים חריגים ביותר שעולה בהם שאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר או שניכר בהם "עוול זועק". אימוץ אמת מידה זו מחויבת המציאות כשמדובר בתביעה קטנה, בהתחשב בתכליתו של הליך התביעות הקטנות שנועד להיות חסכוני, יעיל ופשוט. הבקשה דנן אינה עומדת באמת המידה המחמירה הזו.
פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות נטוע בעובדות הקונקרטיות של המקרה. בשים לב לכך, פסק הדין של בימ"ש המחוזי הושתת על ההלכות המורות כי ככלל אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית, כמו גם באופן ניהול המשפט על ידה. גם בבימ"ש העליון רבים מטיעוני המבקשים נסבו על טענות עובדתיות ובנוגע לכך, נטיית ערכאת הערעור שלא להתערב בקביעות עובדתיות היא בבחינת קל וחומר במסגרת "גלגול שלישי". כלל הוא שטעות בערכאה הדיונית אינה מקימה כשלעצמה עילה למתן רשות לערער בגלגול שלישי; כמו כן, לכאורה לא נגרם למבקשים כל עוול. במועד שבו נידונה תביעתם כבר חולק השי. עובדה זו לא רק הפכה את תביעתם לתיאורטית, אלא שמטה את הבסיס לטענתם בדבר הנזק שנגרם להם. לעומת זאת, ככל שהמבקשים כיוונו טענותיהם לנזקים אחרים שנגרמו להם, כדוגמת נזקי תדמית, הרי שעילת התביעה שלהם הייתה צריכה להיות שונה, וממילא היו צריכים להוכיח נזק זה, ולהגיש תביעה אחרת שלא במסגרת של תביעה קטנה. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [משפט מינהלי] [בתי-משפט] |
|
| ברמ 6094/13 לאול מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה (עליון; א' חיות, ע' פוגלמן, י' עמית; 10/12/13) - 10 ע' |
| עו"ד: עומרי אפשטיין |
כשמדובר בבקשה של פרט להארכת מועד להגשת הליך ערעורי נגד הפעלת סמכות של רשות שניתנה לפי חוק סוציאלי– הליך שבמסגרתו נבחנת לראשונה בערכאה שיפוטית זכאותו לתגמול או להטבה – משקלם של השיקולים בדבר אופי העניין העומד לדיון והאינטרס של הצד שכנגד בסופיות הדיון שונה מזה שניתן להם דרך שיגרה בעניינים אחרים באופן ששיקולים אלו מטים את כף המאזניים להקל במידת מה בדרישה ל"טעם מיוחד" להארכת מועד בקטגוריה הנדונה.
משפט מינהלי – ערעור מינהלי – הארכת מועד
בתי-משפט – הארכת מועד – טעם מיוחד
.
בר"ע על החלטתו של ביהמ"ש לעניינים מינהליים בירושלים, אשר דחה בקשה להארכת מועד להגיש ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר לפי חוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם, התשנ"ב-1992 (להלן: החוק), שמצידה דחתה ערר שהגיש המבקש על החלטת הרשות לפי החוק לדחות את בקשתו להכיר בו כ"אסיר ציון". ניתנה רשות לערער.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט ע' פוגלמן בהסכמת השופטים א' חיות וי' עמית) קיבל את הערעור מהטעמים הבאים:
בהתאם לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), המבקש הארכת מועד להגשת ערעור מינהלי נדרש להראות "טעם מיוחד". התוכן הממשי והקונקרטי למונח "טעם מיוחד", נקבע על ידי ביהמ"ש, על פי שיקולים של מדיניות משפטית, כפועל יוצא של איזון הולם בין השיקולים והאינטרסים המתחרים העומדים בבסיסו. כאשר בענייננו מדובר באיזון בין אינטרס של הפרט והציבור במימוש הזכות להגיש הליך ערעורי מזה לבין אינטרס סופיות הדיון מזה.
נפסק בעבר, כי טעם מיוחד להארכת מועד הוא, ככלל, אירוע שמנע מבעל דין לפתוח בהליך במועד מטעמים שאינם תלויים בו או בבא כוחו. עם זאת, ואף שמדובר בשיקול מרכזי, ניצבים לצידו שיקולים נוספים ובהם, בראש ובראשונה, סיכוייו של ההליך העיקרי (סיכוייו בנסיבות הקונקרטיות ובמקרה שיש קושי להעריכן, סיכוייו לפי סוגו. כך, למשל, סיכוייה של בקשה לדיון נוסף להתקבל פחותים מסיכוייו של ערעור, כשיתר התנאים שווים); וכן שיקולים הנוגעים, בין היתר, לסיבות לאיחור בהגשת ההליך (אם המבקש היה תם לב, התרשל או השתהה – ובאיזו מידה, אם היה מיוצג, אם נפלה טעות שבדין); למידת ההסתמכות של הצד שכנגד על סופיות ההחלטה (אם ידע שבכוונת המבקש להגיש הליך ערעורי, אם שינה מצבו לרעה, אם יש חשיבות מיוחדת בהכרעה מהירה); לאינטרס של הציבור או של צדדים שלישיים בהכרעה בהליך (אם ההליך מעורר שאלה שתפתח את המשפט ויש לציבור אינטרס שתוכרע; אם דחיית הבקשה עלולה לפגוע בצדדים שלישיים); לחשיבות הזכויות הנדונות ולמידת הפגיעה בהן; ולמיהות המבקש (פרט או רשות). ברי כי אין מדובר ברשימה ממצה, והשאלה אם נמצא "טעם מיוחד" להארכת מועד תוכרע בכל מקרה לפי נסיבותיו, ובהתאם לאיזון הראוי בין שיקולים אלה ואחרים.
בהתייחס לטעות שבדין, ככל שמדובר בטעות שבדין הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה, תיטה הכף שלא להכיר בה כ"טעם מיוחד". לעומת זאת, ככל שמדובר בטעות הנובעת מאי-בהירות משפטית לגבי אופי ההליך שיש להגיש ולמועד הסטטוטורי להגשתו כנגזרת מכך, תיטה הכף להכיר בטעות שבדין כ"טעם מיוחד".
כשמדובר, כבענייננו, בבקשה של פרט להארכת מועד להגשת הליך ערעורי נגד הפעלת סמכות של רשות שניתנה לפי חוק סוציאלי– הליך שבמסגרתו נבחנת לראשונה בערכאה שיפוטית זכאותו לתגמול או להטבה –משקלם של השיקולים בדבר אופי העניין העומד לדיון והאינטרס של הצד שכנגד בסופיות הדיון שונה מזה שניתן להם דרך שיגרה בעניינים אחרים. בהליכים מסוג זה, יש אינטרס ציבורי לאפשר לפרט הטוען למצות את ההליכים השיפוטיים העומדים לרשותו. הדברים נכונים במיוחד במקום שבו מדובר בביקורת שיפוטית בערכאה שיפוטית ראשונה. לכן, שיקולי מדיניות אלה מטים את כף המאזניים להקל במידת מה בדרישה ל"טעם מיוחד" להארכת מועד בקטגוריה הנדונה.
ודוקו: אין להבין מן האמור כי יש להיעתר כעניין שבשגרה לבקשות של פרט להארכת מועד להגשת הליך ערעורי על הפעלת סמכות הרשות לפי חוק סוציאלי. הכוונה היא שלמהות ההליך יוקנה משקל ראוי בגדר מכלול השיקולים הרלוונטיים שיש לאזן ביניהם ולהכריע בשאלה אם הוצג "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד.
במקרה דנא, השאלה אם התנאים שבהם היה שרוי המערער באים בגדר "מעצר" כמשמעותו בחוק, מעוררת, למצער ומבלי לקבוע מסמרות לגופם של דברים, שאלה הראויה לדיון. על כן, אין לומר כי ערעורו של המערער חסר סיכוי. לסיכויי הערעור מצרפים אנו את העובדה שמדובר בביקורת שיפוטית ראשונה לפני ערכאה שיפוטית (להבדיל מטריבונל מעין שיפוטי), את מהות ההליך – הליך ערעורי נגד הפעלת סמכות של רשות שניתנה לפי חוק סוציאלי ואת משקלו המוגבל של אינטרס הציבור בסופיות הדיון לעומת האינטרס של המערער למצות את זכות הערעור המוקנית לו בחוק. על כך ניתן לציין גם את נסיבות האיחור בהגשת הערעור, כאשר הערעור הוגש לראשונה ביום 3.6.2013, בתוך מסגרת 90 הימים שהמערער סבר בטעות שעומדת לרשותו להגשת ערעור, הרי שבמצטבר, מכלול הטעמים לעיל, מהווים כדי "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת ועדת הערר.
ביהמ"ש מאריך למערער את המועד להגשת ערעור מינהלי באופן שיהא עליו להגישו לביהמ"ש לעניינים מינהליים בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [משפט מינהלי] [בתי-משפט] [משפט חוקתי] |
|
| בגץ 8140/13 אורנן עוזי נ' מדינת ישראל (עליון; א' רובינשטיין, י' דנציגר, י' עמית; 09/12/13) - 6 ע' |
| עו"ד: יוסף בן משה, יואלה הר שפי |
נדחתה עתירה להורות למשיבה לרשום את העותר כאזרח מכוח ישיבה בפריט "אזרחות" שבמרשם האוכלוסין לפי סעיף 3 לחוק האזרחות. נפסק כי מדובר בערעור על פסק דין והלכה היא כי בג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור נוספת על החלטות אחרות של בימ"ש העליון בשבתו כבית משפט לערעורים, כי מדובר במעשה בית דין מובהק, ובנוסף כי טענת שיהוי בולט הייתה עולה כטענת סף במקרה של תקיפה מינהלית ישירה.
משפט מינהלי – בגץ – ביקורת ערכאות שיפוטיות
בתי-משפט – סמכות – בגץ
בתי-משפט – מעשה-בית-דין – קיומו
משפט חוקתי – אזרחות – הקנייתה
משפט מינהלי – בגץ – שיהוי
.
עסקינן בעתירה להורות למשיבה לרשום את העותר כאזרח מכוח ישיבה בפריט "אזרחות" שבמרשם האוכלוסין ובכל תעודה רשמית שבה מופיע פריט זה, לפי סעיף 3 לחוק האזרחות, התשי"ב-1952 (להלן: חוק האזרחות). כיום רשום העותר כאזרח מכוח שבות לפי סעיף 2(ב)(1) לחוק האזרחות, הקובע כי אזרחות מכוח שבות נקנית "למי שעלה ארצה או נולד בה לפני הקמת המדינה - מיום הקמת המדינה".
.
בג"ץ (מפי השופט עמית ובהסכמת השופטים רובינשטיין ודנציגר) דחה את העתירה ופסק כי:
השופט עמית ציין כי העתירה מהווה "שידור חוזר" וערעור על פסק דין שניתן בע"א 5220/12, אלא שהלכה היא כי בג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור נוספת על החלטות אחרות של בימ"ש העליון בשבתו כבית משפט לערעורים; עוד צוין כי בסיפא לפסק הדין נאמר כי ככל שהעותר ביקש לתקוף ישירות את ההחלטה המינהלית משנת 1952, שאז הוענקה לו אזרחות מכוח שבות, הרי שהדרך לכך הייתה בהגשת עתירה לבימ"ש המוסמך, אך במקרה כאמור היה נתקל בטענת שיהוי. בעתירה זו לא תקף העותר ישירות את ההחלטה המינהלית הנ"ל, אלא שב וטען באופן כללי במישור הנורמטיבי, כי מאחר שלא נרשם בשעתו כ"יהודי" במרשם התושבים, לא חלים עליו סעיף 4 לחוק השבות, התש"י-1950 וסעיף 2 לחוק האזרחות. אלא שטענה זו דינה להידחות מכוח הכלל של מעשה בית דין שתחולתו משתרעת הן על טענות שהועלו בהתדיינות הראשונה והן על טענות שניתן היה להעלותן.
השופט רובינשטיין הוסיף במישור המהותי כי לא זה המקום להידרש לטענות העותר בדבר היות המדינה עברית להבדיל מהיותה יהודית. עם זאת ציין כי ניתן בנקל להראות כי השימוש בביטוי "עברי" בתקופת המנדט לגבי היישוב היהודי בארץ היה מקביל למושג "יהודי", וככלל לא נעשתה הבחנה של ממש ביניהם במישור המוסדי והציבורי. צוין כי גם אם היו שהבליטו את המושג "עברי" כמאפיין את היישוב והמדינה, היא מכנה עצמה בהכרזת העצמאות כמדינה יהודית. אשר לטענת העותר כי חוק השבות מתייחס רק לעולים ולא לילידי הארץ כמוהו, נקבע כי ברי כי כוונת חוק השבות הייתה עקרונית, ועניינה הזיקה בין יהודים לארץ ישראל, וקשה להניח כי כשעלו הוריו היהודים של העותר ארצה, הם לא עלו מכוח זיקתם היהודית. נקבע כי חוק השבות מכוון למי שמוגדר בו כיהודי, וחוק האזרחות הולך בעקבותיו, והעותר בא בהגדרה זו לפי הדין. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 10 [עבודה] [דיון אזרחי] |
|
| תעא (חי') 3408/07 פינגמן דניאל נ' בתי זקוק לנפט בע"מ (עבודה; אביטל רימון-קפלן; 02/12/13) - 8 ע' |
| עו"ד: איתי גלסברג, הילה יד שלום, גילת ויזל סבן, שחר הופמן |
ביה"ד דחה בקשה למתן היתר לפיצול סעדים כך שהתובעים יוכלו לתבוע רכיב של "מענק פיצול". נפסק כי מדובר בסעדים שונים הנובעים מאותה עילה ולכן יש חובה לקבלת היתר לפיצול סעדים, כי התובעים לא הצביעו על כל טעם להצדקת הפיצול וכי בקשתם לוקה בחוסר תום לב.
עבודה – בית-הדין לעבודה – סדרי דין
דיון אזרחי – פיצול סעדים – אימתי
דיון אזרחי – פיצול סעדים – בקשה לפיצול סעדים
.
עסקינן בבקשת חלק מהתובעים בתביעות המאוחדות שבכותרת, שלא עתרו לתשלום "מענק פיצול" (להלן: התובעים) במסגרת תביעתם שבנדון, ליתן להם היתר לפיצול סעדים שיאפשר להם לתבוע "מענק פיצול" מהנתבעת במסגרת תביעה חדשה. מדובר בתביעות מאוחדות של 31 תובעים שהועסקו במחלקת הביטחון בנתבעת להכיר בהם כעובדים עליהם חלים ההסכמים הקיבוציים בנתבעת, ולחייב את הנתבעת לשלם, לחלקם בלבד, בין היתר, "מענק פיצול". יצוין כי בפסק הדין שניתן בתביעות התקבלה עתירת התובעים שעתרו לתשלום "מענק פיצול".
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת א' רימון-קפלן) דחה את הבקשה ופסק כי:
תקנה 26(ג) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 עוסקת בסעדים שונים הנובעים מאותה עילה. אשר לשאלה מהי אותה עילה לעניין תקנה 26 לתקנות, לפי הפסיקה עסקינן באותה עילה עת מדובר בשני רכיבים הנובעים מעבודתו של העובד אצל המעביד באותו פרק זמן. קל וחומר שכך הדבר בענייננו, עת הרכיב של "מענק פיצול" נתבע בגין אותה תקופת עבודה ובשל אותו אירוע. משכך, מדובר בסעדים שונים הנובעים מאותה עילה. לפיכך, בין אם כתב התביעה שהגישו התובעים ייבחן ביחד, ובין אם יבחן כתב תביעתו של כל תובע בנפרד, מדובר באותה עילה המחייבת קבלת היתר לפיצול סעדים, כך שהתובעים יוכלו להגיש תביעה חדשה לעניין הסעד של "מענק פיצול".
הכלל על פי תקנה 26 לתקנות הנ"ל הוא שעל תובענה לכלול את מלוא הסעדים הנתבעים בשל אותה עילה. אי לכך על התובע לרכז את כלל רכיבי תביעתו בכתב תביעה אחד. היתר לפיצול סעדים מצריך הצדקה מיוחדת, כגון אינטרס לגיטימי של המבקש בפיצול הדיון. לפי תקנה 26(ג) לתקנות הנ"ל, בבואו להחליט בבקשת הפיצול יתחשב בית הדין באלה: התביעה לסעדים הנוספים אינה קנטרנית או טורדנית, לא הוגשה בחוסר תום לב, ואין נימוק אחר לסירוב למתן הרשות.
בנסיבות העניין דנן לא מדובר בתקלה או בהשמטה מקרית כי אם בכוונת מכוון, ולפיכך נדרש למצער להצביע על הסיבה שבעטיה נמנעו התובעים מלרכז את כלל רכיבי תביעתם בכתב תביעה אחד, אלא שהתובעים לא נקבו בכל סיבה מדוע נמנעו מלעתור לתשלום המענק במסגרת תביעתם, ומשכך אין לקבוע כי התביעה שמבקשים התובעים להגיש מוגשת בתום לב. בהעדר כל הסבר, לא כל שכן הסבר מניח את הדעת למחדל זה, הגשת התביעה בשלב זה בניגוד לכלל המחייב את התובעים לרכז את כלל רכיבי תביעתם בכתב תביעה אחד, מצביעה דווקא על חוסר תום לבם של מי שבחרו להמתין עד לאחר תוצאות פסק הדין כדי להחליט אם לתבוע בגין רכיב זה. התוצאה לפיה התובעים החמיצו את האפשרות לתבוע את "מענק הפיצול" היא תוצאה קשה מבחינת התובעים, אך היא אינה עילה לסטייה מהכלל, מקום שהתובעים לא הצביעו על כל טעם להצדקת הפיצול. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [עבודה] [ביטוח לאומי] [משפט חוקתי] |
|
| חבר (ב"ש) 17443-10-11 איבון איוט סויסה נ' שירותי בריאות כללית - מח' לרפואה תעסוקתית (עבודה; יעל אנגלברג שהם, נ.צ.: מ' זיכרמן, מ' אהרוני; 29/11/13) - 11 ע' |
| עו"ד: חני מור |
המחלוקת האם קיימת החמרה במצב רפואי של נפגע בעבודה נכללת במסגרת השירות שניתן על ידי קופות החולים מטעם המוסד לביטוח לאומי לנפגע בעבודה. משכך, יש להפעיל את מנגנוני הערעור על החלטת רופא מוסמך הבוחן טענה להחמרת מצב, כך שבמקום שקובע הרופא המוסמך כי לא חלה כל החמרה, רשאי המבוטח לבקש את בחינת עניינו על ידי רופא שלישי שאינו תלוי בקופה או במוסד לביטוח לאומי. על החלטת הרופא השלישי ניתן לערער בפני ביה"ד בשאלה משפטית; נוכח זכות התובעת לבירור נוסף, בשילוב עם פגמים שנפלו באופן קבלת ההחלטה בעניינה, הושב עניינה לרופא מוסמך לבחינה נוספת.
עבודה – ביטוח לאומי – נפגעי עבודה
עבודה – ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה
עבודה – בית-הדין לעבודה – ביקורת שיפוטית
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – פגיעה בעבודה
משפט חוקתי – זכויות הפרט – זכות הגישה לערכאות משפטיות
.
התובעת נפגעה בעמוד שדרה תחתון בתאונה שהוכרה כתאונת עבודה מיום 29.8.83. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה ביום 14.1.98 את דרגת נכותה של התובעת עקב התאונה בשיעור של 0%. התובעת הגישה למשיבה בקשה לפי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1965 (להלן: התקנות), לקביעת דרגת נכותה מחדש בטענה כי חלה החמרה במצבה. ביום 10.8.11 קבעה רופאה מוסמכת, בהסתמך על חוות דעת רופא אורטופד, כי לא חלה כל החמרה במצבה של התובעת ודחתה את בקשתה. מכאן הערעור.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת י' אנגלברג שהם ונציגי הציבור מ' זיכרמן, מ' אהרוני) קיבל את הערעור ופסק כי:
באשר לקיומה של החמרה במצב רפואי של נפגע בעבודה, אף כי אין בתקנות כל אפשרות של ערעור על החלטת הרופאה, אין משמעה שההחלטה אינה ניתנת לתקיפה כלל. הלכה היא כי גישה חופשית אל בימ"ש היא זכות יסוד חוקתית. זכות הגישה כוללת בחובה את האפשרות לתקוף כל החלטה הניתנת על ידי גוף ציבורי בדרך של תקיפה מנהלית, אלא אם נשללה במפורש. בענייננו, מצויה זכות ערעור כללית כנגד ההחלטה בסעיף 391 לחוק הביטוח הלאומי. צד להליך על פי חוק זה יכול ויהא גם "שירות רפואי מוסמך". הוראות דומות מצויות בסעיף 54 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי. עם זאת, בפניית מבוטח לביה"ד ניתן להשיג על ההחלטה בטענות משפטיות בלבד כאשר הביקורת השיפוטית נעשית על פי כללי המשפט המנהלי.
תקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה) התשכ"ח-1968, קובעות את הליכי הערר על החלטה רפואית של רופא מטעם השירות הרפואי. הוראות תקנה זו קובעות מנגנון של יישוב מחלוקת בין רופא הקופה לבין רופא המוסד או המבוטח עצמו בנוגע להליכי ריפוי, החלמה ושיקום. מכאן שהחלטת רופא הקופה הנוגעת לפעילותו במסגרת השירות הניתן על ידי קופות החולים לנפגע בעבודה, אינה מהווה סוף פסוק ובמקרה של מחלוקת בין המבוטח לרופא הקופה קיימת אפשרות לבירור נוסף של הסוגיה הרפואית שבמחלוקת.
בענייננו, אשר לפן הרפואי, המחלוקת האם קיימת החמרה נכללת במסגרת אותו שירות שניתן על ידי קופות החולים מטעם המוסד לביטוח לאומי לנפגע בעבודה. במקרה כזה יש להפעיל את מנגנוני הערעור על החלטת רופא מוסמך הבוחן טענה להחמרת מצב. גם במקרה זה יש להחיל את מנגנון הביקורת הרפואית, כך שבמקום שקובע הרופא המוסמך כי לא חלה כל החמרה, רשאי המבוטח לבקש את בחינת עניינו על ידי רופא שלישי שאינו תלוי בקופה או במוסד לביטוח לאומי. על החלטת הרופא השלישי פתוחה הדרך לערעור בפני ביה"ד בשאלה משפטית; אשר לפן המשפטי, חוות דעת הרופאה נסמכה על חוות דעת פוסק רפואי בוועדות הרפואיות שהתובעת התנגדה לבדיקתה על ידו. כבר נפסק כי רופאים המשמשים כפוסקים בוועדות הרפואיות מטעם חוק הביטוח הלאומי, לא ישמשו כמומחים מטעם בית הדין למעט במקרים חריגים. לפיכך, לא היה מקום שהרופאה תעמוד על בדיקת התובעת על ידי אותו רופא דווקא. משכך, נפל גם פגם משפטי בהחלטת הרופאה והיה על הנתבעת לאפשר לתובעת לחזור ולהיבדק בידי רופא אחר.
לאור האמור, הפגמים באופן קבלת ההחלטה בעניינה של התובעת בשילוב עם זכות התובעת לבירור רפואי נוסף, מחייבות את השבת עניינה לרופא מוסמך לבחינה נוספת. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| בל (ב"ש) 43742-02-13 נסים בודרם נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; יוסף יוספי; 28/10/13) - 10 ע' |
| עו"ד: תומר בכר, לימור ליבדרו |
ביה"ד פסק כי הוועדה הרפואית לעררים טעתה בכך שהתעלמה ממכלול הנכויות של המערער, וכי נוכח חשש של ממש כי הוועדה "נעולה" על החלטה קודמת, עניינו של המערער יועבר לוועדה רפואית לעררים בהרכב חדש לבחינת תביעתו לקביעת דרגת נכותו המצטברת.
ביטוח לאומי – ועדות רפואיות – נכות
ביטוח לאומי – ועדות רפואיות – שינוי הרכבן
ביטוח לאומי – ועדות רפואיות – ועדה לעררים
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – נכות
עבודה – ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה
.
המערער נפגע בארבע תאונות עבודה שבגינן נקבעו לו נכויות צמיתות. המערער הגיש תביעה לצירוף נכויות לפי סעיף 121 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח חדש], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק) ותקנה 12 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 (להלן: התקנות). ביום 6.3.12 התכנסה ועדה רפואית לעררים (צירוף נכויות) לדון בעניינו של המערער ודחתה את עררו. על החלטתה הגיש המערער ערעור לביה"ד במסגרתו הוחזר עניינו של המערער לוועדה. ביום 8.1.13 הוועדה שבה ודחתה את הערר, תוך שקבעה כי חרף ההטבה במצב הרפואי של המערער מבחינת הברך והקרסול, חלה ירידה בהכנסותיו, ולכן הנכות היא לא אשר גרמה לירידה בהכנסות ואין מקום לצרף את הנכויות. מכאן הערעור.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט י' יוספי) קיבל את הערעור ופסק כי:
לפי סעיף 121 לחוק, רשאי השר לקבוע נסיבות בהן תובא בחשבון לצורך הגדלת דרגת הנכות אף נכות קודמת כתוצאה מפגיעה בעבודה, אם עקב האופי המצטבר של הנכויות נפגע במידה ניכרת כושר השתכרותו של נכה עבודה. מכח סעיף זה תוקנה תקנה 12 לתקנות, שעניינה נסיבות לצירוף דרגת נכות במסגרת קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה. נוכח האמור בתקנה 12 לתקנות השאלה שעל הוועדה היה לדון בה הייתה האם הירידה בהכנסות המערער הינה תוצאה מהאופי המצטבר של הנכויות מהן הוא סובל, אלא שהחלטת הוועדה התעלמה מקביעת ועדה מדרג ראשון כי חלה החמרה במצב הכתפיים של המערער. הוועדה טעתה משקבעה כי קיימת הטבה בברך ובקרסול והתעלמה מהנכויות בכתפיים, אשר ככל שהוחמרו, בוודאי גורעות ממצב בריאותו של המערער ומוסיפות לכאורה לפגיעה בגובה הכנסותיו.
טענת המשיב לפיה די בקביעת הוועדה, כי הירידה בהכנסות אינה תוצאה של מכלול הנכויות, כדי שלא לצרף את הנכויות בהתאם לדרישות תקנה 12, נדחתה. נקבע כי החלטת הוועדה בעניין זה צריכה להיות מפורטת ומנומקת. על הוועדה להסביר מדוע היא סבורה כי הירידה בהכנסות אינה תוצאה של מכלול הנכויות, תוך התייחסות לכל הנכויות מהן סובל המערער, למקצועו, לעבודתו הקודמת ולעבודתו הנוכחית, ואין די בקביעה סתמית בעניין זה.
לאור כל האמור, בנסיבות המקרה עולה חשש של ממש כי הוועדה "נעולה" על החלטתה הקודמת. זאת, בין היתר, בשים לב לכך כי מדובר בעניין שכבר הוחזר לוועדה בעבר וכי הוועדה חזרה, למעשה, על אותה קביעה תוך התעלמות ממכלול הנכויות של המערער. לפיכך, יש להעביר את עניינו של המערער לוועדה רפואית לעררים בהרכב חדש על מנת שתבחן את תביעתו של המערער לקביעת דרגת נכותו המצטברת בהתאם לתקנה 12 לתקנות. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [חינוך] [שירות המדינה] |
|
| פה (חי') 55328-12-12 אלון אברהם נ' מדינת ישראל משרד החינוך (עבודה; עפרה ורבנר; 16/09/13) - 8 ע' |
| עו"ד: אוסמו, טל אברמוביץ-הלוי |
ביה"ד פסק כי הנתבעת לא בחנה כראוי את טענות התובע על כך שהוא ביצע בפועל את עבודת המחקר עובר להגשת עבודת הגמר מטעמו, והורה על החזרת עניינו לנתבעת אשר תשקול לאחר בחינת טענות התובע על ביצוע העבודה, האם אכן ביצע התובע העבודה בפועל, והאם יש מקום לאשר לו את שקילות התואר.
חינוך – השכלה גבוהה – הכרה בתואר אקדמי
שירות המדינה – עובדי מדינה – תנאי העבודה
.
התובע הגיש תביעה לביה"ד ובה ביקש שייקבע כי נפלו פגמים בהחלטת הנתבעת, המצדיקים את בטול ההחלטה, שעניינה שלילת שקילות התואר מאוניברסיטת לטביה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ע' ורבנר) הורה על החזרת עניינו של התובע לנתבעת ופסק כי:
הנתבעת לא בחנה כראוי את טענות התובע על כך שהוא ביצע בפועל את עבודת המחקר ואיסוף הנתונים, עובר להגשת עבודת הגמר מטעמו. עילת שלילת שקילות התואר, הינה מסקנת הנתבעת, לפיה התובע לא ביצע העבודה בעצמו, אלא העתיק אותה, ולא כי מדובר בעבודה שאינה ברמה, ואשר אינה מצדיקה מתן תואר.
לאור האמור הורה ביה"ד על החזרת עניינו של התובע לנתבעת אשר תשקול, פעם נוספת, לאחר בחינת טענותיו של התובע על ביצוע העבודה, האם אכן ביצע התובע העבודה בפועל, והאם יש מקום לאשר לו את שקילות התואר. תינתן החלטה חדשה מנומקת ומפורטת, ככל שהנתבעת תהא סבורה, שאין מקום לאישור השקילות, תוך התייחסות לטענות התובע על ביצוע העבודה בפועל, בחינת הדיסקטים המקוריים שביקש התובע להגיש לנתבעת, בירור האם העבודה הנוספת שלטענת הנתבעת, דומה לעבודת התובע, היא זו שהועתקה מהתובע ועוד. ככל שהנתבעת לא תקבל החלטה סופית מנומקת עד סוף חודש 10/13, תחזור הנתבעת ותשלם לתובע את התוספת החודשית האמורה להשתלם כפועל יוצא מאישור שקילות התואר, החל ממשכורת חודש 11/13. יחד עם זאת, הסכומים שלא שולמו לתובע בגין שלילת אישור השקילות, ממועד שלילת האישור ועד חודש 10/13, לא יוחזרו בשלב זה לתובע, עד למתן החלטה סופית על ידי הנתבעת. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 14 [93] [רשויות מקומיות] |
|
| עמנ (חי') 53499-11-13 ארקדי פומרנץ נ' מנהל הבחירות במעלות תרשיחא מר רבאח נזיה (מנהלי; רון שפירא; 08/12/13) - 11 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט הורה על העברת טענות המערער שעניינן "שוחד בחירות" לעיונה של משטרת ישראל כדי שתבחן ותבצע חקירה כפי שתמצא לנכון ובהתאם לנדרש. נפסק, כי במקרה זה לא יעלה בידי בית המשפט להכריע בערעור במסגרת פרק הזמן הקבוע בסעיף 73(א) לחוק הבחירות. מעבר לכך, לא יהיה זה נכון לפצל בין אופן בחינת האירועים שנטען כי הם מהווים מעשים של שוחד בחירות.
רשויות מקומיות – בחירות – שוחד בחירות
.
המערער הגיש ערעור בהתאם להוראות סעיף 72 לחוק הרשויות המקומיות, והמופנה כנגד תוצאות הבחירות לראשות עיריית מעלות – תרשיחא. המערער מבקש לבטל את תוצאות הבחירות ולהורות על עריכת בחירות חוזרות לראשות העירייה. לחילופין, מבוקש להורות למשטרת ישראל לחקור תלונותיו של המערער ולהגיש מסקנותיה בהקדם לצורך הכרעה בערעור לגופו.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
יש להכריע בשאלה: מה הוא המסלול הראוי לבירור טענותיו של המערער ביחס לביצוע עבירות שוחד בחירות שבוצעו לכאורה על ידי המשיבים 3 ו/או 4.
לאור ריבוי הפרשיות ומורכבותן, מן הראוי כי תחילה יחקרו כל תלונותיו של המערער על ידי המשטרה, ורק לאחר השלמת החקירה והבהרת התשתית העובדתית הרלוונטית לעניינינו, יהיה מקום לדון בטענות המערער לגופו של עניין.
קיימות שתי אפשרויות לבירור טענה בדבר ביצוע עבירות פליליות במסגרת של מערכת בחירות. הדרך האחת היא הגשת תלונה למשטרה כדי שזו תחקור כחקירה פלילית רגילה, תגבש ראיות ותעביר לפרקליטות, שתשקול הגשת כתב אישום. בית המשפט יכריעבמשפט פלילי רגיל האם בוצעו עבירות על חוקי הבחירות. המסלול השני הוא בדרך של הגשת ערעור בחירות ופניה לבית המשפט לעניינים מנהליים שיקבע בדרך של שמיעת ראיות במסלול מנהלי האם בוצעו עבירות על חוקקי הבחירות.
בפני בית המשפט לעניינים מנהליים פתוחות שתי דרכים. האחת, להעביר את נושא התלונה המובא בפניו לחקירת משטרה. בדרך זו מחזיר בית המשפט את החקירה הפלילית למסלול ה"טבעי". האפשרות השנייה, היא קיום בירור משפטי בדרך של שמיעת ראיות וקביעה שיפוטית כי לכאורה בוצעו עבירות על חוקי הבחירות, ובהמשך לקביעה זו על בית המשפט להכריע האם היה במעשה העבירה כדי להשפיע על תוצאות הבחירות.
כדי להוכיח כי נעברה עבירת שוחד, יש להוכיח שניתנה טובת הנאה בגדר שוחד; שהנתינה היא בעד פעולה ושהפעולה קשורה בתפקידו של הנבחר וכן כי הנתינה של השוחד הייתה בכוונה להשיג תוצאה ממשית, אם מידית ואם לעת מוצא.
ראיות אלה מתגבשות, בדרך כלל, על פי כלל הנסיבות, ויש לתת את הדעת לא רק לעובדות המזדקרות מעל פני השטח, אלא גם למשתמע מהן, להיגיון הדברים בו ולרקמת היחסים, שנקשרו בין הנותן ללוקח. בנוסף, מו הראוי לדרוש אחר רחשי ליבם וכוונותיהם הסמויות של החשודים.
במקרה זה, לא יעלה בידי בית המשפט להכריע בערעור במסגרת פרק הזמן הקבוע בסעיף 73(א) לחוק הבחירות.
מעבר לכך, לא יהיה זה נכון לפצל בין אופן בחינת האירועים שנטען כי הם מהווים מעשים של שוחד בחירות. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [93] [רשויות מקומיות] |
|
| עמנ (חי') 1600-12-13 זיאד חאג' נ' מנהל הבחירות לעיריית שפרעם (מנהלי; רון שפירא; 08/12/13) - 9 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט הורה על דחיית ערעור המערערים על תוצאות הבחירות על הסף. דיון בבקשה לעיון בפתקים ביחד עם הערעור הינו בניגוד לכוונת המחוקק ואף אינו נכון מבחינה דיונית שכן הטענות עליהן מתבססים המערערים בערעור הן טענות לליקויים שיש לבדוק ראשית, במסגרת הליך של עיון, האם קיימת תשתית עובדתית לטענות אלו. הפיכת הסדר כמוה כניסיון של המערער להתרומם עם טענותיו בדרך של משיכת שרוכי נעליו מעלה.
רשויות מקומיות – בחירות – ערעור על תוצאותיהן
.
המערערים הגישו ערעור בחירות בהתאם לסעיף 72 לחוק הרשויות המקומיות, המופנהכנגד תוצאות הבחירות לעיריית שפרעם. המערערים טוענים, כי יש לתקן את תוצאות הבחירות וחלוקת המנדטים כך שייקבע, כי המערערת זכתה במנדט כלשהו ויש להורות על ביטול בחירתו של המשיב 4 כחבר במועצת העיר.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
יש לקבל את טענת המשיבים כי היה על המערערים להגיש ראשית בקשה בפתקים ורק לאחר מכן להגיש את הערעור, המבוסס על טענות לליקויים שיש לבדוק אותם במסגרת הבקשה לעיון בפתקים. לא ניתן להגיש את הבקשה בד בבד עם הערעור.
נושא העיון בפתקי הצבעה מוסדר בסעיף 96 א' לחוק הבחירות, שם נקבע כי תנאי לקבלת זכות עיון הינו מתן צו על ידי בית המשפט המחוזי. צו עיון יינתן לאדם המעוניין בהגשת ערעור. לא כתוב "במסגרת ערעור", אלא ב"אדם המעוניין בהגשת ערעור". מכך ניתן ללמוד שהמחוקק רצה להפריד בין הליך של בקשה לעיון בפתקי הצבעה לבין ערעור על תוצאות הבחירות.
ניתן להצדיק גישה זו, שכן ערעור על תוצאות הבחירות הינו הליך ייחודי בעל משמעות רבה מעבר לאינטרס הצדדים באותו הליך. יחד עם זאת, יש ועל מנת להחליט אם להגיש ערעור, זקוק צד מעוניין לקבל חומר ולעיין בפתקי ההצבעה. המחוקק איזן את הדברים באופן שאפשר הליך עצמאי של בקשה לעיון שאמור להתנהל בנפרד מההליך של הערעור.
דיון בבקשה לעיון בפתקים ביחד עם הערעור הינו בניגוד לכוונת המחוקק ואף אינו נכון מבחינה דיונית שכן הטענות עליהן מתבססים המערערים בערעור הן טענות לליקויים שיש לבדוק ראשית, במסגרת הליך של עיון, האם קיימת תשתית עובדתית לטענות אלו. הפיכת הסדר כמוה כניסיון של המערער להתרומם עם טענותיו בדרך של משיכת שרוכי נעליו מעלה.
לגופו של עניין, דינו של הערעור, כפי שהוגש, להידחות. מדובר בטענות בדבר ליקויים שנטענו בעלמא ללא בסיס מספיק ואך לא ברמה לכאורית. יש לקבל את טענות המשיבים כי המערערים לא הרימואת הנטל, אף לא מקצתו, להראות חשש של ממש לאי סדרים או ליקויים בהליך התקין של הבחירות. כמו כן, ספק אם יש בטענות שהועלו כדי לשנות את תוצאות הבחירות באופן שאליו מכוונים המערערים, כפי שפורט בטענות המשיבים.
למעלה מן הצורך יש לציין, כי בערעור מסוג זה, שעניינו בבקשה לתקן תוצאות במניין קולות המצביעים, היה מקום לצרף גם את הסיעות הנוספות שהתמודדו בבחירות למועצת העיר שפרעם.
גם בערעור בחירות, חלה החובה הכללית שחלה בכל הליך שיפוטי, לצרף להליך צד העלול להיות מושפע מתוצאותיו. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 16 [32] [חברות] |
|
| פרק (ת"א) 2308/08 בורגר ראנץ מרכז (1983) בע״מ (בפירוק ובכינוס נכסים) נ' ד״ר שלמה נס, עו״ד ורו״ח - כונס נכסים לחברה (מחוזי; ד״ר מיכל אגמון-גונן; 08/12/13) - 12 ע' |
| עו"ד: אמיר דולב, עמית לדרמן |
בית המשפט של הפירוק הצביע על "תהיות" שעולות מהתנהלותם של בעלי התפקיד שמונו, בין היתר, כדי להכריע בתביעת החוב של הנושים בחברת בורגר ראנץ' מרכז. בית המשפט הביע את פליאתו מכך שהמנהלים המיוחדים העבירו את "הטיפול" בתביעת חוב המסור למפרקים, לתאגידשרכש את הפעילות, שכמובן ישאף לשלם פחות לקופת הפירוק. כמו כן, בית המשפט סבר, כי לנוכח התרשמותו שבעלי התפקידים מעדיפים את האינטרס של חברת פז על פני אלו של יתר הנושים, יש לשקול מינוי עו"ד חיצוני שיכריע בתביעה של פז.
חברות – פירוק – תביעת חוב
חברות – פירוק – בעל תפקיד
.
בית המשפט נדרש למספר בקשות שהוגשו בעקבות ההחלטה בה נדחה הסדר הנושים השני שהוצע על ידי בעלי התפקיד בחברת בורגר ראנץ' מרכז. במסגרת הבקשה הראשונה נתבקש בית המשפט למנות עו"ד מטעם בימ"ש שאינו קשור לבעלי התפקיד שיכריע בתביעות החוב של פז; השנייה, הוגשה על ידי משפחת מוניץ שעניינה בתביעת חוב שהוגשה למנהלים המיוחדים וככל הנראה טרם הוכרעה והועברה לטיפול חברת א' אורגד אחזקות בע"מ שרכשה בתחילת הליך הפירוק, את פעילות בורגר ראנץ'.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
המבקשים מנמקים את בקשתם למנות עו"ד שאינו קשור לבעלי התפקיד שיכריע בתביעות החוב של פז בכך, שבעלי התפקיד מעדיפים את האינטרס של פז על פני אלו של יתר הנושים.
על פני הדברים נראה, כי אכן ראוי יהיה בשלב זה, למנות עו"ד חיצוני שימונה על ידי בימ"ש להכריע בתביעת החוב של פז, ולו למען מראית פני הצדק. עם זאת, בטרם מתן החלטה בבקשה, יש לאפשר למנהלים המיוחדים להגיב.
באשר לבקשת משפחת מוניץ, אכן התנהלות המנהלים המיוחדים בעניינם מעלה תמיהות. לא ברור כיצד מועבר "טיפול" בתביעה המסור למפרקים, לתאגיד שרכש את הפעילות, וכמובן ישאף לשלם פחות לקופת הפירוק. יש לקבל את התייחסות המנהלים המיוחדים להעברת הטיפול בתביעת מוניץ לידי אורגד. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [מסים] |
|
| עמ (חי') 4005-10-11 פרופאל בע"מ נ' פקיד שומה עכו (מחוזי; ש' וסרקרוג; 08/12/13) - 14 ע' |
| עו"ד: יהודה גלייטמן, תמיר קלדרון |
ביהמ"ש קיבל ערעור מס וקבע כי המערערת הייתה רשאית לנכות הוצאות על בסיס חשבוניות שהוצאו לה, כי לא היה מקום לשלול ממנה הטבות מס המגיעות לה כמפעל מאושר לפי חוק עידוד השקעות הון, משערר שהגישה על פסילת ספריה נתקבל בוועדה לקבילות פנקסים, וכי המערערת זכאית לקיזוז הפסדים ממפעל מאושר כנגד הכנסות מדמי שכירות שהן בגדר הכנסה רגילה ממפעל תעשייתי רגיל.
מסים – מס הכנסה – ניכוי הוצאות
מסים – עידוד השקעות הון – מפעל מעורב
מסים – עידוד השקעות הון – שלילת הטבות
.
ערעור על שומה שהוציא המשיב למערערת, לפי סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה, שעיקרה אי התרת קניות, בהתבסס על ממצאי מס ערך מוסף, בטענה שניכוי התשומות נעשה על בסיס חשבוניות שהוצאו למערערת שלא כדין. אף שערר שהגישה המערערת על פסילת ספריה התקבל ע"י הוועדה לקבילות פנקסים, שלל המשיב הטבות שניתנו למערערת מכוח היותה מפעל מאושר לפי חוק עידוד השקעות הון, לאחר שקבע כי יש לראות את ספריה כ"בלתי נאותים". שאלה נוספת היא אם זכאית המערערת לקיזוז הפסדים ממפעל מאושר כנגד הכנסות מדמי שכירות שהן בגדר הכנסה רגילה ממפעל תעשייתי רגיל.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
אין בהכרח הלימה חד ערכית בין הכרה בחשבוניות במסגרת הליך מע"מ לבין ניכוי הוצאות במס הכנסה. כאשר מדובר בחשבונית זרה, עומדת מאחוריה עבודה שבוצעה או שירות שסופק, כך שהייתה הוצאה בפועל, אלא שהטענה היא שאחר ביצע את העבודה או סיפק את השירות. במקרה כזה, אין מניעה להכיר בהוצאה במסגרת מס הכנסה, גם אם שומת מע"מ לא מכירה באותה חשבונית.
אין בהחלטת הוועדה לקבילות פנקסים כדי להשתיק את המחלוקת הנדונה ולכן לא חל הכלל בדבר השתק עילה או השתק פלוגתא. יש לדחות טענת המשיב כי הייתה סטייה מחובת ניהול הפנקסים או כי יש לראות בספרים כ"לא נאותים", בנסיבות העניין אין מקום לשלילת ההטבות שקיבלה המערערת כמפעל מאושר לפי החוק לעידוד השקעות הון. עם זאת, אין בקבלת עמדת המערערת כדי למנוע מן המשיב לחזור ולבדוק את אופן ניהול הספרים בשנות המס הבאות. לעניין ניכוי ההוצאות, בפסה"ד שניתן בערעור מע"מ נתקבלו מרב טענות המערערת שכולן מתייחסות גם לתיק דנן ונקבע כי מרבית החשבוניות הוצאו כדין, מכאן שלא היה מקום שמשיב לא יתיר ניכוי הוצאות בגינן. בנוגע לשאלה אם ניתן לקזז הפסד ממפעל תעשייתי מאושר כנגד הכנסה רגילה ממפעל תעשייתי רגיל, יש להפנות לחוזר מס הכנסה בנושא קיזוז הפסדים במפעל מעורב ובהתאם להוראותיו יש לאפשר למערערת קיזוז של ההפסדים שנוצרו לה ממפעל תעשייתי מאושר כנגד ההכנסה מדמי השכירות. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [תכנון ובנייה] |
|
| עא (ת"א) 2338-09 צבי אברמוביץ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב-יפו (מחוזי; יצחק ענבר, יהודית שבח, שאול שוחט; 05/12/13) - 9 ע' |
| עו"ד: ירדני ומוסרי, שפי |
בית המשפט הורה על קבלת ערעור המערערים בחלקו ובתוך כך הורה על ביטול קביעת בית משפט קמא לפיה אין לקזז את סכומי הפיצויים משווי ההשבחה. נפסק, כי במסגרת חישוב ה"שווי החדש" של זכויות המערערים במקרקעין יש להביא בחשבון את הפיצויים שיידרשו לשלם מכוח כתב שיפוי שניתן על ידם למשיבה, בגין תביעות פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, שתוגשנה עקב אישור התכנית המשביחה.
תכנון ובנייה – היטל השבחה – חישובו
.
המערערים הגישו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב, שבו נדחה ערעור היטל השבחה שהגישו המערערים לפי סעיף 14(ג) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה. השאלה העיקרית הצריכה הכרעה היא: האם במסגרת חישוב ה"שווי החדש" של זכויות המערערים במקרקעין יש להביא בחשבון את הפיצויים שיידרשו לשלם מכוח כתב שיפוי שניתן על ידם למשיבה, בגין תביעות פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, שתוגשנה עקב אישור התכנית המשביחה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הטלת חובת שיפוי לתשלום פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה על יוזמי התכנית הפוגעת – כתנאי מוקדם לאישורה את התכנית – הפכה זה מכבר לפרקטיקה שגורה בקרב רשויות התכנון.
הטלת חובת השיפוי על המערערים וחיובם לחתום על כתב השיפוי הוו תנאי מוקדם לאישורה של התכנית המשביחה. ההתחייבות הכלולה בכתב השיפוי, לשאת בתשלומם של פיצויים לפי סעיף 197 לחוק, שלובה, אפוא, בהוראותיה של התכנית ומהווה חלק בלתי נפרד ממנה.
היותה של ההתחייבות לשיפוי גורם הנובע מן התכנית המשביחה, המהווה תנאי מוקדם לאישורה, מקים את הבסיס החוקי הדרוש לביצוע הקיזוז, שהרי במניין כלל גורמי התכנית המשפיעים על שווי המקרקעין במצבם החדש יש לכלול לא רק את הגורמים המשביחים את שווי המקרקעין, אלא גם את הגורמים הפוגעים בהם.
כאשר תכנית המשנה את ייעודם של מקרקעין לשימוש מיטבי יוצרת השבחה, אך בה בעת מחייבת את היזם להרוס מבנים הקיימים בתחומה – דבר שיגרום להוצאות ליזם – יובאו ההוצאות בחשבון במסגרת קביעת שיעורה של ההשבחה; הוא הדין כאשר תכנית לשימור אתרים, המשביחה את המקרקעין, כוללת הוראות המחייבות להוציא הוצאות לשימור האתר.
כתב השיפוי, אשר המערערים נדרשו בענייננו להמציא למשיבה כתנאי מוקדם לאישורה של התכנית, הנו אחד מאותם גורמים "שליליים" המקטינים את ההשבחה, שהרי הסיכון בתשלום הפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, אשר הועבר אל כתפי המערערים, ישפיע במישרין על מחירו של מגרשם בשוק החופשי, אם וכאשר יבקשו המערערים להעבירו לאחר.
אי הבאתם בחשבון של סכומי הפיצויים במסגרת חישוב ההשבחה יוביל לכך שהמערערים יישאו בתשלומי כפל – הן תשלום היטל ההשבחה, הן תשלום הפיצויים האמור להתבצע מתוך סכומי היטל ההשבחה. תוצאה זו אינה צודקת.
בניגוד לעמדתה של המשיבה, קיזוזם של סכומי הפיצויים משווי ההשבחה אינו מעקר מתוכן את כתב השיפוי שהמערערים חתמו עליו. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [בתי-משפט] [ראיות] |
|
| תא (מרכז) 17029-03-09 פרוספר נשיונל נכסים (1996) בע"מ נ' איגור סרגיינקו (מחוזי; בלהה טולקובסקי; 04/12/13) - 19 ע' |
| עו"ד: א. הס, י. אסלמן |
בעל דין שעשה שימוש לרעה בהליכי משפט והגיש לביהמ"ש הסכם פשרה הנושא לכאורה חותמת של ביהמ"ש ושע"פ הנטען, אושר וקיבל תוקף של פס"ד ומתברר כי מדובר במסמך מזויף, אינו יכול לצפות לקבל סעד ואינו יכול לצפות כי ביהמ"ש ישעה לטענותיו בדבר תוכן הסכם הפשרה.
בתי-משפט – שימוש לרעה בהליכי בית-משפט – השתק
בתי-משפט – מעשה-בית-דין – השתק שיפוטי
ראיות – מומחים – שמונו בידי בית-משפט
.
תביעה לאכיפת פס"ד שנתן תוקף להסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים ולמתן צווים הצהרתיים שונים. הנתבע טוען כי הסכם הפשרה שצורף לתביעה הינו מסמך מפוברק וכי החתימה הנחזית להיות חתימתו של עוה"ד, מזוייפת. לטענתו, הסכם הפשרה הנכון והיחיד שהוגש לבימ"ש השלום וניתן לו תוקף של פס"ד הינו "הודעה על הסדר פשרה".
.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה ופסק:
ביהמ"ש קיבל את קביעותיו ומסקנותיו של המומחה המוסכם מטעמו, בחוות דעתו העדכנית, וקבע כי הסכם הפשרה שצורף לתביעה הינו מסמך מזויף וכי המסמך היחיד שאושר ע"י בימ"ש השלום וקיבל תוקף של פס"ד הוא המסמך הנושא את הכותרת "הודעה על הסדר פשרה" שאינה מפרטת את תוכן ההסכם. אמנם אין זה חזון נפרץ שמומחה חוזר בו מחוות דעת שנתן ומשנה את דעתו מן הקצה אל הקצה אלא שהמומחה הסביר הסבר מדוע חוות דעתו הראשונה שגויה ונימק את מסקנותיו בחוות הדעת העדכנית שנערכה על בסיס מסמכים נוספים שהובאו בפניו.
לא זו בלבד שתקנות סדר הדין אוסרות על העלאת גרסאות עובדתיות סותרות בכתבי טענות אלא שגם בתי המשפט מנעו מבעלי דין להעלות טענות סותרות בהליכים שונים מכח כלל "ההשתק השיפוטי" הנובע מהחובה לנהל הליכים משפטיים בתום לב. מקל וחומר, כשמדובר באותו הליך. בעל דין אינו רשאי לנצל את ההליך השיפוטי לרעה ולצפות כי תישמר זכותו לפנות לערכאות וכי יינתן לו יומו בביהמ"ש. בעל דין שהגיש לביהמ"ש הסכם פשרה הנושא לכאורה חותמת של ביהמ"ש ושע"פ הנטען, אושר וקיבל תוקף של פס"ד ומתברר כי מדובר במסמך מזויף, אינו יכול לצפות לקבל סעד ואינו יכול לצפות כי ביהמ"ש ישעה לטענותיו בדבר תוכנו של הסכם הפשרה, לאחר שעשה שימוש לרעה בהליכי משפט. התוצאה הנובעת מדחיית טענות התובעת בדבר תוכנו של הסכם הפשרה מובילה לכך ששאלת תוכנו המהותי של הסכם הפשרה וטענותיה בדבר הפרת הסכם הפשרה ע"י הנתבע, נותרו בלתי מבוררות, התובעת מנועה מלהוכיח גרסתה בעניין זה ואינה זכאית לסעד כלשהו. למעלה מן הצורך, גם לגופם של דברים, לא ניתן לקבל טענתה של התובעת כי מהראיות עולה שתוכנו של הסכם הפשרה שהושג בין הצדדים והיווה בסיס להודעה על הסכם פשרה מכוחה הינו כגרסת התובעת. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [נזיקין] |
|
| רעא (מרכז) 25437-10-12 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו זר לאבד (מחוזי; יעקב שפסר; 04/12/13) - 12 ע' |
| עו"ד: אורי ירון, רון פסקא, ניסן גיצה |
ההלכה לפיה הסייג בדבר "טיפול או תיקון דרך" חל רק על העוסקים בכך במסגרת עיסוקם המיועד לכך, שרירה וקיימת. מדיניות רצויה היא שלא להבחין בין "הנוסע התמים", ה"מטפל" ברכבו ונפגע, לבין חקלאי שאף שהוא מצוי במסגרת יום עבודה ומבצע עבודתו כברגיל, נפגע בנסיבות דומות. לפיכך, במקרה זה לא חל הסייג ומדובר בתאונת דרכים.
נזיקין – תאונת דרכים – תאונת דרכים
נזיקין – תאונת דרכים – שימוש ברכב
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – תאונת דרכים
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – שימוש ברכב
.
המשיב נפגע במהלך החלפת גלגלי טרקטור לגלגלים המתאימים לעבודת חריש בשטח חקלאי, טרם תחילת העבודה. ביהמ"ש קמא קבע כי האירוע מהווה "תאונת דרכים" ומכאן בקשת רשות הערעור, הנסבה על השאלה האם המדובר בשימוש ברכב מנועי.
.
בית המשפט המחוזי דן בבקשה כבערעור, דחה אותו ופסק:
ההלכה לפיה הסייג בדבר "טיפול או תיקון דרך" חל רק על העוסקים בכך במסגרת עיסוקם המיועד לכך, שרירה וקיימת. בגדר תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, נכלל כחלק מהסיכון התעבורתי גם הסיכון שבהתנתקות או נפילת חלק מהרכב או מטענו, כשהרכב עומד. מקרה כזה ראוי שיחסה תחת החוק, כל עוד לא התרחש במסגרת עבודת ה"מטפל" ברכב בעת התאונה. מדיניות רצויה היא שלא לערוך אבחנה בין "הנוסע התמים", ה"מטפל" ברכבו לצורך זה או אחר ובתוך כך נפגע, לבין אותו חקלאי, שאף שהוא מצוי אותה העת במסגרת יום עבודה ומבצע עבודתו כברגיל, נפגע בנסיבות דומות. בשני המקרים המדובר בסיכון שהחוק נועד לפצות בגינם.
בצדק קבע ביהמ"ש קמא כי מששימש הטרקטור לנסיעה ולהסעת המשיב, ומשהתעתד המשיב לשוב ולנסוע על הטרקטור, הייתה פעולה החלפת הגלגל הכנה להמשך הנסיעה ולהמשך החריש. חלק אינטגרלי מהמשך השימוש בטרקטור ע"י המשיב היה המשך הנסיעה בו, ולפיכך יש לראות בהחלפת הגלגל חוליה בשרשרת פעולות שסופה שימוש בטרקטור בייעודו התחבורתי, אף שנוסף עליו גם שימוש חקלאי, וזאת כדרך של שגרה. אין בהחלת החוק על המקרה כדי לחרוג ממשמעותו הפשוטה והיומיומית של המונח "תאונת דרכים", משבחר המחוקק להחיל מונח זה גם במקרה של הינתקות או נפילה. לפיכך, לא חל הסייג המוציא את אירוע ההינתקות או הנפילה מתחולת החוק ואכן מדובר בתאונת דרכים. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [פשיטת רגל] |
|
| פשר (ת"א) 31829-10-11 סעדון צורי פדהצור נ' כונס הנכסים הרשמי (מחוזי; איתן אורנשטיין; 04/12/13) - 9 ע' |
| עו"ד: דב ארבל |
החייב העניק שלא כדין את זכויותיו בדירת המגורים לגרושתו, ומשכך הענקה זו בטלה כלפי הנאמן.
פשיטת רגל – הענקות – ביצוען
.
בקשת הנאמן לנכסי החייב סעדון צורי פדצור, לביטול הענקה שביצע החייב לגרושתו (המשיבה), עת העביר לה את זכויותיו בדירת מגורים במסגרת הסכם גירושין. לשיטת הנאמן, העברת חלקו של החייב בנכס למשיבה עולה כדי פעולת "הענקה", בהתאם לאמור בסעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל.
.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה בקובעו:
היסוד הראשון הוא בחינת ציר הזמן בו בוצעה ההענקה. במקרה דנן נמצא כי הפעולה עומדת בחלון הזמן הדרוש ואיננה עולה כדי חריג כגון, קירבה לרף העליון של הסעיף, הדורש ראיות "מוצקות" במיוחד.
היסוד השני עניינו בשאלה האם החייב היה במועד ההענקה בעל כושר פירעון? הנטל להוכחת כושר הפירעון של החייב במועד הקובע מוטל על מקבל ההענקה ולא על בעל התפקיד. במקרה הנדון נמצא, כי במועד עריכת הסכם הגירושין הסמוך להחלטת רשם ההוצל"פ, החייב היה חדל פירעון ללא עוררין.
היסוד השלישי עניינו הנכס מושא ההענקה. סוג הנכס צריך להיבחן מבחינה מהותית כשנשאלת השאלה האם העברת נכסים כגון אלה היא העברה "הגיונית", הנעשית בין צדדים באופן תדיר ואין בה כדי מהלך חריג. אמנם, על פניו אין לראות בהעברת הזכויות בנכס בין צדדים המתגרשים כמעשה חריג. עם זאת, יש לבחון כל מקרה לגופו. במקרה דנן מארג הנסיבות המצטבר מטיל צל כבד על הנכס מושא ההענקה.
יוער, ההענקה שבה מדבר סעיף 96 אינה מחייבת קיומה של כוונת תרמית מצד המעניק במובן של העדפת נושים, או אף כוונה להבריח נכסים מפני הנושים או כל פגיעה אחרת בעיקרון מוסרי. גם קיומם של טעמים אובייקטיביים להעברת נכס, שאינם קשורים בנושים, עשוי להכשיר את הקרקע לביטול הענקות.
היסוד הרביעי עניינו בשאלה האם בוצעה הענקה? במקרה הנדון די לראות בהסכם הגירושין כי החייב העביר את זכויותיו בנכס למשיבה, ואלמלא פועלו של הנאמן לסיכול הפעולה ההענקה הייתה מתבצעת.
היסוד החמישי – אין מקבל ההענקה חוסה תחת אחד החריגים המנויים בס' 96(ג) לפקודה. אשר לחריג הראשון. מחצית הזכויות הועברו בשל חדלות פירעונו של החייב וללא קשר בין המועד בו המשיבים באו בברית הנישואים. משכך, אין קשר ישיר בין הנישואים לבין העברת מחצית מהזכויות למשיבה דווקא.
אשר לחריג השני. הפסיקה הרחיבה את משמעות המושג "קונה" ואין לראותו בפרשנות צרה כמי שקנה נכס בשוק במובן המקובל. המשיבה ידעה על מצבו הכלכלי של החייב, בהיותו בן זוגה. משכך, אין מנוס אלא להסיק כי הייתה שותפה בסוד העניינים. לפיכך, לא הייתה המשיבה תמת-לב במעמד החתימה על הסכם הגירושין. בכל הנוגע לשאלת התמורה, על זו להיות תמורה בת ערך. הטענה לפיה המשיבה כיסתה במרוצת השנים חלק מחובות החייב, או נשאה בתשלומי המשכנתא על חשבון חלקו של החייב, אינן יכולות להעיד על תמורה בת ערך, כאשר התמורה ניתנה לצדדים שלישיים ולא לבעל הזכויות בנכס.
אשר לחריג השלישי, בנסיבות המקרה, ברי כי המשיבים רכשו את הנכס יחדיו, ואין עסקינן בנכס שהגיע לבעל לאחר הנישואים בזכות אשתו, ולכן אף חריג זה אינו יכול לסייע להם. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [מסים] |
|
| וע (מרכז) 10629-05-12 חנניה לסק נ' מנהל מיסוי מקרקעין, נתניה (מחוזי; בנימין ארנון; 04/12/13) - 26 ע' |
| עו"ד: יצחק גלזנר, יהונתן קרואני |
אכן, קיים עיקרון בסיסי בדיני המיסים לפיו יש למסות עסקה על פי תוכנה הכלכלי, אך אין בעקרון זה כדי לאפשר החלת עיקרון של פיצול רעיוני בעת קביעת החיוב במס רכישה ללא קיומה של הוראה מסמיכה לכך בחוק מיסוי מקרקעין (שבח ומכירה).
מסים – מס שבח מקרקעין – דירת מגורים
מסים – מס שבח מקרקעין – פיצול התמורה
מסים – מס שבח מקרקעין – פטור
.
העורר הגיש ערר על החלטת מנהל מיסוי מקרקעין שעניינו בשאלה, האם יש להחיל על החיוב במס רכישה את "עיקרון הפיצול הרעיוני" אשר נעשה בו שימוש ע"י המשיב לצורך קביעת החיוב במס שבח מקרקעין, דהיינו – פיצול התמורה המתקבלת בעסקת מכר באופן שחלק הימנה מיוחס למכר של דירת המגורים, ואילו חלקה האחר של תמורת המכר מיוחס למכר של זכויות בניה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
החוק קובע כי בהתקיים תנאים מסוימים יינתן פטור ממס שבח במקרה של מכירת דירת מגורים מזכה, כהגדרתה בסעיף 49(א) בחוק. "הפיצול הפיסי", המכונה גם "הפיצול האופקי", משמעותו כי לשם מתן פטור ממס שבח בגין מכירת דירת מגורים מזכה על המשיב להתייחס לדירת המגורים, וכן לקרקע המשמשת אותה. המונח דירת מגורים כולל לא רק את בית המגורים עצמו אלא גם את הקרקע עליה הוא עומד, לרבות חצר וגינה השייכים אליו, וכל אלה נכללים במונח 'דירה'. "הפיצול הרעיוני", המכונה גם "הפיצול האנכי", מוסדר בסעיף 49ז בחוק.
ההסדר אשר בסעיף 49ז בחוק קובע אפוא, כי במקרה בו הנכס הנמכר כולל הן דירת מגורים והן זכויות בניה בלתי מנוצלות, יש לבצע פיצול רעיוני לעניין הפטור הניתן לדירת מגורים מזכה בין החלק בתמורה שהתקבל עבור מכירת דירת המגורים, לבין החלק בתמורה שהתקבל עבור מכירתן של זכויות הבניה.
סעיף 49ז(א)(1) יוצר פיצול רעיוני בין מכירתה של דירת מגורים לבין מכירת הזכויות לבניה נוספת, על מנת לבודד לצורכי פטור ממס את הסכום המשקף את שווי הדירה מן הסכום המשקף את שווי הזכויות לבניה נוספת. בכך מדגיש המחוקק את הרציונאל שביסוד הפטור מתשלום מס שבח למכירתה של דירת מגורים, תוך שהוא מבדיל מכירה זו ממכירת זכויות אחרות במקרקעין המיועדות להשקעה או להשאת רווחים.
בניגוד לפסיקת בתי המשפט בעניין הפיצול הפיסי אשר קבעה כי הפטור ממס שבח "מצומצם" ומוגבל רק למכירתה של דירת המגורים והמוכר מחויב במס שבח בגין מכירת כל יתר הנכסים נושא עסקת המכר – ההסדר שקבע המחוקק בעניין הפיצול הרעיוני מעניק למוכר הקלה בצורה של כפל פטור, דהיינו – גובה הפטור ממס שבח אינו "מצטמצם" למחיר הדירה, אלא לכפל מחיר הדירה.
השאלה איזה מנגנון פיצול יש ליישם לשם מתן פטור לדירת מגורים מזכה צריכה להיבחן על ידי המשיב בכל מקרה לגופו. יתרה מזו: ניתן להעלות על הדעת מקרים בהם יתעורר הצורך לבצע פיצול פיסי ופיצול רעיוני גם יחד.
הכלל קובע כי "דין מס הרכישה לכל דבר וענין ... כדין המס", דהיינו – כל הוראות החוק החלות לגבי מס שבח, חלות גם לגבי מס הרכישה. החריג לכלל קובע כי הכלל אינו חל על "פטורים שלפי פרק חמישי 1 עד פרק שישי". יוצא אפוא, כי הפטורים שנקבעו בפרקים הנ"ל כפטורים לגבי מס שבח, לא נקבעו כפטורים החלים גם לגבי חיוב במס רכישה.
אין לקבל את טענת העוררים, שלפיה על אף מיקומו של סעיף 49ז בפרק חמישי 1 העוסק בפטור לדירת מגורים מזכה – אין לסווגו כסעיף "פטור" המהווה חריג לכלל הקבוע בסעיף 9(ה), אלא כהוראה עקרונית המסמיכה את המנהל לפצל את סך התמורה בהתאם למהותה הכלכלית של העסקה.
קיימות אינדיקציות רבות לכך שסעיף 49ז איננו סעיף עקרוני-כללי, אלא המדובר בסעיף אשר נכתב כחריג פרטני לכלל החל לגבי מתן פטור לדירת מגורים מזכה המקיימת את תנאי הפטור המוגדרים בחוק.
בעוד שסעיף 49ז דן בנושא של פטור ממס, בהיותו חלק מהפטור הניתן במכירה של דירת מגורים מזכה, הרי שסעיפים 52-51 בחוק אינם מהווים סעיפי פטור ועניינם בנושאים הקשורים בדחיית המס, ואין להקיש מהם לנושא המחלוקת בערר זה.
סעיף 9(ה) בחוק הקובע כי "דין מס הרכישה לכל דבר וענין, למעט פטורים שלפי פרק חמישי 1 עד פרק שישי – כדין המס" יש לפרש עפ"י לשונו, מיקומו בחוק, ותכליתו החקיקתית. לפיכך, אין להקיש לגביו מהוראת סעיף 49ז הממוקם בחוק בפרק חמישי 1, ועניינו במתן פטור לדירת מגורים מזכה אגב קביעת חריג לפטור הכללי בעניין זה.
אכן עקרון בסיס בדיני המיסים הוא כי יש למסות את העסקה על פי תוכנה הכלכלי. מתוך עקרון זה נגזר עקרון הפיצול המאפשר בידודה של יחידת המיסוי הרלוונטית לגביה ניתנים בחוק הקלה או פטור, תוך הטלת מס בשיעור מלא על יתרת הנכס.
משנמצא לנו כי עקרון הפיצול צומח מתוך עקרון יסוד בדיני מיסים לפיו יש למסות עסקאות על פי התוכן הכלכלי שלהן, אין למצוא כל פגם או טעות בהחלטתה של ועדת הערר שהחילה עקרון זה גם בבואה להכריע בשאלת היקף התפרשותה של ההקלה במס מכירה על פי סעיף 72ד(ב) לחוק מיסוי מקרקעין. לא ניתן לבצע פיצול רעיוני של תמורת המכר ללא הוראה מסמיכה לכך בחוק. מכל מקום, לפי החוק הקיים אין כל יסוד לפצל את התמורה שנתקבלה בידי המשיבים, כאילו נתקבלה מקצתה בעד דירת יחיד ומקצתה בעד זכויות-בניה בלתי-מנוצלות.
אכן, קיים עיקרון בסיסי בדיני המיסים לפיו יש למסות עסקה על פי תוכנה הכלכלי, אך אין בעקרון זה כדי לאפשר החלת עיקרון של פיצול רעיוני בעת קביעת החיוב במס רכישה ללא קיומה של הוראה מסמיכה לכך בחוק, וזאת – נוכח פסיקתו של בית המשפט העליון (הלכת פלדמן) השוללת את האפשרות לעשות כן. לפיכך, טענת העוררים כי המשיב בערר זה היה חייב לבצע פיצול רעיוני בעת חיוב הנישום במס רכישה מכוח עיקרון פסיקתי זה – דינה להידחות.
הפררוגטיבה לגבי הקביעה כיצד על המשיב יש לפעול בעת בחינתה של העסקה המובאת לפניו מצויה בידי המחוקק. כפועל יוצא מכך קיימים מקרים בהם התייחסותו של המחוקק לאותה עסקה נעשית בצורה שאינה סימטרית.
עסקה למכירת זכות במקרקעין לקבוצת רכישה, תיחשב מבחינת הקבוצה הרוכשת המעוניינת לבצע בניה עצמית על המקרקעין הנרכשים כרכישה של "דירת מגורים", ומאידך – מבחינת מוכר המקרקעין התייחסות המשיב תהא כאל מכירה של "זכות במקרקעין". |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [תכנון ובנייה] [מקרקעין] |
|
| הפ (חי') 11899-09-10 מחמוד בירומי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה (מחוזי; כמאל סעב; 03/12/13) - 17 ע' |
| עו"ד: אסנת הירש, סלים וקים |
ביהמ"ש קיבל תביעה לפיצויים בגין הפקעת זכויות בחלקת מקרקעין, שייעודה דרך. עם זאת, נפסק כי התובעים אינם זכאים לפיצוי בגין ירידת ערך המקרקעין כתוצאה משינוי ייעודם ע"פ תוכנית, בחלוף כ- 14 שנים ממועד פרסום התוכנית ובחלוף תקופת ההתיישנות.
תכנון ובנייה – הפקעה – פיצויים
תכנון ובנייה – פיצויים – הפקעת מקרקעין
תכנון ובנייה – פיצויים – התיישנות
מקרקעין – הפקעה – פיצויים
.
בקשה לפסיקת פיצויים בגין הפקעת זכויות בנכס מקרקעין, לצורך סלילת דרך. המחלוקת העיקרית הינה האם המבקשים רשאים לתבוע במסגרת תביעתם לפיצויי הפקעה, גם בגין ירידת ערך הנובעת מהתוכנית שקדמה למועד ההפקעה וכן בעניין חוות הדעת השמאי.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה ופסק:
מעמדה של זכות הקניין כזכות חוקתית מחייב לפרש את פקודת הקרקעות וחוק התכנון והבניה ברוח הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. הפקעת מקרקעין פוגעת בזכות הקניין של הפרט ולכן בעל זכות במקרקעין שנפגע כתוצאה מהפקעת זכויותיו זכאי לקבל פיצויי הפקעה, זולת אם המחוקק שלל במפורש את זכותו. פיצויי ההפקעה נועדו להעמיד את בעל הזכות במקרקעין במצב בו היה נמצא אלמלא ההפקעה. הפגיעה בבעל מקרקעין, בעקבות מתן תוקף לתוכנית חדשה המשנה את יעוד המקרקעין הינה דו – שלבית: תחילה בעל המקרקעין נפגע בעקבות מתן תוקף לתוכנית חדשה המשנה את יעוד המקרקעין
ומייעדת אותם להפקעה ובהמשך הוא נפגע במישור הקנייני, כאשר ההפקעה מבוצעת בפועל. טענה "הגנת יתרת המגרש" ראויה במקרים שבהם בוצעה הפקעה חלקית בחלקה ולא ניתן יהיה לעשות שימוש סביר ביתרת השטח שלא הופקע, ואילו בענייננו הופקעה החלקה במלואה. תביעה לתשלום פיצויי הפקעה הינה תביעה כספית המתיישנת בחלוף 7 שנים מהמועד בו נולדה עילת התביעה. עילת התביעה בגין פיצויי הפקעה לפי פקודת הקרקעות נולדת לכל המאוחר, במועד בו תפסה הרשות את החזקה במקרקעין, אולם הלכה זו אינה חלה בעניינינו. כל עוד לא גילתה הרשות דעתה כי היא כופרת בזכותו של הטוען לפיצויי הפקעה, אין חוק ההתיישנות מחיל עצמו על פיצויי הפקעה המוחזקים בידי הרשות המפקיעה. משכך נדחתה טענת המשיבה להתיישנות התובענה בנוגעת לפיצויי הפקעה. המבקשים אינם יכולים לתבוע מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה בגין ירידת ערך המקרקעין כתוצאה משינוי ייעודם ע"פ תוכנית, בחלוף כ- 14 שנים ממועד פרסום התוכנית ובחלוף תקופת ההתיישנות. בנוסף, אין לבימ"ש זה בדונו בתביעה לפיצויי הפקעה סמכות לדון ברכיב הפיצוי בגין ירידת ערך המקרקעין והדיון מתמצא בשאלת גובה פיצויי ההפקעה להם זכאים המבקשים בהתאם להוראות סעיף 190(א) לחוק התכנון והבניה והוראות פקודת הקרקעות. הפיצוי בגין הפקעת מקרקעין מחושב, בד"כ, בהתאם לשווי המקרקעין שהופקעו, נכון למועד ההפקעה וייקבע ע"פ שווי המקרקעין בעסקה שבין מוכר מרצון לקונה מרצון. בענייננו, בהתאם לסעיף 190(א)(4) לחוק התכנון והבניה, המועד הרלוונטי לקביעת שווים של המקרקעין המופקעים והמוסכם בין הצדדים הינו 05/06/2000 (היום השישים לאחר פרסום הודעת ההפקעה ברשומות). התביעה מתקבלת במובן זה שעל המשיבה לפצות את המבקשים על הפקעת החלקה שייעודה דרך. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [חוזים] |
|
| עא (ת"א) 45014-04-12 רכבת ישראל בע"מ נ' ה.א.ל. ערד 2000 (1999) קבלנות ויזמות בע"מ (מחוזי; יצחק ענבר, יהודית שבח, שאול שוחט; 03/12/13) - 10 ע' |
| עו"ד: זהר סוחוליצקי, דרור נאור |
"מסמך חיסול התביעות" עליו חתמה המשיבה מונע ממנה להגיש תביעה לתשלום ריבית פיגורים בגין עיכוב בביצוע תשלומים שהגיעו לה ע"פ ההסכם עם המערערת. כך עולה מלשון המסמך, נסיבות עריכתו ותכליתו.
חוזים – ויתור – על זכות התביעה
.
המשיבה ביצעה עבור המערערת עבודות להקמת תחנת רכבת בבאר-שבע, מכוחו של הסכם שנכרת בין הצדדים. הערעור הוא על פסק דינו של בימ"ש השלום, לפיו חויבה המערערת לשלם למשיבה ריבית פיגורים בסך 492,512 ₪ בגין עיכוב בביצוע תשלומים שהגיעו למשיבה ע"פ ההסכם, תוך שנקבע כי "מסמך חיסול התביעות" עליו חתמה המשיבה אינו חוסם את תביעתה.
.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור בקובעו:
לשון מסמך חיסול התביעות רחבה ביותר, והיא מפורשת וחד-משמעית. לא זו בלבד שהמשיבה אישרה על פיו כי קיבלה מהמערערת "את כל המגיע לי הן ע"פ החוזה הנדון .. והן בגין כל דרישה או תביעה כלפיכם", אלא שהיא גם התחייבה כי "אין ולא יהיו לי שום דרישות ו/או תביעות נוספות כלפיכם, מכל סוג שהוא, בכל הנוגע לחוזה הנדון ולביצוע העבודה הנדונה". הנה כי כן, בהתאם למסמך ויתרה המשיבה על תביעות הנוגעות לעבודה ולחוזה, מכל סוג שהוא וללא כל סייג. תביעה לריבית פיגורים, הנטועה בהוראות החוזה, ואשר עיקרה כבר הצטבר במועד חתימת המסמך, נמנית על תביעות אלו.
מסקנה זו מתחייבת גם מנסיבות המו"מ שנוהל עובר לחתימת המסמך, ומתכלית המסמך. סכום החשבון הסופי שאושר ע"י ועדת המכרזים העליונה של המערערת גבוה פי שניים מסכום החוזה המקורי. מנהל אגף הכספים של המערערת העיד כי אישור הנהלת המערערת לגובה החשבון הסופי עליו הסכימו הצדדים בעקבות המו"מ, ניתן בהסתמך על חתימת המשיבה על מסמך חיסול התביעות. עדות זו לא נסתרה, והיא נתמכת בניסיון החיים ובשכל הישר. הרי בהינתן שריביות פיגורים בגין עיכובים בתשלום הן סעד משני, הנגזר מהזכאות לתשלום בגין סעיפי הביצוע החוזיים, סביר להניח שלו הייתה המערערת מודעת לכך שהמשיבה שומרת באמתחתה תביעות לריביות פיגורים, היו נציגיה מגלים במו"מ עמדה קשוחה יותר.
המערערת היא גוף מתוקצב וכספיה הם כספי ציבור. היקפן הכספי של התקשרויותיה בכלל ושל ההתקשרות הנדונה בפרט הנו ניכר. אישורו של הקבלן בעת אישורו של החשבון הסופי וקבלת התשלום על פיו, כי אין לו כלפי המערערת תביעות נוספות כלשהן, מאפשר למערערת לתכנן את תקציבה ואת פעולותיה ולהקצות לתביעות, ככל שקיימות כאלה, כרית ביטחון. המשיבה היא חברה קבלנית מנוסה, ואין סיבה להניח שלא הייתה מודעת לאומד דעתה ולציפיותיה הלגיטימיות דלעיל של המערערת. יתירה מזו: לאחר סיומו של המו"מ וחתימת המשיבה על מסמך חיסול התביעות, הוציאה המשיבה למערערת חשבונית על סך 3.6 מיליון ₪. גם במעמד זה לא ציינה שיש לה תביעות נוספות, עצם הוצאת החשבונית ללא הסתייגות מלמדת כי עם תשלום סכום החשבונית באו כל חילוקי הדעות שבין הצדדים לסיומם.
בימ"ש קמא ביסס את מסקנתו גם על הכלל לפיו יש לפרש חוזה לרעת המנסח, אלא שלכלל זה יש תחולה רק בהינתן שני פירושים סבירים במידה שווה פחות או יותר, ההולמים את מטרתו ותכליתו של הכתוב. לעומת זאת, כאשר המסמך אינו ברור, ומשמעות אחת, שמסיקים אותה על דרך פרשנות, היא הגיונית ותואמת את רוח המסמך ותכליתו, ואילו משמעות אחרת איננה עומדת בדרישה זו, יועדף הפירוש הראשון, אפילו משמעות זו נוחה דווקא למנסח המסמך. בענייננו, לא זו בלבד שעמדת המשיבה אינה מתיישבת עם לשונו הברורה והחד-משמעית של המסמך, אלא שהיא גם אינה תואמת את רוחו ותכליתו. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [בתי-משפט] [דיון אזרחי] |
|
| תא (ת"א) 1677-08 סופיה לוין נ' ויקטור לוין (מחוזי; גדעון גינת; 02/12/13) - 10 ע' |
| עו"ד: נחום גבריאלי, דויד גילת, אסף בנמלך |
מקום בו התובעת היא חברה בע"מ, סוגיית חיובה בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות תיבחן באופן תלת שלבי, כאשר נטל ההוכחה מוטל על החברה: אם לא יעלה ביד החברה להוכיח כי היא בעלת אמצעים לתשלום ההוצאות, תיבחן השאלה האם נסיבות הענין מצדיקות את חיוב החברה בערובה ואם לא עלה בידי החברה לעמוד בנטל זה, ייבחן גובה הערובה, באופן מידתי ובשמירה על איזון בין זכויות הצדדים. במקרה זה הורה ביהמ"ש על הפקדת ערובה.
בתי-משפט – עירבון – לכיסוי הוצאות היריב
דיון אזרחי – עירבון – להבטחת הוצאות הנתבע
דיון אזרחי – הוצאות משפט – ערובה לתשלומן
.
בקשה לחיוב התובעת 4 בהפקדת ערובה להוצאות בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי ולסעיף 353א' לחוק החברות. התביעה עיקרה בטענות לגזל סוד מסחרי, עשיית עושר ולא במשפט והפרת הסכם סודיות. סבורים המבקשים, כי אם תידחה התביעה, לא יהיה בידי המשיבה לשאת בהוצאות שייפסקו, כי סיכויי התביעה קלושים וכי מדובר בתובענה מורכבת שתדרוש עבודה מעמיקה.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה ופסק:
חיוב תובע בהפקת ערובה לפי תקנה 519 לתקנות סד"א לא ייעשה כדבר שבשגרה, הנטל מוטל על הנתבע ויש לקחת בחשבון את מצבו הכלכלי של התובע, סיכויי התביעה, מידת מורכבותה וכן שיהוי ומידת תום הלב בנקיטת ההליך. מקום בו התובעת היא חברה בע"מ, "גובר" סעיף 353א' לחוק החברות על תקנה 519 , כאשר נטל ההוכחה מוטל על החברה. אם לא יעלה ביד החברה להוכיח כי היא בעלת אמצעים לתשלום ההוצאות, תיבחן השאלה האם נסיבות הענין מצדיקות את חיוב החברה בערובה, תוך העדפת הכלל המורה על הפקדה ושמירה על האיזון שנקבע לענין תקנה 519 לתקנות. לא עלה בידי החברה לעמוד גם בנטל לעיל, נדרש ביהמ"ש לבחון את גובה הערובה, כאשר גם בחינה זו תיעשה באופן מידתי ובשמירה על איזון בין זכויות הצדדים.
במקרה הנדון התובעת לא הוכיחה כי יש בידה האמצעים לשלם את ההוצאות באם תידחה התביעה. נסיבות הענין אינן מצדיקות פטור מהפקדת ערובה. מדובר בתביעה מורכבת בתחום הפטנטים, שאינה נטולת קשיים ושבירורה עלול להצריך משאבים רבים והיא אינה מבוססת דיה כדי הצדקה להימנע מחיוב המשיבה בהפקדת ערובה, בייחוד בהתחשב במספר הנתבעים, היקף ההתדיינות הצפוי והסכום הגבוה של התובענה. משכך, על התובעת 4 להפקיד ערובה בסך 150,000 ש"ח. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [בתי-משפט] [בוררות] |
|
| תא (ת"א) 1380-08 עמותת אור משה תורת משה נ' עמותת אור משה תל אביב (מחוזי; ד"ר מיכל אגמון גונן; 02/12/13) - 17 ע' |
| עו"ד: נחום פלג, דוד שוב קונסטנטין גולדברג |
פסק בוררות מהווה מעשה בי"ד ביחסים בין הצדדים לו מכוח הסכמתם להליך הבוררות, ללא תלות בשאלה האם הוא אושר ע"י ביהמ"ש. במקרה זה עוכבו ההליכים בתובענה, נוכח פסק הבוררות ותניית הבוררות בין הצדדים, ובהעדר טעם מיוחד שלא לברר את הסכסוך בבוררות.
בתי-משפט – מעשה-בית-דין – השתק עילה
בוררות – פסק בורר – מעשה-בית-דין
בוררות – הסכם בוררות – כיבודו
בוררות – הסכם בוררות – פירושו
.
ההליך בתובענה עוכב לאור ריבוי ההליכים בין הצדדים, לאחר שההליכים האחרים הוכרעו, ביקשה התובעת להמשיך ולבררה ואילו הנתבעים טוענים כי לא נותרה כל תובענה שיש לברר ולמצער, ככל שיש עוד תקומה להליך, יש להכריע בבקשותיהם הבקשות לעיכוב הליכים מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות ולסילוק על הסף.
.
בית המשפט המחוזי דחה את התובענה ופסק:
לפי כלל השתק העילה, משנדונה תביעה לגופה והוכרעה ע"י בימ"ש או בורר מוסמך, אין מקום להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם היא מבוססת על עילה זהה לזו שבתביעה הראשונה. בהקשר זה, מפורש מבחן העילה באופן רחב. העיקרון של מעשה ב"ד יחול אף כששתי התביעות מבוססות על עילה זהה ביסודה, אפילו בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ורכיבים שלא נזכרו בתביעה הקודמת. מעשה בי"ד אינו חל גם לגבי פלוגתאות וטענות שהיה על בעלי הדין להעלותם במסגרת ההליך הראשון ולא הועלו.
סעיף 21 לחוק הבוררות פורש בפסיקה, כך שפסק בוררות שניתן בין צדדים לבוררות מהווה מעשה בי"ד ביחסים ביניהם מכוח הסכמתם להליך הבוררות, ללא תלות בשאלה האם הוא אושר ע"י ביהמ"ש, ואין הם רשאים לחזור ולתבוע זה את זה באותו הסכסוך לאחר שהבורר הכריע בו. מעבר לכך, משאושר שפסק הבוררות ע"י ביהמ"ש, נראה כי אין עוד תחולה לסעיף 21 לחוק ותחתיו חל סעיף 23(א) לחוק. פסק בוררות שאושר ע"י בימ"ש לפי סעיף 23 לחוק מהווה מעשה בי"ד בין הצדדים וחליפיהם. ביהמ"ש יטה לתת תוקף להסכם בוררות בין הצדדים וכאשר יידרש ליתן פרשנות לתניית בוררות יבחר את הפרשנות לפיה על הסכסוך להתברר במסגרת בוררות על פני פרשנות לפיה יש לברר את הסכסוך בביהמ"ש. כאשר חרף קיומה של תניית בוררות תקפה מממש צד את זכותו לפנות לערכאות השיפוטיות, יש להורות על עיכוב הליכים בתובענה בביהמ"ש. עם זאת, לביהמ"ש שיקול דעת שלא לעכב את ההליכים, בהתקיים טעם מיוחד. בהסכמה למסור סוגיה לבוררות אין כדי לשלול את סמכותו העניינית של ביהמ"ש לדון בעניין.
במקרה הנדון יש להורות על עיכוב ההליך לאור שטר הבוררות שעליו חתמו הצדדים. התנאים הכלולים בסעיף 5 לחוק הבוררות מתקיימים ובהעדר טעם מיוחד לכך שהסכסוך לא ידון בבוררות, יש להעניק משנה תוקף לתנית הבוררות. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [סימני מסחר] [עוולות מסחריות] [בתי-משפט] |
|
| תא (ת"א) 1245-08 PUMA AKTIENGESELLSCHAFT RUDOLF DASSLER נ' סיטי ווש בע"מ (מחוזי; ד"ר דרורה פלפל; 02/12/13) - 16 ע' |
| עו"ד: א. גונן, ח. בן דורי אלקן, ח. ינקו |
ביהמ"ש דן בתביעה שעניינה סימן המסחר של חברת Puma בדמות החתול המקפץ וקבע כי השימוש שעושה הנתבעת בדמות החתול המקפץ על פרטי הלבוש שהיא מייבאת, מהווה הפרת סימן המסחר של התובעת, גניבת עין ודילול המוניטין שלה.
סימני מסחר – סימן רשום – הפרתו
סימני מסחר – כשרות לרישום – מבחנים
עוולות מסחריות – גניבת עין – הוכחתה
עוולות מסחריות – התערבות לא הוגנת – דילול מוניטין
בתי-משפט – מעשה-בית-דין – השתק פלוגתא
.
חברת Puma, בעלת סימן מסחר רשום (דמות חתול מקפץ), עותרת למנוע את עצם השימוש שעושה הנתבעת 1 בדמות חתול מקפץ על פרטי הלבוש שהיא מייבאת, שלשיטתה מהווה הפרת סימנה המסחרי. רשם סימני המסחר קבע כי אין לקבל לרישום סימן המסחר של הנתבעת 1 משום הדמיון הרב שבין הסימנים שיש בו משום חשש לטעות, דילול המוניטין של התובעת וכן כי משמעות אישור הבקשה הינה עידוד תחרות לא הוגנת בין סוחרים ועשיית עושר.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ברובה ופסק:
השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני בשאלה עובדתית מסוימת שכבר נדונה בין בעלי הדין בהתדיינות קודמת בהתקיים ארבעה תנאים: הפלוגתא היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים; קוים דיון בין הצדדים בפלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק היה יומו בביהמ"ש ביחס אליה; ההתדיינות הסתיימה בהכרעה באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי; ההכרעה היתה חיונית לצורך פסה"ד בתובענה הראשונה. בנסיבות המקרה, קביעות עובדתיות בהחלטת הפוסק מהוות מעשה בית-דין והשתק פלוגתא.
בכדי שניתן יהיה לרשום סימן מסחר, נדרש כי עובר לרישום ירכוש הסימן אופי שיבחין אותו מטובין או משירות המסופקים ע"י אחרים. לצורך קביעת אופיו המבחין של שם מסחרי, יבחן המוניטין העסקי, דהיינו תקופת השימוש בסימן; מידת הפרסום שזכה לה והמאמץ שהשקיע בעל הסימן ביצירת קשר בין המוצר ליצרן. סוג הראיות המובאות לצורך הוכחת האופי המבחין והמשקל שיש לתת לכל אחד מהמבחנים המנויים מוערכים ע"פ נסיבותיו של כל מקרה. הן לפי קביעת הפוסק והן בהתאם לתשתיש הראייתית שהונחה בהליך זה, הסימן המסחרי הרשום של התובעת הינו סימן בעל אופי מבחין. לעיתים, מתחרים מנסים להיבנות מסימן מסחר של אחר כדי לקדם את מוצריהם שלהם, דבר המהווה תחרות בלתי הוגנת. ככל שמדובר בסימן הזהה לסימן המסחר הרשום, הטוען להפרה איננו נדרש להוכיח כי הסימן המפר גורם להטעיית הציבור באשר למקור הטובין או השירות. בנסיבות של דמיון בסימן המסחר, ביהמ"ש נדרש לעמוד על מידת ההפרה והאם יש בה כדי להטעות את ציבור הצרכנים בעלי היגיון רגיל, הנוהגים בשקידה סבירה. בהתאם ל"מבחן המשולש": מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורה וחוג הלקוחות; ומבחן נסיבות העניין. במוצרי הנתבעת 1 יש חשש להטעיית הציבור ולכן הם מפרים הן את סימן המסחר הרשום של התובעת ובלתי ראויים לרישום. החלטת הפוסק וקביעותיו במבחן המשולש מהווה מעשה בית דין באשר מהות הפלוגתא דומה. מקום שפקודת סימני מסחר נותנת סעד, מתייתר הדיון בעשיית עושר, משכך עילת תביעה זו נדחתה.
עוולת גניבת עין נועדה להגן על המוניטין של מי שמוכר טובין או נותן שירות מפני מצג מטעה כאילו המוצר או השירות של אחר קשורים לבעל המוניטין. יסודות העוולה הם שניים: מוניטין שרכש בנכס או בשירות שהוא מציע; חשש להטעיית הציבור לחשוב כי הנכס שמציע הנתבע שייך לתוב. לצורך הוכחת קיום מוניטין, הטוען לו נדרש להוכיח כי בתודעת הציבור השם מתקשר עם עסקו שלו בלבד ולא עם יתר העוסקים בענף. בחינת ההטעיה בעוולת גניבת העין היא המבחן המשולש לפיו נקבעת הפרת סימן מסחר, אך חרף הדמיון בין המבחנים, אין מתחייבת בהם תוצאה זהה בכל המקרים. בנסיבות המקרה דנן, לאור קביעת הפוסק שהמדובר בסימני מסחר דומים מאוד היכולים להעלות כדי הטעיה/חשש להטעיית הציבור, מתקיימים יסודות לעוולת גניבת העין.
המקרים בהם ראוי לקבוע שהתקיים דילול מוניטין גם אם לא הוכחה הטעיה כלשהי, הם מקרים יוצאי דופן שבהם נבע העדר ההטעיה למשל מכך שהמוצר שייך להגדרה שונה לחלוטין. במקרה זה לאור קביעת הפוסק, הנתבעת 1 גרמה לדילול מוניטין של התובעת. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [תכנון ובנייה] |
|
| תא (מרכז) 5901-01-10 צביה דהאן נ' עירית פתח תקוה (מחוזי; יעקב שינמן; 01/12/13) - 32 ע' |
| עו"ד: משה י' קמר, רונית אלפר, אורלי מנצור |
אמנם סעיף 194 לחוק התכנון והבניה מתנה את מתן הפיצוי עבור דיור חלוף בכך שבעל הזכויות במקרקעין יתגורר בנכס במועד ההודעה על ההפקעה, אולם הפרשנות הראויה של הסעיף לאור הפגיעה בזכות הקניין בעצם ההפקעה היא, כי במקרה שבעל הזכות פינה את המקרקעין בשל מצוקה אמתית בה היה שרוי כתוצאה מרשלנות ממחדלי הרשות ששינתה את ייעוד המקרקעין ולא מתוך רצון אמתי לסיים את מגוריו במקרקעין, יש להחיל גם במקרה זה את הוראות הסעיף.
תכנון ובנייה – הפקעה – פיצויים
.
התובעים הגישו תביעה לפיצוי המגיע להן מהנתבעות בגין הפקעת רכושן והנזקים שנגרמו להן, עקב מעשיהן ומחדליהן של הנתבעות. בין הצדדים קיימת מחלוקת בנוגע לסוגיה האם יש לתובעות זכויות במקרקעין וככל שיש כאלה האם הן מתייחסות לכל שטח המקרקעין או רק ליחידות הדיור בהן התגוררו התובעות. כמו כן בית המשפט נדרש לשאלת התיישנותה של התביעה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
יש לדחות את טענת הצד השלישי כי היה על התובעות לתבוע את הועדה המקומית על יסוד סעיף 197 לחוק התכנון והבניה – לתובעות לא קמה זכות תביעה על יסוד התוכנית, המקרקעין אינם מצויים בתחום התוכנית מכוחה נבנתה השכונה ואינם גובלים בה. דין טענת ההתיישנות להידחות.
זכותו של בעל קרקע לקבל פיצוי בגין הפקעה מכוח חוק התכנון והבניה ידועה בכינוי כפיצוי דו שלבי והיא למעשה נחלקת לשני שלבים: בשלב הראשון קמה זכותו של בעל הקרקע לפיצוי בגין פגיעה בשווי הקרקע הנובעת משינוי ייעודה לצורכי ציבור; ובשלב השני קמה זכותו לפיצוי בגין ההפקעה עצמה: מסירת החזקה והקניית הבעלות בקרקע לוועדה המקומית.
בנסיבות העניין, גם אם הייתה לתובעות עילת תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה זו אכן התיישנה בהתאם לאמור בסעיף 197(ב) לחוק התכנון והבניה. אולם, מדובר בהתיישנות התביעה לפי השלב הראשון ואין בכך כדי לאיין את זכות התובעות להגיש תביעה לפיצוי בגין ההפקעה גופה בשלב השני ככל שעילת התביעה לפיצוי לפי השלב השני, לא התיישנה במועד הגשת התביעה במקרה דנן. עילת התביעה לקבלת פיצויי הפקעה לא התיישנה במקרה דנן.
עילת התביעה בגין פיצויי הפקעה לפי פקודת הקרקעות, נולדת, לכל המאוחר, במועד בו תפסה הרשות חזקה במקרקעין. עוד נקבעו בפסק הדין הוראות מעבר להלכה זו לפיהן הלכה זו תכנס לתוקף תוך שלוש שנים והיא לא חלה על תביעות תלויות ועומדות. יש לקבל את טענת התובעות לגבי זכויות חכירה במגרש שגודלו 510 מ"ר עבור כל אחת מהן. בהתאם לסעיף 29 לחוק החוזים (חלק כללי), משלא נתקיים התנאי המתלה, מתבטל החוזה. עם בטלות החוזה חלה חובת ההשבה. לאור ביטול ההסכם בין התובעת 2 לתובע 3, מתקבלת המסקנה כי עילת התביעה נשוא ההפקעה שייכת לתובעת 2 ולתובע 3 לא קיימת זכות במקרקעין ובשל כך גם אין לו עילת תביעה בנוגע להפקעה.
הזכות לסידור חלוף היא זכות סוציאלית המיועדת להגן על מי שהתגוררו במקרקעין שהופקעו מפני מצב בו ימצאו את עצמם ללא קורת גג לראשם. אמנם התובעות לא התגוררו בנכס במועד מתן ההודעה על ההפקעה לאחר שהתובעת 1 עזבה את הנכס בשנת 1996 והתובעת 2 עזבה בשנת 2000, אולם הסיבה לכך נעוצה ברשלנות של הנתבעות שגרמה לפינוי המאולץ של התובעות, כתוצאה מההצפות שנגרמו למקרקעין מבניית השכונה, והליך ההפקעה היה "המסמר האחרון שננעץ" בהליך תפיסת החזקה במקרקעין ובלאו הכי לעזיבת התובעות את ביתן.
אין ולא יכול להיות ספק כי הקמת השכונה החדשה היא שגרמה להצפות במקרקעין של התובעות בין אם על ידי המפלס המוגבה של השכונה ביחס לשטח המקרקעין ובין אם כתוצאה מהריסת תשתית הניקוז שניקזה בעבר את מגרשי התובעות.
לאור זאת, קיים קשר סיבתי ברור בין הקמת השכונה לבין ההצפות במקרקעין של הבתים בהן גרו התובעות ואני סבור כי יש בכך כדי להצביע על רשלנות מצד העירייה בהקמת השכונה וגם אנשי העירייה הודו בכך במפורש או במשתמע. אמנם סעיף 194 לחוק התכנון והבניה מתנה את מתן הפיצוי עבור דיור חלוף בכך שבעל הזכויות במקרקעין יתגורר בנכס במועד ההודעה על ההפקעה, אולם הפרשנות הראויה של הסעיף לאור הפגיעה בזכות הקניין בעצם ההפקעה היא, כי במקרה שבעל הזכות פינה את המקרקעין בשל מצוקה אמתית בה היה שרוי כתוצאה מרשלנות ממחדלי הרשות ששינתה את ייעוד המקרקעין ולא מתוך רצון אמתי לסיים את מגוריו במקרקעין, יש להחיל גם במקרה זה את הוראות הסעיף.
לא יתכן כי המעוולות שגורמות במעשה או במחדל להריסת בית מגורים של האזרח, או יוצרות מצב בו האזרח אינו יכול עוד להתגורר בביתו, יטענו כי העובדה שהוא לא גר במקום שוללת ממנו את הזכות לדיור חלוף. בנסיבות העניין, התובעות זכאיות לפיצוי בגין דיור חלוף בהתאם לסעיף 194 לחוק התכנון והבניה. בהתאם לסעיף 190(4) לחוק התכנון והבניה המועד הקובע לגבי שווי הפיצוי הוא שישים יום לאחר פרסום ההודעה על הפקעה לפי סעיפים 5 ו – 7 לפקודת הקרקעות.
לפי עקרון החזרת המצב לקדמותו, על הרשות המפקיעה לשאת בכל ההוצאות שנגרמו לבעלי הקרקע עקב ההפקעה. מבחינה מעשית, יש לפצות את הבעלים לא רק בגין שוויה של הקרקע שנלקחה מהם, אלא גם בגין הוצאות ההעברה למקום אחר והוצאות נלוות אחרות, כגון שכר טרחת עורך דין וכו'. חובת הפיצוי בגין הנזק הנובע במישרין מן ההפקעה, חלה לא רק על הקרקע עצמה והמחוברים, אלא גם על כל ההוצאות הממשיות הכרוכות בהעברה. כלל זה נובע מהעיקרון לפיו יש להעמיד את בעל המקרקעין במצב בו היה עומד אלמלא הייתה מתבצעת ההפקעה.
יש לפצות נפקעים, בגין הוצאות העברה שנגרמו להם, בתנאי שהוצאות אלו הינן סבירות והוצאו בפועל. בגדר הוצאות אלו לא נכללים החזרים בגין תשלומי מס שבח המופחתים, על פי הסדר מיוחד שנקבע בדין. במקרה דנן, התובעות אינן זכאיות לפיצוי בגין הוצאות נלוות. התובעות לא הוכיחו כי הן אכן הוציאו הוצאות בפועל לצורך רכישת דיור חליף. אין להיעתר לבקשת התובעים לפיצוי בגין עוגמת הנפש. ראש נזק זה אינו מוכר בדרך כלל במקרים של הפקעה. פיצויי הפקעה המשולמים מכוח כלל חיקוקי ההפקעה אינם מיטיבים את מלוא הנזקים שגרמה ההפקעה לבעל הקרקע המופקעת.
העיקרון המשפטי הכללי, המטיל חובה על התובע להקטין את נזקיו, חל גם לגבי תובע שתובע פיצויים במסגרת הפקעה. על התובע מוטלת החובה לנקוט באמצעים הסבירים הנדרשים להקטנת נזקיו, באופן ששיעור הפיצויים שתתחייב בו הרשות המפקיעה יקטן.
בנסיבות העניין עולה, כי בידי התובעות עמדו מספר אפשרויות להקטנת הנזק לפחות בחלקו. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 29 [איכות הסביבה] [עונשין] |
|
| תפ (פ"ת) 29603-01-12 מדינת ישראל נ' יעקב דאודאו (שלום; ד"ר עמי קובו; 04/12/13) - 9 ע' |
| עו"ד: אמיר ברק, בן בן יהודה |
גזר דין בעניינם של נאשמים שהורשעו בעבירה של איסור לכלוך והשלכת פסולת ובעבירה של סילוק פסולת וגרוטאות רכב. ביהמ"ש קבע כי יש לגזור על הנאשמים קנס משמעותי, כאשר על הקנס שיוטל על הנאשם 1 להיות גבוה יותר באופן ממשי מזה שיוטל על הנאשם 2.
איכות הסביבה – עבירות – מדיניות ענישה
עונשין – עבירות – איכות הסביבה
איכות הסביבה – עבירות – השלכת פסולת ברשות הרבים
.
הנאשמים 1-2 (להלן: "הנאשמים") הורשעו לאחר שמיעת ראיות בעבירה של איסור לכלוך והשלכת פסולת ובעבירה של סילוק פסולת וגרוטאות רכב. כמו-כן, הנאשם 1 הורשע בעבירה של ניהול עסק ללא רישיון.
.
בית המשפט גזר את דינם של הנאשמים, בקובעו כדלקמן:
קביעת מתחם העונש ההולם למעשה העבירה שביצע הנאשם נעשית בהתאם לעקרון המנחה בענישה, שהינו קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם, לבין סוג ומידת העונש המוטל עליו. לשם קביעת מתחם העונש ההולם, בהתאם לעקרון ההלימה, יש להתחשב בערך החברתי שנפגע, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנוהגת ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.
במקרה דנן, הערך החברתי אשר נפגע הינו ההגנה על הסביבה. בחינת מידת הפגיעה בערך המוגן מובילה למסקנה כי נגרמה פגיעה ממשית. מדובר בהשלכת פסולת ממשאית, כאשר הפסולת הינה פסולת בנייה אשר כוללת קרשים, אבנים, פלסטיק, צינורות, קרטונים ועפר.
המחוקק קבע לצד עבירה של השלכת פסולת עונש מירבי של שנת מאסר, אך בנוגע לקנס, החמיר המחוקק וקבע את שיעור הקנס המירבי בהתאם לעבירות פשע שדינן למעלה משלוש שנות מאסר, קרי: קנס מירבי של 226,000 ש"ח. בכך ביקש המחוקק להחמיר בענישה הכלכלית אשר מוטלת בעבירות של השלכת פסולת.
במסגרת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, יש ליתן את הדעת לשיקולים הבאים: חלקם היחסי של הנאשמים בביצוע העבירה – הנאשם 1 הינו הדומיננטי מבין שני הנאשמים בביצוע העבירה וחלקו חמור באופן משמעותי מזה של הנאשם 2; הנזק שנגרם מביצוע העבירה – הנזק שנגרם מביצוע העבירה הינו פגיעה באיכות הסביבה; הסיבות שהביאו את הנאשמים לבצע את העבירה – הנאשם 2 ביצע את העבירה בהיותו עובד שכיר של הנאשם 1. הנאשם 1 ביצע את העבירה בשל מניעים כלכליים.
במסגרת קביעת מתחם הקנס ההולם, על בית-המשפט להתחשב אף במצבם הכלכלי של הנאשמים. בעניין זה יש ליתן את הדעת לטיעוני ב"כ הנאשמים, לפיהם מצבו הכלכלי של הנאשם 1 בכי רע, הנאשם סובל ממחלות רבות והינו נמצא בהליכי פשיטת רגל. מאידך גיסא, לא ניתן להתעלם מכך שבמועד ביצוע העבירה היה הנאשם 1 הבעלים ומנהל של עסק אשר כלל שתי משאיות והוא עצמו נהג באותה תקופה ברכב שטח יוקרתי. בכל הנוגע לנאשם 2, יש ליתן את הדעת לכך שעבד כנהג שכיר אצל הנאשם 1.
ביהמ"ש קבע כי מתחם העונש ההולם עבור הנאשם 1 הינו החל מקנס בסך של 20,000 ₪ ל- 70,000 ₪. מתחם העונש ההולם עבור הנאשם 2 הינו החל מקנס בסך של 5,000 ₪ ל- 30,000 ₪. לא קיימת עילה לסטות מהמתחמים.
בגזירת העונש המתאים לנאשם, בגדרי מתחם העונש ההולם, יש להתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה. עוד יש ליתן את הדעת לשיקול הרתעת היחיד בגדרו של המתחם. כן יש ליתן את הדעת לשיקול הרתעת הרבים בגדרו של המתחם, וזאת בשים לב לשכיחותה של העבירה ולקושי באכיפתה. יש לגזור על הנאשם 1 קנס חמור באופן משמעותי מזה שיוטל על הנאשם 2. אשר על-כן, ביהמ"ש גזר על הנאשם 1 קנס כספי בסך של 40,000 ₪ והתחייבות בסך של 80,000 ₪, ועל הנאשם 2 קנס כספי בסך של 7,500 ₪ והתחייבות בסך של 15,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 30 [נזיקין] [איכות הסביבה] |
|
| תא (חי') 22446-04-11 עו"ד יוסף שעבאן נ' עו"ד לוטוף אחמד (שלום; תמר נאות פרי; 01/12/13) - 9 ע' |
| עו"ד: |
ההלכה הינה שלא כל אי נוחות שנגרמת לשכן בשל פעולות בניה שמבצע שכן אחר מקימה עילה נזיקית או אחרת – שהרי לא ניתן לבנות ללא הפרעה בכלל. ביהמ"ש לא שוכנע שזה המקרה בו יש מקום לפסוק כי מגיע פיצוי שכזה, אשר הזכאות לו תקום במקרים מסויימים בלבד.
נזיקין – עוולות – מטרד ליחיד
איכות הסביבה – מפגעים – רעש
איכות הסביבה – מפגעים – הוכחתם
.
תובענה שעניינה מתן צו מניעה קבוע וסעד כספי שעניינו פיצוי בגין מטרדים, הסגת גבול ועילות נוספות נזיקיות.
.
בית המשפט דחה את התביעה, בפוסקו כי:
ההלכה הפסוקה לגבי מטרד ליחיד הינה כי "הפרעה של ממש לשימוש הסביר" חייבת להיות משמעותית ולאורך זמן. לגבי מטרדי רעש באופן ספציפי יש להוסיף כי התקנות לגבי מפלסי הרעש המקסימאלי המותרים (תקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), התש"ן-1990 ותקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), התשנ"ג-1992) מהוות אבן בוחן לבחינת הסבירות, אם כי הן אינן משוכה בלעדית.
ככל שהתובע מצליח להוכיח שהרעש הנדון חורג מהתקנות – אזי שהוא "נהנה" מהחזקה שקיים מטרד. יחד עם זאת, ניתן כמובן להוכיח מטרד של רעש גם ללא אותה חזקה, דהיינו בדרך ההוכחה ה"רגילה" של מטרד, וגם רעש "חלש" מאשר המקסימאלי המותר ע"פ החוק, עלול לעלות כדי "מטרד ליחיד", בנסיבות המתאימות.
אין ספק כי ביצוע פעולות בניה בחלקה שסמוכה לביתו של התובע, בעוד הוא ובני ביתו מתגוררים באותו בית, מסבה אי נוחות מסוימת. עבודות בניה נרחבות כמו אלה שבוצעו, אשר כוללות חציבה לצורך יציקת יסודות ולאחר מכן בניית בית מגורים נרחב, כגון זה שנראה בתמונות, הינן פעולות אשר בוודאי אורכות פרק זמן משמעותי, כרוכות בשינוע צמ"ה, בחפירות, בשימוש בכלי עבודה רועשים כגון טרקטורים ופטישי אויר, וניתן גם להניח שהמדובר בפעולות שכרוכות באבק ואולי אף לכלוכים ופסולת בניה בהיקף זה או אחר.
יחד עם זאת, לא הוכח שהמדובר בעבודות שחורגות מהסביר – באספקט זה או אחר. לא הוכח שנעברו עבירות מכח החיקוקים הרבים הקיימים שנועדו להגן על רווחת התושבים שגרים בשכנות למי שמבצע עבודות בניה (לרבות חיקוקים שמגבילים את שעות הפעילות, את מפלסי הרעש, את ניטור האבק וכיו"ב חיקוקים). לא הוכח שהעבודות בוצעו בניגוד להיתר הבניה שניתן ומטבע הדברים יש לצאת מנקודת הנחה שבהיתר הבניה נכללו הוראות שנועדו להבטיח שהנזק לשכנים יהיה המינימאלי.
ההלכה הינה שלא כל אי נוחות שנגרמת לשכן בשל פעולות בניה שמבצע שכן אחר מקימה עילה נזיקית או אחרת – שהרי לא ניתן לבנות ללא הפרעה בכלל. ביהמ"ש לא שוכנע שזה המקרה בו יש מקום לפסוק כי מגיע פיצוי שכזה, אשר הזכאות לו תקום במקרים מסויימים בלבד.
התובע ואחיו העידו באשר לכך שבוצעו הפעולות ולגבי כך שנעשה שימוש בכלי עבודה אלו ואחרים - אך אין בכך די. אין הוכחה לגבי פעילות בשעות לא ראויות, אין הוכחה לגבי הפרת היתר הבניה, אין חוות דעת לגבי מפלסי הרעש, אין ראיות מדעיות לגבי האבק, אין עדות לגבי משך חריג של העבודות. בנוסף, העלאת הטענה בשנת 2013 בכל הנוגע למטרדי רעש ואבק עקב עבודות שבוצעו בשנת 2006 הינה טענה שטומנת קושי מובנה. אין ספק שהדברים יצאו מפרופורציה על רקע הסכסוכים הרבים והנוספים שקיימים בין הצדדים.
על רקע האמור, ביהמ"ש דחה את דרישתו של התובע לקבל פיצוי או כל סעד אחר שמתייחס לנזקים הנטענים שנגרמו בשעת ביצוע עבודות הבניה של ביתו של הנתבע 2. |
| חזרה למעלה |
|
| 31 [דיון אזרחי] |
|
| תא (כ"ס) 17528-07-12 דניאל דרמון נ' עירית יהוד-מונוסון (שלום; רחל קרלינסקי; 25/11/13) - 10 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש הורה על מחיקת תביעה על הסף מחמת היעדר עילה. כתב תביעתה של המשיבה אינו מכיל את העובדות הנדרשות לצורך קבלת הסעד הנדרש, ולכן גם אם תוכחנה כל העובדות הנכללות בכתב התביעה, לא תהא המשיבה זכאית לקבלת הסעד הנתבע על ידה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.
דיון אזרחי – מחיקה על הסף – מחוסר עילה
דיון אזרחי – מחיקה – חוסר עילה
דיון אזרחי – עילת תביעה – היעדרה
.
בקשה לדחייה על הסף מחמת העדר עילה של תביעה להרמת מסך בין החברה לבין בעל מניותיה מכח חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה לשם השגת יעדי תקציב), תשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים") וסעיף 119א(א) לפקודת מס ההכנסה (להלן: "הפקודה").
.
בית המשפט הורה על מחיקת התביעה, בקובעו כדלקמן:
בבואו לבחון סילוק על הסף של תובענה מחמת העדר עילה, על ביהמ"ש לברר האם יהא התובע זכאי לקבל את הסעד המבוקש על ידו בהנחה שתוכחנה העובדות הכלולות בתביעתו. היות וקבלת ההחלטה סותמת למעשה את הגולל על התביעה עוד בשלב קדם המשפט, בטרם נשמעו טענות הצדדים לגופו של עניין, הרי שעל ביהמ"ש להפעיל סנקציה חמורה זו בזהירות רבה ורק במקרה בו ברור כי אין התובע יכול לקבל בשום פנים ואופן, על יסוד הטענות בכתב תביעתו, את הסעד המבוקש על ידו. היות העילות חלשות וסיכוייהן להצליח קלושים, אינה מהווה נימוק לסילוק התביעה על הסף.
סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מונה מספר תנאים מצטברים הנדרשים לביסוס החבות והם: הנכס נשוא החוב לא שימש למגורים; המחזיק בנכס הינו חברה פרטית; החזקה בנכס אינה מכוח חוק הגנת הדייר; לא שולם על ידי החברה חוב הארנונה; חוב הארנונה הוא סופי וחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור; הנישום החליפי הינו בעל השליטה בחברה הפרטית; התקיימו לגבי בעל השליטה הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס ההכנסה.
עיון בכתב תביעתה של המשיבה מעלה, כי המשיבה לא עמדה בדרישות הצגת העילות הנדרשות לקבלת הסעד המבוקש על ידה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. המשיבה לא טרחה לפרט מהי העילה מאלו המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, המקימה לה את הסעד המבוקש. יתר על כן, גם אזכור תנאי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מבלי לציין במפורש את התקיימות מי מאלה במקרה דנן, מקעקע אף את הטענה המרומזת בדבר קיומה של חזקה עובדתית לכאורית כנגד המבקש בדבר נטילת נכסים.
אין עסקינן בהעדר פירוט גרידא, אלא בהעדר הנחת יסוד עובדתי לקיום תנאי חוק ההסדרים להרמת המסך. הווה אומר: אין בכתב התביעה פירוט עובדות שבהנחה שתוכחנה תזכה המשיבה לסעד המבוקש.
המסקנה דלעיל נכונה שבעתיים בעניין התביעה למתן חשבונות. המשיבה מבקשת בכתב תביעתה מתן חשבונות מאת המבקש, וזאת לצורך ביסוס עילות התביעה כנגדו, וכל זאת מבלי לציין בכתב התביעה את הבסיס המשפטי לבקשתה זו ולא בכדי.
סוגיית סילוק התביעה מחמת העדר עילה שוכנת בגדרה של תקנה 100 לתקנות, המפעילה את סנקציית מחיקת התביעה ולא בגדרה של תקנה 101 לתקנות, המתירה את דחיית התביעה. פועל יוצא מכך הינו, כי אמנם דין התביעה דנן לסילוק, אך סילוק זה יהא בדרך המחיקה ולא בדרך הדחיה כנטען על ידי המבקש. |
| חזרה למעלה |
|
| 32 [בנקאות] |
|
| תא (אש') 58502-07-12 אליק מטטוב נ' בנק הפועלים בע"מ (שלום; עידו כפכפי; 21/11/13) - 7 ע' |
| עו"ד: סער רשף, נחום הופטמן |
צ* ביהמ"ש קבע כי על הבנק להשיב לתובע סכום שנגבה מחשבונו בגין שיק שמשך בסכום של 4,600 ₪ ובגינו חוייב החשבון בסך של 46,000 ₪. הבנק לא הציג כל אסמכתא כיצד קמה לו הזכות, לאחר שכיבד את הוראת התובע לחייב את חשבונו מכח השיק בסך של 4,600 ₪, לשוב ולחייב את החשבון בסכום של 46,000 ₪. די בעובדה זו כדי לחייב את הבנק להשיב את הסכום שנגבה שלא כדין.
בנקאות – בנקים – חובותיהם
בנקאות – יחסי בנק-לקוח – חובת הבנק
.
הדיון נסב אודות השאלה האם חייב הנתבע להשיב לתובע, אשר מנהל חשבון בנק בסניף הנתבע, סכום שנגבה מחשבונו בגין שיק שמשך בסכום של 4,600 ₪ ובגינו חוייב החשבון בסך של 46,000 ₪.
.
בית המשפט פסק כי:
התובע העיד כי נתן רשות לעובד בעסקו למלא את סכום השטר כנגד החשבונית שצירף לתצהירו. עוד העיד כי הסכום המופיע בספרות הינו 4,600 ₪ ותואם לכיתוב בשפה הרוסית במילים המופיע על פני השטר. עיון בשיק עצמו מלמד כי הספרות מעידות על המספר 4,600 ₪ והעובדה כי ניתן לטעות ולראות בכיתוב 46,000 ₪, הינה טעות העולה מעיון בשיק עצמו.
ממסמכי הבנק עולה כי ביום 10.7.12 חוייב חשבונו של התובע בסך של 46,000 ₪. מעדות התובע ודפי החשבון שהגיש עולה כי ביום 13.7.12 התייצב בסניף הבנק וביקש לבטל את החיוב. ביום 15.7.12 החזיר הבנק את השיק מסיבה טכנית לפיה סכום השיק שונה מהחיוב, וזיכה את חשבונו של התובע בסך של 46,000 ₪.
עובדה זו, יחד עם עדות התובע בדבר השיחות שניהל באותו מעמד עם הפקידות ומנהלת הסניף מלמדת כי במועד האמור הסכימו הנציגים המוסמכים של הבנק להכיר בטענות התובע לטעות ולהחזיר את השיק בחיוב השגוי.
הנתבע לא הציג כל אסמכתא כיצד קמה לו הזכות, לאחר שכיבד את הוראת התובע לחייב את חשבונו מכח השיק בסך של 4,600 ₪, לשוב ולחייב את החשבון בסכום של 46,000 ₪. די בעובדה זו כדי לחייב את הנתבע להשיב את הסכום שנגבה שלא כדין.
אכן נראה כי התובע לא גילה את כל העובדות הקשורות בנסיבות משיכת השיק ולא נתן הסבר מניח את הדעת מדוע לא פועל כנגד הנפרע. יחד עם זאת, שעה שעלה בידי התובע להוכיח כי נפלה טעות אצל הנתבע עת חייב את חשבונו ביתר, אין זה מעניינו של הנתבע מהי עסקת היסוד בין התובע לנפרע מכוחה נמשך השיק. עלה בידי התובע להראות, ולו לכאורה, כי הסכום של 4,600 ₪ בשיק ניתן כנגד חשבונית בסכום זה ולא עלה בידי הנתבע לסתור טענתו. |
| חזרה למעלה |
|
| 33 [בתי-משפט] |
|
| תא (הרצ') 6083-10-12 ס.ב. ניהול מקרקעין בע"מ נ' לאה הר צבי (שלום; יעקב שקד; 17/11/13) - 5 ע' |
| עו"ד: בנימין לוי, סילביה גל יהב |
אין ספק בדבר קיום "קרבה הממשית" בין מותב זה לשותף הבכיר במשרד עוה"ד שמייצג את הנתבעים, בהינתן יחסי החברות הקרובים וארוכי השנים. השאלה בה יש להכריע, כלום שותף זה מהווה "בא כוחם" של הנתבעים, למרות שאינו שייך למחלקת הליטיגציה במשרד. ביהמ"ש קבע כי התשובה על שאלה זו הינה בחיוב. לפיכך, ביהמ"ש פסל עצמו מלדון בתובענה.
בתי-משפט – פסלות שופט – טעמי הפסלות
בתי-משפט – שופטים – פסילה
.
בהחלטה מיום 10.11.13 ביהמ"ש הודיע לצדדים כי הבחין בכך שמשרד עוה"ד שמייצג את המשיבים הינו משרד ליפא מאיר וכי אחד השותפים הבכירים במשרד, שאינו מייצג בתיק הנוכחי, הינו חבר קרוב של המותב. המבקשת ביקשה את פסילת המותב, בין היתר, בטענה כי המייצגים פועלים תחת אותו שותף בכיר וכן טענה לחשש ממשי למשוא פנים ופגיעה במראית פני הצדק.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה, בפוסקו כי:
סעיף 77א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984, קובע כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון במשפט, כאשר קיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. מושכלות יסוד המה, כי חשש מעין זה מתקיים כאשר עולה מהנסיבות "שקיימת אפשרות מאוד מסתברת שאכן נבצר מהשופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה".
אין ספק בדבר קיום "קרבה הממשית" בין מותב זה לשותף הבכיר במשרד עו"ד שמייצג את המשיבים, בהינתן יחסי החברות הקרובים וארוכי השנים. השאלה הנשאלת הינה, כלום שותף זה מהווה "בא כוחם" של הנתבעים, למרות שאינו שייך למחלקת הליטיגציה במשרד ליפא מאיר, שבראשה עומד עו"ד פומרנץ, שאחראי על מייצגת הנתבעים בפועל בתיק, עו"ד להב.
התשובה על שאלה זו הינה בחיוב. אמנם, מדובר במשרד עו"ד גדול, הכולל עשרות עו"ד, והשותף הבכיר, עו"ד ברטוב, הקרוב למותב זה, אינו מייצג בתיק. יחד עם זאת, לצורך בקשה זו, לא ניתן "לנתק" בין שותף זה למחלקת הליטיגציה, שכן ניתוק מעין זה, אף במשרד עו"ד גדול יחסית, הינו ניתוק מלאכותי, בנסיבות הענין, בין היתר, נוכח העובדה שהשותף הקרוב למותב נהנה, מן הסתם, מ"פירות" הייצוג בתיק זה, כשותף בכיר במשרד המייצג.
מעבר לכך, מותב זה חש אי נוחות לא מבוטלת מהסיטואציה שנוצרה, במיוחד על רקע עמדת התובעת, וסבור כי אין זה ראוי כי ישפוט את דינם של בעלי הדין, על רקע מצב דברים זה. יש להביא בחשבון גם, ובעיקר, את מראית פני הצדק, שמחייבת בנסיבות העניין, את פסילת מותב זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 34 [עונשין] |
|
| תא (חי') 51235-03-11 יובל דורון קסטלמן נ' יעקב דהן (שלום; שלמה לבנוני; 07/11/13) - 6 ע' |
| עו"ד: מוטי כהן, יום טוב, גיא יעקב |
במסגרת תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים, ביהמ"ש חייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצויים עונשיים בסך של 13,000 ₪.
עונשין – פיצויים והוצאות – פיצויו של מי שניזוק על-ידי העבירה
עונשין – פיצויים והוצאות – פיצויים לקורבן
עסקינן בתביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים. התובע הוא שוטר בדרגת רב סמל. התביעה האזרחית נסמכת על כתב אישום שהוגש נגד הנתבעים, בעקבת תלונתו של התובע כנגדם. הנתבעים הודו בכל העובדות שבכתב האישום והורשעו בדין.
.
בית המשפט פסק כי:
יש להידרש לתביעת התובע לפיצויים לא ממוניים. אלו כוללים דרישה בגין כאב וסבל וכן פיצויים עונשיים. בגין כאב וסבל שהוסב לתובע ניתן בבירור להפריד בין הנתבעים. כאמור מכתב האישום נלמד כי אך עמור הודה בחבלות של ממש שנגרמו לתובע. משמע, את כל הנזקים האמורים ניתן לייחס לעמור בלבד. ככל שעסקינן בדהן מתאר כתב האישום כי הוא נצמד אליו וחנק אותו בחוזקה. לפיכך, בגין כאב וסבל ביהמ"ש חייב את עמור לשלם לתובע סך של 3,500 ₪ וחייב את דהן לשלם לתובע סך של 500 ₪.
ביהמ"ש קבע כי בפרשה דנן ראוי להשית פיצויים עונשיים. עסקינן בתקיפה חמורה של שוטר, תוך גילויי אלימות גופנית ומילולית. ביהמ"ש אימץ את השקפתו של כב' השופט קליין בת.א. (ת"א) 23772-11-09 שרון כהן נ' אנדרי אסקין. לטעמו, הפיצוי בגין כאב וסבל משקף את הסעד הנזיקי "הטהור". נשווה בדעתנו, למשל, כי החבלות שנגרמו לתובע היו עקב תאונה שנגרמה כתוצאה מרשלנות-סתם של מזיק. ברי לחלוטין כי בנסיבות אלו התובע לא היה זכאי לפסיקת פיצויים עונשיים. שונים הם הדברים בנדוננו, כאשר יש מקום להביע את שאט הנפש והסלידה מהמעשה הנפסד של תקיפה בכלל, ותקיפת שוטר בפרט.
בעניין פסיקת כאב וסבל ניתן היה להפריד בין החבלות שנחבל התובע על ידי כל אחד מן הנתבעים. שונים הם השיקולים ככל שעסקינן בשיקולי המדיניות באשר לפיצויים העונשיים. מכתב האישום דומה שהנתבעים פעלו בצוותא-חדא. נהיר לחלוטין שהגם שעמור היה הראשון שפתח במעשה התקיפה הרי דהן חבר אליו, באופן פסול, כאשר ניכר שיש קשר ברור בין השניים, והרי הם שכנים באותו בית מגורים. הפועל היוצא מכל אלו גוזר חיוב ביחד ולחוד, ככל שעסקינן בפסיקת הפיצויים העונשיים. ביהמ"ש חייב את הנתבעים לשלם לתובע פיצויים עונשיים בסך של 13,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 35 [משפחה] |
|
| תמש (קריות) 53169-04-13 פלוני נ' פלוני (משפחה; ניצן סילמן; 02/10/13) - 4 ע' |
| עו"ד: |
בשלב זה בו מצוי ההליך, לא זו בלבד שלא הוכח כי נגרמת פגיעה של ממש לקטין, עקב אי קיום קשר עם הסב (לנוכח התנגדות שני הוריו), אלא שלא הוברר עד תום, כי טובתו של הקטין הקונקרטי (להבדיל מטובה כללית של קטינים לקשר עם סביהם), להיות בקשר עם סבו הקונקרטי. משכך, בוודאי בשלב זה, ביהמ"ש אינו יכול לאמץ המלצות התסקיר בדבר קיום הסדרי ראיה בין הסב לנכדו במרכז הקשר. ביהמ"ש יחליט בעניין בשנית, לאחר שמיעת עמדת יח"ס.
משפחה – הסדרי ראיה – סבים
משפחה – הסדרי ראיה – טובת הילד
.
עתירת התובע, סב של נכד, לפגוש בנכדו. הנתבעים – הוריו של הנכד, מתנגדים לקשר עם הסב. תסקיר פ. הסעד שהוגש, המליץ על קיום הסדרים במרכז קשר, בשלב ראשון.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה בשלב זה את הבקשה, מהטעמים הבאים:
המחוקק הקנה זכות מעמד לסבים, במסגרת הוראות סעיף 28 א' לחוק הכשרות, בנסיבות קיצון, של פטירת אחד ההורים (ואין זה המצב בענייננו), אך בשנים האחרונות התפתח זרם פרשני בפסיקה, אשר הרחיב מעמד הסבים לקשר עם נכדיהם. כך לדוג' בבר"ע 759/00 (שנסיבותיו היו קיצוניות) קבע ביהמ"ש המחוזי בחיפה, כי לסבים זכות מעמד גם מכוח ההוראות הכלליות של סעיף 68 לחוק הכשרות, כשהמטרה היא להיטיב עם קטינים.
במקרה דנא, מדובר במציאות בה שני ההורים גם יחד, כתא גרעיני אחד, מתנגדים לקשר עם הסב ואין ספק כי קיים קושי מהותי בעניין. אכן, ככלל, קשר בין סב לנכד, טוב לקטין ולהתפתחותו. ברם, האוטונומיה ההורית כוללת את החירות להביא ילדים, לגדלם ולחנכם, ללא התערבות המדינה. זכות זו מאפשרת להורים מתחם סבירות לפעול בו, לטובת ילדיהם, מבלי שהמדינה תוכל להתערב, כל עוד עומדים הם במתחם הסבירות. התערבות מדינתית קמה, רק כאשר מבוצעת פגיעה מהותית בקטין, וחשש לגרימת נזק לקטין, ולא די בכך, כי המדינה סבורה שטובת הקטין הינה שונה מהטובה אותה סבורים הוריו. העובדה כי טובתו אינה מוגשמת במלואה, וכל עוד לא הוכח שנגרם לו נזק מהותי, אינה מצדיקה פגיעה באוטונומיה של ההורים.
בשלב זה בו מצוי ההליך, לא זו בלבד שלא הוכח כי נגרמת פגיעה של ממש לקטין, עקב אי קיום קשר עם הסב, אלא שלא הוברר עד תום, כי טובתו של הקטין הקונקרטי (להבדיל מטובה כללית של קטינים לקשר עם סביהם כאמור במחקרים שצוינו בהחלטה זו), להיות בקשר עם סבו הקונקרטי. משכך, בוודאי בשלב זה, ביהמ"ש אינו יכול לאמץ המלצות התסקיר.
בדיון הסכימו הצדדים באופן חד פעמי, להסיר החיסיון מעל ההליכים ביח"ס בכפוף להסכמת יח"ס עצמה, ומשכך, ביהמ"ש העביר העתק החלטה זו והפרוטוקול לעיון יח"ס. לאחר שמיעת עמדה זו, יאופשר לשני הצדדים להגיב, ואף יישקל מינוי מומחה לבדיקת הפרמטרים לעיל. |
| חזרה למעלה |
|
| 36 [משפחה] |
|
| תמש (ת"א) 3517-08-11 ס.א נ' ש.א (משפחה; מירה דהן; 14/03/13) - 38 ע' |
| עו"ד: בעז קראוס, נסים שלם |
האם הסכם מסגרת עליו חתמו הצדדים הוא "הסכם ממון" הטעון אישור כתנאי לתקופתו או שמא מדובר בהסכם רגיל בין בני הזוג אשר תקפותו נבחנת בעצם קיומו וכל עוד אין עילות בטלות עפ"י חוק החוזים.
משפחה – הסכם ממון – תוקפו
משפחה – הסכם ממון – אישורו
.
הצדדים חתמו על הסכם הקובע כי במידה והבעל מפרק את התא המשפחתי, זכויותיו בדירת המגורים עוברות לבתם של הצדדים. במסגרת פסק הדין נידונה השאלה האם יש לראות בהסכם כהסכם ממון או כהסכם רגיל.
.
בית המשפט לענייני משפחה קבע:
המבחן, אם הסכם פלוני בין בני זוג הוא "הסכם ממון" אם לאו, טמון במטרתו. אם זו צופה פני איזון משאבים בענייני ממון לעת מוות או גירושין, לפנינו "הסכם ממון" יהיו מימדיו רחבים או צרים. לעומת זאת, אם זו נוגעת ליחסים שוטפים או לעסקה רגילה בין בני אדם, לאו דווקא בנושא של דיני משפחה, כגון בדיני חוזים או קניין, ללא קשר נראה לעין עם איזון משאבים בעת גירושין או מוות – לפנינו הסכם רגיל שהדינים הכלליים חלים עליו.
מבחן נוסף שיש בו לקבוע האם בפנינו הסכם ממון אם לאו היא השאלה האם מדובר בהסכם שנועד להסדיר את יחסי בני הזוג בנוגע ליחסיהם המתמשכים.
לאחר בחינת המבחנים לעיל, ככל שנקבע כי הסכם פלוני הינו הסכם ממון, הסכם זה טעון אישורו של בית המשפט. בהעדר אישור שיפוטי להסכם ממון, הרי שאין לו תוקף.
קיימות שתי גישות ביחס לשאלה האם יש מקום להכיר בתוקפו של הסכם ממון שלא אושר על ידי בית המשפט. האחת: באין אישור אין תוקף להסכם. השנייה: האישור מהווה רובד נוסף להסכם. ההסכם תקף על פי דיני החוזים.
רק במקרים חריגים בהם צד יהיה מושתק מלהעלות טענה לגבי העדר אישור כדין נוכח התנהגות הצדדים להסכם, יוענק להסכם תוקף מעשי מכוח עקרונות כללים של המשפט וביניהם תום לב, השתק ומניעות. |
| חזרה למעלה |
|
| 37 [ירושה] |
|
| תמש (נצ') 42052-07-11 צ.מ נ' ל.ש (משפחה; אסף זגורי; 19/12/12) - 46 ע' |
| עו"ד: ארז כהן, קורן |
בחינת כשרות ותקפות של צוואה. האם חתימת העדים על הצוואה נעשתה בניגוד לסעיף 35 לחוק הירושה ומה נפקות פגם זה? וכן דיון בשאלה האם וכיצד יש ליישם תניית סילוקין הקבועה בסעיף 10 לצוואה.
ירושה – צוואה – קיומה
ירושה – צוואה – תוקפה
ירושה – צוואה – פירושה
ירושה – צוואה – השפעה בלתי הוגנת
ירושה – צוואה – נהנה שנטל חלק בעריכתה
.
סכסוך ירושה ממנו עולות שתי מחלוקות עיקריות: האחת נוגעת לתקפותה של צוואת אמם המנוחה של בעלי הדין. השנייה האם יש לאכוף "הסכם מתנה" במסגרתו העביר האב המנוח את כל זכויותיו וחלקו בעסק לידי אחד הבנים אשר היה שותפו ואת זכויותיו בבית העביר לאשתו שנפטרה סמוך לאחריו.
.
בית המשפט לענייני משפחה קבע:
בחינת כשרות ותקפות צוואת האם: המתנגד לצוואה הכשרה על פניה, וטוען שהמצווה היה פסול בעת עשיית הצוואה, עליו הראיה להוכיח את טענתו. על מנת להקים חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת שיש בה כדי להעביר את נטל הבאת הראיות אל מבקש את קיום הצוואה, אין די בחשד גרידא, נדרשות ראיות משמעותיות, המקיימות תשתית סבירה למסקנה האמורה. כך מבחינת כמות הראיות. אשר לתוכן הראיות, אין הכרח להביא ראיות ישירות לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, אלא די בראיות נסיבתיות שעולה מהן מסקנה מבוססת וממשית להשפעה בלתי הוגנת.
הפסיקה קובעת כי לצורך פסילת צוואה מכוח השפעה בלתי הוגנת, אין די בהשפעה שגרתית, אלא נדרשת השפעה שיש בה מרכיב של אי הגינות על פי המושגים החברתיים המוסריים שלנו. בהתאם להלכה זו, מעבר להוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת ברמה העובדתית, על בית המשפט להשתכנע, מנסיבותיה של אותה השפעה, בקיומו של אותו מרכיב בלתי-הוגן בה, וכי הצוואה הייתה פועל יוצא של אותו מרכיב. לא קיומה של ההשפעה פוסל את הצוואה, אלא קיומו של יסוד בלתי הוגן שנמצא בה.
הוראת סעיף 35 לחוק הירושה קובעת חזקה חלוטה שאינה ניתנת לסתירה בדבר בטלות אותה הוראה שבצוואה המזכה את מי שהיה עד לעשייתה או את בן זוגו. משמעות הסעיף הינה כי הוראה מזכה בצוואה הקיימת לטובת עד או לטובת בן זוגו של העד, הוראה זו נפסלת. כאשר אין צורך להוכיח השפעה פסולה או בלתי הוגנת מחד גיסא ואין אפשרות לשכנע את בית המשפט, כי לא הייתה השפעה כזו.
הפעלת סעיף 35 לחוק הירושה אינו מבטל את כל הצוואה אלא רק את הוראות הצוואה המנחילות או מזכות את הנהנה שנפסל בעקבות העובדה שבן הזוג היה עד לעריכתה.
תניית סילוקין בצוואה: תניות בצוואות שלפיהן זוכה שיתנגד לתוקפן המשפטי יסולק מזכייתו הן בבחינת תנאי מפסיק (סעיף 44 לחוק הירושה). מטרת התנייה הזו היא למנוע מהיורשים את הניסיון להתערב בתוכנית המצווה לחלוקת העיזבון. תניית סילוקין אינה בטלה מאליה ויש לבחון בכל מקרה ומקרה אם ליתן לה תוקף אם לאו, לאור הטעמים התומכים בה והקשורים בנסיבות עריכת הצוואה. הפסיקה קובעת כי עקרונית תניית סילוקין הינה תקפה, אך אין אוכפים אותה כשההתנגדות לצוואה מבוססת על עילה סבירה ובתום לב. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|
|
| ועדת ערר - פיקוח על ביה"ס |
| 42 [34] [60] [חינוך] [משפט מינהלי] |
|
| ערר 46/13 מעיין השלום בע"מ נ' מדינת ישראל משרד החינוך (ועדת ערר - פיקוח על ביה"ס; מרים רובינשטיין; 03/10/13) - 11 ע' |
| עו"ד: מוניר עזאם |
ועדת הערר קיבלה, באופן חלקי, את ערר העוררת על החלטת מנכ"לית משרד החינוך שלא להאריך את רישיונותיה להפעלת שני גני ילדים. בתוך כך נמתחה ביקורת על התנהלותו של משרד החינוך שנוהג לבדוק בקשות לחידוש רישיון במהלך שנת הלימודים הרלוונטית ולא ליתן החלטותיו לפני פתיחת השנה.
חינוך – גני ילדים – פיקוח
משפט מינהלי – חינוך – גני ילדים
.
העוררת הגישה ערר שעניינו בהחלטות מנכ"לית משרד החינוך שלא להאריך את רישיונותיה של חברת "מעיין השלום" בע"מ להפעלתם של שני גני ילדים בעיר רהט, בשנת הלימודים תשע"ג מכוח סמכותה בסעיף 4 לחוק פיקוח על בתי ספר.
.
ועדת הערר קבעה כהלן:
יש לקבל את הערר ככל שהוא מתייחס לגן "אלפרדוס". באשר לטענה שלפיה הגן צר מלהכיל 25 ילדים, שיקול זה, במועד בו הועלה ובהתחשב בכך כי לעוררת ניתן רישיון באותו מבנה שנה קודם לכן, אינו יכול לשמש עילה לאי חידוש רישיונה של העוררת. המפקחת הקודמת מטעם המשיב לא סברה כי מבנה הגן מצדיק שלא ליתן לו רישיון. מכאן יש להסיק, כי אין מדובר בצפיפות זועקת אלא בסוגיה שבשיקול דעת אשר המשיב צריך לשוב ולבדוק אותה.
אם המשיב יחשוב בסופו של יום, כי מבנה הגן אכן צר מדי, חובה עליולהתריע על כך זמן סביר מראש וליתן בידי העוררת שהות סבירה על מנת למצוא מבנה חדש באותה שכונה ולהכשירו כך שיוכל לשמש כגן ילדים. המשיב אינו יכול להחליט באמצע שנת הלימודים הרלוונטית וללא התרעה מוקדמת, כי המבנה שאושר בשנה קודמת אינו מספק וכי די בכך כדי לא לחדש את רישיונה של העוררת.
בנוסף לכך, לא ניתן להחליט על אי חידוש רישיונה של העוררת בגין הליקויים הבטיחותיים אותם מצאה המפקחת בביקוריה, מבלי שנערכה ביקורת בטיחותית חוזרת על ידי איש מקצוע אשר קבע כי הליקויים שנמצאו מצדיקים את ביטול האישור הבטיחותי שבידיה לשנה"ל תשע"ג.
הרשות רשאית שלא לחדש רישיונות שניתנו בעבר, אם יש בידיה מידע משמעותי הגובר באיזון הכולל, על אינטרס הציפייה וההסתמכות של מבקש הרישיון. במקרה זה, המשיב לא התחשב בעובדה כי המדובר בחידוש רישיון – לא בעת שקלול עילותיו ולא באופן הבדיקה. מועד מתן ההחלטה עלאי חידוש רישיון הינו משמעותי והוא משפיע על עוצמת הפגיעה באינטרס ההסתמכות של מבקש הרישיון ושל הילדים הלומדים במוסד החינוכי והוריהם.
למוסד חינוכי שניתן לו רישיון בעבר ישנה ציפייה סבירה, כי הרישיון שבידיו יחודש מדי שנה, אלא אם יתגלה מידע משמעותי חדש. על דרך הכלל מצופה, כי החלטת המשיב בעניינו של כל מוסד חינוכי תתקבל לפני פתיחת שנת הלימודים הרלוונטית. כך בדרך כלל וכך בוודאי כשמדובר בחידוש רישיון. אלא שהמשיב נוהג כדבר שבשגרה לבדוק בקשות לחידוש רישיון במהלך שנת הלימודים הרלוונטית ולא ליתן החלטותיו לפני פתיחת השנה.
כיצד על המוסד החינוכי שקיבל רישיון בשנה הקודמת לנהוג במצב זה? האם עליו לסגור את שעריו בשנה שלאחר מכן? האם עליו לפעול לסירוגין, שנה כן שנה לא? המשיב יוצר במו מעשיו ומחדליו מצב בלתי אפשרי שגם מוסדות חינוך המבקשים לפעול כדין אינם יכולים לעמוד בו.
בנסיבותיו של עניין זה, יש לקבוע, כי אין זה ראוי להורות בסוף שנה"ל הרלוונטית על אי חידוש רישיונה של העוררת בשל ליקויים בעבודת הגננת. באשר לגן הילדים השני – "מעיין השלום", דין הערר להידחות.
העוררת בחרה להעסיק בגן זה גננת שאינה מקצועית דייה ולא ליתן לה את ההכשרהלה היא נזקקת. בהקשר זה יש לציין, כי העוררת מחויבת בבדיקת מקצועיותן של הגננות אותן היא מעסיקה ואין היא יכולה להסתתר מאחורי העובדה כי המדובר בגננות מוסמכות. לשם כך עליה להעסיק מדריכה פדגוגית שתבחן את מקצועיות הגננות ותמליץ על העסקתן.
ברי כי העוררת לא עשתהכן במקרה זה. יתרה מזאת העוררת אף לא דאגה ליתן לגננת הדרכה פדגוגית מספקת או להחליפה לאחר שקיבלה לידיה את הדוח הפדגוגי הראשון, בו קיבלה הגננת את הציונים הנמוכים ביותר בכל קטגוריות ההערכה. |
| חזרה למעלה |
|
|
