השופטת ברון:
1. ערעור
על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 31.1.2018
(השופטת ל' מרגולין-יחידי) בת"פ 33629-01-17
(להלן: גזר
הדין).
המערער הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן בהסדר טיעון בעבירות הלבנת
הון, מסירת עדות שקר ושיבוש מהלכי משפט. את העבירות כולן ביצע המערער במהלך השנים
2014-2006 במסגרת מערכת היחסים בינו ובין מעסיקו, יצחק צרפתי
(להלן: צרפתי),
שהפעיל עסק לגיוס כוח אדם של עובדים זרים מבלי שהיה בעל רישיון לפעול כקבלן כוח
אדם. העסקת העובדים הזרים נעשתה באמצעות מספר חברות שנרשמו כולן בכזב על שמות
אחרים, לרבות על שם המערער; זאת כחלק מתוכנית עבריינית שכללה בין היתר ביצוע עבירות
מרמה שונות ועבירות מס והלבנת הון בהיקפים נכבדים...
8. בית
המשפט המחוזי קבע כאמור כי אין לסטות ממתחם העונש ההולם, תוך שהוא מנמק את החלטתו
בכך שהמערער לא היה בעת ההיא "בעיצומם של הליכי שיקום וטיפול". ואולם, בנקודת
הזמן שבה אנו מצויים לא ניתן להתעלם מחלוף הזמן והדרך שעשה המערער מאז. תסקיר
שירות המבחן העדכני שהונח לפתחנו מחזק את התסקיר הקודם ומצביע על פוטנציאל שיקומי
ממשי. המערער השתלב בקבוצה טיפולית לעברייני מרמה זמן קצר לאחר מתן גזר הדין, והוא
נתון כיום בעיצומו של ההליך הטיפולי-שיקומי. מהתסקיר העדכני אף נלמד כי השפעתו של
הטיפול על המערער חיובית ומשמעותית וכי הקבוצה מסייעת לו בתהליך שינוי
דפוסיוהמרמתיים ובהגברת המודעות העצמית שלו ביחס למניעים להתנהגותו וזיהוי
מצבי סיכון. עוד עולה מן התסקיר כי המערער הצליח, לאחר חיפושים, למצוא עבודה והוא
עובד מזה מספר חודשים כמתקין מצלמות אבטחה. הן המערער הן שירות המבחן הביעו חשש שמא
עונש מאסר בפועל יקטע את התהליך המשמעותי שהמערער עובר; ויוער כי בשל מאסרו הקצר
יחסית של המערער ייתכן שלא ניתן יהיה לשלבו בתוכנית טיפולית מתאימה במסגרת
שירות בתי הסוהר. בהינתן כל האמור, דומני כי השמתו של המערער כיום מאחורי סורג
ובריח עלולה לכרסם באופן ניכר בהליך השיקומי המשמעותי שהוא נרתם לו, וכי בנסיבות
המקרה יש ליתן את הבכורה לשיקול השיקום ((ראו: ע"פ
7555/14 פלוני
נ' מדינת ישראל,
פסקה 13 (10.6.2015); רע"פ 262/14 נאשף נ'
מדינת ישראל, פסקה
10 (22.1.2014)).
המערער
החל לעבוד תחת צרפתי בצעירותו עם שחרורו משירות צבאי, ומגזר הדין עולה דמותו
המוחלשת אל מול צרפתי. למערער אין עבר פלילי, והוא לא שב לבצע עבירות מאז שנחשפה
הפרשה. המערער אף היה היחיד מלבד צרפתי שהועמד לדין בגין הפרשה המסועפת, על אף
שמכתב האישום עולה שהיו אחרים נוספים שלקחו בה חלק. יתרה מכך, כתב האישום בעניינו
של המערער הוגש שנתיים וחצי לאחר ביצוע העבירות ושנה לאחר שהוגש כתב האישום בעניינו
של צרפתי, וזאת מבלי שניתן הסבר לשיהוי האמור. המערער לקח אחריות על מעשיו, הביע
חרטה ואף הסכים לחילוט דירת המגורים שלו, שהיא נכסו העיקרי. בעקבות ההליכים סיים
המערער קשר זוגי ארוך ונאלץ לוותר על הליך פונדקאות שבו החל; הוא נקלע למצב כלכלי
קשה, עבר להתגורר בבית הוריו והתקשה למצוא עבודה. בהינתן הנסיבות המתוארות
ולנוכח הצטברותן, סבורתני כי גם עיקרון ההלימה יכול שיסבול הקלה מסוימת בעונשו
של המערער, נכון לעת הזו.
9. טרם
סיום אבקש לעמוד על נקודה שהוזכרה בפסק הדין שלטעמי דורשת חידוד. לשם כך, אקדים
ואצטט את סעיף 40ד לחוק העונשין:
"40ד.
(א) קבע בית המשפט את מתחם העונש ההולם בהתאם לעיקרון המנחה ומצא כי הנאשם
השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם, רשאי הוא לחרוג ממתחם העונש ההולם ולקבוע את
עונשו של הנאשם לפי שיקולי שיקומו, וכן להורות על נקיטת אמצעי שיקומי כלפי הנאשם,
לרבות העמדתו במבחן לפי סעיפים 82 או 86 או לפי פקודת
המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט-1969.
(ב)
היו מעשה העבירה ומידת אשמו של הנאשם בעלי חומרה יתרה, לא יחרוג בית המשפט ממתחם
העונש ההולם, כאמור בסעיף קטן (א), אף אם הנאשם השתקם או אם יש סיכוי של ממש
שישתקם, אלא בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, לאחר שבית המשפט שוכנע שהן גוברות על
הצורך לקבוע את העונש במתחם העונש ההולם בהתאם לעיקרון המנחה, ופירט זאת בגזר
הדין."
עינינו
הרואות כי בעוד סעיף 40ד(א) מאפשר לבית המשפט לחרוג לקולה ממתחם העונש ההולם במקרים
(המיוחדים) שבהם קיים פוטנציאל שיקום ממשי, סעיף 40ד(ב) מצמצם אפשרות זו במקרים
שבהם המעשים ומידת אשמו של הנאשם הם בעלי "חומרה יתרה". במקרים אלה נקודת האיזון
שבה אל עבר העיקרון המנחה בענישה – הוא עיקרון ההלימה; ובית המשפט לא יסתפק
בפוטנציאל שיקום ממשי, אלא שעליו להידרש ולפרט בדבר קיומן של "נסיבות מיוחדות
ויוצאות דופן" לשם סטייה ממתחם העונש ההולם.
בענייננו
ציין בית המשפט המחוזי כי "מדובר
במי שהורשע, בין היתר, בעבירות על סעיף 3 לחוק איסור הלבנת הון שהעונש
הקבוע לצידו עומד על 10 שנות מאסר, וכשמדובר בעבירות חמורות בנסיבותיהן,
נדרשים טעמים ממשיים לסטייה מהמתחמים". מדברים
אלו משתמע כי בית המשפט המחוזי סבר שהמקרה דנן נופל לסייג שבסעיף 40ד(ב) לחוק
העונשין. איני שותפה לעמדה זו. אמנם בית משפט זה טרם גיבש בפסיקתו אמות
מידה מחייבות הקובעות באלו מקרים ישנה "חומרה יתרה" לעניין סעיף 40ד(ב)
לחוק העונשין, וככלל "כל מקרה לפי נסיבותיו"; ואולם בענייננו אינני סבורה כי
מעשיו של המערער, על אף חומרתם, מגיעים כדי הדרגה החמורה הנדרשת להקמת הסייג. מכל
מקום יובהר כי "חומרה יתרה" אינה יכולה להילמד אך מן העונש שקבוע לצידה של
עבירה זו או אחרת, והיא תיגזר ככלל ממעשה העבירה בנסיבותיו, מידת אשמתו של
הנאשם, ויש הטוענים כי אף מתוצאות המעשים והפגיעה שנגרמה בגינם (ראו
והשוו: ע"פ
6637/17 קרנדל נ'
מדינת ישראל (18.04.2018); ע"פ
4609/14 בסט
נ' מדינת ישראל,
פסקה 32 (1.3.2015)). מכל מקום הדבר אינו משליך על תוצאות המקרה דנן, שכן בית המשפט
המחוזי שם כאמור את הדגש על השלב השיקומי שהמערער היה מצוי בו בזמנו; ומשחלו תמורות
לעניין זה דומני כי קמה הצדקה להתערבות ערכאת הערעור, בתקווה שהמערער ישכיל לנצל את
האמון שניתן בו.
10. בנסיבות
המתוארות והואיל והענישה היא לעולם אינדיבידואלית, אציע לחבריי לקבל את הערעור
ולאמץ את המלצת שירות המבחן כך שחלף 8 חודשי המאסר שנגזרו על המערער בבית המשפט
המחוזי, יעמוד עונשו על 6 חודשים. אלו ירוצו בדרך של עבודות שירות בכפוף לחוות דעתו
של הממונה על עבודות שירות; שאז המערער אף יועמד בצו מבחן של שירות המבחן למשך שנה
ממועד מתן פסק דין משלים בעניינו, שבמהלכו ימשיך את השתתפותו במסגרת הטיפולית.
יתר רכיבי העונש שהוטלו על המערער ייוותרו על כנם. הממונה על עבודות
שירות ימסור חוות דעתו תוך 30 יום, ובהתאם לכך יינתן פסק דין משלים.
השופט
סולברג:
התלבטתי,
עד אשר באתי לכלל דעה כי אין מקום לקבלת הערעור, וזאת מבלי לגרוע מכל אותם
שיקולים לקולא שעליהם עמדה היטב חברתי,
השופטת ע'
ברון.
לחובתו
של המערער שנים ארוכות של עבריינות בתחום הלבנת הון, בסכום של 8,883,954 ₪, ועוד
עבירות של שיבוש הליכי משפט ומסירת עדות שקר (כמתואר בפסקה 2 לחוות דעתה של חברתי).
את מעשיו ביצע אמנם המערער לבקשתו של צרפתי ובהשפעתו, אך הוא עשה את אשר עשה באופן
מתוכנן וכמבצע עיקרי. בשלושה אלה, כדברי ב"כ המשיבה, הקל בית המשפט המחוזי עם
המערער: פעם ופעמיים, לגבי שני האירועים, נקבע מתחם עונש הולם קל; בתוך המתחמים,
נקבעו תקופות המאסר על הצד הנמוך; ועוד זאת נקבע, שתקופות המאסר ירוצו בחופף. בסך
הכל עתיד המערער לרצות אפוא, בפועל, 8 חודשי מאסר, עונש קל עד מאד ביחס למסכת
הנדונה; כך ראוי מפאת השיקולים שלקולא, עיקרם
– בתהליך השיקום. אך אין הצדקה להקלה עוד מעבר לכך. לוּ תישמע דעתי, נדחה את
הערעור. יהיה זה אתגר למערער להתמיד בדרך השיקום שהחל בה, חרף הקשיים שמאחורי סורג
ובריח, עם גיבוי טיפולי הולם של שב"ס, לקראת עתיד נורמטיבי וטוב יותר לכשישתחרר
מבית הסוהר.