שלום לכולם,
ראו פסק דין שניתן היום, בערעורי מדינה ונאשם בתיק תעבורה. ערעור המדינה הוגש הן על זיכוי הנאשם מעבירת נהיגה בזמן פסילה, והן לעניין העונש.
בנוגע לערעור על הזיכוי: בית המשפט המחוזי קבע כי יש לחשב את תקופת הפסילה מיום גזר הדין, ולא מהיום בו הפקיד הנאשם את רישיונו. כפועל יוצא מכך,
בית המשפט קבע כי כאשר נהג הנאשם במועד הנקוב בכתב האישום, כבר לא היה פסול, כי תקופת הפסילה חלפה מאז יום מתן גזר הדין. קביעה זו סותרת את הוראת סע' 42(ג)(1) לפקודת התעבורה.
בקבלו את הערעור, קבע בית המשפט העליון כך:
"...למערערת טענה נקודתית במסגרת חלק זה של ערעורה. לטענתה, קביעת בית המשפט המחוזי כי
במועד האירועים המתוארים בכתב האישום לא נהג המשיב בזמן פסילה, חורגת מלשון החוק ואינה עולה בקנה אחד עם תכליתו. סבורני כי הדין עם המערערת בעניין זה.
סעיף 42 לפקודת התעבורה, שעניינו בפסילת רישיון נהיגה וחישוב תקופתה, קובע כדלקמן:
"42.
(א) פסילה שהטיל בית משפט מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לפי פקודה זו תחל ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת.
(ב) הוטלה פסילה על מי שנדון לפסילה במשפט קודם אשר תקופתה טרם נסתיימה, תהיה הפסילה שהוטלה כאמור מצטברת לקודמתה ותקופתה תחל בתום הפסילה הקודמת.
(ג) בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במנין –
(1) התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה
[ההדגשה שלי – י.ד.];
(2) תקופה שבה נשא בעל הרשיון עונש מאסר על העבירה שבגללה נפסל כאמור."
עינינו הרואות כי סעיף 42 לפקודת התעבורה יוצר הבחנה בין מועד תחולת פסילת הרישיון לבין מועד תחילת מניין תקופת פסילת הרישיון. סעיף 42(א) קובע כי
תחולת פסילת הרישיון "תחל
ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת". לצד זאת, סעיף 42(ג) מסייג את מועד
תחילת מניין תקופת הפסילה, בקׂבעו
כי חישוב תקופה זו לא יכלול את התקופה שחלפה עד להפקדת רישיון הנהיגה וכן את התקופה שבה נשא בעל הרישיון עונש מאסר על העבירה שבגללה נפסל. יצוין, כי תקנה 557 לתקנות התעבורה,
שכותרתה היא "רישיון שפקע תוקפו, שהומצא לרשות או שאבד", מסדירה את חובת ההמצאה המוטלת על בעל רישיון שהודע לו על פסילת רישיונו. בית משפט זה קבע בעבר, בהתייחס להוראת סעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה, כי:
"העולה מכל האמור הוא, שסעיף 42(ג) לפקודה קבע עיקרון אחריו אין מהרהרים, ולפיו התקופה שחלפה מיום גזר-הדין ועד למסירת הרישיון לרשות המוסכמת, לא תבוא במניין תקופת הפסילה" [ראו: רע"פ
4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (6.10.2005) (להלן:
עניין ביטון)].
14.
הוראת חקיקה נוספת החלה בענייננו קבועה בסעיף 67 לפקודת התעבורה. סעיף זה, שכותרתו "נהיגה בזמן הפסילה או בניגוד לתנאים", קובע כי מי שנוהג ברכב אף שהודע לו כי רישיונו נפסל, וככל
שהפסילה בתוקף, הוא בבחינת מי שנוהג ברכב שנהיגתו אסורה על פי פקודת התעבורה. הנה כי כן, עולה כי השילוב שבין סעיפים 42(א) ו-67 לפקודת התעבורה מלמד כי תחילתה של התקופה בה נהיגתו של נאשם ברכב אסורה, היא מיום פסילת רישיונו, או מיום שהודע לו על כך.
15. בחזרה לענייננו. על המשיב הושת עונש פסילת רישיון נהיגה ביום 11.9.2013. קרי, ביום זה החלה לחול פסילת רישיונו. ברם, המשיב לא טרח לעשות את המוטל עליו ולהפקיד את רישיונו כנדרש. דהיינו,
מחדלו זה נופל בגדר סעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה ומשכך מניין תקופת הפסילה שהוטלה עליו ביום 11.9.2013 טרם החלה. לפיכך, נהיגתו של המשיב ביום 7.3.2015, במסגרת מעשיו המתוארים בכתב האישום, הינה נהיגה בזמן פסילה והיא אסורה על פי סעיף 67 לפקודת התעבורה. קביעת בית
המשפט המחוזי כי יש למנות את תקופת פסילת הרישיון של המשיב מבלי שהפקיד את רישיונו כנדרש אינה יכולה לעמוד.
המשמעות היא שכאשר נפסל נאשם מלנהוג, הפסילה חלה
מיד עם מתן גזר הדין (ככל שבית המשפט לא הורה אחרת), והיא תסתיים בתום תקופת הפסילה שנקבעה בגזר הדין, שתימנה
רק מיום הפקדת הרישיון בבית המשפט.
יצויין כי גם לעניין העונש, ערעורינו התקבל.
http://elyon1.court.gov.il/files/15/810/059/w01/15059810.w01.pdf
לשימושכם,
ג'ואי אש
מנהל המחלקה הפלילית
בפרקליטות המדינה