| עליון |
| 1 [בתי-משפט] |
 |
| עפ 7921/13 שיווק א.א משקאות קלים וחריפים בע"מ נ' תבורי, שותפות מוגבלת לשיווק (עליון; י' עמית; 10/12/13) - 6 ע' |
| עו"ד: נאוה שוחט ברנר, שלומי ברדוגו, דורית זולדן |
הדין הנוהג לגבי עיכוב ביצוע פסק דין כספי אזרחי, כוחו כוחה יפה גם לגבי קנס במסגרת הליכים לפי פקודת בזיון בית משפט. למרות זאת ביהמ"ש מקבל בענייננו בקשה לעיכוב ביצוע סנקציה של תשלום קנס בסך 3,000 ש"ח ליום עד להמצאת המסמכים הדרושים שהוטלה ע"י ביהמ"ש המחוזי מכוח הוראות פקודת בזיון בית משפט.
 בתי-משפט – ביזיון בית-המשפט – עיכוב ביצוע
בתי-משפט – ביזיון בית-המשפט – קנס
.
בקשה לעיכוב ביצוע הסנקציה של תשלום קנס בסך 3,000 ש"ח ליום עד להמצאת המסמכים הדרושים לצורך קביעת סכום הפיצוי המדויק המגיע למשיבות, שהוטלה על ידי ביהמ"ש המחוזי בת"א, מכוח הוראות פקודת בזיון בית משפט (להלן: הפקודה) וזאת עד להכרעה בערעורים שהוגשו על ידי המבקשים. לטענת המבקשים הם הגישו למשיבות את כל המסמכים שהיו ברשותם במסגרת הליכי גילוי המסמכים בתיק ואין ביכולתם להמציא מסמכים שכבר אינם מצויים ברשותם.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט י' עמית) קיבל את הבקשה מהטעמים הבאים:
בתחום הפלילי מחיל ביהמ"ש על רכיב הפיצויים שנפסקו לזכות מתלונן את הדין הנוהג לגבי עיכוב ביצוע של פסק דין כספי אזרחי. בדומה, אין ביהמ"ש נוהג לעכב ביצוע קנס כספי שהוטל על נאשם, מאחר שתשלום קנס לא אמור, ככלל, לגרום לנאשם נזק בלתי הפיך במידה שיזוכה בסופו של יום בערכאת הערעור. לעמדת ביהמ"ש, הלכה זו, כוחה יפה מדרך של קל וחומר לגבי קנס במסגרת הליכי בזיון, אשר מהווה אמנם סנקציה פלילית, אך יש לו גם פן אזרחי מובהק בהתחשב במיהות הצד שעתר להטלת הסנקציה. ואכן, בפסיקת בימ"ש זה, נקבע כי הדין הנוהג לגבי עיכוב ביצוע פסק דין כספי אזרחי, כוחו כוחה יפה גם לגבי הליכים לפי פקודת בזיון בית משפט, מה עוד שתשלום הקנס מועבר לקופת המדינה, ואין חשש כי המדינה לא תוכל להשיב למערער את כספי הקנס אם יזכה בערעורו.
למרות זאת, ביהמ"ש מוצא להיענות לבקשה דנא, וזאת משני טעמים. ראשית, ומבלי לקבוע מסמרות לגבי סיכויי הערעור, גם בהנחה שהמבקשים גרסו או השמידו בכוונת מכוון את המסמכים בעוד ההליך תלוי ועומד, הרי שכיום אין באפשרותם להמציא אותם מסמכים. במקרה כאמור, האכיפה מכוח הפקודה אינה אפקטיבית. זאת, להבדיל מהנפקות שעשויה להיות להשמדת המסמכים, אם בכלל, על תוכן פסק הדין שיינתן לגופו של תיק, בבחינת נזק ראייתי שנגרם על ידי המבקשים; לכך יש להוסיף, כי על מנת לאכוף צו לביזיון ביהמ"ש תוכן הצו צריך להיות ברור. בשלב זה, משלא נקבע "ברחל בתך הקטנה" אילו מסמכים צריכים להימסר על ידי המבקשים, ייתכן כי הדבר טעון הבהרה וליבון נוספים.
שנית, הדיון בערעור המבקשים, הן על פסק הדין והן על ההחלטות על פי הפקודה, קבוע למועד קרוב, בעוד כשלשה חודשים וחצי. ככל שהערעורים יידחו וההחלטות תיוותרנה על כנן, הרי שביהמ"ש יהיה רשאי להורות כי התשלום בסך 3,000 ש"ח ליום ישולם רטרואקטיבית מיום החלטת בית משפט קמא. מובן אפוא כי היעתרות לבקשתם של המבקשים אין משמעה פטור מהסנקציה שהוטלה עליהם, אלא עיכוב ביצוע הסנקציה, כפי שנבקש בבקשה. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 2 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| עבל (ארצי) 18759-04-11 פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; נילי ארד, לאה גליקסמן, אילן איטח, נ.צ.: ר' רבינוביץ, ד' שרון; 02/01/13) - 15 ע' |
| עו"ד: רועי קרת, ליאורה קמינצקי פורת |
ביה"ד הארצי השיב בשלילה על השאלה, האם במקרה של קצבת שאירים וקצבת נכות מעבודה, משמיע סעיף 320(ג) לחוק הביטוח הלאומי "כוונה אחרת" המאפשרת תשלום כפל הקצבאות האמורות.
ביטוח לאומי – גימלאות – גימלאות כפל
עבודה – קיצבאות – זכאות
עבודה – ביטוח לאומי – זכאות
.
המערערת היא אלמנה שהחל מיום 1.1.05 משולמת לה קצבת שאירים. ביום 27.12.09 נפגעה המערערת בתאונת עבודה ונקבעו לה נכויות זמניות וקבועות המזכות אותה בקצבת נכות מעבודה. ביה"ד האזורי פסק כי על המערערת לבחור אחת משתי הקצבאות האמורות וכי היא אינה זכאית לקבל את שתיהן. מכאן הערעור.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופט א' איטח ובהסכמת הנשיאה נ' ארד, השופטת ל' גליקסמן ונציגי הציבור ר' רבינוביץ, ד' שרון) דחה את הערעור ופסק כי:
סעיף 320 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק) מעגן את העיקרון הכללי של מניעת "כפל גמלאות" ומסדיר את החריגים לו. "גמלה" מוגדרת בסעיף 1 לחוק כ"כל טובת הנאה שהביטוח לפי חוק זה מעניק אותה, לרבות...". "גמלה" יכול ותתבטא ב: "קצבה" – ככלל "תשלום תקופתי חודשי"; "מענק" – ככלל סכום חד פעמי; או "גמלה בעין". מכאן שכל קצבה היא גמלה, אך לא להיפך. לעניין העיקרון של מניעת "כפל גמלאות" מבחין סעיף 320 בין שני מצבים: האחד, מתייחס למימד הזמן, קרי לגמלאות המשולמות "בעד פרק זמן אחד" – במקרה כזה מניעת הכפל מתייחסת אך ורק לקצבאות שונות לפי החוק, ולא לגמלאות שאינן "קצבה"; השני – מתייחס לאירוע המזכה בגמלה, קרי לגמלאות המשולמות "עקב מאורע אחד" – במקרה כזה מניעת הכפל מתייחסת לכל סוגי הגמלאות מכח ענפי הביטוח השונים בחוק. לפי החוק, חריגה מהעיקרון בדבר מניעת "כפל גמלאות" אפשרית באחת משתי אפשרויות: מקרים בהם משתמעת מהחוק "כוונה אחרת" – קרי, כוונה לשלם את הגמלאות בכפל; מקרים שנמנו במפורש בחוק. המקרים שנמנו בחוק ובהם ניתן יהיה לחרוג מהעיקרון בדבר מניעת "כפל גמלאות", אינם בבחינת "רשימה סגורה".
בענייננו, המחלוקת נוגעת לסעיף 320(ג)(1) קרי, לקצבאות שונות המשולמות בעד פרק זמן אחד. אין מחלוקת על כך שקצבת השאירים וקצבת הנכות מהעבודה הן קצבאות שונות לפי החוק, ושהמערערת מבקשת כי הן תשולמנה בעד פרק זמן אחד. ומכאן, שעל תשלום שתי קצבאות אלה חל, לכאורה וכנקודת מוצא, העיקרון בדבר מניעת "כפל גמלאות" (קצבאות) כאמור בסעיף 320 (ג)(1)לחוק. באשר לאפשרות לסטות מאותו עקרון, אין מחלוקת כי כפל הקצבאות האמור אינו נמנה עם החריגים המפורשים שנמנו בחוק. המחלוקת היא בשאלה האם במקרה דנן ניתן לסטות מהעיקרון לפי החלופה הראשונה. דהיינו, האם ניתן ללמוד מהחוק על "כוונה אחרת" שלא למנוע את הכפל שבין קצבת השאירים לבין קצבת הנכות מהעבודה.
ביה"ד השיב בשלילה על השאלה האם במקרה של קצבת שאירים וקצבת נכות מעבודה משמיע החוק "כוונה אחרת" לתשלום קצבאות בכפל. ביה"ד הארצי הביא מדברי ביה"ד האזורי שבחן את התכלית של מניעת כפל הקצבאות והגיע למסקנה שלא ניתן למצוא בחוק כוונה אחרת המאפשרת את כפל הקצבאות האמורות. הנימוק לקביעת ביה"ד האזורי היה כי תכלית גמלת שאירים היא להעניק לאלמנה קצבה על מנת לשמר את רמת החיים כפי שהייתה טרם פטירת בן הזוג. תשלום הגמלה לנפגע בעבודה – היא שמירה על ההכנסה בימי הרעה, כאשר נפגע מקור ההכנסה עקב התאונה. שתי הגמלאות הן גמלאות מחליפות הכנסה ומשום כך, די בגמלה אחת להשגת תכלית זאת ואין מקום כי שתי הגמלאות ישתלמו יחדיו. ביה"ד הארצי ציין כי אינו נדרש לקבוע נוסחה כללית השאלה מהו המקרה בו יקבע בנוגע לשתי קצבאות המשולמות עבור פרק זמן אחד כי לגביהן יש "כוונה אחרת משתמעת" והוסיף והזכיר כי ההוראה בדבר "כוונה אחרת משתמעת" רלוונטית גם ביחס לכפל גמלאות "עקב מאורע אחד". |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 3 [עונשין] |
|
| תפ (ב"ש) 1239-09 מדינת ישראל- משרד התמ"ת נ' א.ב.א. ויקטורי חב' לניהול ואחזקות בע"מ (עבודה; משה טוינה; 05/12/13) - 11 ע' |
| עו"ד: חן אביטן, לאה צבי |
ביה"ד פסק כי הוכח שהעובדים נשוא כתב האישום הועסקו מעבר לארבע שעות נוספות ביום העבודה, ולפיכך הרשיע את נאשמת 1 בעבירות של העסקה אסורה, לפי סעיפים 6 ו-26 לחוק שעות עבודה ומנוחה; עם זאת נפסק כי משהוכח כי הנאשם 2, ששימש כמנהל הכספים של נאשמת 1, לא ידע, לרבות על דרך של "עצימת עיניים", על ביצוע עבירות כאמור, לא ניתן להרשיעו בעבירה לפי סעיף 27 לחוק הנ"ל ביחס לאותן עבירות.
עונשין – עבירות – עבודה
עונשין – מחשבה פלילית – עצימת עיניים
.
המדינה-המאשימה הגישה נגד הנאשמת 1, חברה המפעילה רשת מרכולים (להלן: הנאשמת), כתב אישום בעבירות לפי סעיפים 6, 26(א) ו-27 לחוק שעות עבודה ומנוחה (להלן: החוק). בכתב האישום נטען כי הנאשמת העסיקה ארבעה עובדים מעבר ל-12 שעות עבודה ביום. כתב האישום מייחס לנאשם 2, שבתקופה הרלוונטית לכתב האישום שימש כמנהל הכספים בנאשמת (להלן: הנאשם), עבירה פלילית של אחריות מנהל בתאגיד לעבירות המיוחסות לנאשמת.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט מ' טוינה) הרשיע את הנאשמת 1 בעבירות שיוחסו לה, זיכה את הנאשם 2 מהעבירות שיוחסו לו, והכריע את הדין כדלקמן:
ביה"ד קבע כי נוכח הוראות סעיף 6 לחוק וכן סעיף 10 וסעיף 11 לחוק, עולה כי ככל שיימצא כי הנאשמת "העבידה" עובד מעבר לארבע שעות נוספות ביום, היא עברה עבירה של העסקה אסורה כאמור בסעיף 26 לחוק. ביה"ד קבע כי דוחות הנוכחות של הנאשמת משקפים את שעות העבודה בפועל של העובדים. ביה"ד ציין כי יחסי עובד מעביד הם יחסי מרות ובמסגרתם נקבע תחום יום העבודה בידי המעביד. משנתון העובד למרות המעביד, אין המעביד יכול להתנער מהחובה המוטלת עליו, להקפיד על תחום יום העבודה הקבוע בחוק, מהנימוק כי העובד עשה דין לעצמו וקבע לעצמו יום עבודה שתחומו חורג מהמותר בחוק. ביה"ד פסק כי במקרה דנן הוכח שהעובדים נשוא כתב האישום הועסקו מעבר לארבע שעות נוספות ביום העבודה, ולפיכך הרשיע את הנאשמת בעבירות המיוחסות לה של העסקה אסורה, על פי סעיפים 6 ו-26 לחוק.
אשר לשאלת אחריות הנאשם בעבירה לפי סעיפים 27, 26 ו-6 לחוק, לנושא משרה מיוחסת אחריות לעבירה שבוצעה על ידי אחר, בנסיבות בהן הוא מודע לעבירה שנעברה ולא פעל למניעתה. במקרה דנן הנאשם הוא מנהל הכספים של הנאשמת. הנאשם איננו ולא היה בקשר ישיר עם העובדים וממילא לא נתן הוראה להעסקתם בניגוד לחוק. בנסיבות אלו לא ניתן לייחס לנאשם ידיעה ממשית על העבירה שנעברה על ידי הנאשמת; לצד הידיעה הממשית של הנאשם ולצורך הרשעה בעבירה הפלילית, תחליף לידיעה ממשית הוא ב"עצימת עיניים" מצד הנאשם. הפסיקה קבעה כי "עצימת עיניים" מתקיימת מקום בו החשד המפעם בליבו של המבצע הוא חשד ממשי, מעשי, רציונאלי, ואין להסתפק בחשד מופרך, שאין לו אחיזה במציאות. בנוסף, בבסיסו של הרעיון בדבר עצימת-העיניים ניצב חשד אישי, סובייקטיבי, המתעורר בליבו של העושה פנימה, ועל אף הקושי המעשי שהדבר עשוי לעורר, אין די בחשד אובייקטיבי שהיה צריך להתעורר בלבו באותן נסיבות, או בחשד כזה שהיה מתעורר בליבו של ה"אדם הסביר". במקרה דנן אין ביטוי לחשד סובייקטיבי שקינן אצל הנאשם, על העבירות בהן הורשעה הנאשמת, חשד אותו הוא נמנע מלברר מחשש שתיוחס לו ידיעה על אותן עבירות. כך גם אין עדויות המצביעות על הנסיבות בהן היה צריך להתעורר חשד אצל הנאשם לעבירות שבוצעו על ידי הנאשמת. לפיכך, משהוכח כי הנאשם לא ידע, לרבות על דרך של "עצימת עיניים", על ביצוע עבירות לפי סעיפים 6 ו-26(א) לחוק, בהן הורשעה הנאשמת לא ניתן להרשיעו בעבירה לפי סעיף 27 לחוק ביחס לאותן עבירות. לפיכך הנאשם 2 זוכה מהעבירות המיוחסות לו. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [עבודה] |
|
| בל (ב"ש) 41238-03-11 ד"ר יעקב חבושה נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; יוסף יוספי, נ.צ.: מ' אלחייני; 04/12/13) - 7 ע' |
| עו"ד: |
התובע, רופא שיניים במקצועו, הוכיח קיומה של תשתית עובדתית על פי תורת המיקרוטראומה ביחס לנזק שבידו הימנית. לאור קביעה זו מונה מומחה לאורטופדיה שיחווה דעתו בשאלת קיומו של קשר סיבתי רפואי על דרך המיקרוטראומה בין עבודת התובע לליקויים שבמרפקו, ככל שקיימים כאלו, וכן יבחן האם מתקיימים בתובע התנאים להכיר במחלתו, ככל שקיימת, כמחלת מקצוע.
עבודה – תאונת עבודה – מיקרוטראומה
עבודה – תאונת עבודה – מינוי מומחה
עבודה – ביטוח לאומי – פגיעה בעבודה
עבודה – ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה
.
עסקינן בתובענה במסגרתה עותר התובע, רופא שיניים יחיד במרפאה שבבעלותו, כי מחלת "מרפק טניס" בידו הימנית תוכר כפגיעה בעבודה על פי תורת המיקרוטראומה ו/או כמחלת מקצוע.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט י' יוספי ונציג הציבור מ' אלחייני) קיבל את התביעה ופסק כי:
תנאי להכרה בפגיעה על דרך מיקרוטראומה הינו הוכחת פגיעות זעירות, שכל אחת מהן מסבה נזק זעיר בלתי הפיך, עד שהצטברות הנזקים הזעירים מביאה לנזק ממשי הפוגע בכושר העבודה של התובע. יסודות של הפגיעה הזעירה המרכיבה את המיקרוטראומה הם שניים: האירוע החיצוני של תנועה חוזרת ונשנית המתבצעת עקב עבודה והנזק הבלתי הדיר הנגרם בעטיה של כל תנועה כזו. לאור האמור יש לאבחן בין פעילות חוזרת על עצמה הכוללת מספר רב של תנועות לבין התנועות המרכיבות אותה. התנועות צריכות אמנם להיות זהות, אך אין צורך בזהות מוחלטת, אלא די בכך שהתנועות היו זהות במהותן, דהיינו דומות האחת לרעותה ובלבד שיפעלו על מקום מוגדר בגוף עד שבסוף נוצר נזק ממשי.
תדירות הפעולות החוזרות אינה חייבת להיות קבועה וסדירה, אלא על התנועות לחזור ולהישנות בתכיפות הנמשכת על פרק זמן מספיק לגרימת הנזק המצטבר הפוגע בכושר עבודת הנפגע. הפעולות החוזרות ונשנות אינן חייבות להיעשות ברציפות, ללא הפסקות ביניהן, אלא ניתן לבודד פעולות מסויימות אצל העובד ממכלול הפעולות שהוא מבצע במהלך יום עבודתו.
במקרה דנן סדר יומו של התובע אינו קבוע, והוא מבצע פעולות שונות כגון: עקירות, סתימות, תפירת חלל הפה, טיפולי שורש, השחזות שיניים, כתרים וכו', תוך שימוש בכלים רוטטים; אך ברוב הפעולות נדרש התובע להפעיל באופן חוזר ונשנה במנגנון דומה בעיקר את ידו הימנית הדומיננטית, תוך הפעלת לחץ על מרפקו; עת נדרש להרחיק ולקרב את המגש עם הכלים, לכוון את התאורה ולכוון את מכשיר הרנטגן, עשרות פעמים עד מאות פעמים ביום במצטבר. כמו כן, בחלק משמעותי מיום העבודה נדרש התובע להשתמש בכלים רוטטים שונים בהיותו עוסק בשיקום חלל הפה של מטופליו. מכאן עולה כי מדובר בתנועות אשר חוזרות על עצמן בתדירות של עשרות עד מאות פעמים מדי יום לאורך שנים, בצירוף ביצוע עבודות עם כלים רוטטים, והכל תוך הפעלת יד ימין וזרוע יד ימין; ויש בכך כדי לענות על דרישות הפסיקה לעניין קיום תשתית לבחינת תורת המיקרוטראומה, כמו גם לבחינת קיומה של מחלת מקצוע אצל התובע.
לאור כל האמור, יש מקום למנות מומחה לאורטופדיה, שיחווה דעתו בשאלת קיומו של קשר סיבתי רפואי על דרך המיקרוטראומה בין עבודתו של התובע לליקויים שבמרפקו, ככל שקיימים כאלו. כמו כן, יבחן המומחה האם מתקיימים בתובע התנאים להכיר במחלתו, ככל שקיימת, כמחלת מקצוע. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [עבודה] |
|
| סע (ת"א) 3128-10-10 גנייב סבטלנה נ' טיב רשתות בע"מ (עבודה; מיכל לויט, נ.צ.: ר' גמליאל, א' מתתיהו; 04/12/13) - 16 ע' |
| עו"ד: גל גורודיסקי, אבי מור יוסף, אלי שימלביץ', מירית שלו |
ביה"ד קיבל בקשה לאישור תביעת המבקשת כתובענה ייצוגית ביחס לעילות של הפחתת שכר חד צדדית וניכוי רטרואקטיבי משכר עובדי המשיבה במהלך שנת 2010, על מנת לממן חלק מעלויות החלת צו ההרחבה בענף רשתות השיווק, לאחר שקבע כי מתקיימים התנאים הנדרשים בחוק לשם אישורה.
עבודה – תובענה ייצוגית – תנאים לאישורה
עבודה – בית-הדין לעבודה – סמכותו
.
עסקינן בבקשה להכיר בעילות תביעה שעניינן הפחתת שכר חד צדדית וניכוי רטרואקטיבי משכר העובדים בניגוד לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, בעקבות פרסום צו הרחבה בענף רשתות השיווק, כתובענה ייצוגית כמשמעה בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: החוק).
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת מ' לויט ונציגי הציבור ר' גמליאל, א' מתתיהו) קיבל את הבקשה ופסק כי:
עילות התביעה של הפחתת שכר וניכוי רטרואקטיבי משכר העובדים הן עילות אשר לביה"ד לעבודה סמכות ייחודית לדון בהן לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, ולכן נופלות בגדר סעיף 10(1) לתוספת השנייה לחוק. באשר לסייג הקבוע בסעיף 10(3) לתוספת, לא נטען ולא הוכח כי המשיבה היתה, בתקופה הרלוונטית לבקשה, מקום עבודה מאורגן וכי חל על עובדיה הסכם קיבוצי כלשהו. משכך, אין תחולה בענייננו, לסייג הקבוע בסעיף 10(3) לתוספת. לאור האמור, תביעות המבקשת כלולות בתוספת השנייה לחוק ומתקיים התנאי הקבוע בסעיף 3 לחוק.
המבקשת הוכיחה ברמת ההוכחה הנדרשת בשלב זה, כי קיימת לה עילת תביעה אישית בעניין הפחתת שכרה באופן חד צדדי וניכוי רטרואקטיבי משכרה כתוצאה מהחלת צו ההרחבה על עובדי המשיבה. כמו כן, המבקשת הוכיחה ברמת ההוכחה הנדרשת בשלב זה, כי לעובדי המשיבה ששכרם הופחת ונוכה עקב החלטתה של המשיבה להטיל עליהם חלק מעלויות צו ההרחבה, קיימת עילת תביעה זהה לעילת התביעה שלה, המעוררת שאלות משותפות של עובדה ומשפט לכלל חברי הקבוצה, בדבר חוקיות וסבירות המהלך בו נקטה המשיבה. כמו כן, יש אפשרות סבירה כי אותן שאלות יוכרעו לטובת הקבוצה. כמו כן, תובענה ייצוגית הינה הדרך היעילה וההוגנת ביותר להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין. בירור התביעה כתובענה ייצוגית, תגשים הן את האינטרס הציבורי – לאור היעילות והחיסכון במשאבים של הצדדים ושל ביה"ד והרתעת מעסיקים מהפרת זכויות עובדיהם והן את האינטרס הפרטי – מימוש זכויותיהם של העובדים ואחידות בהחלטות ביה"ד בעניינם. כמו כן, קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב.
לאור כל האמור נפסק כי מתקיימים התנאים הנדרשים לאישור תביעת המבקשת כתובענה ייצוגית בעילות הנטענות. הקבוצה אשר עניינה יידון במסגרת התובענה הייצוגית תכלול את כל עובדי המשיבה, שהמשיבה הפחיתה משכרם וניכתה ממנו באופן רטרואקטיבי סכומים במהלך שנת 2010. הסעד הנתבע הוא פיצוי בגובה סך ההפחתה משכר העובדים והניכוי שבוצע באופן רטרואקטיבי משכרם. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [עבודה] [קופות גמל] |
|
| קג (חי') 5738-06-09 אורנה בורוש נ' קרן מקפת מרכז לפנסיה ולתגמולים א.ש. בע"מ בניהול מיוחד (עבודה; מיכל נעים, נ.צ.: א' זנזורי, א' ינאי; 04/12/13) - 18 ע' |
| עו"ד: יהודית מייזלס, ענבל לוי |
נדחתה תביעת התובעת 1 לקצבת שאירים מאחר שהיא אינה עונה על הגדרת "אלמנת פנסיונר" בתקנון קרן הפנסיה שהיה תקף במועד פטירת המנוח; כן נדחתה תביעת התובעים 2-3 לפדיון הקרן, מאחר שהחריג שנקבע בתקנון קרן הפנסיה בדבר "החזרת כספים במקרה בו אין זכאות לקצבה", אינו מתקיים במקרה דנן.
עבודה – תגמולים – קרן פנסיה
קופות גמל – קרן פנסיה – פירוש תקנון הקרן
קופות גמל – קרן פנסיה – המועד להתגבשות זכויות הפנסיה
.
דן בורוש ז"ל, נפטר ביום 21.10.07 והוא בן 59 בלבד (להלן: המנוח). בעקבות פטירתו הגישה התובעת 1 (להלן: התובעת) תביעה כנגד הנתבעות (להלן: קרן הפנסיה) לתשלום קצבת שאירים בהיותה אשת המנוח, ומאוחר יותר הגישו התובעים 2-3, אימו של המנוח ואחיו (להלן: האם; האח) תביעה כנגד הנתבעות להחזר כספי הפנסיה של המנוח, בערכי פדיון, מתוקף מעמדם כיורשי המנוח).
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת מ' נעים דיבנר ונציגי הציבור א' זנזורי, א' ינאי) דחה את התביעות ופסק כי:
אשר לתביעת התובעת לקצבת שאירים, נוכח הגדרת "אלמנת פנסיונר" בתקנון קרן הפנסיה שהיה תקף במועד פטירתו של המנוח, התובעת צריכה להוכיח שני תנאים מצטברים על מנת שתביעתה תתקבל: כי הייתה אשתו של המנוח ביום בו נפטר וכי גרה עימו במשך שנה אחת רצופה, עד ליום בו נפטר. מהראיות עולה כי התובעת והמנוח לא גרו יחד במועד בו נפטר המנוח ואף לא במועד בו לקה באירוע מוחי, ולפיכך אין היא עונה על הגדרת אלמנת פנסיונר לפי תקנון קרן הפנסיה. לפיכך, דין תביעת התובעת לקצבת שאירים להידחות.
אשר לתביעת האם והאח לפדיון הקרן, הוראות התקנון מגדירות את הזכאות לקצבה. כחריג, נקבע בתקנון סעיף 49 בדבר "החזרת כספים במקרה בו אין זכאות לקצבה", כאשר במקרים המנויים בסעיף רשאי המבוטח או יורשיו, למשוך את כספי הקרן, בערכי פדיון, בסכום חד פעמי. החריג הנדון הינו מקרה בו נפטר מבוטח, שלא היו לו שאירים, מבלי שהיה זכאי בעת פטירתו לקצבת נכות מקרן הפנסיה. לפי סעיף 49ה' לתקנון, הזכאות לפדיון הקרן נשללת מקום בו העמית היה "זכאי" לקצבת נכות. הזכאות לקצבת נכות, ככל שהיא מוגדרת בסעיף 30 לתקנון הקרן, התקיימה במקרה הנדון ואין דרישת התשלום בפועל באה בגדרה. הזכאות לקצבה על פי התקנון אינה מותנית בתשלומה בפועל ולכן יכול שמבוטח יהא זכאי לקצבת נכות, אף כי טרם קיבל את הקצבה לחשבונו בפועל. לאור האמור, המנוח נמצא זכאי לקצבת נכות לפני מועד פטירתו. הקצבה לו שולמה לו בפועל נוכח מסמכים שהיו חסרים לצורך ביצוע התשלום. ככל שהמסמכים והנתונים היו בקרן במועד קביעת הזכאות, יש להניח כי התשלום היה מתבצע חודשים מספר לפני מות המנוח. בהקשר זה לא נמצא כל פגם בהתנהלות קרן הפנסיה. ביה"ד דחה את הטענה כי מדובר בתוצאה בלתי מידתית, ודחה את שתי התביעות בפוסקו כי קרן הפנסיה תשלם לתובעים 2-3 את הקצבה שהמנוח היה זכאי לה עד מותו. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [עבודה] |
|
| סע (ת"א) 49824-09-11 רושיל זבלונוב נ' מצליח יחזקאל (עבודה; עידית איצקוביץ, נ.צ.: א' גוטליב; 04/12/13) - 10 ע' |
| עו"ד: פבל מורוז, שלמה בכור |
ביה"ד פסק כי התובע, נגר במקצועו, לא היה כשיר להמשיך את עבודתו כנגר אצל הנתבע במועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים. עוד פסק ביה"ד כי הנתבע לא הוכיח שהוא הציע לתובע עבודה אחרת המתאימה למצב בריאותו. לפיכך, פסק ביה"ד כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים לפי סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים.
עבודה – התפטרות – בשל מצב בריאותי
עבודה – פיצויי פיטורין – התפטרות כפיטורין
עבודה – פיצויי פיטורין – זכאות
עבודה – קצובת נסיעה – זכאות
.
התובע עבד כנגר בנגריה שבבעלות הנתבע, החל מ-1.5.91. ביום 8.2.09 נפגע התובע בעבודה אושפז ונותח. לטענת התובע, כתוצאה מהפגיעה הוא לא היה כשיר להמשיך בעבודתו כנגר וקיבל אישור על כך מרופא תעסוקתי. לאור האמור באישור ולנוכח העובדה כי לא הייתה לנתבע כל עבודה אחרת המתאימה למצב בריאותו של התובע, הוא סיים את עבודתו ביום 3.6.09. הנתבע פעל לשחרור הפרשות על חשבון פיצויי פיטורים, אך לגרסת התובע הוא התנה את שחרור כספי הפיצויים מחברת הביטוח בחתימת התובע על כתב קבלה וויתור באשר לזכויות להן זכאי ואותן לא קיבל במהלך העבודה. התובע נאלץ לחתום על המסמך. התובע דרש בתביעתו הפרשי פיצויי פיטורים – לאחר שחרור כספים מחברת הביטוח, דמי הבראה, פדיון חופשה ודמי נסיעות.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ע' איצקוביץ ונציג הציבור א' גוטליב) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
אשר לזכאות התובע לפיצויי פיטורים, לפי סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן: החוק) התפטר עובד לרגל מצב בריאותו, ולאור הממצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות העניין הייתה סיבה מספקת להתפטרות. לכן לעניין פיצויי פיטורים רואים את התפטרותו כפיטורים. בהתאם לאישור מטעם רופא מומחה לרפואה תעסוקתית מיום 3.6.09, התובע לא היה כשיר להמשיך את עבודתו כנגר. הצהרת הנתבע כי הוא לא קיבל את האישור הנ"ל וכי אילו היה מקבלו כי אם כן, הוא היה מציע לתובע להמשיך לעבוד בעבודה אחרת, נדחתה נוכח הראיות. כמו כן נקבע כי עצם העובדה שהתובע חזר לעבוד בנגרייה כשנתיים וחצי לאחר התאונה, אין בה כדי לסתור את הקביעה שעולה ממסמך מטעם הגורם המוסמך לקבוע – רופא תעסוקתי – שהתובע לא היה כשיר להמשיך לעבוד כנגר במועד סיום יחסי עבודתו עם הנתבע. לאחר שהתובע הרים את הנטל להוכיח כי הוא לא היה כשיר להמשיך את עבודתו כנגר אצל הנתבע, עובר הנטל אל הנתבע להוכיח שהוא הציע לתובע עבודה אחרת, המתאימה – למצב בריאותו – הוכחה כזו לא הובאה כלל. לפיכך, התובע זכאי לפיצויי פיטורים לפי סעיף 6 לחוק.
תקופת העבודה של התובע לצורך זכאות לפיצויי הפיטורים היא מ-1.5.91 ועד ליום 3.6.09. באשר לשכר הקובע לחישוב הזכאות, קובעות תקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים) התשכ"ד–1964, (להלן התקנות) כי השכר יהיה השכר האחרון של העובד כאמור בתקנה 4 לתקנות. טענות הנתבע לתחולת תקנה 6 לתקנות נדחתה. בנוסף נפסק כי לא היה "ויתור" לגבי זכאות התובע לפיצויי פיטורים. לאו האמור התובע זכאי להפרשי פיצויי פיטורים.
תביעת התובע לפדיון חופשה ודמי הבראה, נדחתה בהעדר הוכחה; אשר לתביעה בגין דמי נסיעות נפסק כי התובע עבד תקופה ארוכה ביותר אצל הנתבע ולא הוכח כי הוא דרש במהלך כל התקופה הארוכה תשלום בגין נסיעותיו, מה שתומך בגרסת הנתבע באשר לסיכום על שכר הכולל דמי נסיעות. לפיכך גם התביעה ברכיב זה נדחתה. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [עבודה] [בתי-משפט] |
|
| ער (ת"א) 2688-03-13 בן - בטחון (1989) בע"מ נ' מרדכי נחמנזון (עבודה; דורי ספיבק, נ.צ.: ל' חלה, ר' ורדי; 24/11/13) - 8 ע' |
| עו"ד: אורנה שמריהו |
נדחה ערעור על פסיקת פיצויי פיטורין בדין מפוטר לתובע. ביה"ד לא מצא מקום לסטות מהכלל לפיו ערכאת הערעור אינה מתערבת במימצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית, דחה את טענות המערערת לפיהן היא הציעה למשיב עבודה המתאימה לו, קבע כי מצבם הרפואי של המשיב ואשתו חייב התחשבות מצד המערערת, אף בלא שהוגשו אישורים רפואיים, וקבעה כי המערערת זנחה טענתה אשר לשיעור פיצויי הפיטורים.
עבודה – פיטורין – פיצויי פיטורין
עבודה – פיצויי פיטורין – זכאות
בתי-משפט – ערעור – התערבות במימצאים עובדתיים
.
המשיב החל לעבוד בנתבעת ביום 29.5.08 באבטחה. ביום 30.11.11 פג תוקף רישיון הנשק שלו. מספר ימים קודם לכן שובץ המשיב לשמירה בגן ילדים, תפקיד שלא הצריך רישיון נשק, אך לאחר מספר ימים הודיעה המערערת למשיב כי לאור הפסקת ההתקשרות בינה לבין עיריית כפר סבא עבודתו בגן הילדים מופסקת. המשיב הוזמן לשיבוץ מחדש ביום 4.12.12. לטענתו, העבודות החלופיות שהוצעו לו היו בלתי מתאימות, נוכח מחלת אשתו, ממנה נפטרה כחודשיים לאחר מכן. בנסיבות אלה, המשיב, שכאמור סירב לעבוד במשמרות ערב, התפטר וטען שהינו זכאי לפיצויי פיטורים בדין מפוטר. בתובענה שהתבררה בדיון מהיר נפסקו למשיב פיצויי פיטורים בסך של 10,843 ₪ ועל כך נסב הערעור דנן.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ד' ספיבק ונציגי הציבור ל' חלה, ר' ורדי) דחה את הערעור ופסק כי:
תחילה פסק ביה"ד כי אין הצדקה לסטות מהכלל לפיו ערכאת הערעור אינה מתערבת במימצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית אשר לממצא של ביה"ד קמא לפיו המשיב הבהיר לנציגי המערערת את העובדה שבסמוך למועד סיום עבודתו הוא טיפל בצורה אינטנסיבית באשתו הסיעודית. שנית פסק ביה"ד כי, קיימת סתירה בין עדות נציג המערערת בביה"ד קמא לפיה הוצעו למשיב עבודות בשעות הבוקר ללא צורך בנשיאת נשק, לבין האמור בסיכום הפגישה, לפיו הוצעה למשיב בחירה בין שתי חלופות: עבודה בשעות הערב ללא נשק או עבודה בשעות הבוקר ובתנאי שיעבור את ההכשרה ויישא נשק. סתירה מובהקת זו מחזקת את טענות המשיב, ומחלישה מאד את טענות המערערת לפיהן היא הציעה למשיב עבודה בשעות הבוקר שלא הצריכה רישיון נשק, אך הוא דרש לעבוד אך ורק בגן הילדים.
ביה"ד הוסיף כי כבר בכתב התביעה טען התובע שלאור מצבו הבריאותי ולאור מצבה האנוש של רעייתו הוא דרש להמשיך לעבוד רק בשעות הבוקר וללא נשק. אמנם המשיב לא הציג בפני המערערת אישור אודות מצבו הרפואי שלו ושל אשתו, אך מצבם היה ברור וגלוי למעסיקה, וחייבו התחשבות מצידה, אף בלא שהוגשו אישורים רפואיים. ככל שפקפקה המערערת בדיווחו העצמי אודות מצבו הרפואי, היה עליה להבהיר לו במפורש שהוא נדרש להמציא לה אישור רפואי מתאים, מה שלא עשתה; אשר לשיעור פיצויי הפיטורים עצמם, פסק ביה"ד כי בנסיבות יש לראות את המערערת כמי שזנחה את טענתה בעניין זה. לאור כל האמור, דחה ביה"ד את הערעור. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 9 [רשויות מקומיות] |
|
| עמנ (חי') 2185-12-13 עורסאן יאסין נ' חזאם זועבי - מנהל הבחירות לעיריית שפרעם (מנהלי; רון שפירא; 08/12/13) - 8 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קבע, כי אין לדון במסגרת עתירה המופנית כנגד תוצאות בחירות רשות מקומית בטענות שעניין "פרסום פוגעני". נפסק, כי ככל שהיה בפרסום העלון כדי להסב נזק תדמיתי ו/או כל נזק אחר למערער, סלולה הדרך בפניו, להגשת תביעת פיצויים בגין הוצאת דיבה ו/או לשון הרע כמו גם, האפשרות לנקיטת הליכים פליליים על דרך הגשת תלונה במשטרה.
רשויות מקומיות – בחירות – דרכי תעמולה
.
המערער הגיש ערעור בהתאם להוראות סעיף 72 לחוק הרשויות המקומיות, והמופנה כנגד תוצאות הבחירות לראשות עיריית שפרעם. המערער מבקש להורות על ביטול הבחירות ועריכתן בשנית. לחילופין, מבוקש להורות על ביטול הבחירות ועל עריכת בחירות חוזרות (סיבוב שני) בין המערער לבין המשיב.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
עיון בהוראות סעיף 72(א) לחוק הבחירות מעלה, כי המדובר ברשימה סגורה של מקרים בהם ניתן להגיש ערעור בחירות. לא בכדי נמנע המחוקק מהטלת הגבלות על תוכן תעמולת הבחירות ולמעט איסורים כלליים שעניינם בהסתה לגזענות וכד' אין להגביל את תוכן תעמולת הבחירות.
אין בחוק הבחירות (דרכי תעמולה) התייחסות לסוגיית תוכן הפרסום במסגרת תעמולת הבחירות והגבלה על תוכן הפרסום, למעט בעניין פרסומים הקשורים לכוחות הביטחון, כמפורט בסעיף 2ב' לחוק הנ"ל.
לא בכדי נמנע המחוקק מהטלת הגבלות על תוכן תעמולת הבחירות ולמעט איסורים כללים שעניינם בהסתה לגזענות וכד' אין להגביל את תוכן תעמולת הבחירות. בתעמולת בחירות מתפרסמים, לא אחת, נתונים שאינם מדויקים (זאת בלשון המעטה).
ככל שהיה בפרסום העלון כדי להסב נזק תדמיתי ו/או כל נזק אחר למערער, סלולה הדרך בפניו, להגשת תביעת פיצויים בגין הוצאת דיבה ו/או לשון הרע כמו גם, האפשרות לנקיטת הליכים פליליים על דרך הגשת תלונה במשטרה. ככל שהדבר נוגע לטענת הפרסום הפוגעני, יש לקבוע כי דינה של עילה זו להידחות על הסף ואין מקום לדון בה במסגרת ערעור הבחירות דנן.
בכל הנוגע לבקשת המערער לעיון במעטפות ההצבעה וככל שהדבר נוגע לטענה בדבר "מעטפות מסתובבות", יש לקבל את טענת המשיבים כי הפרוצדורה הראויה לכך, היא כי על המערער להגיש ראשית בקשה לעיון במעטפות ורק לאחר מכן להגיש את הערעור, המבוסס על טענות לליקויים שיש לבדוק אותם במסגרת הבקשה לעיון במעטפות.
נושא העיון במעטפות מוסדר בסעיף 96 א' לוק הבחירות, שם נקבע כי תנאי לקבלת זכות עיון הינו מתן צו על ידי בית המשפט המחוזי. צו עיון יינתן לאדם המעוניין בהגשת ערעור. לא כתוב "במסגרת ערעור", אלא ב"אדם המעוניין בהגשת ערעור". מכך ניתן ללמוד שהמחוקק רצה להפריד בין הליך של בקשה לעיון בפתקי הצבעה לבין ערעור על תוצאת הבחירות.
ניתן להצדיק גישה זו, שכן ערעור על תוצאות הבחירות הינו הליך ייחודי בעל משמעות רבה מעבר לאינטרס הצדדים באותו הליך. יחד עם זאת, יש ועל מנת להחליט אם להגיש ערעור, זקוק צד מעוניין לקבל חומר ולעיין בפתקי ההצבעה.
המחוקק איזן את הדברים באופן שאפשר הליך עצמאי של בקשה לעיון שאמור להתנהל בנפרד מההליך הערעור. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [תכנון ובנייה] |
|
| עתמ (י-ם) 35013-07-13 אברהם בלוך נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז ירושלים ועדת המשנה להתנגדות (מנהלי; ד"ר יגאל מֶרזל; 03/12/13) - 33 ע' |
| עו"ד: נעמי וייל, דוד שני, הדר מנצורי, אשר אקסלרד |
תכנית בינוי המצורפת לתכנית מסוימת נחשבת, ככלל, כבעלת מעמד דומה לזה של התכנית הסטטוטורית, עם זאת, הכלל האמור אינו גורף, וקיימים מצבים בהם ניתן יהיה להשקיף על הוראות בתכנית בינוי מסוימת כבעלת מעמד שונה מזה של תוכנית המתאר.
תכנון ובנייה – תכניות – אישור תכנית
תכנון ובנייה – תכניות – תכנית בינוי
.
העותריםם הגישו עתירה שעניינה החלטת ועדת המשנה להתנגדויות של הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ירושלים. בהחלטה זו נדחו עיקר התנגדויות שהוגשו על ידי העותרים לתוכנית מתאר מקומית 1938ד' שעניינה "תוספת בניה בבית ברט, בדרך חברון 56 ירושלים", וניתן לתכנית תוקף כפוף לשינויים ותיקונים מסויימים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
אין דרכו של בית משפט זה להתערב בשיקול הדעת המקצועי של מוסדות התכנון אלא בהתקיים עילה מבוררת לכך. בית המשפט אינו שם עצמו בנעליהן של רשויות התכנון ואין הוא מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתן.
השאלה העיקרית שהועמדה על ידי באי כוח הצדדים להכרעה הייתה אם החלטות הוועדה המחוזית היו החלטות סבירות; אם הן התבססו על תשתית עובדתית ראויה; אם הן לקחו בחשבון את כל השיקולים הרלבנטיים; אם האיזון הסופי בין השיקולים השונים הוא איזון סביר וראוי ובאין עילת התערבות של בית משפט בו.
השאלה המרכזית שיש להתמודד עימה ואשר עמדה ביסוד יריעת המחלוקת בהליכים התכנוניים, אינה מתמקדת במישור הצורך אלא במישור ההיקף. לשון אחר, בשאלה אם היקף הבינוי המוצע במסגרת התוכנית הוא היקף סביר וראוי כעמדת הוועדה המחוזית (ויתר המשיבים); או שמא מדובר בהיקף ניכר, חריג ובלתי סביר כטענת העותרים.
יש לבחון בזהירות את תוספת הבינוי בשל אופי המרקם הקיים בשכונה. הוועדה המחוזית מוסמכת לשקול את תכנית המתאר ירושלים 2000 – ושכמותה – כמסמך מדיניות. הטענה שנטענה מפי העותרים במהלך הדיון שהתקיים הייתה בהמשך לכך בעיקר שלא קיימת מדיניות ברורה בכל הקשור לשיעור הציפוף הנובע מתוכנית המתאר החדשה. אין מקום לקבל את טענות העותרים בכל הקשור לסבירות החלטת הוועדה המחוזית בהתייחס להיקף הבינוי ומתכונתו ככזו. יש לבחון טענות נוספות של העותרים ביחס להחלטת הוועדה.
בקשר למעמדו הנורמטיבי של נספח הבינוי הרי שהדעה הרווחת היא שתכנית בינוי המצורפת לתכנית מסוימת נחשבת, ככלל, כבעלת מעמד דומה לזה של התכנית הסטטוטורית, עם זאת, הכלל האמור אינו גורף, וקיימים מצבים בהם ניתן יהיה להשקיף על הוראות בתכנית בינוי מסוימת כבעלת מעמד שונה מזה של תוכנית המתאר.
נקודת המוצא בפרשנות תכנית מתאר, בדומה לפרשנות של דברי חקיקה, היא לשון התכנית, לה יש להעניק את המשמעות המקובלת והרגילה, ובאופן המגשים את תכליתה.
נספח הבינוי הוא בעל תוקף מחייב רק לעניינים המפורטים, וכי ממילא טבלת השטחים נסוגה בפני התשריט. העובדה כי טבלת חישוב השטחים אינה מהווה חלק מהמסמכים הסטטוטוריים, קיבלה ביטוי מפורש אף בהחלטת הוועדה כאמור.
מעבר לכך, הוועדה המחוזית קבעה תנאים לעת מתן התוקף לתוכנית בכל הקשור להתאמה בין התקנון לבין נספח הבינוי. בנסיבות עולה, כי הנתונים הרלבנטיים עמדו לפני הוועדה המחוזית עת קיבלה היא את החלטתה והם גם עמדו לפני העותרים בצורה מספקת לצורך ההתנגדות שהגישו ולצורך אישור התוכנית.
בהתנגדות שהוגשה על ידי העותרים לתוכנית לא באה טענה ישירה לעניין היעדר התיאום עם משרד הבריאות ויש קושי אפוא בהעלאת טענה זו בעתירה שלפניי. מכלול האינדיקציות במקרה זה היווה בנסיבות המקרה קשת שיקולים משמעותית שהיה על הוועדה המחוזית לשקול קודם לאישור התוכנית במתכונתה הנוכחית. היה בו כדי לעורר שאלה הדורשת הכרעה כבר בשלב זה, בכל הקשור ליכולת להסתפק בתקן החניה הקיים.
הוועדה המחוזית הסתפקה בהנמקתה בכך שלא צפויה העמסה ממשית על המתחם כמו גם בנימוקים הנוספים שפורטו. אולם בהנמקה זו בנסיבות המקרה אין די בשל הקושי הקיים כבר בעת הזו במתחם ולמעשה לכל הפחות כבר בעשור שחלף כולו.
אפילו אם אין מדובר בהעמסה "משמעותית" מבחינת נפחי התנועה והחניה; עדיין מדובר בהעמסה נוספת, בהחמרה של מצב בעייתי כבר כיום. הקושי מתייחס הן לסוגיית הגישה למתחם ונפחי התנועה בסמטת מרטון עצמה והן לסוגיית החניה.
גם אם סבירה העמדה שלפיה לא ניתן לאפשר כניסה ויציאת רכבים מכיוון דרך חברון, הרי שנדרש לתת את הדעת על הקשיים בסמטת מרטון ולבעיית החניה. ככל שלא נדרש פתרון מעבר למוצע בתוכנית והמסקנה המקצועית של הוועדה היא כפי החלטתה מושא עתירה זו תוך דחיית ההתנגדות – היה מקום להתבסס במסקנה שכזו על נתונים מקצועיים בדוקים ועדכניים.
מכלול היבטים וקשיים אלה הצריך אפוא בנסיבות העניין התייחסות אחרת מצידה של הוועדה המחוזית, על יסוד תשתית נתונים עובדתית ומקצועית נוספת, תוך שאין לעת הזו – ובכדי להותיר את ההחלטה על כנה – די בנימוקים שהובאו על ידה, כמו גם בתנאים שהיא קבעה במבט צופה פני עתיד בכל הקשור לתיאום זה או אחר עם יועץ התנועה של הוועדה.
דין העתירה להידחות ברובה, למעט עניין אחד – שהוא סוגיית החניה וסידורי התנועה. בעניין זה, נמצא קושי בהחלטת הוועדה ומטעם זה, מוחזר הדיון לוועדה המחוזית להתייחסות נוספת לעניין זה, שקילת העניין בשנית ומתן זכות טיעון חוזרת לעותרים לטעון טענותיהם בנדון ובהתאם לכך וקבלת החלטה חדשה בו. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 11 [חברות] |
|
| תנג (ת"א) 52117-02-12 סעד רסולי נ' ישרס חברה להשקעות בע"מ (מחוזי; רות רונן; 05/12/13) - 12 ע' |
| עו"ד: ישראלי, פומרנץ, תמר, לשם, פרמדר |
על בעלי השליטה בחברה לדעת שכשהסכם ההעסקה שלהם לא אושר כדין, השכר הראוי שיאושר להם יהיה בחלק הנמוך של הטווח. היות שבמקרה זה הסכום שהתחייב יו"ר הדירקטוריון לשעבר להשיב לחברה קרוב לסכום התחתון בטווחי השכר, ונוכח שיקולים נוספים, אושר הסכם פשרה במסגרת בקשה לאישור תביעה נגזרת, למעט הגמול ושכר הטרחה ששיעורם הופחת.
חברות – תביעה נגזרת – הסכם פשרה
.
בקשה לאישור הסכם פשרה במסגרת בקשה לאישור תביעה נגזרת שעניינה בשכר שקבל המשיב 2 מהמשיבה 1 בגין כהונתו כיו"ר דירקטוריון החברה. במסגרת הסכם הפשרה הסכימו הצדדים כי המשיב ישיב לחברה סכום כולל של 600,000 ₪.
.
בית המשפט המחוזי (המחלקה הכלכלית) קיבל את הבקשה ופסק:
לצורך בחינת הסדר פשרה, על ביהמ"ש להביא בחשבון, בין היתר, את סכום הפשרה ביחס לפיצוי הפוטנציאלי של החברה במקרה של הצלחת התביעה; הסיכוי שהחברה תזכה בתביעה; תועלת אחרת שעשויה החברה להפיק מהפשרה המוצעת; השלב שבו מתבקש אישור הפשרה; העלויות והמשמעויות של המשך התדיינות מבחינת החברה; הסולבנטיות של הנתבעים או מנגנוני שיפוי שעומדים להם; הוגנות יעילות וסבירות ההסכם; נאותות הגמול המוצע לתובע ושכר הטרחה שהוצע לבאי כוחו; והתנגדויות להסכם הפשרה ולגמול ולשכר הטרחה שהוסכם, וההכרעה בהן. במסגרת זו, סיכויי התביעה נבחנים באופן ראשוני בלבד, בעיקר כאשר בקשת האישור מוגשת עוד בטרם נדונה לגופה בקשת המבקש לאישור התביעה כתביעה נגזרת. לצורך שאלת אישור הסכם הפשרה, יכול ביהמ"ש להסתמך על מסקנותיו של עורך חוות-דעת, בלא לבחון לעומקן שאלות ביחס לשיטת העבודה בה הוא נקט, לבסיס הנתונים שבהתייחס אליו הוא ערך את ההשוואה וכיו"ב. על-פניו, חוות-דעתו של המומחה היא מקצועית ובלתי תלויה וניתן להסתמך עליה לצורכי בחינת הסכם הפשרה.
בעלי השליטה צריכים להיות מודעים לכך כי במקרה בו הסכם ההעסקה שלהם לא אושר כדין, השכר הראוי שיאושר להם ישקף הנחה של משא-ומתן בו עיקר הערך המוסף יוסט לכיוון החברה, באופן שהם יקבלו אמנם שכר ראוי בגין השירותים שהם נותנים לחברה, אולם בחלק הנמוך של הטווח. בהתחשב בכך שהסכום שהתחייב המשיב להשיב לחברה קרוב לסכום התחתון בטווחי השכר אותם קבע המומחה ולאור יתר השיקולים, ובעיקר העובדה כי החברה תקבל את סכום הפשרה באופן מיידי וללא כל סיכון, סכום הפשרה הוא סכום סביר, שניתן לאשרו.
במקרה של תביעה ייצוגית השיטה הנכונה לקבוע את שכר הטרחה היא שיטת האחוזים וניתן להחיל את זאת גם על פשרה במסגרת בקשה לאישור תביעה נגזרת, בשינויים המחויבים. במקרה דנן, הסכום שהמבקש ובאי כוחו מבקשים לקבל גבוה מדי. אכן, מדובר בתביעה נגזרת ראויה, שהביאה לכך שהחברה קיבלה סכום כסף לא מבוטל שיתכן שלא היה מגיעה לידיה אלמלא הגשת הבקשה. עם זאת, בקשת האישור לא התבררה לגופה; התביעה היא בנושא שאינו חדשני; ולא נדרשה לכן השקעת עבודה בכמות יוצאת דופן ע"י ב"כ המבקש. בנסיבות אלה, נקבע שכ"ט וגמול בשיעור של 12% מהסכום שיושב לחברה, כך שהמבקש יקבל סכום של 22,000 ₪ ובא כוחו – סכום של 50,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [דיון אזרחי] |
|
| תצ (ת"א) 11207-03-11 ברוך גילמן נ' Johnson & Johnson ג'ונסון & ג'ונסון (חברה זרה) (מחוזי; דר' דרורה פלפל; 05/12/13) - 14 ע' |
| עו"ד: א' קציר, ג' אבן צור, מ' בלטר, ד"ר ע' טאוסיג |
ביהמ"ש דן בבקשה לאישור הסכם פשרה במסגרת בקשה לאישור תובענה כייצוגית וקבע כי חלקו ייוותר בנוסח הנוכחי אולם יש להוסיף להסכם הוראות בנוגע לאיתור חברי הקבוצה ולכן יוגש נוסח מתוקן של ההסכם.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – הסדר פשרה
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – תנאים לאישורה
.
בבקשה לאישור הסדר פשרה מתוקן, לאחר קבלת תגובת היועץ המשפטי לממשלה, במסגרת בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה בטענה לפגמים במשתלי מפרק ירך שהושתלו בגופם של מטופלים בישראל ושכתוצאה מהם אולצו חלק מהמטופלים לעבור ניתוח נוסף להחלפת המשתל, ואחרים נאלצים לברר האם גם הם יידרשו לעבור טיפולים או בדיקות רפואיות מתאימות.
.
בית המשפט המחוזי פסק כדלהלן:
מי שמבקש לאשר תובענה כייצוגית, חייב לשכנע את ביהמ"ש במידת הסבירות הראויה – ולא ע"פ האמור בכתב התביעה בלבד – כי הוא עומד בכל התנאים לאישור התובענה כייצוגית לרבות הדרישה לקיום עילת תביעה אישית. על פניו, דרישה זו מתקיימת בענייננו למועד הגשת התביעה, משהמבקש עומד בקריטריונים להגשתה. לעניין הסדר הפשרה הוא מוחרג מחברי הקבוצה אך הוא עומד בתנאי סעיף 4 (א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, מאחר ויש לו גם עתה עניין בתביעה.
מסעיף 24 לחוק תובענות ייצוגיות לפיו ככלל, פס"ד בתובענה ייצוגית יהווה מעשה בי"ד לגבי כל חברי הקבוצה שבשמם נוהלה התובענה, נובע כי פסה"ד אינו יוצר מעשה בי"ד לגבי מי שאינו חבר בקבוצה.
ביהמ"ש דן בנוסח ההסכם המתוקן לאור תגובת היועמ"ש וקבע כי נוסח חלקים מסוימים בהסדר ייוותרו על כנם, אולם על הצדדים להגיש נוסח מתוקן בו תתווספנה הוראות בנוגע לפעולות לאיתור חלק מחברי הקבוצה. אין טעם לפגם בתשלום מקדמה על חשבון שכ"ט ב"כ המבקש, לאור המאמץ שהושקע בניהול התובענה, התועלת שהושגה ובשים לב לצורך בגביית תצהירים מהמטופלים שטרם נרשמו במאגר הנתונים. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [עורכי-דין] [בתי-משפט] |
|
| עמלע (י-ם) 1348-04-13 רפי בוקר נ' לשכת עורכי הדין מחוז דרום (מחוזי; משה יועֵד הכהן; 05/12/13) - 17 ע' |
| עו"ד: רינת רוזן, דקלה קליין יונה |
חובתו של עו"ד כלפי הצד שכנגד מופחתת מחובותיו המוגברות כלפי לקוחו וכלפי ביהמ"ש, אולם כאשר עוה"ד מציג עמדה מסויימת מטעם הלקוח כלפי הצד שכנגד, היכולה להקים לו אינטרס הסתמכות, והלקוח משנה עמדתו, חובת עוה"ד ליידע את הצד שכנגד על כך.
עורכי-דין – אחריות מקצועית – כלפי הצד שכנגד
עורכי-דין – יחסים עם בית-המשפט – חובות עורך-הדין
עורכי-דין – עבירות משמעת – התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע
בתי-משפט – ערעור – על החלטות טריבונלים משמעתיים
.
המערער הגיש תביעה בשם מרשתו, קיבל מהנתבעת את מלוא סכום התביעה אך בהמשך ביקש פס"ד בהעדר הגנה, מבלי להודיע לביהמ"ש כי סכום התביעה כבר שולם, ופתח תיק הוצל"פ. לטענתו, לאחר שאישר לנתבעת כי העביר את התשלום למרשתו, דווח לו ע"י מרשתו כי היא זוקפת את התשלום לחוב אחר. לפיכך הורשע המערער בהתנהגות שאינה הולמת עו"ד, היעדר עזרה לביהמ"ש לעשות צדק ופגיעה בכבוד המקצוע, ונדון לעונש של נזיפה. ערעור המערערת נדחה ע"י ביה"ד המשמעתי הארצי ומכאן הערעור.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
ערכאה זו, בשבתה כערכאת ערעור בגלגול שלישי, ממעטת להתערב בפסיקת ערכאות המשמעת, ככל שאלו מפרשות את האסור והמותר לעו"ד לעשותו, ע"פ חוק הלשכה וכללי האתיקה, ונזהרת מלהתערב בעונשים המשמעתיים הנגזרים באותם הליכים, אלא אם מדובר בקביעות חריגות ובלתי סבירות בעליל. בענייננו, אין מקום להתערב בקביעות ביה"ד הארצי, לא לעניין ההרשעה ולא לעניין העונש ובוודאי שאין המדובר במקרה חריג, המצדיק התערבות כזו. טענות המערער לא השתנו לאורך ההליכים, וקביעות בתי הדין מצאו, באופן עקבי, פגם משמעתי ברור בהתנהלותו.
חובתו של עו"ד כלפי הצד שכנגד מופחתת מחובותיו המוגברות כלפי לקוחו וכלפי ביהמ"ש, אולם עוה"ד איננו יכול להסתתר במישור חובותיו האתיות מאחורי גבו של לקוחו וכאשר מציג עוה"ד עמדה מסויימת כלפי הצד שכנגד מטעם הלקוח, היכולה להקים לצד שכנגד אינטרס הסתמכות, והלקוח משנה עמדתו, חובת עוה"ד ליידע את הצד שכנגד על כך ולא לסמוך רק על דיווח בע"פ של הלקוח לגבי שיחה עם מזכירה של הצד שכנגד. אכן, ראוי שיעשה זאת תוך קבלת אישור הלקוח, אך גם בהנחה הבלתי סבירה שהלקוח לא יאשר את מתן ההודעה, אין הדבר פוטר את עוה"ד מחובת תום הלב שלו כלפי הצד שכנגד ובמקרה של התנגשות עם עמדת הלקוח, עליו להפסיק את הייצוג. בנוסף להפרת חובת הגילוי כלפי הצד שכנגד נמנע המערער מליידע את ביהמ"ש על ביצוע התשלום ע"י הנתבעת ועל עמדת לקוחתו בעניין החוב הנוסף ובכך גרם למתן פס"ד בהעדר הגנה, תוך הטעיית ביהמ"ש לגבי נתונים מהותיים הנוגעים לתביעה.
בעבירה לפי סעיף 61(3) לחוק המשמעת די במחשבה פלילית "סתם", כלומר פזיזות, כדי למלא את היסוד הנפשי של העבירה. בענייננו, פעל המערער לכל הפחות ב"פזיזות" ודי בכך לצורך הרשעה בעבירות בהן הורשע. העונש שהוטל על המערער, "נזיפה", הוא במדרג הנמוך ביותר בענישה המשמעתית ואין מקום להתערב בו. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [עונשין] [ראיות] |
|
| תפ (י-ם) 51845-05-12 מדינת ישראל נ' זיאד קורד (מחוזי; צבי סגל; 05/12/13) - 73 ע' |
| עו"ד: גאולה כהן, וסים דראושה |
בית המשפט הרשיע את הנאשמים בשורה של עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון. נפסק, בין השאר, כי שעה שאין כל טענה מצדו של הנאשם, כי הוא ביצע את המוטל עליו בנטילת פרטי זיהוי ובדיווח על ההעברה במערכת הממוחשבת בגדרה הוא נדרש לדווח על פי דין כנותן שירותי מטבע, ממילא מחדלו זה מקים את יסודות העבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון.
עונשין – עבירות – קשירת קשר לביצוע פשע
עונשין – עבירות – חטיפה
עונשין – עבירות – הלבנת הון
ראיות – עדות – בחינתה
.
כנגד הנאשמים – אב ובנו, שעבדו בתקופה הרלוונטית כחלפנים של כספים בבית עסק למתן שירותי מטבע, הוגש כתב אישום שמייחס להם מספר רב של עבירות: קשירת קשר לביצוע פשע, עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, ועבירות שונות על פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], בגין מעורבות במתן שירותי מטבע בניגוד לדין בששה מקרים שונים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
אין כל מחלוקת עובדתית אמתית בדבר מעשה החטיפה של עמנואל, כמו גם על מטרתה – סחיטת כספי כופר נפש מקרוביו. למעשה מתקיימים יסודותיה העובדתיים של העבירה, שכן במעשיו – העברת הכספים לחוטפים, סייע נאשם 2 בצורה אקטיבית למעשה החטיפה עצמו. ואולם, בכך לא סגי, שכן על המאשימה להוכיח גם את מודעותו של נאשם 2 לכך שמדובר בהעברת כספי כופר. בנסיבות העניין, מן הדין לזכות את הנאשם, מחמת הספק, מעבירה זו בגדר האישום דנן.
תמציתה של עבירת קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין הינה התחברות של שני אנשים או יותר, לשם הגשמתה של מטרה בלתי כשרה, או לשם הגשמת מטרה כשרה באמצעים לא כשרים. ודוק: עבירת הקשר מושלמת ברגע בו מתגבשת ההתחברות, או ההסכם בין הקושרים, ואין נפקא מינה אם נעשה צעד כלשהו למימוש השגת מטרת הקשר.
יסודות עבירת הקשר הינם: רצון משותף לביצוע בצוותא של עבירה מסוג מסוים, אף כי לאו דווקא עבירה קונקרטית במועד מוגדר וכוונה להגשמת המטרה המשותפת, שהינה מטרה פסולה בעיני החוק.
בענייננו, כאמור, כפר הנאשם כפירה כללית במיוחס לו באישום זה, וממילא לא העלה כל טענה בדבר אי התקיימות יסודות העבירה, בהינתן שגרסת עדי התביעה להתרחשויות מושא אישום זה נמצאה מהימנה; אלא שאין מנוס מבדיקת התקיימותם על יסוד הקביעות דלעיל.
נאשם 1 אישר בעדותו את דבר הקשר בינו לבין החוטפים, אלא שלגרסתו הוא סבר כי הקשר נוצר למטרת הכנסת פליטים באופן בלתי חוקי לישראל, ולא הייתה לו כל מודעות לכך שמדובר בקשר למטרת חטיפה. ברם, אין בעדותו אינדיקציה מספקת לכך שגם נאשם 2 היה בין הקושרים. הגם שקיימת סבירות לכך שגם נאשם 2 היה בין הקושרים, אין בראיות שהובאו כדי להקים, במידת ההוכחה הנדרשת בפלילים, את יסודות עבירה זו ביחס אליו, ומשכך יש לזכותו מעבירה זו.
בענייננו, אין חולק על כך שעל הנאשם, כנותן שירותי מטבע, חלות חובות דיווח על כספים המתקבלים על ידו, הן למטרת המרה למטבע אחר והן למטרת העברה לכל גורם, בייחוד עת עסקינן בגורם שאינו שוהה בישראל.
משנקבע, כי ארגאיי מסר לידי נאשם 2 סך של 45,000$, זאת שעה שארגאיי העיד כי לא נדרש להזדהות כדין ואף לא קיבל כל אישור על ההעברה או מסמך רשמי אחר, ושעה שאין כל טענה מצדו של נאשם 2 כי הוא ביצע את המוטל עליו בנטילת פרטי זיהוי ובדיווח על ההעברה במערכת הממוחשבת בגדרה הוא נדרש לדווח על פי דין כנותן שירותי מטבע, ממילא מחדלו זה מקים את יסודות העבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון.
נאשם 2 אשם גם בעבירה של הפרת חובת דיווח לפי סעיף 10 לחוק איסור הלבנת הון. על פי האמור בסעיף 9 לחוק, חלה על נותן שירותי מטבע חובת דיווח בשעת העברת כספים לחו"ל, ולהפך, כאשר סעיף 10 לחוק עניינו בהפרת חובת הדיווח כאמור. בענייננו, הנאשם נמנע מלדווח גם בהקשר זה.
על פי לשון הפקודה, עבירה של אי קיום דרישות לפי סעיף 216(5), מתגבשת בהעדר ניהול פנקסי חשבונות בהתאם לדין, וכאשר אין לנישום סיבה מספקת למחדלו. עבירה של מרמה, עורמה ותחבולה מחייבת שימוש "בכל מרמה, ערמה או תחבולה " במטרה להתחמק ממס.
בענייננו, נאשם 2 הינו בעל העסק והרישיון למתן שירותי מטבע. פשיטא, כי אי דיווח ורישום אודות קבלת הכספים, שעה שהוא נהנה מעמלה במסגרת העברה זו, מקימה את יסודות העבירות המיוחסות לו.
נוכח גרסת הכפירה הכללית לא ניתן על ידי הנאשם הסבר סביר כלשהו למחדלו. בנסיבות אלו, יש לקבוע, כי נאשם 2 אשם גם בעבירות האמורות.
שעה שאין כל טענה מצדו של הנאשם, כי הוא ביצע את המוטל עליו בנטילת פרטי זיהוי ובדיווח על ההעברה במערכת הממוחשבת בגדרה הוא נדרש לדווח על פי דין כנותן שירותי מטבע, ממילא מחדלו זה מקים את יסודות העבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון.
עבירה של אי קיום דרישות לפי סעיף 216(5) לפקודת מס הכנסה מתגבשת בהעדר ניהול פנקסי חשבונות בהתאם לדין וכאשר אין לנישום סיבה מספקת למחדלו. עבירה של מרמה, עורמה ותחבולה מחייבת שימוש "בכל מרמה, ערמה או תחבולה" במטרה להתחמק ממס. בענייננו, אי דיווח ורישום אודות קבלת הכספים, כאשר בית העסק נהנה מעמלה במסגרת העברה זו, מקימה את יסודות העבירות המיוחסות לו.
ודוק: אילו היה בפיו של נאשם 1 הסבר כלשהו לאי הרישום המתחייב, ניתן היה לסתור את החזקה לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו, שהינם, במקרה דנן, התחמקות מתשלום מס כדין. ואולם, מעבר לטענה לפיה "הכול היה כחוק", ואמירה בעלמא כי הוצאו חשבוניות על ידי בית עסק אחר – טענה שלא גובתה ולו בראשית ראייה כמתבקש, לא הובא על ידי נאשם 1 כל הסבר למחדל זה. עדים, כבני אנוש, טועים בדבריהם לא אחת, בין מחוסר תשומת לב, בין מהעדר תובנה לגבי החשיבות במסירת גרסה מדויקת, ובין עקב שכחה גרידא.
אין לקבל את גרסת הכפירה הכללית של נאשם 2, שחזר וטען כי מעולם לא פגש במי מהמתלוננים, וממילא גם לא העביר כספים עבורם, ומקור דבריהם בעלילה מרושעת אותה טוו מתחריו. גרסה זו אין לקבל, לא כל שכן שאינה עומדת אל מול הפסיפס הראייתי שנטווה על ידי המאשימה בהקשר זה.
בעניינו של נאשם 2, מתקיימים יסודותיה של עבירת סיוע לחטיפה לשם סחיטה, לפי סעיפים 372 ו-24 לחוק העונשין. אין מחלוקת עובדתית אמתית בדבר מעשה החטיפה של קודוס, ומטרתה – סחיטת כספי כופר נפש מקרוביו. יש לבחון, האם נאשם 2 היה מודע לכך שהעברת הכספים בוצעה כדמי כופר נפש עבור קודוס. גם באישום זה זכאי נאשם 2 ליהנות מהספק הסביר בנקודה זו.
קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין – על פי מכלול העדויות שהובאו, לרבות עדותו של נאשם 1 עצמו, גם אישום זה הינו נגזרת של הקשר שנרקם בין נאשם 1 לבין גראדאת ואחרים. בנסיבות אלו, ועל יסוד הודאתו בכך, נאשם 1 אשם בעבירה זו.
איסור הלבנת הון לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון – אין מחלוקת בדבר החובה המוטלת על הנאשמים, כנותני שירותי מטבע, לדווח על הכספים המתקבלים על ידם. נאשם 2 אשם בכל האישומים המיוחסים לו בגדר האישום שעניינו: סיוע לחטיפה לשם סחיטה, איסור הלבנת הון לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, מרמה, עורמה או תחבולה ואי קיום דרישות.
באשר לעבירה של עיסוק במתן שירותי מטבע בלא רישום – הרי בהתאם להודאתו של נאשם 1, הוא ביצע עשרות, אם לא מאות, פעולות העולות כדי מתן שירותי מטבע לפי חוק איסור הלבנת הון, וביניהן: המרת כספים והעברתם ליעדים שונים.
בנסיבות אלו, חלה על נאשם 1 חובת רישום כעוסק במתן שירותי מטבע, כאשר אין חולק כי הוא לא נרשם ככזה. נאשם 1 אף לא טען כי עבד במקום כעובדו של נאשם 2, דבר שיכול היה, אולי, לאפשר לו לחסות בצלו של הרישיון שניתן לאחרון, ומהראיות שהובאו עולה כי הוא לא נרשם כעובדו של האחרון, ולו במסגרת הדיווחים לרשויות המס. זאת ועוד, בעדותו הודה נאשם 1 כי היה מודע לחובה המוטלת עליו להירשם כנותן שירותי מטבע, ולכך שהיה עליו לדווח בהתאם על כל הפעולות שביצע.
נאשם 2 אשם בעבירה של עיסוק במתן שירותי מטבע ללא רישום, בגין מספר רב של מקרים. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [פרשנות] [התיישנות] [חוזים] |
|
| עא (חי') 49805-12-12 יוליה קיסליב אומסיקי נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (מחוזי; יגאל גריל, בטינה טאובר, ישראלה קראי גירון; 04/12/13) - 18 ע' |
| עו"ד: רוי בר קהן, תמר ברלינר |
עובר להגשת תביעה כנגד הערב, על הנושה להשלים את הליכי מימוש המשכנתא במסגרת ההוצל"פ ולא די בכך שהוא נקט מאמצים סבירים לאיתור החייב העיקרי. כל עוד לא מוצו ההליכים בהוצל"פ, לא החל מירוץ ההתיישנות נגד הערב ולכן התביעה דנן לא התיישנה. עם זאת, יש לברר את נזקה של המערערת באשר לירידת ערכך הדירה במהלך התקופה שבה התמשכו הליכי המימוש שלא לצורך.
פרשנות – דין – כללי פרשנות
התיישנות – תקופת ההתיישנות – תחילתה
חוזים – ערבות – הגנת הערב
חוזים – ערבות – חובות הנושה
חוזים – ערבות – מימושה
.
המערערת, יחד עם אחרת, ערבה לחובם של לווים שנטלו הלוואה מהבנק, עד 150,000 ₪. משעזבו הלווים את הארץ, נפתח נגדם תיק בהוצל"פ ולבסוף הדירה נמכרה והמערערת נתבעה בגין יתרת החוב. אף שהבנק לא שלח למערערת הודעה על קיום החוב, חויבה המערערת במחצית יתרת הלוואה, בתוספת הפרשי הצמדה בלבד עד ליום הגשת התביעה, בצירוף החוב בתיק המימוש בעת סגירתו, ובניכוי תמורת מכירת הדירה, עד סך של 150,000 ₪. המערערת מלינה על כך ועל ההחלטה שלא לדון בבקשותיה לעיון במסמכים.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו ופסק:
הפרשנות הראויה של דבר חקיקה צריכה למצוא פתרונה בהקשר הנכון, לאורו צמח דבר החקיקה ובעיקרו מהמטרה החקיקתית. סעיף 27 לחוק הערבות בא להבטיח כי הפניה לערב תהא לאחר שמוצו המאמצים לגביית החוב מהחייב העיקרי, לכן עובר להגשת התביעה כנגד הערב, על הנושה להשלים את
הליכי מימוש המשכנתא או המשכון במסגרת הליכי ההוצל"פ. פרשנות לפיה די בכך שהנושה נקט מאמצים סבירים לאיתור החייב העיקרי, על מנת שיוכל לנקוט בהליכים כנגד הערב לגביית חובו של החייב העיקרי, מרוקנת מתוכן את הוראת הסעיף, עומדת בניגוד לתכליתה ואין בה כדי להיטיב עם הערב. לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות, נדרש כי יהא בידי התובע כח תביעה מהותי המאפשר לו לפנות לערכאות, לזכות בבירור תביעתו ולקבל את הסעד המבוקש. כל עוד לא מימש הנושה את המשכנתא או את המשכון ולא ניתן אישור למיצוי הליכים ע"י ראש ההוצל"פ לא החל מרוץ ההתיישנות. משכך, במקרה זה תביעת הבנק כנגד המערערת לא התיישנה, אולם עומדות לה טענות הנובעות מהשיהוי בנקיטת הליכי ההוצל"פ, קצב קידומם והעיכוב במכירת הדירה. משלא נימק הבנק את העיכוב במימוש המשכנתא, ומשלכאורה עולה מחוות הדעת השמאית כי שוויה של הדירה, עד למכירתה, פחת בלמעלה ממחצית במהלך השנים הרבות בהן הייתה הדירה נטושה, סוגיית נזקה של המערערת באשר לירידת ערכה הריאלי של הדירה במהלך התקופה שבה התמשכו הליכי המימוש שלא לצורך, לא נתלבנה במלואה ולכן ראוי להחזיר את הדיון לבימ"ש קמא ולאפשר לה להשלים את הליכי גילוי המסמכים, ביחס להליכים שהתנהלו במסגרת כינוס ההליכים בהוצל"פ. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [דיון אזרחי] |
|
| תצ (מרכז) 45864-06-13 רון סוקולובבסקי נ' איזובר בתי קפה בע"מ (מחוזי; אסתר שטמר; 04/12/13) - 6 ע' |
| עו"ד: רוני מישקובסקי, שגיא וקסלמן |
ביהמ"ש אישר הסדר פשרה במסגרת בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שעניינה אכיפת החוק למניעת עישון והרתעה מפני הפרתו. נפסק כי ההסדר ראוי, הוגן וסביר, כי אין צורך במינוי בודק וכי שיעורי הגמול ושכ"ט לתובע המייצג ובא כוחו סבירים.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר פשרה
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – גמול לתובע מייצג ופרקליטו
.
בקשה לאישור הסדר פשרה במסגרת בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שענניה בהפרת החוק למניעת עישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון. המשיבים מתחייבים להפסיק את העישון באופן גורף בכל שטח המסעדה ולהעניק תרומה בסך של 60,000 ₪ לאגודה למלחמה בסרטן. בעתיד יהיו רשאים להתיר את העישון אם יעמדו בדרישות החוק. הצדדים ביקשו להימנע ממינוי בודק והסכימו על גמול למבקש בסכום של 45,000 ₪ ושכר טרחה לבא כוחו בסכום של 10,000 ש"ח.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה ופסק:
ההסדר נותן מענה לנושא התובענה הייצוגית: אכיפת החוק למניעת עישון והרתעה מפני הפרתו. הפשרה מייתרת את הדיון בבקשת האישור ובתובענה, ובהידרשות לסוגיות שהועלו בהן. לפיכך ההסדר ראוי, הוגן וסביר – ויש לאשרו. אין מקום למנות בודק, ההסדר אינו מבוסס על חישובים או כימות והערכתו אינה דורשת מומחיות מלבד זו של ביהמ"ש.
לעניין גמול לתובע הייצוגי ושכ"ט לבא כוחו, בנוסף לשיקולים המנויים בסעיפים 22 ו-23 בחוק תובענות ייצוגיות, יש לשקול שיקולים הנוגעים לתמריצים להגשת תובענה ייצוגית ראויה ולמנוע תביעות סרק; את התנהלות ב"כ התובע המייצג; יש להימנע מפסיקת שכ"ט שיעקר את טובת ההנאה שאמורה לצמוח לקבוצה או יפחית ממנה באופן בלתי סביר. לתובענה זו חשיבות ציבורית ברורה באכיפת החוק למניעת עישון והרתעה מפני הפרתו. משכך אושרו הגמול ושכר הטרחה, שעולים בקנה אחד עם הפסיקה המקובלת בתחום זה, אולם, התשלום יפוצל לצורך פיקוח על ביצוע הסדר. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [פרשנות] |
|
| תא (י-ם) 18270-06-12 אהרן ליכטמן נ' אליעזר (משיח) אהרן (מחוזי; ארנון דראל; 04/12/13) - 35 ע' |
| עו"ד: עמי פולמן, אסף כהן, שאול איבצן, ירמי אלבז |
נדחתה תביעתם של התובעים מכוח הוראות חוק פינוי ובינוי (פיצויים). נפסק, כי הצעת היזם עונה על דרישת הכדאיות הכלכלית וסירובם של הנתבעים להצעה הוא בגדר סירוב בלתי סביר, ההופך אותם ל"בעל דירה מסרב" כמשמעותו בחוק. אף שזו המסקנה, הרי שמשלא הוכח בהתקיימותו של רוב מיוחס מבין בעלי הדירות במקבץ, וכן משלא הוכח כנדרש קיומו של נזק ושל קשר סיבתי בין הסרוב לבין הנזק – התביעה, כפי שהוגשה ובמועד שנבחר להגשתה, נדחית.
פרשנות – דין – חוק בינוי ופינוי של אזורי שיקום, תשכ`ה-1965
.
בית המשפט נדרש לתביעה כספית שהוגשה מכוח הוראות חוק פינוי ובינוי (פיצויים) על ידי בעליהן של שלוש יחידות דיור מתוך ארבע בבנין. הנתבעים הם אח ואחות – בעליה של היחידה הנותרת בבניין. הנתבעים חולקים על כך שהתובעים עומדים בתנאים שנקבעו בחוק וזאת משני נימוקים עיקריים: הנימוק האחד עניינו אי התקיימותם של התנאים הקבועים בחוק להגשת תביעה כזו כנגד דייר המסרב לפנות את דירתו, ובמיוחד הטענה כי לא מתקיים רוב מיוחס מבין בעלי הדירות במקבץ לפינוי ובינוי. הנימוק השני הוא כי הסירוב הוא סביר שכן העסקה אינה כדאית מבחינה כלכלית.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הסדר הפינוי-בינוי בא לתת מענה לצורך חברתי כלכלי לניצול יעיל יותר של אחד המשאבים היקרים והחסרים במדינת ישראל – הקרקע.
כעקרון, החוק אינו מאפשר לבעלי הדירות המעוניינים בעסקת הפינוי-בינוי לכפות את פינוי הדירה והריסתה על דייר שאינו מעוניין בכך, ואולם סעיף 2 לחוק מטיל על המסרב להעביר את זכויותיו לצורך ביצוע העסקה אחריות בנזיקין בגין אותו סירוב.
האיזון נעשה אפוא בין הפגיעה האמורה בזכות הקניין בשל החיוב בפיצוי לבין האינטרס הנגדי שהנו קידום הבנייה, ההתחדשות העירונית, ציפוף הדיור ושימוש יעיל יותר במשאב הקרקע. איזון זה נשען על הקביעה כי זכות הקניין של בעל דירה בבית משותף אינה בלתי מוגבלת.
לבת החוק היא אפוא בשאלה מתי ייחשב בעל דירה שמסרב להעביר את זכויותיו או מתנה את ההעברה בתנאים – כבעל דירה מסרב, כלשון החוק, או בכינוי הנפוץ לכך: "דייר סרבן". הקביעה מיהו בעל דירה מסרב – מסורה לבית המשפט ואולם סעיף 2 לחוק צייד את בית המשפט בכלים לקבוע מתי סירוב לא ייחשב כבלתי סביר.
ככל שהתובעים צולחים את השלב המקדמי – והוא הנחת התשתית לקבוע כי קיים רוב מיוחס של בעלי הדירות – המחלוקת המרכזית בהליך זה ובהליכים דומים מתמקדת בשאלת הכדאיות הכלכלית של העסקה. בכדי להקל על הקביעה האם עסקת פינוי-בינוי כדאית כלכלית תוקן החוק בשלב מאוחר יותר ונקבע מנגנון להכרעה בסוגיה בדרך של מינוי שמאי מיוחד לעניין זה.
על פי סעיף 2א לחוק, יכולים רוב מיוחס של בעלי הדירות לפנות למינוי שמאי כזה. דרך הפניה לשמאי פינוי ובינוי מוסדרת בתקנות פינוי ובינוי (פיצויים) (מינוי שמאי פינוי ובינוי וסדרי דין בבקשות שיוגשו לשמאי פינוי ובינוי).
יש לייחס משקל לכך שאין אינדיקציה כזו באשר לתובעים מס' 3-4. התנאי הראשון להגשת תביעה נגד בעל דירה מסרב הוא כי קיים רוב מיוחס מבין בעלי הדירות במקבץ. על התובעים להראות כי רוב כזה קיים וזאת בהתאם להגדרות המונחים השונים שבסעיף 1 לחוק, המבחינות בין מקבץ למתחם.
כדי לבסס רוב מיוחס מבין בעלי דירות במקבץ יש להגדיר מהו אותו מקבץ פינוי ובינוי או מקבץ, ולבחון האם קיים רוב של 80% מבין כלל בעלי דירות במקבץ שצמודים לדירותיהם 75% מהרכוש המשותף, וכן כי בכל אחד מהבניינים נמנים על הרוב שני שלישים מבין בעלי הדירות באותו בית משותף או מהרכוש המשותף באותו בית.
בין הצדדים מחלוקת בשאלה האם יש לבחון את הרוב בהתייחס לכל המגרשים והמבנים המיועדים להריסה במתחם המקשר – 65 דירות – כפי שטוענים הנתבעים, או שיש לבדוק זאת באשר לאותם מגרשים המספיקים לצורך בנייתו של המגדל הראשון, שחלקה 117 הנדונה נמנית על החלקות המונעות את בנייתו. לא ניתן "לעגל פינות" בבחינתו של הרוב המיוחס מבין בעלי הדירות במקבץ.
מלכתחילה אפשר המחוקק להסתפק ברוב מתוך מקבץ ולא ברוב מתוך המתחם כולו. מנגד, לרוב הוענקו במסגרת החוק הזכות לתבוע ולקבל פיצוי בגין ההפסד ממי שאינו נותן את הסכמתו לעסקה או לפעול למינוי שמאי פינוי-בינוי שיקבע את תמורתה באופן מחייב.
זכויות אלה מעצם טיבן פוגעות פגיעה לא מבוטלת בזכות הקניין של בעלי הדירות המסרבים, ויש בהן כדי להטיל על המסרבים חיוב כספי בסכום לא מבוטל. התנאי לכך הוא כי אכן יוכח קיומו של רוב מיוחס כזה בצורה ראויה ומיטבית והנטל להוכיחו מוטל על בעלי הדירות התובעים את המסרבים, ולא להיפך.
לא עומדת לתובעים – או ליזם המנהל עבורם את התביעה – הזכות להשחיר חלקים מתוך ההסכם. מימד השקיפות בכל הנוגע לתמורה הנמסרת לדיירים במסגרת עסקת פינוי-בינוי הוא נדבך הכרחי בה, והוא נלמד גם מסעיף 6(ב) לחוק. סעיף זה מחייב דיווח לבעלי דירות במקבץ על כל שינוי בתמורה, שאינו זניח, שיקבל בעל דירה אחד במקבץ בהשוואה לאחרים.
בנסיבות העניין בהן קיימות ראיות טובות בידי הצד שטוען לקיומן של הסכמות, לא ניתן להסתפק בראיות משניות כמו עדותו בעל פה על קיומם של הסכמים, חלף הגשתם או הגשתם החלקית. כך גם אין לדרוש מבעלי הדירות המסרבים לצאת ל"מסע בלשי" כדי לאתר מתוך הנסחים את הערות אזהרה, וממילא אין בהכרח ללמוד מרישומן על תוקף ההסכם ועל תנאיו. בניגוד לטענות התובעים הנטל כאמור מוטל עליהם ואין בכך שהנתבעים לא שלחו שאלונים ולא ביקשו גילוי מסמכים כדי לשנות מכך, מה גם שעמדת הנתבעים לגבי התנגדותם להסכמים ניתנה מבעוד מועד. יש לקבל את עמדתם של הנתבעים לפיה הנטל מוטל על התובעים, שחייבים להניח תשתית לכך שההצעה עונה על דרישת הכדאיות הכלכלית.
אשר לשאלה מתי תחשב עסקה לכזו המקיימת כדאיות כלכלית נדרשת בחינה רחבה יותר של הפרוייקט כולו ואין לדרוש חלוקת רווחים בין היזם לבין בעלי הדירות. התמורה לבעלי הדירות צריכה להיות סבירה והוגנת אך היא איננה בהכרח שווה לתשואה שהיזם מבקש להפיק מהמיזם.
אף שהיזם והתובעים אינם חייבים בהצגת היתר בנייה לצורך תביעתם, הרי שהם עדיין צריכים להניח תשתית עובדתית מספקת לקביעה סבירה כי אלו עתידים להינתן, ורק בשל הסירוב הבלתי סביר של בעל הדירה המסרב לא ניתן להתחיל בבנייה ולהשלים אותה. לקיומו של קשר סיבתי עובדתי היא אחת מאבני היסוד של הטלת אחריות בנזיקין, ומשהוחלו על פי סעיף 5 לחוק הוראות פקודת הנזיקין על עוולה לפי סעיף 2, יש לבחון קיומו של קשר סיבתי כזה.
בחינתו של הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק – מורכבת משני "אטומים": הקשר הסיבתי העובדתי והקשר הסיבתי המשפטי. הראשון "מהווה מעין מסננת, תנאי מקדמי לפני שמגיעים לבחינת הקשר הסיבתי המשפטי.
המבחן לקיומו של קשר סיבתי עובדתי הוא כידוע מבחן "הסיבה בלעדיה – אין" (causa sine qua non). משמעותו של המבחן היא כי הפרת החובה מהווה גורם אשר בלעדיו אין, כלומר, שללא הפרת החובה לא היה הנזק נגרם. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [חוזים] [ראיות] |
|
| תא (ב"ש) 48017-04-13 אליהו שמעון גוזלן נ' BAY VENTURES LTD (מחוזי; שרה דברת; 03/12/13) - 14 ע' |
| עו"ד: יהושוע חורש, שרון זימן, אריאל פרינץ, אלון גרוסבויים, יניב אזולאי, אהוד ערב, רפי וינברגר |
על מנת שזיכרון דברים יהא הסכם מחייב, גם אם לא נחתם הסכם פורמאלי לאחריו, יש לבחון את גמירות דעת הצדדים ומסוימות. במקרה הנדון זיכרון הדברים מהווה הסכם מחייב, אולם משתוקפו הותנה בתנאי אשר לא התקיים ומשלא הוכח כי הנתבע גרם לאי התקיימותו, זיכרון הדברים בטל.
חוזים – זיכרון-דברים – תוקפו
חוזים – תנאי מתלה – אי-קיומו
חוזים – תנאי מתלה – מניעת קיומו
ראיות – חזקות – הימנעות מהבאת ראיה
.
תביעה לאכיפת זיכרון דברים בין התובע לבין הנתבעים 1-2, שהסדיר את הפרדת פעילותם בנתבעת 3 שבבעלותם המשותפת, ובו הותלה תוקפו תלוי בהסכמת הבנקים לשחרור הערבים והנכסים. המחלוקת העיקרית נוגעת לתנאי המתלה, שלא התקיים, ונעוצה בשאלה האם חלף המועד לקיומו, והאם הנתבע סיכל את האפשרות לקיומו.
.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה ופסק:
זיכרון דברים יכול ויהא רק שלב במשא ומתן שאין בו כדי לחייב מי מהצדדים, ויכול ויהא הסכם מחייב היוצר קשר משפטי בין הצדדים, גם אם לא נחתם הסכם פורמלי לאחריו. על מנת לבחון האם לזיכרון הדברים תוקף מחייב, יבחן ביהמ"ש את גמירות דעת הצדדים להתקשר בהסכם והאם בהסכמה ישנה די מסוימות. גמירות הדעת נבחנת באופן אובייקטיבי ע"י אמות מידה חיצוניות ובמסגרת המסוימות יש לבחון האם זיכרון הדברים כולל את התנאים החיוניים לעסקה, באופן המאפשר ביצוע של ההסכם בין הצדדים. הסכם יחשב למסוים דיו, גם אם חסרים בו פרטים הניתנים להשלמה באמצעות הפסיקה והדין הנוהג, אך זאת רק כאשר מסתבר כי הצדדים לא ראו בהם פרטים מהותיים לעסקה וכי סביר להניח שלו הייתה מתעוררת מחלוקת בגינם - לא היה בה כדי להכשיל את כריתת ההסכם.
הנטל להוכיח את סיכול התנאי המתלה מוטל על התובע, הטוען לסיכול, אך די בכך שיוכיח מחדל ואין צורך להוכיח פעולה אקטיבית לסיכול התנאי.
מעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מביהמ"ש ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ללא הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הייתה פועלת נגדו.
בענייננו, הצדדים גמרו בדעתם להתקשר בהסכם מחייב וזיכרון הדברים עונה לדרישת המסוימות, גם אם חסרים בו תנאים שאינם מהותיים. ואולם, אף שמלכתחילה זיכרון הדברים היה הסכם מחייב כפוף לקיום תנאי מתלה שהוגבל בזמן, לאחר שמועד זה חלף ואישור הבנקים לא הושג, ומשהתובע לא הוכיח כי אישור הבנקים לא ניתן עקב התנהלות הנתבע, זיכרון הדברים מתבטל. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [פשיטת רגל] [משכון] |
|
| פרק (ת"א) 1087-09 אברהם כהן ושות' חברה קבלנית בע"מ (בפירוק) נ' ד.כ חנויות להשכרה בהרצליה הצעירה בע"מ (מחוזי; דניה קרת-מאיר; 02/12/13) - 13 ע' |
| עו"ד: מיכה צמיר, ישראל שדה, ברוך חכים, רפאל-קופמן, חגי שלו, רונית שרגא-ולטוך |
ביהמ"ש קבע כי בקשת כונס הנכסים למימוש שעבוד על חנות מתייחסת לזכותו של בעל השעבוד ב- 100% מהזכויות בחנות, ולא ב- 25% כפי שטוענות המשיבות. לשם פדיון זכות השעבוד על המשיבות לפרוע את החיוב בכללותו. הדרך הראויה לממש את הנכס היא עריכת התמחרות בין בעל השעבוד והמבקשים, והמשיבות רשאיות להשתתף בהתמחרות.
פשיטת רגל – כינוס נכסים – מכירת נכס
משכון – זכות החייב לפדיון הנכס הממושכן – אופן מימושה
.
כונס הנכסים ביקש לאשר מכר חנות הרשומה על שם החברה אך נמכרה למשיבות 1-3 ורשומה לטובתן הערת אזהרה, וציין כי לפרעון חוב פסוק משועבדים לטובת אורן מלוא הזכויות בחנות. המבקשים ביקשו להצטרף לבקשה, להציע הצעה ולקיים התמחרות בינם לבין ההצעה הזוכה. המשיבות ביקשו לאשר להן לפדות את מלוא זכות השעבוד העומדת לאורן בחנות אך טענו כי זכות השעבוד היא בהיקף של 25% בלבד משווי החנות.
.
בית המשפט המחוזי פסק כדלהלן:
המשיבות התעלמו מהחלטות קודמות לפיהן נדרשת ערובה לתשלום הוצאות בעתיד כתנאי להמשך ההליכים, ולא הפקידו את הערובה הנדרשת. גם לגופו של עניין, אין כל מקום לבקשה. כפי שנפסק בהחלטות קודמות, לאורן שתי זכויות נפרדות: זכותו ב- 25% מכלל נכסי הפרויקט וכן השעבוד על החנות במלואה, שנועד להבטיח את תשלום החוב. המימוש מתייחס לשעבוד בשיעור של 100% שנרשם לטובת אורן. התוצאה היא כי אין כל יסוד לטענה לפיה מוגבל השעבוד של אורן בחנות לשיעור של 25%. זכות הפדיון לפי הוראות סעיף 13 (א) לחוק המשכון קמה לחייב ולכל אדם שזכותו עלולה להיפגע ממתן המשכון או ממימושו. בהקשר זה לא חלה הוראה שונה באשר לדרך הפדיון ע"י מי שמשכן נכס להבטחת חיובו של אחר מזו החלה על החייב. כל מי שהוראת סעיף 13 חלה עליו רשאי לפדות את המשכון ע"י קיום החיוב לאחר המועד לקיומו. במקרה הנוכחי קיים חוב כלפי אורן בסך של לפחות 4.6. מיליון ₪, לשם מימוש זכות הפדיון על המשיבות לפרוע את החיוב בכללותו. הדרך הראויה לממש את הנכס היא עריכת התמחרות בין אורן והמבקשים, והמשיבות או מי מהן רשאיות להשתתף בהתמחרות. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 20 [חוזים] |
|
| תא (חי') 9313-12-08 שלמה אלפסי נ' נרדיה ארועים בע"מ (שלום; רמזי חדיד; 08/12/13) - 16 ע' |
| עו"ד: בן ציון ראם, שולשטיין שי |
אופייה הנשכני, הבוטה, של ההלוואה החוץ בנקאית, ואופיו הבעייתי של השוק האפור, לא רק מצדיקים אלא גם מחייבים הקפדה על כל תגיהן ודקדוקיהן של הוראות החוק. אך מנגד גם תוצאה לפיה לווה שנטל הלוואה שאינה מוכחשת יודע מתחילה כי יוכל להתנער מהשבה כל עיקר אינה פשוטה.
חוזים – הלוואה – הלוואה חוץ-בנקאית
.
התובע שעוסק במתן הלוואות חוץ בנקאיות הגיש כנגד הנתבעים תביעה להשבת הלוואה. בית המשפט נדרש למחלוקת שעניינן בשאלות: האם הסכם ההלוואה מומש והתובע העמיד לחב' נרדיה ולנתבע מס' 3 או למי מהם, את ההלוואה; האם התובע קיים את הוראות סעיף 5-6 ו-8(ב) לחוק הלוואות חוץ בנקאיות.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
בנסיבות העניין עולה, כי אכן כגרסת התובע, ההלוואה נשוא התביעה מומשה וכי מכוח ההסכם נתבע מס' 3 קיבל מהתובע סך של 200,000 אירו במזומן.
אין חולק כי חוק הסדר הלוואות חוץ בנקאיות, חל על ההסכם נשוא התביעה.
סעיף 3 מטיל על המלווה חובה למסור ללווה העתק מחוזה ההלוואה וזאת לפני ואחרי מועד חתימתו.
סעיף 8(א) לחוק קובע כי מלווה המגיש תובענה לבית המשפט נגד לווה או בקשה לביצוע פסק דין או שטר ללשכת ההוצל"פ שהחוק חל עליהם, יצרף לכתב הטענות את חוזה ההלוואה. כן קובע סעיף 8(ב) לחוק כי על המלווה לפרט במסגרת תביעה או בקשה כאמור את הסכום שתשלומו נדרש ואופן חישובו, מכלול הפרטים שבסעיף 3(ב) לחוק, התשלומים ששילם הלווה לפירעון ההלוואה ומועדיהם תוך פירוט סכום ההלוואה והריבית בכל תשלום, יתרת החוב במועד הגשת התובענה, התשלומים שבפיגור וסכומי הריבית וריבית הפיגורים ביחס אליהם אשר נצברו עד למועד הגשת התביעה, כל סכום שמועד פירעונו הוקדם וסכום הריבית ביחס אליו אשר נצבר עד למועד הגשת התביעה וכן כל פרט אחר שיקבע שר המשפטים בהתייעצות עם שר האוצר.
בהתאם לסעיף 17 לחוק, לא ניתן להתנות או לוותר על הוראותיו אלא לטובת הלווה. כמו כן, בסעיף 12 לחוק נקבע כי כל טענה העומדת ללווה לפי חוק זה, תעמוד גם לערב להלוואה. אין בפי נתבעת מס' 2 כל טענה להטעיה בהתאם לסעיף 15 לחוק החוזים הכללי, אלא כל שנטען הוא שהגשת התביעה ללא פירוט מלא בהתאם לסעיף 8 לחוק, מהווה ההתנהלות בהעדר תום לב של התובע.
בנסיבותיו של עניין זה, בהתאם להוראות סעיף 12 לחוק החוזים, גם באם ייקבע כי הפירוט החסר בכתב התביעה מהווה התנהלות בהעדר תום לב מצד התובע, אזי לכל היותר הסעד המגיע לנתבעת מס' 2 בגין כך הוא פיצויים בעד הנזק שנגרם לה בשל הפרת חובת תום הלב במשא ומתן.
אופייה הנשכני, הבוטה, של ההלוואה החוץ בנקאית, ואופיו הבעייתי של השוק האפור, לא רק מצדיקים אלא גם מחייבים הקפדה על כל תגיהן ודקדוקיהן של הוראות החוק. אך מנגד גם תוצאה לפיה לווה שנטל הלוואה שאינה מוכחשת יודע מתחילה כי יוכל להתנער מהשבה כל עיקר אינה פשוטה. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [התיישנות] |
|
| תא (רח') 3858-09-11 משה אבידר עו"ד כונס נכסים נ' אברהם קפלינסקי (שלום; יעל טויסטר ישראלי; 05/12/13) - 13 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש קבע כי עילת התובענה בגין רשלנות כונס הנכסים במסירת החזקה בנכס מבלי ששולם המע"מ על ידי הרוכשים, תשלום חלקו של מזרחי במע"מ מתוך כספי התמורה, ואי אכיפתו של ההסכם כמו גם החלטת ראש ההוצל"פ, התיישנה. זאת משבחר המשיב שלא להגיש כנגד המבקש תביעה במשך למעלה מ- 15 שנים מיום מסירת החזקה בנכס למוכרים.
התיישנות – נזיקין – תחילת המירוץ
התיישנות – נזיקין – תקופת ההתיישנות
התיישנות – אופן חישובה – היום שבו נולדה עילת התביעה
התיישנות – תקופת ההתיישנות – תחילתה
.
בקשה לסילוק על הסף של תביעה, שהגיש הנתבע – משה אבידר – עו"ד (להלן: "המבקש" ו/או "הכונס") כנגד תביעה שהוגשה ע"י אברהם קפלינסקי (להלן: "המשיב"), מחמת התיישנות, שיהוי, מעשה בית דין, סופיות הדיון והשתק.
בית המשפט קיבל את הבקשה באופן חלקי, בפוסקו כי:
תקופת התיישנותה של תובענה שאינה במקרקעין היא שבע שנים. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), קובע כי תקופת ההתיישנות של תביעה מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. מרוץ ההתיישנות מתחיל, כאשר התגבש בידי התובע "כוח תביעה" קונקרטי, שפירושו התקיימות התנאים המאפשרים לתובע להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש באם יעמוד התובע בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל הביסוס המשפטי של תביעתו.
על התיישנות בנזיקין חלות שתי מערכות דינים מקבילות ומשלימות. חוק ההתיישנות, וסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין, מתייחס לעוולות שהנזק אינו חלק מיסודות העוולה ושעילת תביעתן נמשכת, שאז יחל מרוץ ההתיישנות ממועד הפסקת המעשה או המחדל הרשלני. סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, מתייחס לעוולות בהן הנזק מהווה רכיב מרכיבי עילת התביעה. בהתאם לסעיף זה, יחל מרוץ ההתיישנות עם גילוי הנזק ולאו דווקא בעת התרחשותו, במגבלה של 10 שנים לצורך הגשת התביעה ממועד התרחשות הנזק.
במקביל לסעיף 89(2) לפקודה, חלה הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. ביחס שבין שתי מערכות אלה בסוגיית הגילוי באשר לעילות בנזיקין נפסק כי כלל הגילוי בעוולות בנזיקין על פי הפקודה גובר על ההוראה הכללית שבחוק ההתיישנות לעניין רכיב זה בלבד, ואילו איחור בגילוי הנובע לרכיבים אחרים בעילת התביעה, יביא להחלתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות.
מכתב התביעה עולה כי הנכס נמכר לרוכשים ביולי 1995. המשיב ידע על אי תשלום המע"מ ע"י המוכרים והעברת החזקה בנכס למוכרים ותשלום חלקו של מזרחי במע"מ מתוך כספי התמורה כבר בינואר 1996. עוד נרשם בכתב התביעה, כי המשיב פנה מספר פעמים למבקש שיפעל לקיום ההסכם. המשיב בחר שלא להגיש תביעה כנגד הכונס, אלא בחלוף למעלה מ-15 שנים מיום מסירת החזקה בנכס לרוכשים. בנסיבות אלה ידע המשיב על רשלנות הכונס לטענתו ועל הנזק הלכאורי שנגרם לו כבר בראשית שנת 1996.
טענותיו של המשיב כלפי כונס הנכסים בכל הקשור לרשלנות המבקש ו/או הפרת חובתו, עת מסר הנכס לידי הרוכשים טרם שולם המע"מ, שילם מתוך כספי התמורה את חובו של מזרחי למע"מ, אי מימוש החלטת ראש ההוצל"פ ואי הגשת תביעה כנגד הרוכשים בגין הפרת ההסכם – התיישנו משבחר המשיב שלא להגיש כנגד המבקש תביעה במשך למעלה מ- 15 שנים מיום מסירת החזקה בנכס למוכרים. גם אם יטען המשיב כי המתין לפועלו של המבקש ככונס הנכסים הרי שעילת התביעה כנגד הכונס התגבשה לכל המאוחר, לאחר שחלפו גם 10 שנים מיום החלטת ראש ההוצל"פ.
בפסיקה נקבע כי די בראשית ראיה לסימני הנזק ואין הכוונה להתגבשות מלוא היקף הנזק כל עוד מדובר בנזק שגילוי ממדיו היה גורם לאדם סביר להגיש תובענה בגינו. בנסיבות המתוארות עסקינן בהיקף נזק שמרגע הידיעה אודותיו נהיר כי אדם סביר היה מגיש תביעה בגין אותו נזק.
לאור האמור, יש לקבוע כי עילת התובענה בגין רשלנות כונס הנכסים במסירת החזקה בנכס מבלי ששולם המע"מ על ידי הרוכשים, תשלום חלקו של מזרחי במע"מ מתוך כספי התמורה, ואי אכיפתו של ההסכם כמו גם החלטת ראש ההוצל"פ, התיישנה.
אשר לטענת המשיב, כי המבקש התרשל ו/או הפר חובתו ככונס הנכסים של הנכס עת חתם על הסכם הגישור בשנת 2009 וויתר על כספים וחובות של הרוכשים כלפי תיק הכינוס, ובשל כך נגרמו למשיב נזקים – עילת תביעה זו של המשיב היא עילה חדשה שלא התיישנה, שכן תביעת הכונס הוגשה ביום 27.11.06, הסכם הגישור נחתם בסוף שנת 2009 וקיבל תוקף של פסק דין. תביעה זו של המשיב טעונה אפוא בירור לגופה ואין מקום לדחותה על הסף מחמת התיישנות. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [נזיקין] |
|
| תא (י-ם) 4728-07 יוסף לוי נ' רחמים רחמים (שלום; ענת זינגר; 02/12/13) - 23 ע' |
| עו"ד: ע. אגרון, א. כהן, י. ראובינוף |
לא ניתן להקל ראש בניסיונות להונאת ביטוח ויש לתת ביטוי לעת ההכרעה, לשאט הנפש ולחומר – ניסיונות ממין זה. הביטוי לשאט נפש מניסיון הטעיה יינתן בגוף רכיבי הפיצוי ובחלק מההכרעות הפרטניות שבפסק הדין, אך לא במדיניות גורפת של דחיית התביעה.
נזיקין – פיצויים – הוכחת שיעור הנזק
.
בית המשפט נדרש לשאלת הפיצוי שיש לפסוק לטובת התובע שנפגע בתאונת דרכים. בתוך כך בית המשפט נדרש למחלוקות עקרוניות, באשר לדרך בה יש ללכת, מקום בו עולה כי תובע "הונה" (כלשון ב"כ הנתבעת) או "הגזים" (כלשון ב"כ התובע) באשר לנכותו.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
יש לקבל את טענת ב"כ הנתבעת כי לא ניתן להקל ראש בניסיונות להונאת ביטוח וכי יש לתת ביטוי לעת ההכרעה, לשאט הנפש ולחומר – ניסיונות ממין זה. יחד עם זאת, אין לקבל את העמדה כי במקרה ממין זה, תדחה התביעה לחלוטין, רק מחמת האמור. הכלל בדיני הנזיקין היה ונותר כי על בית המשפט לפעול להשבת המצב לקדמותו, במידת הניתן.
ביסוד האמור, מעבר לרצון להטיב עם הניזוק עצמו, עומד גם רצון כחברה, שלא להותיר בה אנשים פגועים ללא מזור ולו כלכלי. הביטוי לשאט נפש מניסיון הטעיה יינתן בגוף רכיבי הפיצוי ובחלק מההכרעות הפרטניות שבפסק הדין, אך לא במדיניות גורפת של דחיית התביעה. לא ניתן לשלול אפשרות שבמקרה המתאים, יטופל מקרה של ניסיון להונאת ביטוח גם במישור הפלילי, אך זאת במקביל למתן הפיצוי בגין הפגיעה, אשר אכן נגרמה.
כך לדוגמא במקרה בו סבר בית משפט כי בפניו נכה בעל 100% נכות, בעוד עלה בהמשך כי נכותו עומדת רק על 50% – אין מקום לשלול כל פיצוי אלא יש להעריך את הנזק לאשורו וליתן ביטוי לניסיון ההטעיה, בגובה הפיצוי ברכיביו השונים.
יש לקבל את הטענה החלופית של ב"כ הנתבעת, כי יש לזקוף כנגד התובע כל ספק שיוותר באשר לגובה נזקו. מקום בו עלה כי היה ניסיון להטעות את בית המשפט הרי שמטבע הדברים, לא ניתן לבטוח עוד בתובע וכל פריט שנותר מסופק יוכרע כנגדו. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [דיון אזרחי] [חברות] |
|
| הפ (י-ם) 43876-12-12 בריאות חיזוק וכושר בע"מ נ' שי שמריהו (שלום; יעל ייטב; 01/12/13) - 12 ע' |
| עו"ד: א' אמיר, אלי מימון |
יישום הכללים שנקבעו בפסיקה על נסיבות המקרה דנן, מגלה שמדובר במקרה שבו השימוש במסך ההתאגדות נעשה לצורך קיפוח נושים ולהברחת נכסים של החייבת. בשל כך קיימים סימני שאלה רבים באשר למידת תום הלב וניקיון הכפיים. על רקע זה, לא נמצא שהמבקשת הוכיחה שקיימת בידיה זכות במיטלטלין, או שיש לשריין את הזכות האמורה באמצעות מתן פסק דין הצהרתי.
דיון אזרחי – המרצת-פתיחה – בקשה לסעד הצהרתי
דיון אזרחי – סעדים – סעד הצהרתי
חברות – אישיות משפטית נפרדת – הרמת מסך
.
עסקינן בתובענה שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה, שבה עתרה המבקשת למתן צו הצהרתי לפיו המיטלטלין המצויים במכון הכושר ברחוב אגודת בית"ר בקניון מלחה בירושלים (להלן: "קניון מלחה") הינם בבעלותה (להלן: "חברת בריאות חיזוק וכושר" או "המבקשת").
.
בית המשפט דחה את התביעה, בפוסקו כי:
כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, תובע יכול לזכות בפסק דין הצהרתי בהתקיים שני תנאים מצטברים: "האחד, בהוכיחו כי קנויה לו זכות או כי נתקיים "מצב" שעליו מבקש הוא להצהיר; והאחר, בהוכיחו "כי מן הראוי 'לשריין' אותה זכות". מקורו של הסעד ההצהרתי בדיני היושר, ובית המשפט ישקול בגדר שיקוליו גם את מידת תום הלב וניקיון הכפיים של מבקש הסעד, כמו גם קיומם של ליקויים אחרים, כגון שיהוי.
לשם הכרעה במחלוקת שבענייננו ראוי להזכיר את סעיף 6(א)(1)(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999, הקובע כי בית המשפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בין היתר כאשר השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נעשה באופן "שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה".
יישום הכללים שנקבעו בפסיקה על נסיבות המקרה שבפנינו, מגלה שמדובר במקרה שבו השימוש במסך ההתאגדות נעשה לצורך קיפוח נושים ולהברחת נכסים של החייבת. בשל כך קיימים סימני שאלה רבים באשר למידת תום הלב וניקיון הכפיים. על רקע זה, לא נמצא שהמבקשת הוכיחה שקיימת בידיה זכות במיטלטלין, או שיש לשריין את הזכות האמורה באמצעות מתן פסק דין הצהרתי.
קיים בענייננו חשד ממשי לכך שמכירת הפעילות במרכז הכושר בודי ליין מהחייבת לידי המבקשת, הינה מכירה למראית עין בלבד. לא הוכח שמרכז הכושר נמכר לצד ג' או ששולמה תמורה כלשהי בגין המכירה. אמנם נעשו פעולות פורמאליות כגון חתימה לכאורה על חוזים, שינוי שם השוכר בהסכם השכירות, שינוי זהות החברה המדווחת בדוחות פחת, ואולם ביהמ"ש התרשם כי הבעלות במרכז הכושר לא הועברה.
לא היה כל טעם כלכלי במכירת הפעילות כביכול למבקשת, זולת התחמקות מנושים, וגם לאחר החתימה על הסכם הרכישה קיים ערבוב בין פעילותה של החייבת ופעילותה של המבקשת, ובין נכסיהן, ודוד סונינו נותר מנהלו של מרכז הכושר. בנסיבות האמורות, מוצדק להרים את מסך ההתאגדות בין המבקשת לבין החייבת, ובכל מקרה אין מקום לקבל את התביעה ולהצהיר שהמיטלטלין שייכים למבקשת. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [דיון אזרחי] |
|
| תאק (ק"ג) 14293-10-12 מרדכי בן ציון וובר נ' סנפיר-ים יבוא ושיווק דגים ומעדני ים (2004) בע"מ (שלום; יניב בוקר; 01/12/13) - 13 ע' |
| עו"ד: |
שתיים הן העילות האפשריות לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד: ביטול מתוך חובת הצדק וביטול מכוח שיקול-דעתו של בית המשפט. לעניין שיקול הדעת יש להציב את שני המבחנים הבאים: סיבת מחדלו של המבקש להתייצב או להתגונן; סיכויי הצלחה כי הגנתו תתקבל. התשובה לשאלה השנייה חשובה יותר. אם המבקש מצביע על סיכויי הצלחה, הרי שבגין המחדל יסתפק בית המשפט, בדרך כלל, בהטלת הוצאות על המבקש.
דיון אזרחי – ביטול פסק-דין – שניתן בהיעדר הגנה
דיון אזרחי – פסק-דין – ביטולו
דיון אזרחי – סדר דין מקוצר – בקשת רשות להתגונן
.
בקשת המבקש להורות על ביטול פסק הדין אשר ניתן כנגדו בהעדר הגנה, בתביעת המשיבה כנגדו שהוגשה, בסדר דין מקוצר, על הסך של 1,080, 847 ₪.
.
בית המשפט פסק כי:
שתיים הן העילות האפשריות לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד: ביטול מתוך חובת הצדק וביטול מכוח שיקול-דעתו של בית המשפט. מקום בו החליט בית המשפט בהיעדרו של מבקש הביטול אף שלא היה רשאי להחליט בהיעדרו, כגון שהמבקש לא הוזמן, קמה למבקש עילת ביטול מתוך חובת הצדק. הפגם שנפל בהליך, בשל מתן ההחלטה במעמד צד אחד, מהווה עילה מספקת לביטול ההחלטה.
שונים פני הדברים מקום שבית המשפט מתבקש לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד, אף שבעצם קיום הדיון בהיעדרו של המבקש לא נפל פגם, כגון שהמבקש לא התייצב לדיון אף שהוזמן. במקרה כגון זה נתון דבר הביטול לשיקול-דעתו של בית המשפט. בבואו להפעיל את שיקול-דעתו, אם להיענות לבקשת הביטול אם לאו, יבדוק בית המשפט וישקול, לא רק אם יש בפי המבקש טעם להצדקת היעדרותו מן הדיון שהתקיים, אלא גם – ובעיקר – אם, לגופו של עניין, עשוי הביטול להצמיח לו תועלת; לאמור, אם שמיעת עמדתו בנושא המחלוקת אכן עשויה להוביל את בית המשפט למתן החלטה שונה מזו שניתנה.
בענייננו, לא נפל כל פגם בהליך מתן פסק הדין ולפיכך, נתון דבר הביטול לשיקול דעתו של בית המשפט. לעניין שיקול הדעת יש להציב את שני המבחנים הבאים: סיבת מחדלו של המבקש להתייצב או להתגונן; סיכויי הצלחה כי הגנתו תתקבל. התשובה לשאלה השנייה חשובה יותר. אם המבקש מצביע על סיכויי הצלחה, הרי שבגין המחדל יסתפק בית המשפט, בדרך כלל, בהטלת הוצאות על המבקש.
לעניין סיבת מחדלו של המבקש להתגונן, הצדק עם המשיבה. היה על בא כח המבקש לבקש את רשותו של בית המשפט להשתחרר מייצוגו של המבקש, לאחר שהגיש לתיק בית המשפט בקשה דחופה להארכת מועד להגשת כתב הגנה מטעמו, שצורף לה יפוי כח חתום. אמנם, גירסתו של המבקש בדבר ניתוק קשר מוחלט עם בא כוחו בתקופה הרלבנטית, בשל חסרון כיס, לא נסתרה בחקירתו הנגדית, ואולם קשה לומר כי המבקש הציג ראיות של ממש, שהיה בידו להציגן, לתמוך בטענה זו.
מכל מקום, מאחר שההלכה היא ששאלת בחינת סיכויי ההגנה היא חשובה יותר, וגם בגין התנהלות מזלזלת בהליך המשפטי ניתן להסתפק בחיוב בהוצאות לטובת הצד שכנגד, יש לבחון שאלה זו. הנחת היסוד שעליה נשענת בקשת המבקש כולה, ולפיה המדובר בתביעה בעילה שטרית בלבד היא הנחת יסוד מוטעית. בכותרת כתב התביעה עילת התביעה היא חוזית ושטרית, והיה על המבקש להיכנס לפרטי ההתקשרות בין הצדדים בכל הקשור למערכת החוזית ביניהם, תוך התמודדות עם כרטסת הנהלת החשבונות שהציגה המשיבה.
טענתו הסתמית והמעורפלת של המבקש ולפיה "חלק" לא ידוע של תעודות המשלוח ו/או החשבוניות הינן "שקריות", אינה יכולה לשמש טענת הגנה בפני התביעה, ולו בדוחק. המבקש נמנע מבדיקת ספריו הוא, ומהצגת תחשיב נגדי המתבסס על ספריו, כנגד תחשיבה של המשיבה, וזאת מטעם לא ברור שלעניות דעתו אין זה נושא הדיון. היה על המבקש להציג גירסת הגנה ברורה בנוגע לחשבוניות ותעודות המשלוח ולכל הפחות לטעון מהו הסכום שלגביו חולק הוא כי התקבלה סחורה.
גם אם תאמר שניתן בדוחק רב לייחס אפשרות קיום הגנה חלקית, לכאורית, הנובעת מהטענה של מסירת שני שיקים בסך 183,000 ₪ שנועדו להחליף האחד את השני, ומן הטענה של תשלום בסך 150,000 ₪, הרי שאין בפי המבקש טענת הגנה, ולו בדוחק, הראויה להישמע ואשר פורטה כדבעי, בנוגע לחלק הארי של סכום התביעה. לאור כל האמור ולאור קלישותן של טענות ההגנה כאמור, יש להורות כי פסק הדין יבוטל בתנאי שהמבקש יפקיד בקופת בית המשפט את הסך של 700,000 ₪, במזומן או בערבות בנקאית. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [דיון אזרחי] |
|
| תצ (הרצ') 21551-09-12 אורנה שרובסקי נ' קווי חופשה בע"מ (שלום; חנה קלוגמן; 30/11/13) - 7 ע' |
| עו"ד: דן אשכנזי, יחיאל כשר |
ביהמ"ש קבע כי בנסיבות המקרה דנן, יש לאשר את הבקשה להסתלקות מן הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, לרבות התחייבויות המשיבה הכוללות את סוגיית הגמול ושכר הטרחה המבוקשים.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר הסתלקות
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – גמול לתובע מייצג ופרקליטו
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – גמול לתובע מייצג
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – שכר טירחה של בא-כוח מייצג
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – שכר טירחה לעורך-דין של תובע ייצוגי
.
בקשת הסתלקות מבקשה לאישור תובענה כייצוגית, בהתאם להוראות סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות").
.
בית המשפט פסק כי:
סעיף 22(ג)(1) לחוק תובענות ייצוגיות מאפשר, במקרים מסוימים, לפסוק לתובע המייצג גמול, גם כאשר התובענה לא אושרה או לא הוכרעה לטובת הקבוצה. בית המשפט רשאי לאשר תשלום גמול לתובע המייצג מטעמים מיוחדים שיירשמו וכן רשאי הוא לאשר לפי שיקול דעתו, שכר טרחה לבא כוח המייצג, במסגרת אישור בקשת הסתלקות.
בענייננו, המשיבה התחייבה לוודא, כי גם בעתיד יימסר ללקוחותיה, טלפונית או בכתב, מידע לעניין מיקום בית המלון המשמש כבסיס יציאה לטיולים מסוג זה, וכי בדעתה להקפיד ולפעול בפרסומיה ובמידע הניתן ללקוחותיה כך שמקרים כמו אלה המתוארים בכתב התביעה לא יישנו. לפיכך, ראוי בנסיבות מקרה זה לאשר את הבקשה לפסיקת גמול למבקשת בסך של 2,500 ₪ וכן שכר טרחה לב"כ המבקשת בסך של 11,800 ₪, כפי הסכמת הצדדים.
הצדדים ביקשו לאשר את הסתלקותם מהבקשה ולפטור אותם מההליכים הקבועים בסעיף 16(ד) לחוק תובענות ייצוגיות ובתקנה 11 לתקנות תובענות ייצוגיות, ובכלל זה מפרסום הודעה לצורך מציאת תובע חלופי וממשלוח הודעה ליועץ המשפטי לממשלה, באשר אין בהם כל תועלת בנסיבות המפורטות.
כאשר בקשת הסתלקות מוגשת לפני אישור התביעה הייצוגית, פרסום הודעה על כך וניסיון להחליף את המסתלקים נתונים לשיקול דעתו של בית המשפט. בנסיבות העניין דנן, לא נמצא טעם כלשהו בפרסום הודעה, שכן אין מקום לאתר תובע חלופי, נוכח התחייבויות המשיבה. כמו כן, סיכויי התביעה אינם גבוהים מאחר שהמשיבה ציינה בטפסים, כי אינה מתחייבת ללינה במרכזי הערים. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [הוצאה לפועל] |
|
| רעצ (כ"ס) 31197-02-13 טרייסי לוין נ' סונדרס יונתן (שלום; רחל קרלינסקי; 29/11/13) - 11 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש קבע כי בנסיבות דנן, שכר טרחת כונס הנכסים שפסקה רשמת ההוצאה לפועל, גבוה באופן חריג ואינו עומד במתאם נכון לכלל הפעולות שהתבצעו ע"י המשיב 2. כאשר נותנים את הדעת גם למהלכים הלגיטמיים של המבקשת גם אם תוצאתם הובילה לדחיית טענותיה לרבות ביצוע התשלום עוד בטרם פקע עיכוב ההליכים הכולל, נראה כי יש יסוד לקיומה של עילת ההתערבות בפסיקת שכר הטרחה.
הוצאה לפועל – כינוס נכסים – שכר טרחתו של כונס נכסים
הוצאה לפועל – מימוש משכנתא – שכר טרחת כונס נכסים
.
בקשת המבקשת ליתן רשות ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל מיום 9.1.13, שעניינה פסיקת שכ"ט הכונס בסך של 880,154 ₪ במסגרת תיק ההוצאה לפועל.
.
בית המשפט קיבל את הערעור, בפוסקו כי:
עיון בתקנות ההוצאה לפועל מלמד כי קיים מדרג בקביעת שכר טרחה. תקנה 2 קובעת את שכ"ט עו"ד בשלב הגשת הבקשה למימוש המשכנתא. תקנה 3 – עניינה בפירעון החוב שבפיגור או פירעון מלוא חוב ההלוואה לאחר שמונה כונס וטרם שחלפו 90 ימים מיום מינוי הכונס. נקבע כי שכ"ט יהיה 10% מסכום החוב שבפיגור או החוב שנפרע בפועל; תקנה 4 קובעת את שכ"ט הכונס כאשר חלפו 90 ימים מיום מינויו ומלוא חוב ההלוואה נפרע על ידי החייב עצמו. במקרה זה ייגזר שכ"ט הכונס באחוזים מסכום החוב שנפרע בפועל בהתאם לפירוט שבתקנה.
פסק הדין העקרוני בסוגיה זו ניתן על ידי בית המשפט העליון במסגרת רע"א 7287/06 שלמה ובר, כונס נכסים נ' יעקב יונה ואח'. הרקע לחקיקת התקנות כנסקר ע"י ביהמ"ש טמון בחוק הגנה על נוטלי הלוואות לדיור (תיקוני חקיקה), התשס"ב – 2002, אשר תכליתו היתה להקל על יחידים שנטלו הלוואות לרכישת דירת מגורים, נקלעו לקשיים בפירעון תשלומי המשכנתא ונפתחו נגדם הליכי גביה בהוצאה לפועל. במסגרת החוק הנ"ל חוקק סעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל המתווה את אופן מימוש המשכנתא על דירת מגורים ובו הוסמך שר המשפטים להתקין תקנות שהותקנו ביום 15.7.02.
המבקשת טענה כי קיומם של הצווים הזמניים עצר את מרוץ 90 הימים המנויים בתקנה 4. אין לקבל טענה זו. מיום מינויו של הכונס נוטל הוא על עצמו אחריות כבדת משקל להליך הכינוס כולו לרבות תפיסת הנכס, שמירתו, תחזוקו ומכירתו. קיומה של חובת הנאמנות של הכונס ואחריותו כי רבה חלה מיום מינויו והיא אינה דבר של מה בכך. אחריות זו אינה מתאיינת במהלך תקופת עיכוב הליכי המימוש בשל קיומם של הצווים השונים.
אין לקבל את טענת המבקשת כי יש להפחית את שכה"ט משום אי תרומתו של הכונס למכר. טענה זו קוראת תמיד להתערבות בקביעת שכה"ט בעת ביצועו של מכר עצמי ולא לכך התכוון מתקין התקנות. יחד עם זאת, בנסיבות דנן, שכה"ט שנפסק גבוה באופן חריג ביותר ואינו עומד במתאם נכון לכלל הפעולות שהתבצעו ע"י המשיב 2. כאשר נותנים את הדעת גם למהלכים הלגיטמיים של המבקשת גם אם תוצאתם הובילה לדחיית טענותיה לרבות ביצוע התשלום עוד בטרם פקע עיכוב ההליכים הכולל, נראה כי יש יסוד לקיומה של עילת ההתערבות בפסיקת שכה"ט. לפיכך, כי יש מקום להתערב בהחלטת הרשמת ולהעמיד את שכה"ט בסך של 650,000 ₪ בלבד. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [הוצאה לפועל] |
|
| תא (עכו) 10123-02-13 עירית סח'נין נ' מדינת ישראל - המרכז לגביית קנסות (שלום; אביגיל זכריה; 25/11/13) - 11 ע' |
| עו"ד: גנטוס, טרייסטר, לוי |
ביהמ"ש דחה תביעה למתן פסק דין הצהרתי וצו מניעה קבוע, לפיו ייקבע כי התובעת אינה חייבת לשאת בתשלום האגרה בתיק ההוצאה לפועל. יש לראות את החלטות רשמי ההוצאה לפועל הן לעניין דחיית תשלום האגרה והן לעניין הפטור מאגרה – כהחלטות חלוטות שאין עליהן עוד ערעור, על כל המשמעויות הנודעות לקביעה זו במישור היחסים שבין הצדדים להליך דנן.
הוצאה לפועל – רשם ההוצאה לפועל – החלטותיו
הוצאה לפועל – רשם ההוצאה לפועל – סמכותו
.
תביעה למתן פסק דין הצהרתי וצו מניעה קבוע, לפיו ייקבע כי התובעת אינה חייבת לשאת בתשלום האגרה בתיק ההוצאה לפועל, וכן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע לנקוט בהליכי גבייה לגביית סכום זה.
.
בית המשפט דחה את התביעה, בפוסקו כי:
עם פתיחת תיק ההוצאה לפועל כנגד התובעת כאן עתרו הזוכים לפטור אותם או לדחות את תשלום האגרה שהיה ככל הנראה ניכר בשים לב לסכום פסק הדין הראשון. בהחלטתו מיום 14.9.97, נעתר כב' הרשם רמזי לבקשה והורה כי תשלום האגרה יידחה באותו שלב ואולם כי מכל סכום שיתקבל עבור כל זוכה יקוזז תחילה שליש לטובת סכום האגרה ורק לאחר מכן היתרה תועבר לב"כ הזוכים. על החלטה זו לא הוגש ערעור או בקשת רשות ערעור על ידי מי מהצדדים ועל כן בחלוף המועד הקבוע בדין לתקיפתה – היא הפכה חלוטה.
ככל שהדברים משתקפים מהמסמכים והטיעונים שהוצגו על ידי הצדדים, הרי שככל הנראה לא ננקטו הליכים נוספים במסגרת תיק ההוצאה לפועל והתשלומים ששולמו לזוכים שולמו ככל הנראה מחוץ למסגרת הליכי ההוצאה לפועל. נקודת הזמן הבאה בה נדרשה התובעת לתיק ההוצאה לפועל הייתה בשנת 2011 בנסיבות שלא הובררו די צורכן. מההחלטות שצורפו ניתן ללמוד כפי שצוין כי התובעת עתרה, יחד עם ב"כ הזוכים, לסגירת תיק ההוצאה לפועל ביום 2.11.11 וככל הנראה גם לפטור "מוסכם" בינה ובין הזוכים מאגרה. כאמור, משלא צורפו המסמכים הרלבנטיים במלואם אין אלא להסיק את הדברים באופן זהיר מלשון החלטת כב' הרשם לגופה.
מהאמור עולה כי החלטות רשמי ההוצאה לפועל – שהם הגורמים המוסמכים להחליט בעניין פטור מאגרה בהליכי הוצאה לפועל או על דחיית תשלום אגרה בהליכים אלה – הינן החלטות חלוטות שאין עליהן עוד ערעור.
בידי התובעת שהייתה צד להליכים בעת הרלבנטית עמדה האפשרות בשתי נקודות זמן אלו לערער או לבקש רשות ערעור על שתי ההחלטות בזמן אמת והיא לא עשתה כן. לא ניתן כל הסבר מדוע התובעת לא פעלה לערער על ההחלטות במועד נתינתן בפני הערכאות המוסמכות והגם שנראה כי פעלה במידה מסוימת, חלקית, לשינוין – אם על ידי פנייה לבית הדין האזורי בשלב הראשון ואם על ידי פנייה לנתבע עצמו בשלב השני – הרי שהפנייה בשני המקרים הייתה לגורמים שלא היו מוסמכים לכך.
לעניין גביית חוב האגרה מן הזוכים – בפני התובעת עמדה האפשרות לצרף את הזוכים כמשיבים נוספים להליך והתובעת שקלה את הדברים ובסופו של יום בחרה שלא לעשות כן משיקולים השמורים עמה. משבחרה התובעת שלא לצרף את הזוכים להליך הרי שלא ניתן לתת במסגרת זו סעד כנגד הזוכים שלא ניתן להם יומם בבית המשפט. גם לגופם של דברים לא נראה כי היה בצירוף הזוכים כדי לשנות מהתוצאה אליה בשים לב להסכם הפשרה השני שבין התובעת לזוכים, לפיו התחייבה התובעת לשאת בהוצאות המשפטיות הנובעות מההליכים. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [103] [תכנון ובנייה] |
|
| תפ (ב"ב) 623/10 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בני ברק נ' אפרים פרומוביץ׳ (שלום; יעקב שקד; 04/11/13) - 8 ע' |
| עו"ד: יעל מרמור, גדי רחמים |
הנאשם הורשע בעבירה של שימוש במקרקעין בניגוד להיתר ובסטייה ובניגוד לתב"ע. נפסק, כי יש לראות בעצם קיום מבנה שקיים על המקרקעין, אשר כשלעצמו איננו בהתאם להיתר ו/או לתב"ע כשימוש במקרקעין בניגוד לדין, וזאת ללא קשר ל"שימוש בפועל" במבנה עצמו, להבדילמהשימוש במקרקעין.
תכנון ובנייה – עבירות – בנייה בסטייה מהיתר הבנייה
.
כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום, לפיו ביצעו עבודות בניה ללא היתר, בניגוד להיתר ובסטייה ובניגוד לתב"ע, וכן עשו שימוש ללא היתר, בניגוד להיתר ובסטייה ובניגוד לתב"ע, במקרקעין המצויים עליהם מצוי בניין. בית המשפט נדרש להכריע בשאלות מרכזיות, הכורכות שאלות של משפט ועובדה יחדיו.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
בנסיבות העניין לא עלה בידי המאשימה להוכיח את הבניה הנטענת בטווח התאריכים הנקוב בכתב האישום. ראוי להוסיף, כי עסקינן במשפט פלילי, ואין מקום לקבועבו ממצאי עובדה על סמך הנחות או ספקולציות, אלא לדקדק בראיות.
הקמת מבנה אשר אמור להתאים ליעד של הקרקע, על פי תכניות המתאר, מצריך היתר כחוק. בניה כזאת ללא היתר נוגדת את הוראות החוק ואת מטרתו, גם אם לא נעשה שימוש במבנה האמור.
בהתאם לרוח הפרשנות המתחייבת, שימוש במקרקעין ללא היתר הוא כל מעשה ו/או שימוש שמשנה את פני המקרקעין ללא היתר כדין. פרשנות זו מונעת תוצאה שהינה הנצחה של עבירה פלילית קיימת המתמשכת יום יום, מאפשרת התערבבות חוקית על מנת למנוע שחוטא יצא נשכר על חשבון הציבור.
הפרשנות הנכונה היא כי "שימוש במקרקעין" נושא בחובו כל שינוי פיזי במצב, המקרקעין, אם שינוי זה מלכתחילה נוגד את חוק התכנון והבניה, ומחייב קבלת היתר לפני ביצוע השינוי.
אפילו לא נעשה שימוש ממשי במבנה זה, עצם הימצאותו במקרקעין, היא זו שמגבשת ויוצרת את עבירת השימוש כאמור בסעיף 204 לחוק התכנוןוהבניה. עצם המצאות המבנה במקרקעין מהווה כשלעצמו "שימוש במקרקעין", מה עוד, שהמחוקק לא דרש שייעשה "שימוש במבנה", דווקא.
יש לראות בעצם קיום מבנה שקיים על המקרקעין, אשר כשלעצמו איננו בהתאם להיתר ו/או לתב"ע כשימוש במקרקעין בניגוד לדין, וזאת ללא קשר ל"שימוש בפועל" במבנה עצמו, להבדיל מהשימוש במקרקעין.
בנסיבות העניין, הוכח כי השימוש במקרקעין נעשה בניגוד ו/או בסטייה להיתר וכן בניגוד ו/או בסטייה לתב"ע. מטרתו של סעיף 208 (א) לחוק התכנון והבניה, הינה להרחיב את מאגר האחראים גם על אלה שאפשרו את ביצוע העבירה והכשירו את הקרקע לכך בפעולותיהם המקצועיות.
עצם הטענה שהנאשם פעל על פי ייפוי כוח, אין פירושה כי הוא חף מכל אשם פלילי, בהיותו שלוח.
בנסיבות, הנאשם אחראי באחריות פלילית שימוש הבלתי חוקי במקרקעין. |
| חזרה למעלה |
|
| 29 [בתי-משפט] [דיון אזרחי] |
|
| תאק (קריות) 17437-10-12 נעמה שרה רייך נ' אייל כץ (שלום; עידית וינברגר; 29/10/13) - 13 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש קיבל את טענת התובעים בדבר קיומו של השתק שיפוטי, המונע מהנתבע להעלות טענת הגנה הסותרת את טענותיו בהליכים קודמים, זאת במובחן מטענות הגנה חדשות. מאחר שזוהי הפעם הראשונה בה נדונה תביעה להחזרת הלוואה שהצדדים לה הינם התובעים והנתבע, ומאחר שהצדדים הסכימו כי מסיבה זו לא יחול השתק, אין הנתבע מנוע מלהעלות טענות חדשות כנגד התובעים, שלא נטענו בהליכים הקודמים. יחד עם זאת, טענות הסותרות טענותיו בהליכים קודמים, לא יוכלו להישמע מחמת השתק שיפוטי.
בתי-משפט – שימוש לרעה בהליכי בית-משפט – השתק
בתי-משפט – שימוש לרעה בהליכי בית-משפט – מניעה שיפוטית
דיון אזרחי – טיעון – השתק
התובעים הינם ילדיו ויורשיו של המנוח אוריאל בן אור (להלן:"המנוח"), אשר היה בעל המניות היחיד בחברת הירדן 1 בע"מ ומנהלה (להלן:"החברה"). ביום 5.4.2007 נחתם הסכם שותפות בין החברה לנתבע (להלן:"הסכם השותפות"). בסמוך לאותו מועד נחתם בין המנוח, בעל המניות בחברה, לבין הנתבע, הסכם הלוואה (להלן:"הסכם ההלוואה"). לטענת התובעים, ביטול הסכם השותפות גרם לכך שהנתבע לא יכול להמשיך ולהחזיר את ההלוואה, בהתאם למוסכם בהסכם ההלוואה, דהיינו מתוך הכנסות השותפות, וביטול ההסכם מחייב השבה הדדית.
.
בית המשפט קיבל את התביעה, בקובעו כדלקמן:
לטענת התובעים, מנוע הנתבע מלהעלות את הטענות שנמנו לעיל, מחמת השתק שיפוטי. בין היתר טוענים התובעים, כי הסכימו לפשרה שהושגה בבית המשפט העליון, אשר כללה ביטול פסק הדין של בית המשפט המחוזי, משום שהסתמכו על טענת הנתבע לפיה אין הוא מערער על עצם הקביעה שהוא חייב להשיב את ההלוואה הפרטית.
לטענת הנתבע, לא מתקיים השתק שיפוטי, וכל טענותיהם של התובעים בנדון מיותרות, שכן בהסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים במסגרת הערעור לבית המשפט העליון, נכתב מפורשות בסעיף 2 להסכם, כי מלוא טענות הנתבע ביחס להלוואה נשמרות לו. עוד טוען הנתבע, כי טענת התובעים כאילו בכתב הערעור הודה הנתבע בחובתו להשיב את הסכם ההלוואה, אין לה על מה שתסמוך.
אין לקבל את טענות הנתבע. למקרא הנטען בכתב הערעור שהגיש הנתבע לבית המשפט העליון, עולה בבירור כי הנתבע אינו חולק על כך שחלה עליו החובה להשיב את סכום ההלוואה. עיון בכל טענותיו של הנתבע בהליכים הקודמים, ובכלל זה בהליכים בפני המומחה שמינה בית המשפט המחוזי, מלמד כי הנתבע הודה בחובתו להשיב את ההלוואה למנוח. מעולם לא טען הנתבע כי אין המדובר בהלוואה, או כי התנאי להשבתה לא התקיים.
בסעיף 2 להסכם הפשרה שנחתם במסגרת הערעור לבית המשפט העליון, הסכימו הצדדים כי ההסכם לא יהווה השתק לאיזו מטענות הצדדים בעניין ההלוואה, מאחר והסכם ההלוואה נערך בין המנוח למערער. משמע, בעלי הדין הסכימו כי הסכם הפשרה לא יקים מעשה בית דין, והנימוק שניתן לכך הוא העדר זהות בין בעלי הדין. משכך, כפי הנראה, לא העלו התובעים אף טענת מניעות אופנסיבית המהווה חריג לכלל ההדדיות. יחד עם זאת, הטענה המועלית על ידי התובעים אינה טענה בדבר קיומו של השתק עילה או השתק פלוגתא. טענתם נסמכת על השתק שיפוטי.
יש לקבל את טענת התובעים בדבר קיומו של השתק שיפוטי, המונע מהנתבע להעלות טענת הגנה הסותרת את טענותיו בהליכים קודמים, זאת במובחן מטענות הגנה חדשות. מאחר שזוהי הפעם הראשונה בה נדונה תביעה להחזרת הלוואה שהצדדים לה הינם התובעים והנתבע, ומאחר שהצדדים הסכימו כי מסיבה זו לא יחול השתק, אין הנתבע מנוע מלהעלות טענות חדשות כנגד התובעים, שלא נטענו בהליכים הקודמים. יחד עם זאת, טענות הסותרות טענותיו בהליכים קודמים, לא יוכלו להישמע מחמת השתק שיפוטי.
הרציונל העומד בבסיס הכלל בדבר השתק שיפוטי מבוסס על עקרון תום הלב, ונועד למנוע שימוש לרעה בהליכים משפטיים, והוא שונה מהרציונל העומד בבסיס עקרון מעשה בית הדין. בהתאם לעקרון ההשתק השיפוטי, המבוסס על עקרון תום הלב, לא יוכל הנתבע לבצע להטוטים משפטיים, שיהיה בהם בסופו של יום למלטו לחלוטין מחבותו להשיב את כספי ההלוואה, במידה וחבות זו אכן קיימת. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 30 [משפחה] |
|
| הט (נצ') ט25592-06-13 נ.ד. נ' האב (משפחה; אסף זגורי; 12/08/13) - 9 ע' |
| עו"ד: |
אכן ננקטה אלימות פיסית מכוונת (חד פעמית) של האב כלפי הבת במסגרת הסדרי המפגשים. אך מהראיות עולה באופן נחרץ, כי הקטינות צריכות להמשיך להיות בקשר עם האב, כי לא נשקף להן סיכון ממשי ממנו וכי אין כל מקום להאריך את צו ההגנה שניתן במעמד צד אחד. לקביעה זו הגיע ביהמ"ש משילוב תכליות החוק למניעת אלימות במשפחה, איסור הכאת קטינים על ידי הורים כפי שנקבע בפסיקה והמסוכנות המזערית אם בכלל הנשקפת לקטינות לאור האזהרה בדמות צו ההגנה שניתן במעמד צד אחד.
משפחה – חוק למניעת אלימות במשפחה, תשנא-1991 – צו הגנה
משפחה – חוק למניעת אלימות במשפחה, תשנא-1991 – תכליתו
.
בקשת אם, בשם 2 בנותיה הקטינות, לצו הגנה כנגד האב. הצדדים גרושים וחלוקת זמני השהייה של הקטינות נקבעה בתובענות קודמות. במסגרת הבקשה הנוכחית, עתרה האם למעשה לאסור על המשך המפגשים בבית האב בין בנותיהם הקטינות של הצדדים לבינו. וזאת בהתבסס על שני אירועים נטענים. א. הכאת אחת הבנות במהלך הכנת שיעורי הבית עימה; ב. חבלה בשפתה של הקטינה השנייה, בעקבות החלקה באמבטיה בבית האב. ניתן צו במעמד אחד.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק כי אין מקום להאריך צו ההגנה שניתן במעמד צד אחד, מהטעמים הבאים:
מטרת החוק למניעת אלימות במשפחה היא להרחיק בן משפחה אשר נוקט מעשי אלימות והתעללות כאלה שאינם מאפשרים חיים סבירים, פוגעים פגיעה משמעותית בכבודו וברווחתו של בן המשפחה המבקש הגנה.על ביהמ"ש לאזן אפוא, בין כבודו שלמותו וחירותו הגופנית והנפשית של האחד אל מול זכותו של האחר להמשיך את מסגרת ורצף חייו הרגילים בביתו, עם בני משפחתו וילדיו.
לכן, רק במקרים שביהמ"ש מגיע למסקנה ברורה וחד משמעית שהאלימות הננקטת היא אכן כזו המצדיקה נקיטת אמצעי כה מרחיק לכת הוא ייעתר לבקשה וירחיק את האדם מביתו.
מסקנה נוספת מכך היא: כאשר אין מדובר באלימות, שיש בה משום סכנה מוחשית מידית, מן הראוי, שביהמ"ש יקדים להוצאת צו האיסור אזהרה ל"בעל התגרה", ויחזור ויזהירו. רק אם נוכח ביהמ"ש, כי אזהרותיו אינן מועילות וכי כל דרך אחרת לא תצלח, רק אז, בלית ברירה, ייתן את הצו ויגבילו מראש, פרט למקרים חמורים במיוחד, לתקופת זמן קצוב. הטעם לכך הוא, שהצו לא נועד ליצור סטטוס של פירוד, הזר לדין שלנו, אלא מטרתו להגן על הצד הנפגע ולהביא את הצד הפוגע שיהרהר במעשיו ויתקן את דרכיו, וכך ייווצר סיכוי חדש לחיי שלום במשפחה הזוג. הצו מטבע ברייתו חייב להיות זמני, עד להתפייסות או עד לגירושין. הדברים לעיל יפים גם למקרה בו עסקינן בבקשת צו הגנה בין הורים גרושים ופרודים ביחס לאלימות שננקטה לכאורה כנגד מי מהילדות.
היינו, אם בסופו של יום מגיע השופט לכלל הכרה, כי היה בהליך שלפניו כדי לשמש אזהרה מרתיעה בפני ההורה שנהג באלימות בילדיו, הרי או אז הוא יכול להסתפק באזהרה ולהימנע ממתן או הארכת צו הגנה.
על כך מוסיף ביהמ"ש שצו הגנה מוגבל בזמן ובהיקף. אם חפצה האם בשינוי דרך קבע של הסדרי המפגשים בין הקטינות לבין אביהן, הצעד המשפטי שהיא אמורה לנקוט הוא הגשת תביעה לשינוי הסדרי הראייה.
ביהמ"ש עומד על איסור הכאת קטינים על ידי הורים כפי שנקבע בפסיקה. שימוש מצד הורים בעונשים גופניים או באמצעים המבזים ומשפילים את הילד כשיטת חינוך, הינו אסור בחברתנו כיום. אך אין בכך כדי לומר, כי כל ענישה חינוכית או אלימות של הורים כלפי ילדיהם הקטינים מקימה אישום פלילי בהכרח. ברור כי הכאה חד פעמית של קטין (ולא תוך כדי הפעלת אלימות קשה במיוחד) נחשבת למעשה שלא יצדיק הגשת כתב אישום כנגד ההורה שכן הוא חוסה בהגנת הזוטות וזאת להבדיל מדפוס התנהגות אלים, מתמשך ובלתי פוסק.
לעמדת בימ"ש זה, אין בעובדה שהכאה מסוימת של הילד אינה מגעת כדי איסור פלילי, כדי למנוע ממנה מלהוות עילה למתן צו הגנה או כדי להתיר אותה במסגרת הקשר הורה-ילד במסגרת הסדרי המפגשים. גם אם מדובר ב"הכאה קלה", גם אם מדובר במעשה חד פעמי, על ביהמ"ש לשמור על הקטינים מפני הידרדרות לאלימות מתמשכת.
במקרה דנא ביהמ"ש שוכנע כי אכן ננקטה אלימות פיסית מכוונת (חד פעמית) של האב כלפי הבת ע.ד. במסגרת הסדרי המפגשים. בכך יש כדי להצדיק הגשת בקשה לצו הגנה ומתן צו במעמד צד אחד. אך לא כן, לעניין הארכתו. לאחר בחינת מספר שיקולים, ביהמ"ש שוכנע כי הנתק בין המשיב לבין בנותיו הקטינות כחודשיים ושבוע ימים מאז מתן הצו, יש משום הרתעה ראויה וניתן בהחלט להסתפק ב"אזהרה" (שעשתה את שלה). במקרה של אלימות חוזרת, יישקלו אמצעי טיפול הולמים. |
| חזרה למעלה |
|
| 31 [ירושה] [חוזים] [התיישנות] |
|
| תמש (קריות) 15999-08-11 א.מ.ח נ' ע.א.ח. (המנוח) (משפחה; שירי היימן; 24/06/13) - 10 ע' |
| עו"ד: |
משהוכח כי התובעת הלוותה לאחיה המנוח 20,000$ שהמנוח היה אמור להחזיר לה אותם עת תדרוש זאת (כאשר מסכום זה החזירו הנתבעים לתובעת 3,000$), הרי שעם פטירתו חב העיזבון בחובות המנוח (17,000$ ) ויורשי המנוח אחראים לחובותיו בנכסי העיזבון בלבד.
ירושה – יורשים – אחריות לחובות העיזבון
חוזים – הלוואה – הוכחתה
התיישנות – תקופת ההתיישנות – חריגים המאריכים את התקופה
ירושה – עיזבון – חובות העיזבון
.
תביעה כספית בגין חוב בסך של 60,000 ₪. התובעת טוענת כי במהלך חייו של חייה המנוח הלוותה לו סך של 20,000$ בשל מצוקה כלכלית בה היה נתון שהיה אמור להחזיר לה אותם עת תדרוש זאת, מסכום זה החזירו הנתבעים לתובעת 3,000$. התביעה הוגשה כנגד עיזבון המנוח, אלמנת המנוח ובניו של המנוח (להלן: "הנתבעים") אשר זכו בכל ירושתו, להבדיל מחמש בנותיו שלא קיבלו מאומה.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה מהטעמים הבאים:
ראשית נדחתה טענת ההתיישנות: חוק ההתיישנות מונה מספר מקרים ספציפיים וקובע מתי מתחילה תקופת ההתיישנות. לענייננו רלוונטית הוראת סעיף 9 לחוק, המתייחס למקרה בו הודה הנתבע בקיום זכות התובע או עשה מעשה בו משום ביצוע מקצת הזכות. במקרה דנא, אומנם הנתבעים לא הודו בחוב הנטען ולא בחובתם לכסות את אותו חוב, אולם בעצם תשלום הסך של 3000$ לתובעת תוך שהם מציינים כי לא ידוע להם על דבר החוב, אלא עושים זאת אך ורק "מרצון טוב" הם בהחלט עשו מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות לה טוענת התובעת. בנסיבות אלו נקבע כי תקופת ההתיישנות החלה ביום בו העבירו הנתבעים לתובעת סך של 1,000$ בשנת 2008, או בשנת 2009 עת החזירו סך של 2,000$. ולפיכך דין טענת ההתיישנות להדחות.
אף שמלבד עדותה לא הניחה התובעת כל ראיה אחרת, נקבע כי התובעת הוכיחה גרסתה לעניין הלוואה. ביהמ"ש נותן אמון בעדות התובעת. כאשר לעדות זו מתווספת העובדה, כי הנתבעים נמנעו מהבאת ראיה חשובה מאוד, שהייתה בידיהם ובשליטתם ונמצאה בביתם, שיש בה כדי להכריע את הכף לעניין חוב זה – קלסר אשר לדבריהם נמצא בביתם בו היו רשומים כל חובותיו של המנוח כאשר לטענתם שמה של התובעת לא הופיע באותו קלסר כמי שהמנוח חייב לה כספים
חובת הנתבעים בחובות העיזבון: על פי הנטען טרם ניתן צו ירושה ולא נטען כי עיזבון המנוח חולק ליורשיו. סעיף 126 לחוק הירושה קובע כי: "עד לחלוקת העזבון אין היורשים אחראים לחובות העזבון אלא בנכסי העזבון".היינו, עד לחלוקת העיזבון אין היורשים אחראים לחובות העיזבון. לאחר חלוקת העיזבון , מגביל סעיף 127 לחוק, את אחריותו של יורש "עד כדי שוויו של מה שקיבל מן העיזבון".
לפיכך, משהוכח כי התובעת הלוותה לאחיה המנוח 20,000$ שהמנוח היה אמור להחזיר לה אותם עת תדרוש זאת (כאשר מסכום זה החזירו הנתבעים לתובעת 3,000$), הרי שעם פטירתו חב העיזבון בחובות המנוח (17,000$ ) ויורשי המנוח אחראים לחובותיו בנכסי העיזבון בלבד, התביעה כנגדם הינה תביעה מכוח היותם יורשים ולא כתביעה אישית נגדם.
אשר לטענת הנתבעים כי לא ניתן להגיש תביעה נגד יורש אחד כל עוד לא הוצא צו ירושה או צו קיום צוואה וכי היה על התובעת להגיש את תביעתה נגד כל היורשים, כבר נפסק כי בהתאם לסעיף 122(ב) לחוק הירושה, "אין יורש אחד יכול עוד לעמוד בדין לבדו לזכותו של המת או לחובתו. הוא זקוק להסכמת כל יתר היורשים או לאישור ביהמ"ש מראש או למפרע". במקרה שלא צירף תובע את כל היורשים כבעלי דין, בהתאם לתקנה 27 לתקסד"א, אין התובענה נפגעת בשל כך בלבד "שבעלי דין צורפו בה שלא כדין או שלא צורפו, אלא רשאי ביהמ"ש או הרשם לדון בענין ככל שהוא נוגע לבעלי הדין שלפניו למעשה, ומותר ליתן פסק דין, ללא תיקונים, לטובת מקצתם של הנתבעים שנמצאו זכאים לסעד ולפי זכותם, או כנגד מקצתם של הנתבעים שנמצאו חבים ולפי חבותם".ולענייננו, פסק הדין מחייב אם כן את היורשים אשר צורפו לכתב התביעה ואינו מחייב את אלו שלא צורפו אליו.
ערכם של 17,000 $ ביום הגשת התביעה עמד על הסך של 60,384 ₪. התביעה הועמדה על סך של 60,000 ₪. נוכח האמור לעיל, ביהמ"ש חייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת את הסך של 60,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. הנתבעים 2-3 חייבים מכוח היותם יורשים ומנכסי העיזבון בלבד. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדות ערר - תכנון ובנייה |
| 32 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר (ת"א) 95547/07 סלע אליהו נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב (ועדות ערר - תכנון ובנייה; כרמית פנטון; 05/12/13) - 33 ע' |
| עו"ד: חמי אורן, עמי פזטל, תמר מגדל |
נדחה ערר העוררים על ההחלטה שלפיה נדחתה תביעת הפיצויים שלהם על פי סע' 197 לחוק התכנון והבנייה. נפסק, כי גם אם סובר השמאי כי תכנית זו או אחרת, הגם שחלה היא על המקרקעין אין היא רלבנטית או אין בה כדי להשפיע על שווי המקרקעין, הרי שאין בכך כדי לפטרו מהחובה לפרט את כל התכניות החלות על המקרקעין על מדרגן ההיררכי, ולפרט מהן השפעותיהן על המקרקעין.
תכנון ובנייה – פיצויים – זכאות
.
העוררים טוענים כי תמ"מ 1/5 שפורסמה למתן תוקף, פגעה במקרקעיהם. תביעה לפיצוי על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה שהגישו למשיבה מס' 1, נדחתה. מכאן הערר שבפנינו.
.
ועדת הערר לתכנון ובנייה קבעה כלהלן:
לבחינת השאלה האם נגרמה פגיעה למקרקעין בגין אישור תכנית, יש לבחון את כלל רכיבי המצב התכנוני הקודם, לעומת כלל רכיבי המצב התכנוני החדש. יש לדחות את הטענות בדבר אי יכולת הגשת תביעה לפי סעיף 197 לחוק בגין אישור תמ"א 23/א', ולדחות לגופה גם הטענה בדבר רצף תכנוני אחד בין תמ"א 23/א' לבין תמ"מ 1/5.
השאלה הנשאלת היא, האם במקרה שלפנינו תמ"מ 1/5 לא חידשה דבר ולא הוסיפה דבר על תכניות קודמות, והאם הפגיעה במקרקעין, ככל שישנה, כתוצאה מהוספת תחבורה רכבתית קלה, נגרמה, רובה ככולה, עם אישורה של תמ"א 23א'. יש להבחין בין כמה מצבים. עניין אחד הוא – אפשרות התביעה לפי תמ"א 23א'. עניין זה כאמור כבר הוכרע.
ככל שישנה פגיעה על פי תמ"א 23א', הרי שהיא התגבשה באופן סופי, קונקרטי ומסוים, רק עם אישורה של תמ"מ 1/5, שאז הפך מיקום תוואי הרכבת הקלה לסופי, כמו גם רוחב המסילה, המרחקים בין המסילה לבניינים הסמוכים לה, מיקום התחנות, אזורי התחזוקה ועוד.
לגבי המקרקעין נשוא העררים, ניתן היה להגיש תביעה לפי תמ"א 23א' על אף היותה תכנית מתאר ארצית. ניתן היה לזהות את מיקומם בתשריט ואת מיקום תוואי הרכבת הקלה. בתשריט התכנית מצוין דרך נמיר ואף בנייני העוררים מסומנים בו. מכאן, שמקרקעי העוררים הושפעו מאישורה של תמ"א 23א' על אף היותה תכנית מיתאר ארצית.
אשר על כן נדחית, כאמור, הטענה כי היה צריך להמתין עד לאישור תמ"מ 1/5 ולתבוע בגין כל התכניות שקדמו לה. לפיכך, גם לא נכון הוא לנטרל ציפייה לאישור תוואי הרכבת במצב התכנוני הקודם.
מאחר ואת מקרקעי העוררים ניתן היה לזהות בתמ"א 23א' הרי שניתן היה להגיש תביעות בטענה לפגיעה בגין הרכבת הקלה עם אישורה של תמ"א 23א', ואשר המועד להגשת תביעות בגין אישורה, כבר חלף.
בין אם הוגשו תביעות על פי תמ"א 23א' ובין אם לאו, אין בכך כדי לחסום את העוררים מלהגיש תביעות בגין אישורה של תמ"מ 1/5. התכנית כן חידשה וכן שינתה את המצב התכנוני. אולם, תביעות בגין ירידת ערך מקרקעין בגין אישורה של תכנית 1/5 יכולות להיות מוגשות אך ורק לגבי ה"דלתא" – היינו תביעות בטענה לירידת ערך מקרקעין, בהשוואה לערכם לפני אישורה של תמ"מ 1/5, אך לאחר אישורה של תמ"א 23א'.
לא הייתה התייחסות למקרקעין כאל מקרקעין אשר לפי המצב התכנוני הקודם, סמוכים הם לעורקי תחבורה ראשיים וסואנים, הכוללים תחבורה ציבורית ופרטית. למעשה, הן מתעלמות בהקשר זה מהמצב התכנוני הקודם. יש לקחת בחשבון את כלל רכיבי התכניות הקודמות הרלבנטיות, על מדרגיהן ותיקוניהן, לצורך בחינת השפעתן על שווי מקרקעין במצב התכנוני הקודם. אין מדובר בדרישת פירוט לצורך "הפירוט" גרידא.
כאשר נקבע בפסיקה, כי יש לפרט את כלל רכיבי המצב התכנוני הקודם, הכוונה לפירוט שיכלול ניתוח של כל התכניות החלות על המקרקעין – כדי לבחון את השפעתם על המקרקעין ועל ערכם במצב התכנוני הקודם.
גם אם סובר השמאי כי תכנית זו או אחרת, הגם שחלה היא על המקרקעין אין היא רלבנטית או אין בה כדי להשפיע על שווי המקרקעין, הרי שאין בכך כדי לפטרו מהחובה לפרט את כל התכניות החלות על המקרקעין על מדרגן ההיררכי, ולפרט מהן השפעותיהן על המקרקעין. במקרים מסוימים התעלמות מכלל רכיבי המצב התכנוני הקודם, יכולה להביא עד כדי ביטול השומה ודחיית התביעה.
אי הכללת תמ"א כמשפיעה על המצב התכנוני עובר לתוכנית הפוגעת הוא בבחינת פגם בשומה המאיין אותה. במקרה דנן לא רק שמסומן תוואי הרכבת הקלה בבירור בתשריט תמ"א 23א', אלא שאף מסומנים בו דרך נמיר וניתנים לזיהוי בנייני הרכבת של העוררים. העדר התייחסות וניתוח של תמ"א 23א' אם כן די בה כדי לדחות את הערר.
נטל ההוכחה כי מקרקעין נפגעו בשל אישור תכנית מוטל על התובע. על התובע להרים את נטל השכנוע שהמקרקעין אכן נפגעו ע"י תכנית, לרבות, כמובן הוכחת שעור הפגיעה. אין מדובר ב"נטל ראיה ראשוני" כנטען ע"י העוררים, אלא מדובר בנטל הוכחה שעל התובע להרים. לפיכך, לא די בעצם צירוף חוות דעת שמאית כשלעצמה, כדי להרים את נטל ההוכחה המוטל על התובע.
חוות דעת שמאית המצורפת לתביעה ולאחר מכן לערר, והמהווה את הראיה העיקרית, אם לא היחידה, בתביעות לפי סעיף 197 לחוק, צריכה לפרט, לבסס ולנמק את הפגיעה הנטענת. זאת, בין היתר, על ידי השוואת כלל רכיבי המצב התכנוני שקדם לתכנית נשוא התביעה, לכלל רכיבי המצב התכנוני שלאחר אישורה, תוך בחינת הקשר הסיבתי בין התכנית לבין הפגיעה הנטענת.
חוות הדעת השמאית צריכה לבסס את ירידת הערך הנטענת ואת שיעורה, בין על ידי פירוט עסקאות השוואה לפני ואחרי אישור התכנית, ניתוחן ועריכת התאמות למקרקעין נשוא התביעה ובין על ידי פירוט נתונים אחרים, במקרה בו אין עסקאות השוואה או יש קושי במציאת עסקאות השוואה. בהעדר דוגמאות, יש לבסס את חוות הדעת על נתונים אחרים ועל ניתוחם והתאמתם למקרקעין נשוא התביעה, והכל במסגרת תחום מומחיותו של שמאי המקרקעין.
ועדת הערר איננה צינור להעברת עררים לשמאי מכריע. זאת, בין אם יושב שמאי כחבר ועדת הערר ובין אם לאו. למותר לציין כי אין צורך בנוכחות שמאי בוועדה כדי להיווכח ולקבוע האם מדובר בשומה מבוססת או שומה סתמית ללא כל ביסוס, פירוט ונתונים כפי שנעשה במקרה זה.
העוררים אינם יכולים להסתתר מאחורי טענה מסוג זה כדי לבוא ולהצדיק את מחדלם שבאי הרמת הנטל המוטל עליהם. לא די בהבאת שומה סתמית ללא כל ביסוס, פירוט ונתונים הקובעים שיעור ירידת ערך מקרקעין ובוודאי שלא כך צריך לעשות. הן ועדות הערר במחוזותיהן השונים והן בתי המשפט, קבעו וחזרו וקבעו, כי על העוררים-תובעים מוטל הנטל להוכחת הפגיעה במקרקעין והנטל להוכחת שיעור הפגיעה.
נטל ההוכחה בהקשר זה אין פירושו הבאת שומה סתמית וכללית תוך "הבטחה" כי כל הנתונים, העובדות והמספרים יחשפו בפני השמאי המכריע. לא די בעצם צירוף חוות דעת שמאית כשלעצמו, כדי לעמוד בנטל ההוכחה המוטל על תובע לפי סעיף 197 לחוק. בנסיבות לא הורם נטל ההוכחה להוכחת הפגיעות הנטענות במקרקעי העוררים, וזאת, כאשר גם ירידת מחירים כלשהי של שוק המקרקעין, אף לא הוכחה.
נטל ההוכחה המוטל על תובע על פי סעיף 197 לחוק, הינו דו-שלבי. בשלב ראשון יש לפרט ולבסס בתביעה ובשומת המקרקעין המצורפת לתביעה, את הפגיעה הנטענת במקרקעין בגין אישור תכנית.
לאחר מכן יש לפרט ולבסס את שיעור הפגיעה הנטענת. אם לטענת ב"כ העוררת "לא ניתן לכמת את אחוז הירידה בערך", לא ברור מהי התביעה ומהם העררים המונחים בפנינו.
אין פגיעה ואין ירידת ערך, ללא פרוט והוכחת הפגיעה ושיעור הפגיעה הנטענת. אין פגיעה ואין ירידת ערך שהם בגדר "השכל הישר" או "ידיעה שיפוטית", כפי שנטען בפנינו, ואשר אינם טעונים הוכחה. על התובע מוטל הנטל, גם להוכיח את הפגיעה הנטענת וגם את שיעור הפגיעה הנטענת, שגם הוא ודאי וודאי שאיננו בגדר "השכל הישר" או "ידיעה שיפוטית".
יש לדחות הן את טענות העוררים, כי לא ניתן להוכיח נזקים שטרם התגבשו, והן את טענותיהם כי לא חל עליהם נטל ההוכחה בעניין זה, לרבות בדבר שעור הפגיעה הנטענת. מבחן ירידת הערך הוא מבחן "שווי השוק" או אף כלשון העוררים שווי מקרקעין אינו נגזר משווי גרגרי החול המצויים בה אלא מהאופן שבו הציבור הרחב תופס בשוק משוכלל או שווי אפשרות הניצול שלה. לצורך בחינת שווי במצב קודם במסגרת תביעה לפי סעיף 197 לחוק ערכי השוק אינם חזות הכול.
לא די בציון כללי של ראש נזק זה או אחר, מבלי לפרט ולהביא עובדות ונתונים שיש בהם כדי לבסס את הפגיעה הנטענת. כמו כן, יש צורך לבחון ולפרט את מכלול הוראות התכניות הנטענות כ"פוגעות", ובכלל זה ההוראות המתייחסות לראשי הנזק הנטענים. |
| חזרה למעלה |
|
| רשם ההוצאה לפועל |
| 33 [הוצאה לפועל] |
|
| (חד') 12-07708-09-6/ בנק --- נ' פלוני (רשם ההוצאה לפועל; איתי כרמי; 08/12/13) - 7 ע' |
| עו"ד: אליעזר פודורובסקי |
המחוקק בחר להוסיף את ההוראה החותמת את סעיף 76(א) לחוק ולפיה "לעניין זה, יראו עיקול של נכס, מכירתו או מימושו בדרך אחרת, כהליך אחד", בכוונת מכוון כדי למנוע פרשנות היוצרת מדרג פנימי בין הנושים שנקטו הליך עיקול, מכירה או מימוש בדרך אחרת.
הוצאה לפועל – נושים – חלוקת כספים
.
רשם ההצל"פ נדרש לשאלה: מהי הפרשנות הראויה להוראה החותמת את סעיף 76(א) לחוק ההוצאה לפועל.
.
רשם ההוצל"פ פסק כלהלן:
על פי נוסחו החדש של סעיף 76(א) לחוק, דין עיקול ברישום כדין מימוש לצורך שלב חלוקת הכספים בין הנושים. כל אותם זוכים אשר נקטו בהליכי עיקול או מימוש הנכס נחשבים כמי שנקטו בהליך אחד.
כל סכום שיתקבל בעקבות הליך שנקט בו זוכה אחד בלבד או כמה זוכים יחדיו, יחולק בראש ובראשונה בין הזוכים שנקטו באותו הליך באופן יחסי לגובה חובותיהם הפסוקים, והיתרה תשולם על חשבון החוב הפסוק ליתר הזוכים בשיעור יחסי לגובה חובותיהם הפסוקים.
הוראה זו נועדה למנוע מצבים שבהם זוכה אחד בלבד או זוכים אחדים נוקטים בהליכים, ורק בזכות פעילותם נגבים כספים מהחייב; ובסופו של דבר מחולקים הכספים בין כל הזוכים וביניהם אלה שישבו בחיבוק ידיים. הוראה זו נועדה לתמרץ זוכים לנקוט בהליכים נגד החייב לשם אכיפה של החובות.
המחוקק בחר להוסיף את ההוראה החותמת את סעיף 76(א) לחוק ולפיה "לעניין זה, יראו עיקול של נכס, מכירתו או מימושו בדרך אחרת, כהליך אחד", בכוונת מכוון כדי למנוע פרשנות היוצרת מדרג פנימי בין הנושים שנקטו הליך עיקול, מכירה או מימוש בדרך אחרת. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
| 36 [עונשין] |
|
| עפ 3207/13 ראובן דהוקרקר - ב"כ עו"ד ח. רייזמן אבודרהם נ' מדינת ישראל (כתבי טענות; 25/04/13) - 7 ע' |
| עו"ד: ח. רייזמן אבודרהם |
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לחומרה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התערבות ערכאת ערעור
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שוד
.
ערעור על גזר הדין שהושת על המערער בבימ"ש המחוזי שבמסגרתו נגזרו עליו, בעקבות הרשעתו על פי הודאתו בשתי עבירות שוד ובשתי עבירות של ניסיון לשוד, העונשים הבאים: שנתיים מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצר); 8 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים; תשלום פיצוי בסך 5,000 ש"ח לכל אחד מהמתלוננים. יצוין כי המעשים בוצעו על ידי המערער, בצוותא עם אחרים, עת שירת כשוטר במשמר הגבול, לבש מדים ונשא נשק, כלפי בני מיעוטים. |
| קישורים נוספים:
|
| חזרה למעלה |
|
|
|
|
