ביום 19.3.14 קיבל ביהמ"ש העליון ערעור של מבקש מקלט נגד החלטה שלא לפטור אותו מתשלום אגרה בעתירה נגד השמתו במתקן חולות. הערעור הוגש ע"י רותי הוסטובסקי מהמוקד לפליטים ולמהגרים. השופט פוגלמן:

 

http://elyon1.court.gov.il/files/14/120/015/m04/14015120.m04.htm

 

בקשה לפטור מאגרה – המסגרת הנורמטיבית

 

תקנה 2(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: תקנות האגרות) קובעת: "לא ייזקק בית משפט לכל הליך, אלא אם כן שולמה האגרה החלה או שמביא ההליך פטור מתשלום האגרה". בבסיס החובה לשלם אגרת משפט עומדות כמה תכליות חשובות: האגרה נועדה להבטיח השתתפות חלקית של הפרט בעלותם של ההליכים המשפטיים כנגד השירות המתקבל ממערכת המשפט; תשלומה מאפשר ניהול יעיל של הליכים משפטיים והקצאת זמן שיפוטי גם עבור מתדיינים אחרים; והיא מהווה מסננת מפני הגשת הליכי סרק. מנגד ניצבת זכותו של הפרט לגישה לערכאות השיפוט, שהיא זכות יסוד חוקתית ראשונה במעלה (ראו, למשל, בג"ץ 9198/02 ‏ההסתדרות הרפואית בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סג(1) 352, 404-401 (2008); רע"א 9567/08 כרמל אולפינים בע"מ נ' תעשיות אלקטרוכימיות 1952 בע"מ (בפירוק), פסקה 19 (5.1.2011); אהרן ברק "זכות הגישה למערכת השיפוטית" ספר שלמה לוין 31, 41-38 (אשר גרוניס, אליעזר ריבלין ומיכאיל קרייני עורכים, 2013)). החובה לשלם את אגרת המשפט מגבילה את זכות הגישה לערכאות ועלולה להוביל לשלילת יומו בבית המשפט של מי שידו אינה משגת לעמוד בה (ראו, למשל, רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון איברהים, פ"ד נח(5) 865, 868 (2004); רע"א 4014/10 מונדז נ' בירן, פסקה 9 (21.9.2010); בשג"ץ 3320/11 מעוז נ' הנהלת בתי המשפט (11.5.2011); שלמה לוין פרוצדורה אזרחית – סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט 5-3 (2003)). כדי לאזן כראוי בין האינטרס הציבורי הטמון בתשלום אגרה לבין זכות הגישה לערכאות, נקבעו בתקנות האגרות שני מנגנונים עיקריים: האחד, התקנות מעניקות פטור גורף מתשלום אגרה לבעלי דין מסוימים (תקנה 19 לתקנות האגרות) וכן ביחס לסוגי הליכים הנוגעים לעניינים מסוימים (תקנה 20 לתקנות האגרות); השני, התקנות מקנות לבית המשפט שיקול דעת לפטור בעל דין המחויב באגרה מחובת התשלום בהתקיים שני תנאים המנויים בתקנה 14 לתקנות האגרות, שזו לשונה:

 

 

             הנה כי כן, כדי לקבל פטור מאגרה נדרש בעל דין הפותח בהליך שמחויב בתשלום אגרה לעמוד בשני תנאים מצטברים: ראשית, עליו להוכיח שאין ביכולתו לשלם את האגרה, דהיינו שמצבו הכלכלי הוא כזה שתשלום האגרה יכביד עליו במידה משמעותית ויבוא על חשבון צרכי יסוד אחרים שלו או של בני משפחתו הסמוכים על שולחנו. שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט בשאלה אם יש ביכולתו של בעל דין לשלם את האגרה הוא רחב, ונגזר, בין היתר, ממצבו הכלכלי הפרטיקולארי של המתדיין על רקע מכלול נסיבותיו האישיות ובהן היקף נכסיו, התחייבויותיו, מקורות הכנסתו ומצבו התזרימי. כדי לעמוד בתנאי זה, נדרש מבקש הפטור להניח תשתית עובדתית מלאה ועדכנית בדבר מצבו הכלכלי, ולצרף לבקשה את האסמכתאות המתאימות לכך (ראו, למשל, בש"א 128/89 מצא נ' מצא (29.5.1989); בש"א 6669/94 מגרפטה נ' "מנורה" חברה לביטוח בע"מ (2.2.1995); ע"א 10727/03 יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (10.2.2004); ע"א 4146/08 ויינשטיין נ' שניר (5.8.2008); ע"א 652/08 בן שלמה נ' צור משה (19.3.2008)). בהקשר זה מונות תקנות 14(ד)-(ה) לתקנות האגרות רשימה של נסיבות המקימות חזקה הניתנת לסתירה בדבר אי-יכולת כלכלית לשלם את האגרה. במקרים אלה עשוי להינתן פטור גם אם הבקשה לא הניחה תשתית עובדתית מפורטת דיה (ראו, למשל, רע"א 10376/07 ל. נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 3 (29.1.2008); רע"א 7563/01 בן שלום נ' בונדק (5.11.2001)). תנאי שני למתן פטור מאגרה הוא שההליך שבגינו מבוקש פטור מגלה עילה. תנאי זה פורש בפסיקה באופן מצמצם, על רקע חשיבותה ומרכזיותה של הזכות החוקתית לגישה לערכאות השיפוט. נקבע שכדי לעמוד בו די בכך שעלה בידי המבקש להראות כי אין מדובר בעילה קלושה וחסרת סיכוי (ראו, למשל, ע"א 8974/04 פלוני נ' פלונית (18.1.2005)).

 

כאמור, בית המשפט הדן בבקשה לפטור מאגרה נדרש לאזן בין הרציונאלים העומדים בבסיס חובת תשלום האגרה לבין זכות הגישה לערכאות. להשקפתי, במלאכת איזון זו יש להקנות משקל הולם, בין היתר, לאופי הזכויות המונחות על הכף ולמידת הפגיעה האפשרית בהן. ככל שביסוד ההליך שבמסגרתו מוגשת בקשה לפטור מאגרה עומדות טענות בדבר פגיעה ניכרת בזכויות אדם – לא כל שכן פגיעה בזכויות אדם חוקתיות – יינתן לזכות הגישה לערכאות משקל רב יותר ביחס לאינטרסים הנוגדים. הטעם לדבר הוא ששלילת זכות הגישה לערכאות מחמת חוסר-יכולת כלכלית עלולה להוביל בתורה לפגיעה קשה ובלתי-מידתית בזכויות מהותיות.  אכן, "חסימת הדרך לבית-משפט – בין במישרין בין בעקיפין – ולו באורח חלקי, חותרת תחת ה-raison d’etre של הרשות השופטת. ופגיעה ברשות השופטת פירושה פגיעה ביסוד הדמוקרטי של המדינה. באין רשות שופטת, באין ביקורת על מעשי הפרט והשלטון, ייפרע עם ותאבד ממלכה. באין ביקורת שיפוטית יאבד שלטון החוק ותיעלמנה זכויות-היסוד" (השופט (כתוארו אז) מ' חשין בע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 629 (1997)). זכותו של אדם לקבל את יומו בבית המשפט היא אפוא תנאי-בלעדיו-אין להגשמת הזכויות המהותיות המוקנות לו בחוק ובחוקה. מטעם זה נדרש בית המשפט לנקוט משנה זהירות קודם שישלול מן הפרט זכות זו.

 

הדבר נכון במיוחד כשמדובר בהליך שיפוטי המכוון להחלטה המגבילה את חירותו האישית של הפרט. הזכות לחירות היא "זכות חוקתית מן המדרגה הראשונה" (בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5) 241, 261 (1999)). היא "[...] מהווה את אחת מהזכויות הבסיסיות והיסודיות ביותר במערך זכויות האדם" (בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5) 241, 261 (1999); בג"ץ 7146/12 אדם נ' הכנסת, פסקה 72 לחוות הדעת של השופטת ע' ארבל (16.9.2013)). כאשר הזכות לחירות עומדת על הכף, שומה על בית המשפט לבחון בקשה לפטור מאגרה באופן גמיש, בשים לב לכך שדחייתה עלולה להוביל לפגיעה קשה בזכות חשובה זו. תפיסה זו משתקפת בין היתר בתקנות האגרות עצמן, המעניקות פטור גורף מתשלום אגרה כשמדובר ב"הליך לשחרור מי שאסור או עצור" (תקנה 20(7) לתקנות האגרות).

 

סיכומו של דבר: כאשר מוגש הליך שיפוטי בעניין שבבסיסו עומדת טענה לפגיעה בזכות המשתייכת ל"גרעין הקשה" של זכויות האדם, דחיית בקשה לפטור מאגרה עלולה להוביל לנעילת שעריו של בית המשפט, שבתורה עלולה להוביל לפגיעה בלתי מידתית בזכויות אלו. אשר על כן, שומה על בית המשפט לבחון את הבקשה לפטור מאגרה במשקפיים מקלות, תוך מתן משקל הולם לזכות הגישה לערכאות. בכלל זה, יש מקום לגלות גמישות במצבים שבהם לא נסתרה טענתו של הפרט בדבר היעדר יכולת כלכלית.

 

מן הכלל אל הפרט

 

העתירה שהגיש המערער לבית המשפט קמא נסבה על החלטה להוציא נגדו הוראת שהייה במתקן "חולות". על פי סעיף 32ח לחוק למניעת הסתננות, השוהים במתקן מחויבים להימצא בו בשעות הלילה (בין השעות 22:00 ל-6:00) וכן להתייצב שלוש פעמים בשעות היום לצורך רישום נוכחות. אין חולק כי חובה זו מגבילה את חירותו של המערער ופוגעת בזכותו החוקתית לחירות. במצב דברים זה, היה מקום לבחון את בקשתו לפטור מאגרה בגמישות ההולמת את חשיבותה של הזכות הנפגעת ואת מידת הפגיעה בה. המערער תמך את בקשת הפטור בתצהיר מיום 19.2.2014, שבמסגרתו טען כי כיום הוא חסר כל, ללא מקור הכנסה ותלוי בחסדיהם של חבריו. מנגד טען המשיב כי למערער יש יכולת כלכלית, שכן היה לו כסף בעבר וששימש אותו לצורך כניסה לארץ ולרכישת הסם המסוכן שנמצא לפי החשד בהחזקתו. אין לקבל טענות אלה של המשיב, שכן אין חולק כי מאז התרחשות אירועים אלו חלף פרק זמן ממושך שבמהלך חלק ניכר ממנו שהה המערער במשמורת, וניתן להניח שחל שינוי בינתיים במצבו הכלכלי של המערער. אומנם בשימוע שנערך לו ביום 3.12.2013 נשאל המערער: "יש לך אפשרות להפקיד ערבות כספית?" והוא השיב: "כן, יש לי כסף. אצל מישהו שעבדתי אצלו בלוינסקי". ברם, בהינתן המאטריה שבה עסקינן יש לבחון דברים אלה על רקע ההקשר שבו הם נאמרו. מפרוטוקול השימוע לא ניתן לדעת מה סכום הכסף שהמערער טען שיש ברשותו; דבריו נאמרו על רקע רצונו להשתחרר מהמשמורת שבה הושם; ומאז אותו שימוע חלף פרק זמן של כחודשיים ומחצה שבחלקם שהה המערער מחוץ למרכז השהייה ללא מקור הכנסה. על רקע עובדות אלו, לא ניתן לשלול את טענת המערער כי בשלב הנוכחי אין בידו כל אמצעים. לכך יש להוסיף כי המערער משתייך לאוכלוסיית מבקשי המקלט שהיא אוכלוסיה מוחלשת שדלותה גלויה על פניה, והוא אינו משלם עבור ייצוגו המשפטי. לא זו אף זו, טענת המערער כי אין לו כסף, חשבון בנק או נכסים אחרים היא בבחינת "עובדה שלילית" שדי בכמות פחותה של ראיות כדי להעביר את נטל הבאת הראיות לסתור אותה לכתפי המשיב (ע"א 296/82 נבנצאל נ' ג'רסי, פ"ד מ(3) 281, 301 (1986); ע"א 7303/01 עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2) 847, 852 (2003)). במצב דברים זה, ובהתחשב בזכות לחירות העומדת על הכף, די בתשתית העובדתית שהניח המערער כדי לקבוע שאין לו יכולת לשלם את האגרה. בכך מתקיים התנאי הראשון. כמו כן, לנוכח אופי הטענות המועלות בעתירה – חוקיות הוראת השהייה שהוצאה נגד המערער, כמו גם תקיפת חוקתיותו של סעיף 32ד(א) לחוק למניעת הסתננות (סוגיה התלויה ועומדת לפני הרכב מורחב של בית משפט זה) – אין לומר כי לצורך בקשה לפטור מאגרה, עתירת המערער אינה מגלה עילה. אשר על כן, היה מקום לקבוע כי המערער עמד גם בתנאי השני למתן פטור מאגרה. פועל יוצא מן האמור הוא שהיה מקום לפטור את המערער מתשלום אגרה, וכך אנו מורים.